כללי

בפני בקשות רשות להגן כנגד שתי תביעות כספיות שהוגשו על ידי המשיבה בסדר דין מקוצר, האחת, על סך 288,877 ₪ והשנייה, על סך 94,652 ₪, ושתיהן בגין יתרות חוב, וכאשר הדיון בהן אוחד.

המשיב, הנו בנק בישראל, בו נפתח למבקשת 1, חשבון שמספרו 010839 (להלן: "החשבון העסקי"), ובמסגרתו ניתן לה אשראי. המבקש 2, הנו בעל עניין במבקשת 1, וערב לחובותיה על פי כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום לאבטחת כל חוב. המבקש 3, הנו בעל עניין במבקשת 1, וערב לחובותיה על פי כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום לאבטחת כל חוב.

המבקשת 4, הנה אשת המבקש 3, וניהלה יחד עמו חשבון אצל המשיב ומספרו 519179 (להלן: "החשבון הפרטי"). המבקשים 3 ו-4 התקשרו עם המשיב בהסכם לצורך ניהול חשבון זה, ובמסגרתו סופק לשניים אשראי.

טענות הצדדים

לעניין החשבון העסקי, המשיב טוען כי המבקשת 1 התקשרה עמו בהסכם לפתיחת חשבון זה, ובמסגרתו נתנו לה אשראים בסכומים שונים, ובאופן שיתרת החובה, נכון ליום 04.09.2009, הסתכמה בסך של 288,877 ₪. נטען כי המבקש 2 חתום על כתב ערבות בלתי מוגבלת בסכום, מיום 07.05.2008, והמבקש 3 חתום גם כן, על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום מיום 17.04.2008. המשיב טוען כי דרש מהמבקשים 1-3 לשלם את חובם, אך למרות התראות ששלח בנושא, הם מסרבים לעשות כן.

לעניין החשבון הפרטי, טוען המשיב כי למבקשים 3-4 נתנו אשראים בסכומים שונים, במסגרת חשבון זה, ויתרת חובם נכון ליום 04.09.2009, עמדה על סך של 94,652 ₪. נטען כי המשיב דרש שאלו יסדירו את חובם, אך למרות דרישותיו והתראותיו בעניין, נמנעו מלעשות כן. המשיב טוען כי על פי הוראות ההסכם שעליו חתמו המבקשים 3 ו-4, רשאי המשיב לחייב את החשבון בגין כל יתרת חוב שתהיה בחשבון, בריבית בשיעור שיקבע מעת לעת על ידי המשיב, וכאשר הריבית תצורף לקרן בסוף כל חודש או בסוף כל תקופה אחרת לפי שיקול דעת המשיב.

המבקשים טוענים כי המשיב הפר נוהג שהיה קיים עמם בעניין כיבוד המחאות, אף במצב של חריגה בחשבון, בכך שהעמיד לפירעון מיידי את חובם ללא מתן ארכה סבירה. נטען כי המשיב קיבל מהמרחב אישור להעמדת אשראי בסך של 600,000 ₪ לצורך פעילותם של המבקשים, וכאשר סכום זה מהווה את מסגרת האשראי שנהגה בפועל, בהתאם לצרכי המבקשים, ואף בשל כך, המשיב לא סרב, עד לאותה עת, לפרוע המחאות ולמרות, שהחשבון חרג על בסיס קבוע ממסגרת האשראי הפורמאלית, שעמדה על סך של 300,000 ₪. נטען כי המשיב הפר את הנוהג האמור, ללא כל התראה מוקדמת, כך שביום 06.01.2009, סירב להמחאות שהוצגו לפרעון, וחרף העובדה שהחריגה באותה עת היתה זניחה, ועמדה על סך 5,739 ₪. כמו כן, נטען כי ביום 21.04.2009, סרב המשיב לכבד 32 המחאות, חרף הבטחתו לכבדם ככל שיופקדו הסכומים הנדרשים לכיסוי החריגה ולמרות שאלו הופקדו בפועל. המבקשים טוענים בהקשר זה, כי מנהל המשיב, הודיע באופן פתאומי ולאחר שעות פעילות הסניף, כי הוא קוצב סד זמנים של רבע שעה, בכדי לגייס 250,000 ₪ ובנוסף לסכומים שהופקדו, וזאת ללא מתן אורכה סבירה, לשם הערכות, דבר שהוביל, בסופו של יום, לקריסתה של המבקשת 1.

המבקשים טוענים כי המשיב גבה מהם ריביות גבוהות בהרבה מגובה הריבית המוסכמת בשני החשבונות, וכאשר המשיב קיבל את אישור המרחב להעמדת מסגרת אשראי בגובה 600,000 ₪. בדרך זו, אפשר למבקשים לחרוג באופן קבוע ממסגרת האשראי והעצים את רווחיו על חשבונם, תוך שהוא גובה מהם ריבית חריגה גבוהה. עוד נטען כי המשיב התנה שירות בשירות כאשר אילץ את המבקשים לרכוש פקדונות בריבית אפסית, אף שהיו בחריגה בחשבון, דבר שהוביל לנזקים שנבעו מהפרשי הריביות, בין ריביות החריגה לבין הריבית שהתקבלה בגין רכישת הפקדונות.

נטען כי המבקשים דרשו מהמשיב שימסור לידיהם מסמכים שונים לצורך הוכחת טענותיהם, אך זה סרב ללא כל הצדקה. עוד נטען כי במהלך הדיון הציג המשיב מסמכים חסרים וסלקטיביים, וזאת כאשר בטרם הדיון סרב להציגם או להעבירם למבקשים, בכך מנע המשיב מהמבקשים לבדוק את אמיתות המסמכים באמצעות המומחים שהגישו חוות דעת מטעמם במסגרת ההליך. המבקשים טוענים כי המומחים מטעמם, מר פולישוק דניאל ומר שחר בני, לא נדרשו להתייצב ולהיחקר על חוות דעתם, שלא נסתרו, ולפיכך, יש לקבלן במלואן. נטען כי על פי הדו"ח שנמסר על ידי מר פולישוק, עולה כי המשיב התנהל בניגוד לנהליו שלו, וכי היה כשל בניהול החשבון. בנוסף, צויין כי הבנק הפסיק את מסגרת האשראי באופן מיידי, בניגוד לחובתו ובניגוד להגיון כלכלי. הדו"ח כולל גם את המסקנה, לפיה, חשבון המבקשים חויב בריביות בשיעור יתר ביחס לריבית המוסכמת.

באשר לדו"ח מטעם מר שחר, נטען כי ממנו עולה שיתרת החובה בחשבון חרגה מהמסגרת המאושרת, עשרות ימים במהלך חודש יולי 2008, כך שבאוגוסט אותה שנה, הפכה החריגה לקבועה וביום 21.09.2008, עמדה על למעלה מ 110,000 ₪, 37% מעבר למסגרת המאושרת. עוד צויין בדו"ח זה, כי הבנק שינה את מדיניות האשראי ללא הודעה וללא אינדיקציה להחמרה בפעילות העסקית, וכי יתרת החובה קטנה בהרבה מיתרה המופיעה בכתב התביעה.

בסיכומיו, טוען המשיב כי הנזקים שנטענו על ידי המבקשים בעניין חילול השיקים, לא פורטו, לא כומתו ואין בטענה בכדי להוות הגנה מפני התביעות וכאשר טענות קיזוז, יש לפרט בדרך שמנסחים כתב תביעה. נטען כי המבקש 3 אישר בחקירתו את דבר הקצאת מסגרת אשראי בסך 300,300 ₪ במסגרת החשבון העסקי ובהתאם להסכם, כמו כן, נטען שהמבקש 3 אישר כי לא היתה מסגרת גדולה יותר. משכך, טוען המשיב, אין בסיס לטענה לפיה אושרה למבקשת 1 מסגרת אשראי בסך 600,000 ₪. עוד נטען כי הטענה בדבר נוהג החריגה מהאשראי, נסתרה בעדותו של המבקש 3, והטענה בדבר ביטול מיידי של מסגרת האשראי, לא פורטה ולא כומתה כנדרש, והנה פרי יצירתו של המומחה מטעם המבקשים. לטענת המשיב, מתצהירו של המבקש 3 עולה שמסגרת האשראי לא הופסקה באופן חד פעמי, אלא נתנו התראות בעניין, וחלף לפחות חודש וחצי, שבמסגרתו עמדה מסגרת האשראי על כנה, וזאת למרות קיומו של סעיף 6 להסכם, לפיו רשאי המשיב להפסיק אשראי בהתראה של 10 ימים או באופן מיידי, בנסיבות בהן קיים סיכון לגביית האשראי. לבסוף, נטען כי לא הוצגה כל תשתית עובדתית מינימאלית ולא הוצג כל תחשיב בעניין גביית הריבית בשיעור גבוה משהוסכם, ובאופן דומה, לעניין התניית שירות בשירות, טענה שהועלתה מטעם המומחה וללא כל תימוכין.

דיון והכרעה

לאחר עיון בחומר שבתיק והדיון אני מחליט לדחות את הבקשות ואלו נימוקי:

ביום 06.04.2010 ניתנה החלטה על ידי כב' הרשם אבי כהן הנותנת תוקף להסכמת הצדדים ולפיה, פסק הדין שניתן בתיק 7837-09-09, בהעדר בקשת רשות להתגונן מטעם המבקשים יבוטל כנגד תשלום הוצאות.

אני סבור כי יש לבטל את פסקי הדין שנתנו בהעדר, בשני התיקים שבפניי, זאת מאחר ושוכנעתי כי המבקשים, האמינו באמת ובתמים כי הנם נמצאים במהלך משא ומתן עם המשיב לצורך יישוב הסכסוך. אציין כי ככלל, לא ניתן להסיק באופן ישיר מקיומו של משא ומתן לצורך פשרה, על הפסקת או הקפאת ההליכים בפני בית המשפט, אלא אם כן הוסכם אחרת בין הצדדים. על צד למשא ומתן לנהוג בתום לב, תוך עדכונו של הצד האחר, על רצונו להמשיך בקיומם של ההליכים בפני בית המשפט. כידוע, בעל זכות זכאי לעמוד על קיום התחייבות כלפיו, ועצם עמידתו של פלוני על זכותו, אינה עולה לכדי הפרת תום לב, ואף מתיישבת עם התפיסה בדבר ודאות, יציבות וסיום התדיינויות. יש כמובן ליתן משקל לזכות הגישה לערכאות, שהנה זכות חוקתית ואין צורך להכביר במילים על מקומה וחשיבותה בשיטתנו המשפטית. לאור האמור, סבורני כי יש מקום להורות על ביטולו של פסה"ד, שטרם בוטל, בתיק הנוסף, 13826-09-09.

לעניין הרשות להגן, הלכה ידועה היא, כי בשלב הדיון בבקשת רשות להתגונן, די לו למבקש אם יראה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 310). בשורה של פסקי דין נפסק, כי בית המשפט יסרב להעניק לנתבע רשות להתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראה: ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון, פ"ד נט(3) 41,46). רק אם התברר לבית המשפט, עקב חקירתו של הנתבע על תצהירו, כי הגנתו הינה "הגנת בדים", לא תינתן רשות להתגונן (ראה: ע"א 620/06 חברת טימאט קאופמן סילבר נ' אטלי, (פורסם בנבו). הלכה זו סוכמה על ידי כבוד השופט דנציגר ברע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, (פורסם בנבו).

המבקשים תיארו מסכת לפיה, המרחב של המשיב אישר מסגרת אשראי בגובה 600,000 ₪ בחשבונם העסקי, ואילו הסניף בחר להעמיד את מסגרת האשראי בחשבונם על סך 300,300 ₪. נטען בהקשר זה, כי הנוהג שהתפתח לאורך השנים בהם פעלו אצל המשיב היה כי ניתנת להם האפשרות לחרוג מן המסגרת של 300,300 ₪ על בסיס קבוע, תוך שהיו מזרימים, בפרק זמן של שעות עד ימים, את הסכומים הנדרשים וכאשר נוהג זה התאפשר, לאור מסגרת האשראי הרחבה יותר שאושרה על ידי המרחב. נטען כי המבקשים פעלו בחשבונם על פי הנוהג שתואר במשך זמן רב, ועד לאירועים בהם נדרשו, באופן פתאומי, להזרים סכומי כסף משמעותיים ותוך זמן קצר.

אני סבור שגרסת המבקשים לעניין זה הנה בגדר "הגנת בדים". המשיב הציג הסכם מסגרת אשראי חתום מיום 07.05.2008, ולפיו, העמיד מסגרת אשראי בסך של 300,300 ₪ למבקשת 1 בחשבונה העסקי. ההסכם הנו הסכם קצר, באורך של כעמוד וחצי, המונה 9 סעיפים, ברורים ונהירים. כפי שניתן לראות, למבקשת 1 ניתנה מסגרת בגובה האמור, ולא ניתנה לה כל מסגרת אחרת, הגבוהה ממנה. הסכם האשראי כולל תניות לפיהן רשאי הבנק להקטין או להפסיק את מתן אשראי – כולו או מקצתו – בהודעה מוקדמת של 10 ימים לפחות, ואף רשאי לעשות כן באופן מיידי, ללא הודעה מוקדמת במקרים בהם לדעת הבנק התקיימו נסיבות שיש בהן כדי לסכן את יכולתו לגבות את האשראי (סעיפים 6(ג) ו- 6(ד) להסכם).

המבקשים פרטו בתצהירם את השתלשלות האירועים, אך לא טרחו לתמוך את גרסתם בפירוט אובייקטיבי כלשהו, שעל בסיסו ניתן להסיק, ולו לכאורה, קיום הגנה לכאורית, וכאשר מנגד, הציג המשיב, התחייבויות החתומות על ידי המבקשים כנדרש. כמו כן, גרסת המבקשים לקיומן של שתי מסגרות אשראי, כפי שהוצגה בכתבי הטענות, נסתרה במהלך חקירתו של המבקש 3, בה הודה כי לא היתה לו מסגרת אשראי גבוהה יותר (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 18.12.2012, שורות 6-12).

המבקשים הגישו חוות דעת של שני מומחים מטעמם, וכאשר אלו חוזרים על הטענות הבסיסיות של הפסקת אשראי פתאומית, ללא סיבה הנראית לעין, וכאשר נטען שלא היה אירוע נקודתי, שהיה שונה מאירועי היום יום עד לאותה עת. חוות הדעת, האמורות, נסובו בעיקרן על מסמכים הראויים להיות בידי המבקשים, וכאשר לא הוצגה בפני בית המשפט התשתית העובדתית הלכאורית, עליה נסמכו המומחים או המבקשים.

אין המבקש רשות להתגונן נדרש להוכיח את טענתו כבהליך אזרחי רגיל, אלא הרף הנדרש מהמבקש הנו נמוך, וכל שנדרש להציג, הנו פירוט מספק של האירועים, היוצר תשתית לכאורית, כרונולוגית, היכולה להקים לו, באם תינתן הרשות, הגנה אפשרית בהמשך הדרך. עצם העובדה שהמבקש רשות להגן מצרף חוות דעת מומחה, אינה מזכה אותו באופן מיידי, במתן הרשות להגן. כמו כן, הטענה המרכזית אותה הציגו המבקשים לעניין הפסקת האשראי הפתאומית אינה מתיישבת עם פערי הזמנים כפי שתוארו גם בסיכומי המשיב, ולפיהם ביום 21.04.2009 התרה מנהל המשיב במבקש 3 כי בהעדר כיסוי יחוללו ההמחאות והאשראי יעמוד לפירעון מיידי, וכאשר בפועל בוטלה המסגרת אף לאחר 05.06.2009, וזאת בהתאם לתצהיר המבקש 3, כך שעולה מאלו שהמסגרת עמדה על כנה מעל לחודש וחצי ובהתחשב בכך שעל פי ההסכם, עומדת למשיב האפשרות לבטל את המסגרת בתוך 10 ימים, או אף פחות מכך, ובהתאם לאמור לעיל. כמו כן, לא הוצג בפניי כל פירוט או תמיכה נקודתית ממנה ניתן ללמוד ולהסיק על קיומו של נוהג לפיו יתרת החשבון "נכנסה ויצאה" ממסגרת האשראי על בסיס קבוע וכאשר מנגד, יש לתת את הדעת לכך שלמשיב ולכשכמותו, ניתן שיקול דעת בדבר אופן הענקת האשראי.

לעניין שיקול דעתו של הבנק בדבר אשראי הלקוח נפסק ב ת.א (מחוזי חיפה) 645/05 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ, (פורסם בנבו) ע"י כב' השופט י. עמית, כי:

"מתן אשראי ללקוח, הגדלת האשראי, הקטנתו או הפסקתו, מסורים לשיקול דעתו של הבנק. ... כוח זה על הבנק להפעיל בדרך מקובלת, שלא בשרירות הלב

ובכפוף לחובות האמון והנאמנות ביחסי בנק-לקוח.

[...]

עם זאת, נקודת המוצא היא, שאין הבנק חייב ליתן אשראי או לחדש אשראי, כל עוד אינו מפר הסכמים בינו לבין הלקוח. זכותו של הבנק להעניק אשראי או להפסיק מתן אשראי, מעוגנת בהסכמים שבין הבנק ללקוח, בסעיף 2 לחוק הבנקאות(שירות ללקוח), התשמ"א-1981, הקובע במפורש כי "אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח", ובפסיקת בית המשפט לפיה "חובת הנאמנות של הבנק כלפי הלקוח אינה מטילה על הבנק חובה לדאוג באופן עיוור לאינטרסים של הלקוח, תוך הזנחת אינטרס הבנק".

[...]

שיקולי הבנק אם להעניק אשראי או לחדשו, או לצמצם או להפסיק את האשראי שניתן ללקוח, הם שיקולים עסקיים טהורים שבבסיסם היחסים עם הלקוח הספציפי. שיקולים אלו יכולים להשתנות מעת לעת, בהתאם להערכת הבנק את מצבו של הלקוח בכל זמן נתון. הערכה זו מורכבת משיקולים רבים ומגוונים שהבנק משקלל: עברו העסקי של הלקוח, תזרים המזומנים ו"המחזור" של העסק, הערכת מצבו של הלקוח בהווה והצפי באשר לעתיד, טיבו של העסק ומצב השוק הרלוונטי, גובה האשראי המבוקש, רצון לסייע ללקוח הנמצא בקשיים זמניים, גביית ריבית גבוהה יותר בגין חריגה ממסגרת אשראי, היקפם וטיבם של הביטחונות שהלקוח העמיד או יכול להעמיד לזכות הבנק וכיו"ב

[...]

ברגיל, היקף, התערבות בית המשפט בשיקול הדעת הבנקאי, אם "בזמן אמת" ואם בדיעבד, תהא על דרך הצמצום, ותעשה כאשר הבנק פעל בניגוד בולט לדרך הבנקאית המקובלת ובהיעדר הגיון עסקי-בנקאי".

ברע"א 9374/04 אי.אנד.ג'י מערכות מתקדמות למורה נהיגה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ סניף רחובות, (פורסם בנבו), פסק כב' השופט, א' רובינשטיין ולעניין טענות ביחס להפסקת אשראי, בין השאר, כי:

"בדומה, בקרה ראויה על האשראי הבנקאי היא אינטרס ציבורי, ובסופו של דבר, לא רק שבכך נשמרת הדלת להלוואות מהינעל, אלא גם נשמרת קופת הציבור הנקראת מדי פעם לכסות גירעונות לא מבוקרים שנוצרו בעקבות הפקרות באשראי...בהצטברו עלול אשראי לא מבוקר להביא לפגיעה ביציבות הבנק ועל הנהלת הבנק לשמור על מסגרות האשראי, וכמובן מוטלת החובה גם על גופי הביקורת הפנים-בנקאיים ועל הפיקוח על הבנקים לפעול כראוי בהקשר זה".

לעניין סרוב המשיב לכבד המחאות, במהלך חקירתו של המבקש 3 הוצג בפניו פסק הדין שניתן בעניין המבקשת 1, על ידי כב' השופטת, כוכבה לוי, שלום ת"א, בו נדחתה בקשת המבקשת 1, לגריעת המחאות מכוח סעיף 10א3 לחוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981, מן הנימוק שהבקשה על צרופותיה אינה מגלה עילות גריעה המוכרות בדין (החלטות כב' השופטת כ. לוי מיום 02.07.2009 וכן מיום 18.10.2009). משכך, מתקיים לעניין הסירוב האמור, השתק פלוגתא, מכח הכלל של מעשה בית דין.

נוכח כל האמור אני סבור כי המבקשים לא הציגו תשתית מפורטת ומספקת ואף בהתחשב ברף הנמוך הנדרש בשלב דיוני זה, לעניין הפסקת אשראי פתאומית, המצדיקה בירור חבות, ביחס ליתרות חוב בחשבונות , שלמעשה לא נסתרו כלל.

באשר לטענות בדבר גביית ריבית בשיעור הגבוה משסוכם, ולהתניית שירות בשירות, לא הוצג כל פירוט עבדתי התומך בטענות, לא הוגש כל חישוב או חשבון המעיד על הריבית שנגבתה לעומת הריבית שהוסכמה, ובאופן דומה לא הוצג כל פירוט או תמיכה לטענה בדבר התניית שירות בשירות. משכך, אני סבור כי יש לדחות את טענות אלו.

לעניין החשבון הפרטי, המשיב הציג את חתימותיהם של המבקשים 3 ו-4 המתנוססות על גבי הסכם פתיחת החשבון מיום 08.03.1994, תדפיס חשבון ובו חבות על סך של 94,652 ₪ הנכונה ליום 04.09.2009 ואף מכתב התראה ששלח המשיב מיום 10.06.2009 למעונם של המבקשים 3 ו- 4. המבקשים 3-4 לא סתרו את טענות המשיב לעניין זה, וכאשר טענותיהם מתרכזות בעניין הפסקת האשראי לחשבון העסקי, ובטענה כי משאוחדו התיקים התייחסותם בבקשת הרשות להגן הנה לשני החשבונות שהתנהלו תחת אובליגו אחד ולשניהם מסכת עובדתית אחת, דמויות זהות, מסגרת אשראי שקוצצה במקביל, הן הוגבלו באחת ואף התביעות בגינן הוגשו הן כאחת. אציין כי משדחיתי את הטענות לעניין הפסקת האשראי בחשבון העסקי, וכאשר לא הועלתה, לא טענה אחת נוספת או ייחודית, באשר לחשבון הפרטי, אני סבור כי יש לדחות את בקשת הרשות להגן גם לעניין זה.

המבקשים העלו טענות בדבר העדרם וחסרונם של מסמכים שונים, אציין כי למשיב לא הועברה דרישה לקבלת מסמכים, אלא בשלב מאוחר, בו הוגשה לבית המשפט בקשה ליתן צו לגילוי מסמכים. בעניין זה קבע כב' הרשם, א. כהן, בהחלטתו מיום 06.04.2010, כי אינו מוצא לחייב את המשיב למסור למבקשים מסמכים לצורך הכנת הגנתם, טענת המשיב בתגובתו לבקשת המבקשים למסירת מסמכים, לפיה המבקשים כלל לא פנו למשיב בבקשה מוקדמת להעברת מסמכים בטרם פניה לביהמ"ש הינה כנראה טענה נכונה. במכתב ב"כ של המבקשים מיום 22.10.2009 שצורף כנספח לבקשתם לביטול פסק דין לא ביקשו המבקשים מסמכים, אלא הציעו הצעת פשרה לגופם של דברים. יצוין כי החלטתו של כב' הרשם כהן, נתנה ביחס לתיק 7837-09-09, וזאת בטרם אוחדו התיקים. ומשאוחדו התיקים ראוי כי תתייחס גם לתיק השני, 13826-09-09.

לא ראיתי גם לקבוע, כי בשל העדר מסמכים, נבצר מהמבקשים לבסס, ולו לכאורה הגנתם, וכנדרש בשלב דיוני זה.

סוף דבר

הבקשות לרשות להגן נדחות.

התובע זכאי לפסקי דין לפי התביעות, בצירוף האגרה ששולמה, צמוד ונושא ריבית כחוק מיום התשלום, שכ"ט בגין התביעות, לפי התעריף המינימאלי המומלץ של לשכת עוה"ד, וכן שכ"ט בגין הדיונים בבקשות בסך 7,500 ₪ צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן להגיש פסיקתא לחתימה.

המזכירות תשלח ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"א תשרי תשע"ה, 05 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.