רקע:

1. "כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה" (שיר השירים, ח.ו). זוהי תמציתה של הטרגדיה שנפרשה לפניי.

ענייננו בתביעת עיזבון המנוח עלי פראס ז"ל לפיצוי בגין אירוע טרגי בו קיפח המנוח את חייו, והוא בן 24 במותו (יליד 1983). (להלן: "המנוח").

התובע מס' 2 הינו אביו של המנוח ויורשו היחיד (להלן: "התובע").

2. המנוח מצא את מותו בתאריך 22/10/2007. ערב פטירתו, עבד המנוח בתור מאבטח ו/או בודק ביטחוני במעבר הגבול עם ירדן, גשר אלנבי.

בתאריך 22/10/2007, בסמוך לשעת חצות, נפגע המנוח מכדור שנורה, או נפלט, מאקדח שהחזיק ברישיון, עת שהה בדירת חברתו בקיבוץ גילגל בעמק הירדן.

3. בקצירת האומר, טוען התובע כי המנוח נהרג מפליטת כדור מאקדחו, וכי הדבר אירע כתוצאה מרשלנות הנתבעת מס' 1, היא חברת השמירה שהעסיקה אותו בתפקידו כמאבטח. מנגד טוענות הנתבעות, כי המנוח התאבד בירייה מאקדחו, ובכל מקרה, הירי, או פליטת הכדור הנטענים, אינם תוצאה של רשלנות הנתבעת מס' 1, אלא תוצאה ממעשה מכוון של המנוח, ולכל הפחות תוצאה של רשלנותו שלו בלבד.

4. התביעה הוגשה תחילה נגד ארבע נתבעות: חברת השמירה, שמירה וביטחון בע"מ שמה (הנתבעת מס' 1), (להלן: "הנתבעת"); כנגד איילון חברה לביטוח בע"מ (הנתבעת מס' 2), בתור מי שביטחה בעת הרלוונטית את הנתבעת מס' 1 בביטוח אחריות מעבידים, אחריות כלפי צד ג', ואחריותה המקצועית.

התביעה הוגשה גם נגד משטרת ישראל (נתבעת מס' 3), ומדינת ישראל – משרד הפנים (נתבעת מס' 4), אלא שהיא נמחקה מאוחר יותר נגד שתי נתבעות אלו, ונותרה נגד הנתבעות 1 ו- 2 בלבד.

התביעה:

5. נטען בתביעה, כי בתאריך 22/10/2007 שהה המנוח עם חבריו לעבודה בדירת חברתו, אורטל שדה שמה, בדירתה שבקיבוץ גילגל, ולאחר שחבריו עזבו לדרכם, דנו המנוח וחברתו בהמשך הקשר ביניהם, ככל הנראה משום שחברתו עמדה להיפרד ממנו, על רקע היותו דרוזי, והיותה יהודייה, וככל הנראה אף ביקשה ממנו לעזוב את דירתה. וכך תואר בתביעה האירוע אשר גרם למות המנוח: "המנוח עמד לצאת מהדירה עם מטלטליו שהיו כבר ארוזים. משום כך נטל את אקדחו האישי שהיה אותה העת על השולחן, ובמהלך תנועת הנטילה נפלט ממנו כדור אשר פגע בקודקוד הימיני האחורי לראשו של המנוח". (ר' סעיף 12 לכתב התביעה). (להלן: ה"התאונה", או "האירוע").

6. נטען בתביעה, כי הדעת נותנת כי העובדה שפליטת הכדור אירעה כפי שאירעה, הרי ברור שהכדור היה בבית הבליעה של האקדח, וכי האקדח היה דרוך, ללא ידיעתו של המנוח, ו/או בהיסח דעתו ו/או כתוצאה מהתערבות גורם אחר (סעיף 15 לתביעה); הדעת נותנת גם, לטענת התובע, כי אם הכדור נפלט מאקדח המנוח, ללא שהיה דרוך, הרי סביר שהדבר נבע מליקוי או פגם באקדח עצמו (סעיף 16 לתביעה).

7. כך או כך, לטענת התובע, מות המנוח היה תוצאה מרשלנותה של הנתבעת, ואשר התבטאה כדלקמן (הטענות מפורטות בתמצית, וככל שהן מתייחסות לנתבעת מס' 1 לבדה, לאחר שהתביעה נגד הנתבעות 3 ו- 4 נמחקה):

א. הנתבעת לא ערכה מטווחים לאקדח שהחזיק המנוח אחת לחודש, כמתחייב על פי חוק כלי ירייה ותקנותיו.

ב. הנתבעת הרשתה למנוח לשאת נשק אל מחוץ לאזור בו הועסק, וזאת בניגוד להוראת סעיף 10ג(ב) לחוק כלי ירייה.

ג. הנתבעת הפרה את ההוראה המחייבת בדיקת הנשק עם סיום העבודה, ולוודא כי לא נותר כדור בבית הבליעה, וכי האקדח אינו דרוך, וכן לא וידאה פריקת המחסנית מכלי הנשק.

(במאמר מוסגר, התובע אינו מפנה בתביעתו להוראה המחייבת זאת, ר' סעיף 18. ג.ד. לתביעה).

ד. לוּ העמידה הנתבעת לרשות המנוח במקום מגוריו בקיבוץ גילגל מקום מתאים לאחסון האקדח, לא היה צריך לשאת את האקדח מעבר לשעות העבודה, כך שפליטת הכדור הייתה נמנעת.

ה. הנתבעת הפרה את תנאי הרישיון שהוענק לה, והאוסר נשיאת נשק מחוץ למקום ולשעות העבודה.

ו. הנתבעת העניקה שירותי שמירה ללא רישיון מתאים ובניגוד לסעיפים 18 ו- 19(א) לחוק חוקרים פרטיים ושירותים שמירה – 1972 (סעיף 18.ז.ט. לתביעה).

ז. הנתבעת לא הכשירה את המנוח בקורסים ומטווחים מתאימים לצורך השימוש באקדח, ובאשר לאופן השמירה עליו בתום שעות העבודה.

8. באשר לנטל הראייה, נטען, כי בהיות האקדח דבר מסוכן, הרי שבהתאם לסעיף 38 לפקודת הנזיקין, על הנתבעת הראייה שלא הייתה לגבי הדבר המסוכן התרשלות שתחוב עליה. כן נטען, כי הנטל עבר לנתבעת, מכוח כלל הדבר מעיד על עצמו, לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין.

ההגנה:

9. מלבד הכחשה כללית של כל הנטען בתביעה, הנתבעות טענו, כי המנוח התרשל בשימוש באקדחו, ו/או ירה בעצמו מתוך כוונה להתאבד, על רקע פרידתו מחברתו (סעיף 14 לכתב ההגנה).

הראיות:

10. המקרה נחקר, מן הסתם, על ידי משטרת ישראל, אך התיק נסגר משלא נמצא כי המקרה אירע כתוצאה ממעשה עבירה שבוצעה על ידי מאן דהוא.

הצדדים הסכימו, כי תיק המשטרה, על כל חומר החקירה שבו, יוגש כחלק מחומר הראיות, שיובא לפניי (פרוטוקול מיום 14.12.2010).

נוכח בקשת התובע להגיש חוות דעת מומחה באשר לתקינות האקדח, וחוות דעת פתולוגית, ניתנה לו שהות לעשות כן; אך בישיבת יום 15.06.2011 הודיע שאין בכוונתו להגיש חוות דעת. תחת זאת, הוגשה מטעמו חוות דעת מומחה לזיהוי פלילי – אלכס פלג.

11. מטעם התובע העידו:

דניאל מגאמס (עת/1) – מאבטח שהחל עבודתו במעבר הגבול בגשר אלנבי, יחד עם התובע, בחודש 07/2007, כ- 3 חודשים לפני האירוע.

מוחמד (חמודי) פארס (עת/2) – אביו של המנוח. עדותו התמקדה בשאלת הנזק, והרקע האישי והתעסוקתי של המנוח. לאבא אין כל ידיעה על נסיבות האירוע.

אורטל שדה (עת/3) – מי שהייתה חברתו של המנוח, שבדירתה השכורה אירעה התאונה, והייתה עדה לה.

אלכס פלג (עת/4) – מומחה לזיהוי פלילי, חוות דעתו הוגשה וסומנה ת/12.

12. מטעם הנתבעות העידו:

פרופ' היס (עה/1) – פתולוג מומחה. הוגשו שתי חוות דעת שלו (סומנו נ/6 ו- נ/7). הראשונה התמקדה בנתיחת הגופה וקביעת סיבת המוות, והשניה התמקדה ברמת האלכוהול בדמו של המנוח.

יצחק רפאל (עה/2) – מי שעבד בעת הרלוונטית כמנהל יחידת האבטחה במעבר הגבול – גשר אלנבי, מטעם הנתבעת (תצהירו סומן נ/8).

חיים חבשוש (עה/3) – מי שהיה מורשה ע"י הנתבעת לנפק נשקים מטעמה. (לא הוגש תצהיר עדות ראשית שלו).

האם מדובר בפליטת כדור או התאבדות?

13. מסכים אני עם טענת התובע, כי שעה שהנתבעת טוענת כי המנוח התאבד באופן השולל ממנו את הזכות לפיצוי, הרי שהנטל להוכיח שהמנוח התאבד חל עליה.

העדויות המרכזיות באשר לנסיבות מותו של המנוח נשמעו מפרופ' היס, מאורטל, ומאלכס פלג.

אפתח בדבריו של השופט טירקל, היפים לפתוח בהם פרק זה של הדיון, מ-ע"א  99 /7021 עיזבון המנוח שלומי ויצמן ז"ל, ואח' נ' בן ציון סלע, ואח', [15.11.2001], (להלן: "ענין עזבון המנוח שלומי ויצמן").

השופט י. טירקל :

"10.התשובה לשאלה מה גרם לאדם פלוני לשלוח יד בנפשו היא תמיד קשה ומורכבת ביותר. מדובר בצירוף של גורמים, שהם בדרך-כלל עלומים, ואפילו יש לכאורה גורם גלוי לעין, קשה מאוד לדעת בדרך-כלל אם זה הגורם האמיתי. כך גם קשה ומורכבת ביותר התשובה לשאלה – שהיא פן אחר של קודמתה – אם ניתן לצפות שאדם פלוני ישלח יד בנפשו. במבוא לאחד המחקרים נאמר, כי "נראה שבעיית ההתאבדות אפופה עדיין במסתורין, וככל שאנו מרבים ללמוד אותה מסתבר לנו שאנו יודעים פחות על מהותה" (ש' שרלין "התאבדויות צעירים והתערבויות למניעתן" ילדים במצבי חירום ולחץ – מאפיינים והתערבויות פסיכולוגיות [27]). מחקרים פסיכולוגיים מונים גורמים אפשריים רבים ושונים שיש בהם כדי להניע אנשים לשלוח יד בנפשם (ראו, בין היתר: שרלין, במאמרו הנ"ל [27]; י' אור-בך ילדים שאינם רוצים לחיות [26], בעמ' 114; ש' שאול "על נסיונות התאבדות בקרב תלמידים" [28]). יש, ככל הנראה, גם יסוד מבוסס לדעה כי "היכולת לנבא ולזהות מתבגרים שהם בעלי סיכון גבוה לביצוע התאבדות כמעט בלתי אפשרית" וכי "אין לנו אפשרות לנבא התאבדות הלכה למעשה..." (שרלין, במאמרו הנ"ל [27], בעמ' 180, 188, בהתאמה)."

חוות דעת פרופ' היס:

14. חוות דעת פרופ' היס, (נ/6), ניתנה במסגרת חקירת המשטרה לנסיבות האירוע. נתיחת הגופה בוצעה על ידי פרופ' היס ביום האירוע (ב- 22/10/2007). המומחה ציין בחוות דעתו, פצע כניסת קליע שנמצא בשוליים תחתונים של אזור קודקוד ימני, מרחק כ- 4 ס"מ מפסגת הקודקוד, וכ- 7 ס"מ מקו האמצע. הקליע עבר מימין לשמאל כמעט בקו אופקי, מתחת לקרקפת ובהמשך דרך עצם הקודקוד מימין, ועם חדירה דרך קרומי המוח. פצע יציאת הקליע נמצא בקודקוד שמאלי, בצורת קרע אופקי.

המומחה סיכם חוות דעתו, כי מות המנוח נגרם כתוצאה מירי קליע שעבר דרך הראש, מימין לשמאל, כאשר טווח הירי הוא טווח מגע.

בחוות דעת משלימה (נ/7), קבע פרופ' היס, כי עובר למותו, המנוח היה תחת השפעת אלכוהול ברמה נמוכה עד בינונית.

חוות דעת אלכס פלג:

15. חוות דעתו, (ת/12), ניתנה ביום 10/7/2012, על סמך חומר החקירה שהובא לעיונו, ובמטרה לקבוע את הנסיבות שגרמו למות המנוח, כאשר אין חולק כי המוות נגרם כתוצאה ממעבר קליע אקדח בקודקוד המנוח.

בחוות דעתו מצביע המומחה על כשלי חקירה מרובים, שלטענתו, בגללם לא ניתן לקבוע כמה קרוב, או רחוק, היה קצה קנה האקדח מראשו של המנוח, ומשום כך לא ניתן לקבוע אם מדובר בהתאבדות, או בפליטת כדור, "בעיקר בהתחשב בזווית כניסת הקליע" (סעיף 3.5 לחוות הדעת), קובע המומחה.

בין הכשלים אותם מונה המומחה:

גילוח השיער מראש המנוח, סביב פצע הכניסה מבלי לבדוק תחילה קיומם של שרידי ירי או אבק שריפה על השיער, או סימני ירי משניים; לא נמצא בחומר החקירה תיאור של מיקום עמידת המנוח בזירת האירוע, מיקום נחיתת התרמיל, מרחקו ביחס לגופה, ומיקום פגיעת הקליע בקיר; לא נעשו צילומים לכפות ידי המנוח, או לאקדח, כדי להמחיש עליהם מידת קירבתם לפצע הכניסה לפי סימני התזות כתמי הדם עליהם, אם בכלל, כי הרי מציאת עקבות סימני התזות דם על אצבעות היד הלוחצת על ההדק, מלמדת כי קצה הקנה היה בסמיכות או בצמידות לחור כניסת הקליע.

ועוד, לטענתו, המיקום המוזר לפציעה בקצהו העליון של קודקוד המנוח אינו אופייני מבחינה סטטיסטית, לדרכי התאבדות בנשק.

המומחה סבור כי ההתעלמות מכל הסימנים הנ"ל על גופת המנוח בעת הנתיחה מצביעה, בסבירות גבוהה מאוד, כי סימנים אלה לא היו קיימים.

באשר לבדיקת תקינות האקדח שבוצעה, סבור המומחה כי לא היה די בה. הבדיקה לא התייחסה למידת תקינות הדק האקדח, שמטרתה לקבוע את מידת הלחץ שיש להפעיל על ההדק בכדי לגרום לירי. לא מן הנמנע, כי מידת הלחץ שהופעל על הדק האקדח הייתה נמוכה מהתקן, מצב המסייע להתרחשות מקרה פליטת כדור.

16. לאחר שבחנתי מכלול הראיות שהובאו בפניי הגעתי לכלל מסקנה, כי הוכח בפניי, במידת הנחוצה במשפט אזרחי, כי המנוח התאבד, וכי אין המדובר בפליטת כדור שגרמה למותו. כן, חוות-דעתו של פרופ' היס וקביעתו באשר לנסיבות הירי מקובלות עלי, ועדיפות בעיניי על פני קביעותיו של המומחה אלכס פלג.

המרחק בין קנה האקדח לראש המנוח:

17. שני המומחים מסכימים, וכך על פי השכל הישר, משקל רב לשאלת המרחק בין קצה קנה האקדח לראש המנוח בעת הירי, לצורך הכרעה בשאלה אם מדובר בהתאבדות או פליטת כדור. מקובל כי הצמדת האקדח לראש, מה שכונה ע"י פרופ' היס, "טווח מגע", מצביעה בפירוש על התאבדות. עם זאת, גם אם לא היה "טווח מגע" וגם אם הירי בוצע ממרחק סנטימטרים בודדים, אין בכך כדי לשלול את המסקנה שמדובר היה בירי מכוון, זאת בהתחשב ביתר הראיות שהובאו בפניי.

לאלכס פלג הופנתה, בחקירה ראשית, שאלה פתוחה, באם יש לו הערות לגבי עדותו של פרופ' היס בחקירתו הנגדית, (פרופ' היס העיד לפניו), וכל שהיה לו לומר הוא שברגע שמצמידים את קנה האקדח "יש את ההתזה שמוכיחה את ההצמדה הזו". (עמ' 90 ש' 27).

כפי שיובהר בהמשך, בדיון בשאלת זווית כניסת הקליע, רק תנועת יד מכוונת יכלה להביא את האקדח למצב הירי בזווית כפי שהיה.

פרופ' היס, נשאל בחקירתו הנגדית באם ייתכן כי הירי בוצע ממרחק 10 ס"מ או 20 ס"מ, וכך השיב:

"זה כמעט בלתי אפשרי, מה עוד שאז היינו אמורים לראות על פני העור שרידי ירי משניים ולא רק שלא ראיתי וציינתי את זה בחוות דעתי בעמ' 2 בשורה שניה מהסוף, כתוב "בעור אין לראות סימני ירי משניים...", אלא שגם הורדתי לשם כך את הטפט הדביק שהוא הבדיקה האולטימטיבית לראות שאולי מה שלא נראה בעין נדבק לטפט, זאת אומרת לסיכום, אין כמעט סיכוי מעשי שיחדרו שרידי ירי דרך פצע כניסת קליע בירי מטווח של 10 ס"מ מבלי שיוותרו סימנים כלשהם על פני העור סביב פצע כניסת הקליע."

(עמ' 57, ש' 20 עד 25).

בהמשך הבהיר, כי מנסיונו במאות רבות של מקרים, בירי מטווח מגע ניתן למצוא שרידי ירי שחדרו דרך פצע כניסת הקליע (עמ' 58 ש' 4-3).

פרופ' היס התייחס לסימני התזת דם על גב כף היד היורָה, אותם חיפש אלכס פלג:

"אין לזה משמעות במקרה זה, מכיוון שהיד הימנית של הנפטר הייתה כולה מכוסה בדם ואני מפנה את בית המשפט לעמ' מס' 3, לס' מס' 6, שם על פני כף היד נמצא נוזל דמי שיבש".

(עמ' 53, ש' 1 עד 3).

עדות זו מתיישבת גם עם העדויות, כי מיד לאחר הירי, בוצעו במנוח ניסיונות החייאה במקום. סביר להניח כי ניסיונות אלו, טשטשו את סימני ההתזה על גב כף יד ימין.

18. אלכס פלג טען עוד, כי חוות דעת פרופ' היס אינה מבוססת משום שבחוות דעתו קבע כי מרחק פצע הכניסה מקצה הגולגולת הוא 4 ס"מ, בעוד שבחקירתו הנגדית טען שהמרחק הוא כ – 7 ס"מ, ולכך יש משמעות לגבי מיקום הירי האופייני להתאבדות (עמ' 91, ש' 4 עד 8).

עיון בחקירתו הנגדית, של פרופ' היס מלמד הוא התכוון למרחק של 7 ס"מ מקו האמצע של הראש, ולא מהקודקוד הימני, ועד לפצע כניסת הכדור. אמנם בתחילת תשובתו נראה כי השיב אחרת, בטעות, אך בהמשך, בנשימה אחת, התקבלה מפיו ההבהרה, שאינה עומדת בסתירה לאמור בחוות דעתו:

"ש: באיזה מרחק מקודקוד הראש פצע הכניסה?

ת: כתבתי כ-7 ס"מ, כי גם אי אפשר למדוד. אתה יודע שהסרגלים הם קשיחים? זה מה שכתבתי, כתבתי בסעיף 3 א' בשורה שניה מתחילת התת סעיף, כתוב כ-7 ס"מ, זאת אומרת שאם אני מצמיד סרגל, המרחק בין קו האמצע של הראש ועד לפצע כניסת קליע, הוא כ-7 ס"מ, כי כל פעם אתה קצת מזיז את הסרגל, המרחק משתנה."

(עמ' 59, ש' 29 עד עמ' 60, ש' 2).

19. בעזרת תמונה, ת/13 (שאינה תמונת המנוח), ביקש אלכס פלג להדגים איך ירי מטווח מגע מותיר סימן של הקנה שהוצמד, מה שלא נראה אצל המנוח.

אין בידי לקבל מסקנה זו מכמה טעמים. כפי שהוכח, ועל כך אין חולק, למנוח היה שיער ארוך (באורך כ-5 ס"מ, עדות אלכס בעמ' 92 ש' 31), בעוד שבתמונה ת/13, נראה בבירור כי מדובר באדם עם שיער קצר מטבעו, ומה גם ניתן לראות כי הצמדת קדח הקנה באזור רקה ימין כמעט באמצע המרחק בין עין לאוזן ימין, במקום ללא שיער. משכך, אין ללמוד גזירה שווה מתמונה ת/13.

ועוד, בעמ' 5 לחוות דעתו, קבע אלכס פלג, כי:

"מאחר ובמקרה הנוכחי הגולגולת לא נופצה (החוצה) כתוצאה מחדירת הגזים הנילווים לקליע בשעת הירי, סביר מאוד להניח שבמקרה הנדון לא התקיימה ההצמדה המתאפיינת במקרים מובהקים של ירי מתוך כוונה להתאבד".

קביעה זו עומדת בסתירה מלאה לדוגמא בה ביקש אלכס פלג להיעזר, שרואים בתמונה ת/13. בתמונה זו, שבה הייתה הצמדה מלאה של קדח הקנה, אין סימנים כלשהם של ניפוץ הגולגולת החוצה.

תקינות האקדח:

20. האקדח נבדק במחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל, ע"י מר ברנרד שכטר, במסגרת החקירה שבוצעה, ונמצא תקין, וזו הייתה הבדיקה היחידה שבוצעה לאקדח.

אין בידי לקבל טענת אלכס פלג, כי לא נבדקה תקינות הדק האקדח. יש להניח כי הבדיקה, אשר קבעה: "כלי הנשק פועל באופן תקין ובכוחו להמית אדם", התייחסה, בין היתר, גם לתקינות ההדק. בהקשר זה אציין הערת אלכס פלג בחקירתו הנגדית: "קודם כל אני בהחלט סומך על חוות דעת ברנרד שכטר...", אמירה המלמדת על האימון שהמומחה נותן בבודק המשטרתי.

בחוות דעת המחלקה לזיהוי פלילי אין פירוט של הבדיקה שבוצעה, אך ב"הערות" צוין: "פרטי הבדיקות והתצלומים בתיק מז"פ זב/27214/07-08".

צד המבקש לסתור את הממצאים הנ"ל, או לטעון כי הבדיקה לא הייתה שלמה, היה עליו להציג את "פרטי הבדיקות", כדי להוכיח זאת.

תחת זאת בחר אלכס פלג להגיע למסקנה "חד-משמעית" כי תקינות ההדק לא נבדקה, מעצם העובדה שהדבר לא נרשם בחוות הדעת תוך התייחסות ספציפית להדק.

על-כן, הנני קובע כי מדובר היה באקדח תקין, ומכל מקום לא הוכח בפניי ליקוי כלשהו באקדח.

שרידי הירי וגילוח השיער:

21. פרופ' היס הסביר בחקירתו, כי השיטה של חיפוש שרידי ירי על השיער שמסביב לפצע הכניסה אינה בשימוש מזה יותר מ-15 עד 20 שנה, כך שגילוח השיער סביב פצע כניסת הקליע לא פגע בבירור נסיבות המוות.

בעניין זה לא היה לאלכס פלג מה לומר. הוא נשאל אם הוא מסכים עם אמירה זו, והשיב שאיננו יודע (עמ' 79 שורות 10 – 13).

פרופ' היס הוסיף, כי השיטה המקובלת מזה 20-15 שנים, היא בדיקת שרידי הירי באמצעות טפט דבק, לאחר גילוח סביבת פצע הכניסה, ובאמצעותו ניתן להוריד את שרידי הירי, במידה והם קיימים (עמ' 55 שורה 21 עד 31).

פרופ' היס העיד, כי בדיקת "טפט" נעשתה כאן, ונמצאו שרידי ירי משניים בתוך הפצע, המעידים על ירי מטווח מגע. ממצאים אלה הם אותם שרידים שחיפש אלכס פלג על השיער שמסביב לפצע כניסת הקליע.

"ת: לגבי הטענה של מר פלג שישנה חשיבות כלשהי לבדיקת שיער במקרי ירי, אני עונה שמזה 15 שנה לא בודקים שיערות לקביעת, הערכת טווח ירי, אלא מורידים מתוך פצע כניסת קליע טפט דביק כמו שזה נעשה כאן, ומעבירים אותו למשטרה כפי שזה נעשה כאן, בנוסף לזה במקרה זה, שרידי ירי משניים נמצאים בתוך הפצע ומתועדים בחוות הדעת בעמ' מס' 2, בתת סעיף 3 א' ולכן הטענה שאם היו בודקים שיער שכאמור לא בודקים אותו כבר למטרה זו יותר מ-15 שנה, אפשר היה לקבוע טווח ירי, אני עונה, שהטווח ירי נקבע על ידי הימצאות שרידי ירי בתוך הפצע, זאת אומרת, שהירי בוצע בטווח מגע".

(עמ' 52, ש' 9 עד 15).

בהמשך חקירתו שב פרופ' היס והסביר את המשמעות של ממצא זה:

"זאת אומרת שרידי הירי חדרו פנימה לתוך הפצע של תעלת קליע וזה קורה רק כאשר ישנה הצמדה מלאה או כמעט בין קדח הקנה של הנשק היורה לבין העור. לכן, הירי בוצע בהצמדה לאזור של ראש שבו ישנה שכיחות גבוהה של ירי עצמי מכוון והוא מתיישב עם ירי עצמי מכוון".

(עמ' 53 ש' 27 עד 30).

זווית כניסת הקליע:

22. מר אלכס פלג ציין בחוות דעתו, כי גם לזווית כניסת הקליע משקל לצורך הכרעה בשאלה אם מדובר בירי מכוון, או בפליטת כדור. (ראה סעיף 3.5 לחוות דעתו).

בענין זה אינני מסכים עם תמיהתו של אלכס פלג באשר לזווית כניסת הכדור. העובדה שהקליע פגע בקודקוד ימין, ולא במרכז הגוגולת, לדוגמא, אין בה כדי לשלול את המסקנה כי מדובר בהתאבדות. אדרבא, זוית כניסת הקליע, ויציאתו, שוללת דווקא את הסברה שמדובר בפליטת כדור בעת הרמת, או הנפת האקדח. על מנת להגיע עם קנה האקדח המוחזק ביד ימין למצב שבו נורה הכדור בזוית כפי שנורה, יש לכופף מרפק ימין, בזוית חדה כלפי הראש, כמעט עד קצה יכולת הכיפוף של המרפק, בזוית של כ – 30 מעלות להערכתי בין הזרוע לאמה.

מסקנתי זו נתמכת לא רק ע"י הגיון הדברים, אלא שהיא גם מקובלת על פרופ' היס, המתבסס על מומחיותו וניסיונו:

"...המיקום שבו נמצא פצע כניסת קליע, אני שם את כף ידי על הראש שלי ואני אומר ככה, עצם הקודקוד היא העצם שבה אני שם את כף ידי, החצי הימני העליון, לעומת זה, עצם הרקה היא העצם שנמצאת מיד אחריה, ואני שם את כף ידי בערך על האפרכסת הימנית שלי. כניסת הקליע הייתה בשוליים התחתונים של עצם הקודקוד (העד מצביע על נקודה כלשהי מעל גובה האפרכסת). הטענה של מר פלג שמיקום זה איננו אופייני לירי עצמי מכוון איננה נכונה. זה היה יכול להיות נכון אם הפצע כניסת קליע, היה בחלק העליון של הראש, זאת אומרת, בחלק של עצם הקודקוד שנושקת לעצם הקודקוד מהצד השמאלי. הואיל והמקום נמצא בסמיכות לעצם הרקה, כל אזור זה הוא אזור שבו באופן שכיח נמצאים פצעי כניסת קליע. כבר אמרתי קודם לכן, שנמצאו שרידי ירי משניים בתוך הפצע...".

(עמ' 53, ש' 16 עד 24).

הטענה בדבר נזק ראייתי:

23. אכן, כפי שאלכס פלג העיד, לא נערכה בדיקת מז"פ לזירת האירוע, וכל שנותר לפרופ' היס לבדוק זו הגופה. סביר להניח שבדיקת מז"פ לזירה יכלה לסייע בקביעת נסיבות המוות, אך גם בהעדר בדיקה כזו עלינו להכריע, וזאת על פי התשתית העובדתית והראייתית שבפנינו.

יפים בהקשר זה דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן, (שנאמרו בהליך פלילי, אך יפים גם להליך האזרחי ביתר שאת):

"אין זה נדיר כי המסכת הראייתית הפרוסה לפני בית-המשפט תלקה בחללים מסוימים או בפרשיות סתומות. תפקידו של בית-המשפט אינו ליצור תמונה המגלה את פרטי המקרה בשלמותם, כי אם להכריע אם על-אף קיומם של אותם חללים ניתן לקשור את הנאשם למעשה המיוחס לו ולהרשיעו בפלילים:

'בית-המשפט רשאי לקבוע כי התביעה הרימה את נטל השכנוע במידת הוודאות הדרושה גם אם נותרו באותו עניין 'חלל ריק ופרשיות סתומות' וזאת – משום ש '...אין מתפקידו של בית-המשפט למלא את החלל או לפרש את הסתום... על בית-המשפט להביא בחשבון כי בחומר העדות שהציגה הקטגוריה יש דברים אחדים אשר אמנם לא בא עליהם פתרון משביע רצון ולשקול אם אעפ"כ קיימת הוכחה מספקת...'' (קדמי (כרך ג) [43], בעמ' 1236, בצטטו דברי השופט (כתוארו אז) אגרנט בע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי [29], בעמ' 520)."

(ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, (4/9/02), סעיף 28 לפסק הדין).

24. בסיכומיו העלה ב"כ התובעים טענה שכשלים בחקירת המשטרה לנסיבות האירוע ובכלל זה כשלים בנתיחת הגופה על ידי פרופ' היס, כך לטענתו, כמוהם, כגרימת נזק ראייתי לתובעים (סעיף 26 לסיכומים). משכך, יש לזקוף, לטענתו, את מחדלי הבדיקה ו/או הנזק הראייתי לחובת הנתבעת. בהקשר זה מפנה ב"כ התובעים לע"א 361/00 דאהר ואח' נ' סרן יואב ואח', בו נקבע כי, "שעה שהנתבעת (ההדגשה שלי – ס"י) גרמה לתובעים נזק ראייתי המתבטא במחדלי חקירה ואובדן ראיות, עובר נטל הראיה לשכמה של הנתבעת ועליה להוכיח העדר רשלנות מצידה..." (ראה סעיף 27 לסיכומי התובעים).

אין בידי לקבל טענה זו. ב"כ התובעים נתפס בטיעונו זה לכלל טעות. דוקטרינת הנזק הראייתי אכן עשויה להביא להעברת נטל השכנוע לנתבע, אך זאת כאשר התנהגות הנתבע היא זו אשר שללה מן התובע את היכולת או הסיכוי להוכיח את מרכיבי עילת תביעתו, (בעניינו עילת הרשלנות), היינו שהנזק הראייתי נגרם באשמו של הנתבע. לא זה המקרה שלפנינו. בעוד שהנתבעת כאן היא המעסיק, טענות התובעים בעניין גרימת הנזק הראייתי מופנות כלפי המשטרה וזרועותיה, ובכללם המכון לרפואה משפטית ופרופ' היס, ולא נגד הנתבעת.

עדות אורטל שדה:

25. אורטל, מי שהיתה חברתו של המנוח, היתה עדת הראיה היחידה לאירוע הירי.

גרסתה של אורטל לנסיבות האירוע ניתנה בארבע הזדמנויות: הראשונה - תועדה בדו"ח הפעולה של השוטר שהגיע ראשון לזירת האירוע; השניה -­­ עת שנחקרה במשטרה ביום האירוע מיד לאחר האירוע (להלן: "ההודעה הראשונה במשטרה"); השלישית - עת נחקרה במשטרה בתאריך 22/10/07, כשבועיים לאחר האירוע (להלן: "ההודעה השניה במשטרה"); והרביעית - עת העידה בפניי בתאריך 09/02/14.

26. הגרסה המוקדמת ביותר שמסרה אורטל, תועדה, כאמור, בדו"ח פעולה של השוטר שהגיע ראשון לזירת האירוע (מתוך תיק המשטרה שהוגש). וכך רשם השוטר בפרק "פרטי הטיפול באירוע, לדברי אורטל:

'ואז הבחינה כי פארס לקח אקדחו ממגירה סמוכה לחדר שבו היו והרים את הנשק לכיוון הראש ואפילו לא הספיקה לראות את הדריכה של האקדח ומיד נפל על הרצפה ומלא דם,... ובבדיקת הנשק היה במצב של כדור בבית הבליעה ומחסנית בתוך הכלי...'".

27. בהודעתה הראשונה במשטרה מסרה אורטל, כי באותו ערב מר, שהתה עם המנוח, אתו הייתה בקשרי חברות מזה כ-4 חודשים, בדירתה השכורה בקיבוץ גילגל, יחד עם זוג חברים נוסף. לאחר שזוג החברים עזבו לדרכם, התפתח בינה לבין המנוח ויכוח עקב רצונה להיפרד ממנו, וכך נרשמו הדברים מפיה:

"...היו חילוקי דעות בינינו עד שהרים את אקדחו ופלט לראשו, ואני לא זוכרת ולא יודעת איך הוציא את הנשק ממגירה ואיך הספיק לדרוך ולא זוכרת שהוא דרך".

אורטל נשאלה על ידי החוקר על מה היו חילוקי הדעות, והשיבה:

"שאל אותי מה יהיה כי אני דרוזי ואת יהודיה, ואני עניתי לו לא יודעת מה יהיה ואז אמר מה את לא יודעת וזה שלב שבו הרים את הנשק מהמגירה ואז שמעתי את היריה ומיד נפל על הרצפה ומלא דם על הרצפה ומיד יצאתי החוצה וצעקתי...".

28. בהודעתה השנייה במשטרה, מסרה אורטל שוב, כי קָדַם לאירוע ויכוח בינה לבין המנוח, ושניהם יצאו מהדירה, לסירוגין, כדי לעשן.

"ת. כשהוא נכנס הוא ראה כמה שקיות של בגדים שאני אספתי ששייכים לו במטרה שיחזור לדירתו באותו לילה. כאשר ראה את השקיות הגיע לעמוד מולי והאקדח היה על השולחן קרוב אליו תוך כדי המילים 'אני לא רוצה שניפרד', הוא הרים את האקדח ואז נפלט כדור.

ש. האם עלי פארס ציין באוזנייך שיש בכוונתו לשים קץ לחייו?

ת. בעבר במהלך ויכוחים בינינו עלו אמירות קיצוניות כגון 'אני לא יכול לחיות בלעדייך, אנחנו לא ניפרד אף פעם', אך מעולם לא דיבר על לשים קץ לחייו".

29. תיאור נסיבות המקרה כפי שעלה מעדויות אורטל במשטרה דווקא מבסס, במידה רבה של סבירות, קיומו של מניע אצל המנוח להתאבד בשל אהבה נכזבת. אורטל העידה כי המנוח התגורר בדירתה, בתקופת חברותם, וכי באותו לילה מר, לאחר התלקחות הויכוח והבעת רצונה להיפרד ממנו, אף אספה את חפציו וביקשה ממנו לעזוב את דירתה כבר באותו לילה. על דרך הגוזמה אומר, דָמָה הדבר לגירוש מגן עדן, מבחינת המנוח. אקדחו, שכבר הונח על השולחן "קרץ" לו ברגע של חולשה ומשבר נפשי עמוק, ומכאן קצרה היתה הדרך להתאבדות.

גם התיאורים של אורטל לאשר אירע מצביעים, ברמת סבירות גבוהה, על ביצוע ירי מכוון.

30. מנגד, התקשיתי להאמין לגרסת אורטל בעדותה בפניי. בעדותה בלט הנירטיב "שגוייס" לבסס את הטענה בדבר פליטת כדור, ולא התאבדות.

בהודעתה הראשונה במשטרה מסרה: "...היו חילוקי דעות בינינו עד שהרים את האקדח ופלט לראשו...";

בהודעתה השנייה במשטרה מסרה: "...תוך כדי המילים 'אני לא רוצה שניפרד' הוא הרים את האקדח ואז נפלט הכדור...".

כזכור בדו"ח הפעולה נרשם מפיה, כי המנוח "הרים את הנשק לכיוון הראש".

והנה בעדותה בפניי בחרה אורטל בתיאור אחר, שאינו סותר במהותו את התיאורים הנ"ל, אך בא להבליט נסיבות של פליטת כדור ולא התאבדות. במקום "היו חילוקי דיעות" (בהודעה הראשונה), או "התווכחנו על המשך יחסינו" ו – "היציאות לעשן היו במהלך ויכוח" (בהודעה השנייה), בחרה אורטל בעדותה בפניי במילים: "ישבנו ודיברנו ואז דיברתי איתו על הדת שלו..."; ואחרי שהודיעה לו שהקשר נגמר: "האקדח היה על השולחן... אז תוך כדי בא לצאת, בא לקחת את הדברים שלו, הרים בתנועה מהירה את הנשק, בהתכופפות, פתאום שמעתי בום באותו רגע, והוא נפל באותה שנייה". (עמ' 38 ש' 18 – 25).

בחקירתה הנגדית העידה:

"...לקח, שם אותו על השולחן, תוך כדי שסיימנו ולא היה על מה לדבר, ובא ללכת, תפס את האקדח, הרים, ולקח את האקדח בתנועת יד, התכופף להרים את זה במהירות, בתנועת הנפה של היד".

(עמ' 44, ש' 26 עד 28).

"הויכוח" התחלף ל"דיבור", והרמת הנשק מהמגירה, לפי ההודעה הראשונה, או מהשולחן, לפי ההודעה השנייה, התחלפה במילים: "הרים בתנועה מהירה את האקדח", "במהירות בתנועת הנפה של היד" (עמ' 44 ש' 26 – 28).

כאמור, התרשמתי, כי תיאורים אלה מגמתיים ומיועדים לשכנע, כי הירי לא היה מכוון, וכי כל שאירע הוא פליטת כדור בשל הרמה מהירה של האקדח, ובתנופת יד.

31. כשנתבקשה אורטל בחקירה הראשית להתייחס לטענה כי המנוח התאבד, שללה זאת מכל וכל והדגישה כי לא היתה דריכה של הנשק (עמ' 39 ש' 2); בחקירתה הנגדית חזרה אורטל על גירסתה כי לא שמעה דריכה של הנשק ולא היתה דריכה של הנשק.

תמוה הדבר שעובדה חשובה זו לא מצאה אורטל לנכון לציין בהודעתה במשטרה, לא בהודעה הראשונה, זו שניתנה בסמוך לאחר האירוע, ולא בהודעה השנייה, שניתנה שבועיים לאחר האירוע. ועוד, למרות שהחוקר פתח בשאלה: "היכן היית בזמן שעלי פארס ז"ל ירה בעצמו?", משמע, המנוח נתפס בעיני החוקר כמי שהתאבד, אורטל לא ראתה לנכון להעמיד דברים על דיוקם, ולציין שהמנוח לא התאבד, או שלא הייתה דריכת נשק.

32. יכולתי להבין לליבה של אורטל, למרות שעדותה בפניי היתה מגמתית, ועומדת במידה רבה בסתירה להודעותיה במשטרה ולגרסה שמסרה לשוטר שהגיע ראשון לזירת האירוע. המגמה היתה לסייע בידי משפחת המנוח בתביעתם על ידי שלילת האפשרות כי מדובר במעשה התאבדות, וכי כל שאירע היה פליטת כדור אקראית, בתקווה שאם יוכח הדבר, יהא קל יותר להוכיח אחריות הנתבעת לאירוע הנזק.

יכול ובלבה של אורטל קיננו רגשי אשם כלשהם, ללא הצדקה כמובן, אשר נבעו מהקשר האפשרי בין הבעת רצונה להיפרד מהמנוח, למעשה ההתאבדות שלו, ואלה הניעו אותה להעיד כפי שהעידה, על מנת להטיב עם הורי המנוח.

ניתוק הקשר הסיבתי:

33. שאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי בין התנהגות הנתבעת לבין הנזק שנגרם, נבחנת עפ"י שלושה מבחנים שנקבעו בפסיקה:

מבחן הצפיות – האם אותו מזיק יכול וצריך היה לצפות שההתנהגות שלו תגרום לנזק;

מבחן הסיכון – האם התוצאה המזיקה נפלה לתחום הסיכון שיצרה ההתנהגות של הנתבע;

מבחן השכל הישר – האם ההתנהגות הרשלנית של הנתבע תרמה בפועל לגרימתה של התוצאה המזיקה? והאם ההתנהגות של הנתבע באופן הגיוני הביאה לתוצאה המזיקה?

(ראה פסק-הדין ב-ע"א 576/81, שמעון נ' ברדה, סעיף 7 לפסק-הדין).

על-פי הפסיקה, לרב, מקום בו נמצא קשר סיבתי לפי מבחן הצפיות, כי אז מתקיים קשר סיבתי לפי מבחן הסיכון והשכל הישר.

גם אם התקיים קשר סיבתי משפטי, עדיין ייתכנו מצבים של ניתוק הקשר היסבתי, לפי הוראת סעיף 64 לפקודת הנזיקין, כגון אשם כבד של אחר, במקרה שלנו המנוח. המקרה המובהק לניתוק הקשר הסיבתי, הוא כאשר הניזוק עצמו גרם לנזק.

34. גם אם טעיתי בקביעתי, כי המנוח התאבד, ולוּ נתקבלה הטענה, כי באקדח היה פגם שגרם לפליטת הכדור, או שפליטת הכדור הייתה עקב מעשי ומחדלי הנתבעת הרשלניים, יש לראות בהתנהגות המנוח התנהגות רשלנית מכרעת, עד כדי ניתוק הקשר הסיבתי. במה דברים אמורים? המנוח לא דאג לפרוק את נשקו לאחר שובו מיום העבודה, למרות שמדובר ביוצא צבא, איש אבטחה מיומן, והניח אותו במגירה כשהוא טעון עם מחסנית; המנוח כיוון את האקדח לראשו בשעת כעס ובתנועה מהירה או בתנועת הנפה, כפי שביקש התובע להוכיח, או אז נפלט הכדור.

35. אף בהנחה שלא הייתי מגיע למסקנה כי מדובר במעשה התאבדות, ככל שבחנתי את הראיות שהובאו לפניי לא יכולתי להגיע למסקנה שהנתבעת התרשלה. גם אם אקבל את הטענה העובדתית בדבר פליטת הכדור כמוכחת, עדיין אין בכך להוכיח רשלנות מצד הנתבעת. התובעים טוענים למעשה כי עצם העובדה שהכדור נפלט, מלמדת על פגם או ליקוי באקדח. מדובר בעניין שבמומחיות, עליו לא הובאה ראיה מצד התובעים. כזכור, התובע ביקש, בשלבים המקדמיים, שהות להגיש חוות-דעת בעניין זה, אך לבסוף לא עשה כן.

על פי הראיות שהובאו בפניי, האקדח נמצא כשהוא טעון במחסנית, ועם כדור נוסף בבית הבליעה, עובדות המלמודת, לכאורה, על שימוש מכווון שנעשה באקדח על ידי המנוח בטרם היריה. זאת נוסף לעובדה כי האקדח נבדק ע"י המשטרה ונמצא תקין.

36. אין גם לומר כי במועד התאונה היתה לנתבעת שליטה מלאה בנכס, (אחד משלושת התנאים לתחולת כלל 'הדבר מעיד על עצמו' לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין). אמנם הפסיקה קבעה כי תנאי השליטה עשוי להתקיים גם כשהנתבע אינו בעל החזקה הבלעדית בנכס (ע"א 241/89 ישאליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ נ' האנדלר); אלא שבעניינו הוכח כי התערבותו של המנוח, בכך שלא פרק את נשקו ובכך שהרימו במהירות לכיוון ראשו, כטענת התובע, גרמו בסופו של דבר לפליטת הכדור, ולפגיעה בראשו, וזאת כמובן אם לא נקבע כי המנוח התאבד ביריה.

אחריות הנתבעת להתאבדות?

37. ראיתי להתייחס גם לשאלה באם קמה אחריותה של הנתבעת גם למקרה של התאבדות, אף שהתובע זנח שאלה זו. אמנם מקובל כי מעשה התאבדות מנתק את הקשר הסיבתי בין התרשלות הנתבע לנזק. עם זאת מסקנה זו אינה מוסקת באופן אוטומטי, וייתכנו מקרים חריגים בהם קמה האחריות אף במקרה של התאבדות הניזוק.

כאמור, התאבדות היא מקרה מובהק המביא לניתוק הקשר הסיבתי. בעניין עזבון המנוח שלומי ויצמן (סעיף 13 לעיל) דובר במקרה התאבדות של תלמיד אשר הוטל עליו עונש משמעתי ע"י בית-הספר בו למד. נדונה השאלה האם המעשה המכוון של המנוח ניתק את הקשר הסיבתי בין התנהלות בית-הספר לבין התוצאה המזיקה? האם בית-הספר הוא שהביא למעשה ההתאבדות? השופט טירקל מציין את הגישה המקובלת בפסיקה והיא שרואים מעשה התאבדות כפעולה מכוונת של המתאבד שמנתקת את הקשר הסיבתי בין הנתבע לבין הנזק שנגרם. עם זאת, לטעמו, פעולה מכוונת של אדם אחר עשויה או עלולה לנתק את הקשר הסיבתי, בתנאי שלא ניתן לצפות את אותה הפעולה.

38. לא הובאה בענייננו שום ראיה שיש בה ללמד, כי היה על הנתבעת לצפות את מעשה ההתאבדות של המנוח. לא הובאה ראייה כלשהי המעידה כי הנתבעת ידעה שהמנוח היה שרוי, לדוגמא, בדכאון עמוק ומתמשך, או שהוא עובר משבר נפשי כלשהוא, או שמא היה לו בעבר נסיון התאבדות. להיפך, נטען ע"י התובע, כי המנוח היה ידוע כאדם שמח וחפץ חיים, כפי שגם חברתו אורטל העידה. המשבר שהביא את המנוח לשים קץ לחייו, היה, ככל הנראה רגעי, אשר התפתח בסמוך לפני שהמנוח ירה בעצמו, ועל-כן, לא היה ניתן לצפיה.

39. לאור המקובץ לעיל, הנני קובע כי מותו של המנוח נגרם על ידי מעשה מכוון שלו, מעשה התאבדות, ומשכך אין הנתבעות חבות בגין פטירתו.

כאמור, גם לוּ הייתי מגיע למסקנה שהנתבעת התרשלה כטענת התובע, גם אז הייתי מגיע לאותה תוצאה, כי דין התביעה להידחות, הן משום העדר קשר סיבתי משפטי בין מעשה רשלנותה הנטענת של הנתבעת לבין הנזק, והן מאחר וקשר סיבתי כזה, לוּ קיים, נותק על ידי רשלנותו הכבדה של המנוח.

40. אסיים בציטוט ממילותיו האחרונות שאמר השופט טירקל בעניין עזבון המנוח שלומי ויצמן, שאין יפים מהן לחתום בהן עניינינו:

"19.מילים אחרונות

המחלוקת שהובאה לפנינו נוגעת בתמציתו של הכאב האנושי, והיא ביטוי לאהבה עזה ממוות (כדבריי בבג"ץ 556/83 בסט נ' שר הביטחון [18], בעמ' 184). אין בהכרעה שיפוטית כדי להביא מזור ומרפא לכאבם של הורי המנוח, ..., אפילו הייתה ההכרעה כתביעתם. מי ייתן וזיכרון הבן האהוב ואהבתם אותו יהיו להם מקור נחמה וכוח".

הוצאות משפט:

41. התלבטתי קשות אם לחייב את התובע בהוצאות משפט, כי הרי כך, על-פי הדין, צריך לנהוג, נוכח התוצאה אליה הגעתי.

עם זאת, נמנעתי מהכבדה נוספת כלשהי על כאבו האינסופי של התובע, ולא ראיתי לחייב בהוצאות, לפנים משורת הדין.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, כ"ט שבט תשע"ה, 18 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.