רקע :

לפני תביעה כספית על סך 700,000 ₪ נכון למועד הגשתה, 14.9.09.

התובע 1 (להלן: "התובע") הינו כלכלן במקצועו ועוסק בייעוץ כלכלי.

התובע מנהל את פעילותו העסקית באמצעות התובעת 2 (להלן: "התובעת"), והוא בעל השליטה בה.

הנתבעת 1 הינה חברה הנדסית (להלן: "ניהול והנדסה"), בשליטתם של הנתבעים 3-2.

הנתבעת 4 היא חברה לניהול וייעוץ כלכלי (להלן: "ניהול ויעוץ") בשליטתו של הנתבע 5.

בהון המניות המונפק של הנתבעת 6 (להלן: "החברה") מחזיקים הגורמים הבאים: התובעת, בשיעור 10%; הנתבעת 1, בשיעור 45%; והנתבעת 4, בשיעור 45%.

בשנת 1997, התפרסם מכרז של מנהל מקרקעי ישראל לבחירת חברה שתבצע עבודות בקרה על חברות המנהלות פרויקטים עבור המנהל. התובע טען כי מאחר והכיר שנים רבות, הן את קבוצת הנתבעים 3-1 והן את קבוצת הנתבעים 5-4, הוא יזם התקשרות בין שתי הקבוצות, להקמת קבוצה משותפת שתתמודד במכרז.

לטענתו, הוסכם בין הצדדים כי אם יזכו במכרז, תוקם חברה משותפת ביניהם והתובע, באמצעות התובעת אשר בשליטתו, יקבל 10% מהון המניות המונפק של החברה החדשה ויהיה זכאי לתמורה של 10% מפעילותה.

הקבוצה אכן זכתה במכרז, והחברה, הנתבעת 6, הוקמה ביום 4.1.98.

נקבעה חלוקת התפקידים, כאשר למנכ"ל מונה הנתבע 5, למהנדס מונה הנתבע 3, והתובע מונה ככלכלן. הנתבע 2 מונה כיו"ר הדירקטוריון.

התובעים טוענים, כי בין השנים 2005-2001 זכתה החברה, הנתבעת 6, במכרזים נוספים של משרדי ממשלה, וההכנסות של החברה מהפרויקטים השונים עמדו על 11,416,000 ₪.

התובעים מונים בכתב התביעה פרויקטים נוספים - פרויקט התחדשות עירונית של משרד השיכון ופרויקט המגזר הערבי וסקר ההתנתקות מעזה. התובע אישית השקיע בהם עבודה רבה והם הניבו, לטענתם של התובעים, סכומים נאים,.

התובעים טוענים, כי הנתבעים הפרו את ההסכם, ולא העבירו את החלק המגיע ברווחים, ומכאן קמה התביעה.

טענות התביעה :

לגרסת התובע, עד לחודש אוגוסט 2002 שולם לו, באמצעות התובעת וכנגד חשבונית, סכום של כ- 23,000 ₪ לחודש כולל מע"מ.

כן שולמו לו סכומים נוספים, שהוא סובר שהם מעטים, על חשבון תקבולים מהפעילות הנוספת של החברה.

אך לדבריו בכל אותן שנים, לא הובאו לידיעתו היקפי הפעילות הכוללים של החברה, ולא נערכה עמו התחשבנות.

לטענת התובע, החל מחודש ספטמבר 2002, חילקו הנתבעים בינם לבין עצמם את כל פעילות החברה, הנתבעת 6, והתעלמו מהיות התובע שותף הזכאי לחלקו.

כך, הם הפסיקו לשתף אותו בפעילות החברה ובהכנסותיה, הפסיקו לשלם לו סך שהגיע לו לטענתו בשיעור של 23,000 ₪ לחודש, ולא שילמו לו עוד כספים כלשהם.

התובע טוען, כי לא קיבל נתונים על דו"חות כספיים.

אין באפשרותו לדעת מה היו הכנסות החברה, הנתבעת 6, ומהו חלקו בגין הפרויקטים בהם נטלה חלק.

עוד טוען התובע, כי לאור דרישותיו, הוקצה לו פרויקט פינוי-בינוי בגבעתיים, שהיה בתחילת דרכו, לאחר שהנתבעים לא שיתפו אותו בחלוקת 11 פרויקטים אחרים שניתנו להם, אולם, פרויקט פינוי-בינוי זה כלל לא הגיע לכלל אכרזה על ידי ממשלת ישראל, והנתבעים לא מסרו במקומו לטיפול התובע, פרויקט אחר שעבר אכרזה.

התובע מציין כי בשנת 2006, הגיש כנגד הנתבעים תביעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, למתן חשבונות, במסגרת ת"א 2046-06. במסגרת תביעה זו, קיבל התובע מאת הנתבעים מאזנים לשנים 2005-2001. מהנתונים שעלו מהמאזנים שנמסרו לתובע, התברר כי סכום התביעה הכספית הוא בסמכות בית המשפט השלום, ולפיכך נמחקה, בשנת 2008, בהסכמה, תביעת התובעים בבית המשפט המחוזי, ובמקומה הוגשה תביעה זו.

התובע טוען כי הוא זכאי לכספים בסך 700,253 ₪ בגין דמי ניהול שגבו הנתבעים עבור הפרויקטים של החברה ורווחיה, בשיעור של 10%. לטענתו, היה מדובר בסכום כולל של 11,416,000 ₪ שקיבלה הנתבעת 6 בגין הפרויקטים שנוהלו על ידה. לאחר ניכוי הוצאות החברה, נותר הסכום של 7,253,000 ₪ שהנתבעים משכו וחילקו ביניהם בגין דמי ניהול, ולגרסתו הוא היה זכאי מ-10% מהם.

בנוסף, טוען התובע כי נגרם לו הפסד רווחים והכנסות בגין התקופה מחודש ספטמבר 2002 עד דצמבר 2003, והוא מעמיד את הפסדיו בגין הנ"ל על סכום כולל של 213,887 ₪.

התובעים מבססים את התביעה על ההתקשרות האישית שבין התובע מצד אחד לבין הנתבעים 2, 3 ו-5 מצד שני. התובע טוען, בסעיף 23 לכתב התביעה, כי יש לו עילת תביעה אישית נגדם בגין הפרת חוזה / גרם הפרת חוזה / נזיקין. לחילופין, טוען הוא כי הנתבעים 2, 3 ו-5 ניהלו את ענייניה של הנתבעת 6 בחוסר תום לב, ובאופן המקפח את זכויותיו כבעל מניות מיעוט בחברה, ועל כן יש להחיל על התנהלותם את הוראות הסעיפים 192(ג) ו-352א' לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות").

לחילופי חילופין, טוענים התובעים להרמת מסך כלפי נתבעים אלה.

התובעים דורשים סך של 700,025 ₪ או לחילופין סך של 630,499 ₪, מורכב מסך של 461,612 ₪ בצירוף 213,887 ₪, הכל מיום היווצר העילה ועד לתשלום המלא בפועל.

מכאן התביעה.

מלבד תצהיר התובע, הוגשה מטעם התובע עדותו של מר ברוך בורוכוב, אשר היה שותף וסמנכ"ל בנתבעת 4.

מר בורוכוב הצהיר כי בין הצדדים סוכם כי בחברה שתוקם, יקבל התובע 10% מהמניות ומן הפעילות.

כן מצהיר מר בורכוב, כי סוכם כי התובע, אשר לא רצה להיות "לשון המאזניים", ישמש כמשקיף בישיבות הדירקטוריון.

מר בורוכוב טוען, כי התובע שימש עד אמצע שנת 2000 ככלכלן של חברת הבקרה, ועסק בעיקר בפרויקט הבקרה. התובע, כך לטענת מר בורכוב, היה שותף בניהול היומיומי של החברה, והוזמן לישיבות הדירקטוריון, ואמור היה להשתתף בניהול פרויקט ה"פינוי בינוי" ולקבל דמי ניהול עפ"י מודל שסוכם עליו בין כל הצדדים, ובהתאם לחלקו בחברה.

מר בורוכוב מצהיר, כי עד לפרישתו מן הנתבעת 4 באמצע שנת 2002, לא הוקצו לתובע המניות שהובטחו לו.

כן הגישו התובעים חוו"ד מקצועית של רו"ח שוורצברג, בעניין נתוני רווח והפסד של הנתבעת 6 לשנים 2001-2005.

מסקנות חוות הדעת הינן:

• מחזור ההכנסות של הנתבעת 6, בנטרול פעילות בקרי שדה, בשנים 2001-2005 הייתה בסך של 11,416,461 ₪.
• דמי הניהול שנזקפו לשותפים, בשנים 2001-2005 – 7,000,253 ₪.
• יתרת הרווח לאחר זקיפת מקדמות מחושבות לשותפים, בסך של 20,000 ₪ לכל שותף פעיל, הייתה סך של 4,616,120 ₪.
• שיעור הרווח מהמחזור, בממוצע, היה כ – 40%.
• התובעים קיבלו בשנת 2002, בממוצע, סכום חודשי (לא כולל מע"מ), בסך של 20,705 ₪, בתמורה לעבודתו של התובע.
• הסכומים שנתקבלו כהכנסות בתובעת 2, כ"תקבולים מעבודות חדשות", היו בסך של 31,565 ₪, בתקופת ארבע החודשים שהסתיימה בסוף חודש דצמבר 2002, ו – 85,828 ₪ בשנת 2003.

טענות ההגנה :

הנתבעים העלו טענות סף של היעדר יריבות, למצער בין הנתבעים 2, 3 ו-5 לבין התובעים.

עוד טענו הנתבעים להתיישנות, הואיל והתובענה מבוססת על הסכמים משנת 1997.

הנתבעים טוענים, כי התובעים זיגזגו בין סכומי תביעה שונים, בין התיק הנוכחי לבין התביעה הקודמת שהתנהלה בבית המשפט המחוזי.

הנתבעים הוסיפו, כי הנתבעת 1 ניהול והנדסה, נמצאת בשליטת הנתבע 3 בלבד.

התובעת 2 נכנסה כבעלת מניות בחברה, הנתבעת 6, רק ביום 31.12.04.

הנתבעים שוללים את טענות התובע כביכול הקדיש את כל זמנו לענייני החברה, הנתבעת 6. לגרסתם, עסק במקביל בפרויקטים נוספים. כך למשל, בין השנים 2008-2003 הוא קיבל מאת הנתבעת 4, ניהול וייעוץ, סך של 853,244 ₪ בצירוף מע"מ, עבור עבודה שביצע עבורה. זוהי דוגמא לפעילויות הרבות והנוספות שהיו לתובע במהלך התקופה הרלוונטית לתביעה.

הנתבעים טענו בנוסף, כי התובע קיבל לטיפולו, במסגרת מכרז התחדשות עירונית, את פרויקט משרד השיכון בגבעתיים. לטענתם, הפרויקט לא התממש עקב רשלנות והזנחה מצד התובע.

בהקשר זה טוענים הנתבעים, כי במכרזים של משרד ראש הממשלה, שהתמורה בהם ניתנה על פי שעות עבודה בפועל, בחר התובע שלא לקחת חלק, הואיל ולטענתו מדובר היה בשכר נמוך לפי שעה. לכן, לדידם, אין לתובע להלין אלא על עצמו באשר למיעוט הפרויקטים בהם השתתף.

הנתבעים מאשרים, כי בין השנים 2005-2001 היו הכנסות בסכום הנטען, לרבות שכרו של התובע, אך לדבריהם היו הוצאות בסכום דומה.

באשר לפרויקט "פינוי בינוי", טוענים הנתבעים כי הנתבעת 6, טיפלה ב-40 פרויקטים, אך רק 10 מהם התממשו וקיבלו אכרזה. לכן התשלום הסופי שבוצע היה עבור 10 פרויקטים בלבד. בפועל, לנתבעת 6 לא היו רווחים, ועל כן גם לא חולק דיבידנד בגינם.

התובעים, כך סוברים הנתבעים, אינם זכאים למאומה, שכן לא הסכימו לעבוד בסכומים הנמוכים שהוצעו במכרזים.

הנתבעים גורסים כי התובע קיבל את כל המגיע לו מן הנתבעת 6 , אך לא עמד בהתחייבותו כלפיה וכלפיהם.

חלוקת הכספים בנתבעת 6, על פי הפרויקט הרלוונטי אליו התייחס התובע בסעיף 18 לכתב התביעה, נעשתה אך ורק על פי שעות עבודה בפועל.

אך, התובע בחר שלא להשקיע שעות עבודה בפרויקט זה ולכן אינו זכאי לשכר בגינו.

הפרויקט שהתובע קיבל לנהל בגבעתיים, בוטל. האחריות הכלכלית לכך, אינה אמורה, לשיטת הנתבעים, להתגלגל לפיתחם.

הנתבעים מוסיפים, כי כל החישובים שערכו התובעים בכתב התביעה מתבססים על הנחות שגויות.

התובע דורש שכר באופן זהה לנתבעים 2, 3 ו-5, אך הוא לא עבד באופן זהה לנתבעים אלה. גם הסכומים שקיבלו הנתבעות 1 ו-4 משקפים תמורה לעבודה בפועל שעבדו הנתבעים 2, 3 ו-5, מה שאין הדבר כן אצל התובעים.

הנתבעים טוענים, כי אין עילה משפטית לחייבם בדין כלפי התובע.

הנתבעים 2, 3 ו-5 לא התקשרו עמו באופן אישי, ולכן אין עילה לחייבם כלפיו מכוח דיני החוזים.

לשיטתם, לא הונחה תשתית ראייתית להטלת חיוב עליהם מכוח דיני החברות, ואף לא הוכחה עילה להרמת מסך.

אשר לגובה הסכומים הנתבעים, עמדתם היא כי מדובר בסכומים מופרזים ומופרכים. התובעים לא הסבירו את הפער בין סכום התביעה הנוכחית, של 700,000 ₪, לבין התביעות הקודמות, שעמדו תחילה על 200,000 ₪ ולאחר מכן על 400,000 ₪.

מכאן עולה, לטעמם של הנתבעים, כי כל מטרת התביעה הינה עשיית עושר ולא במשפט.

הם עותרים, אפוא, לדחייתה.

הנתבעים הוסיפו לעדויותיהם את חוות דעתו של רואה החשבון יורם חרפק, המפרטת את הכנסות והוצאות הנתבעת 6 לשנים 2001 – 2005.

מחוות הדעת עולה כי -

• בשנת 2001 הכניסה הנתבעת 6 סך של 8,112,920 ₪, אולם בקיזוז הוצאותיה, סיימה את השנה בהפסד של 31,148 ₪.
• בשנת 2002 הכניסה הנתבעת 6 סך של 6,613,008 ₪, ובקיזוז הוצאותיה, סיימה את השנה ברווח של 140,676 ₪.
• בשנת 2003 הכניסה הנתבעת 6 סך של 1,451,327 ₪, אולם בקיזוז הוצאותיה, סיימה את השנה בהפסד של 15,860 ₪.
• בשנת 2004 הכניסה הנתבעת 6 סך של 1,056,119 ₪, אולם בקיזוז הוצאותיה, סיימה את השנה בהפסד של 20,573₪.
• בשנת 2005 הכניסה הנתבעת 6 סך של 1,014,311 ₪, אולם בקיזוז הוצאותיה, סיימה את השנה בהפסד של 68,620 ₪.

דיון והכרעה :

השאלות המצריכות הכרעה הינן:

1. טענות הסף – הודאת בעל דין והתיישנות.
2. מהות ההסכם בין הצדדים
3. חברת הבקרה.
4. פינוי בינוי.
5. מכרזי הסקטור הערבי וההתנתקות.
6. חיוב הנתבעים 2,3,5.
7. תביעת דמי הניהול.
8. סכום התביעה.

אדון בשאלות אחת לאחת.

טענות הסף – הודאת בעל דין והתיישנות:

הודאת בעל דין:

הנתבעים מפנים לסעיף 9 לכתב התביעה בת.א. 2046/06 (להלן: "התביעה הראשונה") בו נכתב -

"עד אמצע 2002 בוצעו כל סעיפי ההסכם בין התובע לנתבעים מלבד העברת חלקו במניות החברה".

כן מפנים התובעים לסעיף 16 לכתב התביעה –

"חרף זאת, בשנים הראשונות לקיומה של הנתבעת 3, הדברים התנהלו בצורה תקינה. מאז הקמת הנתבעת 3 ועד למחצית שנת 2002 קיימו התובע והנתבעות כל אחד את חלקו כפי שסוכם ערב הקמתה של הנתבעת 3. במסגרת זאת הועבר לתובע הנתח המגיע לו, מהפעילות הכספית של החברה".

לאור האמור בסעיפים אלו, סבורים הנתבעים כי קיימת הודאת בעל דין, והתובעים מנועים מלתבוע כספים בגין התקופה שבין ינואר 2001 עד ספטמבר 2002.

התובעים הגישו בקשה, במסגרת התביעה דנן, וביקשו כי בית המשפט יאפשר להם לחזור בהם מעובדה שנטענה על ידם.

ביום 27.9.09 ניתנה החלטה בבקשה, ונקבע כי בקשת התובעים לחזור בהם מגרסא שהשמיעו בתיק אחר, תשקל בשלב הראיות.

בסיכומיהם (פרק יז'), טוענים התובעים כי גרסתם בעניין זה נמסרה בתצהירם, וכי לא נחקרו בעניין כלל.

עוד טוענים התובעים כי האמור בסעיף 9 הנ"ל אינו מהווה "הודאה פורמלית" לצורך התביעה דנן, המצריכה אישור בית המשפט לחזור ממנה.

התובעים גורסים כי הודאה שנרשמה בתביעה הראשונה, דינה כדין "הודאת חוץ", המהווה ראיה כשאר הראיות בתיק.

לדידם של התובעים, העובדה שבמסגרת התביעה הראשונה דרשו חשבונות וכספים מיום הווסדה של החברה, מחזקת את טענותיהם.

התובעים מפנים למסמך 19 – מכתבו הנתבעת 2 מיום 24.11.04 ממנו עולה, לטענתם כי הנתבע 2 הודה כי יש לערוך התחשבנות לגבי העבר – ובכלל עבר זה, השנים 2001 – 2002.

התובעים מציינים, כי היות והתביעה הראשונה נמחקה בהסכמה, עוד לפני שנתקיימו בה הליכים מקדמיים, הרי לא היה צורך שיבקשו לחזור בהם מההודאה כביכול.

התובעים חוזרים בהם מהנאמר בתביעה הראשונה, וטוענים כי סעיף 9 בתביעה הראשונה, הינו שגוי. לא הייתה להם כל כוונה לוותר על תביעות כספיות בגין השנים 2001 – 2002.

הכוונה בסעיף 9 הייתה כי עד לחודש ספטמבר 2002 היה התובע מעורב ופעיל בנתבעת 6.

המלומד י.קדמי, בספרו על הראיות, תש"ע – 2009, חלק שלישי עמ' 1383, מגדיר הודאה הנמסרת במסגרת כתבי טענות, כ"הודעה פורמלית", ולא כ"הודעת חוץ", ככזו, מדובר בהודאה המשמשת כאמצעי לקביעת "תחום המריבה" שבין בעלי הדין, והיא אינה טעונה הוכחה.

בשל אופיה זה, כותב המלומד קדמי, בעל הדין קשור בהודאה שמסר, כמות שהיא, ואין הוא יכול להשתחרר ממנה או לתקנה, אלא ברשות בית המשפט, ובית המשפט לא יתיר חזרה מהודאה פורמלית אלא בנסיבות מיוחדות.

שבתי ועיינתי בסעיפי התביעה הראשונה, ולא מצאתי הכיצד ניתן להעניק להם פרשנות כי מדובר ב"מעורבות" בלבד בפעילות הנתבעת 6, כאשר נכתב שם מפורשות כי הועבר לתובע "הנתח המגיע לו, מהפעילות הכספית של החברה".

הכלל הינו, כי בית המפשט יתיר חזרה מהודאה, מקום בו המודה ישכנע, בעדות או בתצהיר, כי ההודאה ניתנה בטעות או מתוך תרמית, או שלא מתוך רצון חופשי או דעת (ראו ע"א 185/75 דוד אוחיון נ' משה חיון, פ"ד לא(3), 820 (1977)).

משלא מצאתי כי הוכחו הנסיבות המיוחדות המצדיקות חזרה מהודאה, אני קובעת כי התובעים אינם רשאים כעת לחזור בהם מהאמור בתביעתם הראשונה, ולהרחיב על ידי כך, את היריעה עליה משתרעת תביעתם הנוכחית.

לקביעתי זו אני מוצאת טעם נוסף, והוא, כי התביעה הראשונה הקימה למעשה השתק שיפוטי.

כלל ההשתק השיפוטי - המונע מאדם לטעון דבר והיפוכו, גם בהליכים נפרדים, הינו מכללי הצדק היסודיים בשיטת המשפט הישראלי ובכל שיטת משפט אחרת.

כך נפסק בע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ (פורסם ב'נבו') :

"כלל ההשתק השיפוטי עיקרו שאין אדם יכול לטעון דבר והיפוכו, ובלטינית - "quod approbo non reprobo" ("מה שמכירים בו אי אפשר להתנכר לו") ובתרגום השופטת דורנר "איני מתנכר לדבר אשר לו אני מסכים" (ראו הניתוח בע"א 513/89 -Interlego A/S  נ' Exin - Lines Bros S. A., פ"ד מח(4), 133, 195-194), להלן עניין אינטרלגו). כלל זה עשוי לחול מקום בו אחד מבעלי הדין טוען טענות סותרות מן הבחינה העובדתית או המשפטית, אף אם מדובר בשני הליכים נפרדים (ראו רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט (6) 625; וראו גם רע"א 6520/05 - Kirkham Holdings Limited ואח' נ' Albany Park Limited ואח' [פורסם בנבו]). תכלית ההשתק השיפוטי היא, כדברי השופט גרוניס בעניין בית ששון הנזכר בע' 633, "למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט".

התובע מבקש לטעון טענה הפוכה לטענותיו שלו בערכאה אחרת.

על התנהלות כגון זו אמר כבוד השופט גרוניס (כתוארו אז) ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואח' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ ואח', פ"ד נט (6) 625, 636:

"ניתן לדמות את המבקשים ללהטוטן בקירקס הרוכב בעת ובעונה אחת על שני זוגות אופניים. הדבר אפשרי בקירקס אך לא בבתי המשפט".

לפיכך, בהתאם לדוקטרינת ההשתק השיפוטי, אני קובעת כי התובע מנוע מלחזור בו מטענותיו והודאותיו שלו בהליכים הקודמים, ומשכך, אינו יכול לתובע תשלום כעת, בגין התקופה שעד לספטמבר 2002. טענות הנתבעים בעניין זה – מתקבלות.

התיישנות :

משקבעתי כי לא ניתן לתבוע בגין התקופה שעד לחודש ספטמבר 2002, הדיון בטענת ההתיישנות הינו תיאורטי בלבד.

למעלה מן הצורך, אגב אורחא, אני מוצאת כי אכן התביעה התיישנה בחלקה, כפי שיפורט להלן :

הנתבעים סבורים כי התביעה התיישנה, לתקופה שבין שנת 2001 – ספטמבר 2002.

לטענתם, התובענה אשר הוגשה בחודש ספטמבר 2009, הוגשה בשיהוי רב.

התובענה מתבססת, לשיטתם של התובעים, על הסכמים משנת 1997, ולפיכך, עילת התביעה, ברובה, התיישנה, ובחלקה הנותר – הוגשה בשיהוי רב.

התובעים משיבים לטענות אלו, וטוענים כי כיוון שמדובר במערכת יחסים ממושכת, ונוכח העובדה שהתנהל הליך קודם בבית המשפט המחוזי הנכבד, אשר נמחק בהסכמה, הרי בשים לב להוראות סעיפים 15 ו – 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ז-1957 (להלן: "חוק ההתיישנות"), כמו גם העובדה שהיחסים החוזיים בין הצדדים אך החלו בשנת 1997, אך התמשכו, לפי גרסת התובע, עד ספטמבר 2002, אין לראות בתובענה זו, שהוגשה ביום 14.9.09, כתובענה שהתיישנה.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע:

"התיישנות שלא מדעת נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

התובעים טוענים כי במסגרת התביעה הראשונה קיבלו לעיונם מאזנים של הנתבעת 6 לשנים 2001-2005 בלבד, אולם לא קיבלו העתקי חוזים, פרוטוקולים [למעט בודדים] וכל יתר המסמכים הרלוונטיים לתביעה.

התובעים מוסיפים, כי עשו כל שביכולתם לקבל את הנתונים הדרושים להם לצורך ההתחשבנות,ומשלא צלחו מאמציהם – הוגשה התביעה הראשונה.

עוד מציינים התובעים, כי מאזני הנתבעת 6 נמסרו לעיונים רק במחצית שנת 2007, ולפיכך, זהו המועד ממנו מתחילה תקופת ההתיישנות.

התובעים לא הוכיחו טענתם לפיה לא ניתנה להם אפשרות לעיין במסמכים ו/או שהועלמו מהם מסמכים.

תימוכין לעניין זה, אני מוצאת בכך שהתובעים זנחו בתביעתם זו את הסעד של "מתן חשבונות", אשר היה הסעד הדומיננטי בתביעתם הראשונה.

כמפורט בסיכומי הנתבעים, לתובעים נמסר עוד ביום 19.4.07 העתק מהמסמכים שביקשו.

משכך, אין מקום להחלת סעיף 8 במקרה דנן.

סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע:

" הוגשה תובענה לפני בית-משפט, לרבות בית-דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".

התובעים טוענים, כי התביעה הראשונה הוגשה ביום 23.8.06 ונמחקה בהסכמה באוגוסט 2008, וכי תקופה זו של שנתיים מפסיקה את מרוץ ההתיישנות.

הנתבעים מצידם סוברים כי כל העובדות עליהם מתבססת התביעה היו ידועות לתובע, ומכל מקום, התובע יכול היה לגלותן לפני הגשת תביעתו הראשונה ולפיכך, לא חל סעיף 15 לחוק ההתיישנות, ותביעתו, כלל שהיא מתייחסת לתקופה שקודמת ל – 7 השנים שקדמו להגשת התביעה – התיישנה.

אני קובעת כי אף תנאי סעיף 15 לא התקיימו במקרה דנן, ומשכך, מקבלת את טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים.

ההסכם בין הצדדים :

כמפורט בפרק הטענות, במהלך שנת 1997, התפרסם מכרז למציאת חברת הבקרה של החברות המנהלות של ממ"י (להלן: "מכרז חברת הבקרה").

התובע, קישר בין הנתבעות 1 ו – 4, והצדדים החליטו לגשת למכרז במשותף.

הוחלט, כי במידה ויזכו במכרז, תוקם חברה חדשה – הנתבעת 6, לצורך ניהול הפרויקט.

הנתבעת 6 הוקמה ביום 4.1.98, ונרשמה ברשם החברות.

לצורך הפעלתה של הנתבעת 6, נשכר משרד, נרכש ציוד (כמפורט בנ/12).

במשרדי הנתבעת 6 ישבו באופן קבוע צוות עובדי המשרד, פקידות, מנהלי חשבונות, וכן התובע.

הנתבעים 2,3,5 המשיכו לשבת במשרדי הנתבעות 1 ו – 4, ולבצע עבודתם משם בעזרת עובדי הנתבעות 1 ו – 4.

לגרסת התובעים, בינם לבין הנתבעים, נחתם חוזה, אשר על פיו יחולקו אחוזי השליטה בנתבעת 6 באופן הבא – 45% לנתבעים 2 ו – 3, באמצעות הנתבעת 1, 45% לנתבע 5, באמצעות הנתבעת 4, ולתובע, באמצעות התובעת 2 – 10%.

התובע מבאר (סעיף 10 לסיכומיו) כי חלוקה זו של המניות, נבעה מכך שהתובעת 2 היא חברה של אדם אחד, ואילו הנתבעות 1 ו – 4 הן חברות בעלות מספר עובדים, כך שבאופן טבעי הן תבצענה את מרבית העבודה.

עוד טוען התובע (בסעיף 11 לסיכומיו), כי הנתבעות 1 ו – 4, שבעלי השליטה שלהן לא הכירו זה את זה קודם להתקשרות זו, חתמו על הסכם בינן לבין עצמן, ואמרו לו כי מעמדו ותנאיו הובטחו בהסכם זה, אולם הוא לא קיבל העתק מהסכם זה, בטענה שמופיעים בו סעיפים הנוגעים רק להן.

הנתבעים מצידם מאשרים כי סוכם שהתובע יקבל 10% ממניות הנתבעת 6 (ראו עדות מר בורוכוב בעמ' 26 שורות 2-3 לפרוטוקול הדיון מיום 31.5.12).

לטענתם, התובע בחר להיות משקיף בלבד בנתבעת 6, ובחר שלא להשתתף במימון הוצאות הקמתה של הנתבעת 6, לא העמיד בטוחות, ולא חתם על ערבויות.

כן גורסים הנתבעים כי חרף הסכמתם ליתן לתובע 10% ממניות הנתבעת 6, היה זה דווקא התובע שדחה את העברת המניות על שמו עד לשנת 2004.

לטענת הנתבעים המניות הועברו על שם התובע, כנגד התחייבותו למתן ערבויות ולחתימה בבנקים כערב להתחייבויותיה של הנתבעת 6, אולם התובע לא קיים התחייבויותיו אלו.

התובעים לא הציגו את הסכם כלשהו שנחתם בינם לבין הנתבעים, ואף לא הוכיחו את תוכנו של אותו הסכם אשר לקיומו הם טוענים.

מנגד, אף הנתבעים לא הציגו ראיה כלשהי התומכת בטענתם להתחייבות התובע לספק ערובות ולחתום על ערבויות כלשהן. התובע אף שב והכחיש טענה זו בעדותו (עמ' 29 שורות 12-19 לפרוטוקול הדיון מיום 31.5.12):

"ש: האם הוצאת ערבות בנקאית לטובת נתבעת 6?

ת: אני לא זוכר. היה מכרז של מפעל הפיס שהיינו צריכים להגיש ערבויות ואני הסכמתי להגיש, לא הצלחתי לבדוק אם בסוף הוגש או לא. בכלל, כשמבקשים ממני ערבויות אני מגיש. בחברה הזאת מעולם לא נתבקשתי להגיש ערבויות חוץ מזו שדיברתי עליה עכשיו של מפעל הפיס. לא עלה נושא הערבויות עד שאלה נושא התביעה שלי.

ש: ואחרי שזה עלה חתמת כערב בחשבון החברה?

ת: פניתי אליך כעו"ד החברה מה אני צריך לעשות להעברת המסמכים והמניות לפי רצון החברה, פעמיים, ולא נעניתי אפילו פעם אחת".

ובהמשך (עמ' 32 שורות 17-18 לפרוטוקול הדיון מיום 31.5.12):

"ש:אתה לא העמדת ביטחונות לנתבעת 6 עד היום?

ת: לא. לא נתבקשתי ולא העמדתי. גם באותו פרוטוקול בסעיף 15 כתוב שהקצו לי מניות ואין אזכור לערבות".

ממכלול העדויות והראיות שהובאו בפני, אני קובעת כי ההסכם בין הצדדים אכן הינו כטענת התובע, הסכם הקובע כי הוא זכאי ל10% מהשליטה בנתבעת 6, וכפועל יוצא – ל 10% מרווחיה.

וזאת, מבלי להתנות ההסכם במתן ערובות או השתתפות בהוצאות, שכן טענה זו כאמור, לא הוכחה.

במישור זה, מתקבלת עמדת התובעים.

מכרז חברות הבקרה של מינהל מקרקעי ישראל :

הנתבעים מפרטים בסיכומיהם (סעיף 9) כי צוות חברת הבקרה כלל, לפי דרישת מכרז ממ"י, בין היתר, בעלי תפקידים כגון מהנדס – הנתבע 3, יו"ר הדירקטוריון הנתבע 2, מנכ"ל – הנתבע 5, וכן סמנכ"ל ואחראי מחשוב – מר ברוך בורוכוב.

תפקידים אלו אוישו עד אשר סיימה הנתבעת 6 את תפקידה חברת בקרה, במהלך ספטמבר 2002.

הנתבעים גורסים כי התשלום היחיד ששולם לבעלי תפקידים אלו, הם דמי ניהול ששולמו באמצעות הנתבעת 6 בתקופה הרלוונטית. התשלומים בוצעו באמצעות הנתבעת 1, שלה 45% ממניות הנתבעת 6, ונתבעת 4, שלה 45% ממניות הנתבעת 6.

הנתבעים מדגישים כי מתוך הסך של 4,250,000 ₪, המצוינים בסיכומי התובעים, קיבלו התובעים סך של 473,435 ₪ בצירוף מע"מ (ראו סעיף ד' לסעיף ההערות בחוות דעתו של רו"ח שוורצברג). יתרת הסכום שולמה לצוות שהעסיקה הנתבעת 6, אשר כלל אדריכל, רו"ח, יועץ משפטי, וכן צוות של מנהלי חשבונות ופקידות. לכך נוסף תשלום דמי שכירות של המשרד ששכרה הנתבעת 6 והוצאות אחזקתו.

לטענת הנתבעים, התובע, אשר שימש כלכלן של חברת הבקרה, מתחילת 1998 ועד לספטמבר 2002, קיבל תשלום עבור עבודתו, בסך של כ – 20,000 ₪ בממוצע לחודש, בצירוף מע"מ, כנגד חשבוניות מס, וזאת, עד אשר הסתיימה תקופת המכרז והעסקת צוות המכרז.

סכום זה היווה באותה עת, כ-10% מהתשלום החודשי שהנתבעת 6 היתה אמורה לקבל על פי המכרז של מנהל מקרקעי ישראל. הסכום גדל מעת לעת, לפי העניין, כאשר היקף המכרז הוגדל או כאשר נתבעת 6 זכתה לעבודות נוספות.

אף התובע אישר קבלת תשלומים אלו (סעיף 16 לכתב התביעה המתוקן).

לגרסת הנתבעים, ביום 31.8.02 הסתיימה עבודה של הנתבעת 6 כחברת הבקרה של ממ"י.

משכך, ולאור קביעתי דלעיל בדבר צמצום תקופת התביעה לתקופה שלאחר ספ' 2002, הרי שאין מקום לדון בטענות התובע הנוגעות למכרז זה.

הנתבעים תומכים טענתם, כי התובע ידע כי המכרז עומד להסתיים במועד בו הפסיקו הנתבעים לשלם לו תשלום חודשי, בכך שבאפריל 2002 חתם התובע על המסמכים למכרז החדש אשר פורסם ע"י ממ"י (מוצג 21 למוצגי התובעים).

כמו כן בנספח 10 לתצהיר התובע, כותב הוא עצמו, במסגרת תרשומת שערך:

"ח. ... מר שוורצברג הודיע שכבר שנה, מאז תום פרויקט הבקרה, מעמידים אותו בפני עובדות...". (הדגשה שלי – נ.ג. ).

מסמך זה הינו תרשומת מיום 5.8.03, ומהווה אישור נוסף לטענה כי מכרז חברת הבקרה הסתיים בשנת 2002.

יצוין, כי התובע אינו מכחיש את סיום העסקת הנתבעת 6 במסגרת פרויקט חברת הבקרה בסוף שנת 2002. אולם, גורס הוא כי מעולם לא נערכה עמו התחשבנות מסודרת, ולא הוצגו לפניו ספרי החברה ונתונים רלוונטיים.

לאור האמור, אני דוחה את תביעת התובע בגין מכרז חברת הבקרה .

זאת, עקב התקופה בה פעלה הנתבעת 6 במסגרת ואשר הוחרגה ממסגרת התביעה דנן.

פינוי בינוי :

בשנת 2000 פרסם משרד השיכון מכרז לבחירת חברות מנהלות לפרוייקט "התחדשות עירונית" (פינוי – בינוי).

מבין החברות שניגשו למכרז, נבחרו 18 חברות למאגר חברות מנהלות של פרויקט פינוי בינוי.

משמעות הזכייה במכרז הייתה, שהחברות שזכו במכרז ונבחרו למאגר, היו אמורות לבצע את כל העבודות, בעצמן על חשבונן.

התשלום שהתקבל, היה כנגד הצלחתה של כל חברה לאתר פרויקטים המתאימים לפינוי – בינוי ולגרום להכרזתם ע"י משרד השיכון.

הנתבעים טוענים (סעיף 11.1 לסיכומים), כי לצורך השתתפות במכרז, הושקעה, כמעט ללא תמורה, עבודה בהיקף של מאות שעות של הצוות שהשתתף במכרז – הנתבעים 2,3,5 מר טל אלדורטי מהנתבעת 1 וה"ה ברוך בורוכוב ועודד רחמן מהנתבעת 4.

התובע, כך טוענים הנתבעים, לא השקיע מזמנו או מכספו בהכנת החומר להשתתפות במכרז וגם לא היה חלק מן הצוות אשר הוצג למשרד השיכון במכרז.

בסיכומיהם (סעיפים 23-24), מפרטים התובעים את השלבים בפרויקט פינוי – בינוי, את התמורה שנתקבלה בגינם, ואת חלקם היחסי של כל אחד מהשותפים:

א. מיון מוקדם של השכונות המתאימים לפרויקט פינוי בינוי. עבור שלב זה לא שולמה תמורה כלשהי לנתבעת 6.

ב. מיון סופי – במסגרתו שילם משרד השיכון לנתבעת 6 סך של 50,000 ₪, בגין כל שכונה שעברה את המיון הסופי.

לטענת התובעים, הסיכום היה כי מתוך סכום זה, תקבל החברה המנהלת 6,000 ₪ בגין המיון המוקדם, וכן השלמה ל 20,000 ₪.

מן היתרה, לטענת התובעים, שולמו הוצאות החברה.

הסכום שנותר חולק בין השותפים לפי חלקם בנתבעת 6.

התובע טוען כי את המיון הסופי עברו, כאמור בתצהירי הנתבעים כ – 30 שכונות, ולפיכך, שולמו לנתבעת 6 סך של 1,500,000 ₪ בגין שלב זה.

ג. כאשר הוכרזה השכונה – שולמו לנתבעת 6 סכומים בסך של 4,500 – 6,000 ₪ לחודש במשך תקופה של עד שש שנים לניהול תב"ע.

לגבי סכומים אלו, טוענים התובעים, סוכם כי החברה המנהלת תקבל 70%, והיתרה תתחלק בין כל השותפים, כפי חלקו של כל שותף בנתבעת 6.

בסעיפים 11.1.1 – 11.1.6, מפרטים הנתבעים בהרחבה את פעילותם במסגרת חיפוש וזיהוי הפרויקטים, הכנת החומר למיון הראשוני, והכנת החומר והמטלות שבוצעו לקראת המיון הסופי, ולאחריו.

פעילות נרחבת זו, טוענים הנתבעים, בוצעה על ידם בלבד, מבלי שהתובע היה שותף לביצועה.

מנגד, גרסת התובעים בנושא זה של "פינוי /בינוי", שונה בתכלית.

לגרסתם, הסיכום בין השותפים, לעניין מכרז זה היה כי כל הפרויקטים של פינוי – בינוי, ש"יוכרזו", יתחלקו בין השותפים בצורה שוויונית, וכל שותף ינהל מספר פרויקטים על פי חלקו היחסי במניות החברה. ניהול הפרויקטים, עד לשלב ההכרזה, יעשה בעיקר על ידי הנתבעת 1.

בפועל, טוענים התובעים, הנתבעים נטלו לעצמם את ניהול כל השכונות, למעט שכונת הל"ה בגבעתיים.

כמפורט לעיל, לאחר דרישות חוזרות ונשנות מצד התובע, לקבל לניהולו שכונה כלשהי מתוך עשר שכונות שהוכרזו במסגרת פינוי בינוי, הוצע לו בשנת 2004 לנהל את פרויקט פינוי – בינוי בשכונת הל"ה בגבעתיים, שהייתה רק בתחילת דרכה, וטרם הוכרזה.

לטענת התובע, הצעה זאת באה בניגוד להסכמה הראשונית כי יחולקו פרויקטים נושאים דמי ניהול התב"ע.

במכתב מיום 15.3.04, כתב מר אלדרוטי, הנתבע 2 לתובע :

"70% מהתמורה שתקבל בפרויקט פינוי ובינוי בגבעתיים המוערכים ב 320,000 ₪ הם לדעתי (ולדעת אברהם סנפירי) תמורה הולמת מאד למאמציך בקידום וטיפול באתר זה".

מכתב זה מהווה אסמכתא, לזכותו העקרונית של התובע לקבל לניהולו את החלק המגיע לו בפעילות הנתבעת 6.

התובע סרב לקבל לידיו שכונה זו בלבד, ודרש לקבל שכונה שהוכרזה.

מדובר בשכונה אשר טופלה במקביל על ידי הנתבעים. הם משכו לעצמם את השכר עבור המיון הראשוני והסופי באותה שכונה, ולא העבירוהו לתובע.

התובע מפנה בסיכומיו (68) למסמך 44, ממנו עולה כי במסגרת התחשבנות בין הנתבעים, שולמו לנתבעת 4 70% מתוך 50,000 ש"ח אשר נכנסו לקופת הנתבעת 6 בגין פרויקט גבעתיים.

בפועל, לא הוכרזה שכונת ל"ה בגבעתיים.

הנתבעים אישרו בעדותם כי אכן לא העבירו לתובע פרויקטים שהוכרזו, ונימקו הימנעותם זו, בכך שאין זה סביר להעביר לתובע פרויקט, לאחר שהנתבעים טיפלו ברוב השלבים הראשונים.

אולם, טוען התובע (ראו סעיף 47 לסיכומיו), כי נימוק זה לא מנע מהנתבעת 1 למסור פרויקטים שהינם באמצע הטיפול, לנתבעת 4.

טענה זו של התובע, אמינה עלי.

יתר על כן, עמדתם של הנתבעים בעניין זה, עומדת בסתירה מוחלטת לאשר סוכם בישיבה מיום 12.12.01 (העתק סיכום הישיבה צורף כנספח 5 לתצהירי התביעה):

"א. בכוונת חברת אידע ב.נ.ה לחלק את ניהול כל פרויקט ה"פינוי בינוי" בצורה שוויונית בין השותפים, כך שכל שותף ינהל מספר פרויקטים עפ"י חלקו היחסי במניות החברה (אידע – 40%, ב.נ.ה. – 40%, ש. שוורצברג – 10%)".

למעשה, הנתבעים לא הצביעו על כל נימוק ענייני לאי העברת פרויקטים לתובעים, והימנעותם מעשות כן, הייתה בניגוד מפורש למוסכם ביניהם.

משמצאתי כי לא הונחה תשתית ראייתית ראויה ולא נומקה הימנעות הנתבעים משיתוף התובעים בפרויקטים נוספים של פינוי בינוי – הרי שהתביעה בגין מכרז זה – מתקבלת.

פרויקט המגזר הערבי וסקר ההתנתקות מעזה :

בשנת 2002, זכתה הנתבעת 6 במכרז בקרה על תקציבי פיתוח המגזר הערבי של משרד ראש הממשלה.

התובע גורס, כי הוא הוצג במכרז זה ככלכלן המהווה חלק מצוות המכרז. אך בניגוד למצג דנן, הוא לא הועסק בפרויקט.

בנוסף, הנתבעת 6 זכתה במכרז סקר לקראת ההתנתקות מעזה, של משרד ראש הממשלה. התובע טוען, כי הנתבעים לא מסרו לו כל מידע או מסמך באשר למכרז זה.

התובע טוען, בנוגע לשני מכרזים אלו, כי הנתבעים העלימו את הנתונים הכספיים והאחרים גם בתצהיריהם.

התובע סבור כי היה זכאי לקבל תשלום עבור 10% מהיקף שעות העבודה בפרויקטים אלו.

להלן, אבחן את הטענות בשני עניינים אלו. חילה בסוגיית מכרז המגזר הערבי.

מכרז המגזר הערבי :

הנתבעים מפרטים (סעיף 11.2 לסיכומים) את תנאי המכרז. הם טוענים כי בהתאם לתנאי המכרז, העבודה הייתה בהיקף של 400 שעות עבודה לחודש, והתשלום היה על פי תעריפי החשב הכללי, מופחתים על פי מחיר הזכיה במכרז.

לטענתם, הנתבעים 2 ו – 5 ביצעו 180 שעות עבודה בחודש, במחיר 163.8 ₪ לשעה, רו"ח חלימי עבד תמורת 104 ₪ לשעה, הכלכלן עבד תמורת 78 ₪ לשעה, ויועץ המס מר מנור – תמורת 59 ₪ לשעה.

סה"כ ההכנסות, טוענים הנתבעים, הסתכם בסך של 599,280 ₪ לשנה, לתקופה שבין 12.8.02 עד אפריל 2005.

לטענת התובע, עם תחילת העבודה במכרז המגזר הערבי, סוכם מפורשות בינו לבין הנתבעים, כי יקבל 10% משעות העבודה המקובצות, וכן נקבע עם הנתבע 5 יום שבו היה אמור להתחיל לעבוד.

בפועל – לא השתתף התובע בפרויקט.

הנתבעים הכחישו את טענות התובע, ותירצו את אי שיתוף התובע בפרויקט, בטענה שהוא עצמו לא רצה לעבוד בו, עקב מחלוקת בדבר גובה השכר (ראו עדות הנתבע 2 בעמ' 66 שורה 19 ואילך לפרוטוקול).

מנגד, התובע מפנה (סעיף 64 לסיכומיו) למסמך 10, בו כתב הנתבע 2 מר אלדרוטי – "אין זו עבודה המתאימה לרמתך", ומסמך 12, בו כתב הנתבע 2 - "... לצערי אין מקום להעסקתך בפרויקט זה".

אולם, עיון במסמך 12, מעלה, כי לשונו המלאה של הסעיף הינה:

"ג . מגזר ערבי

שוב אני חוזר על דברים שנאמרו כבר. אין רווח לאידע – ב.נ.ה. מפעילות בנושא זה והתמורה המשולמת היא על פי שעות בלבד. רק מי שעובד בפרויקט יקבל שכר. לצערי, אין מקום להעסקתך בפרויקט זה".

אמנם, הנתבעים לא ביססו טענותיהם בדבר התנגדות התובע להשתתף במכרז, אולם התובע מנגד, לא ביסס טענותיו בדבר רווחים, ככל שהיו, בגין פרויקט זה.

כמו כן, במכתבו מיום 15.3.04 (נספח 13 לתצהיר התובע), שב הנתבע 2 וציין כי אין רווחים מפרויקט זה.

כן ציין הנתבע 2 כי רק מי שעובד בפרויקט מקבל שכר, ואין מקום להעסיק התובע בפרויקט, שכן אינו יכול להחליף את שני רואי החשבון הערביים המועסקים בפרויקט. במיוחד הואיל ואחת הסיבות לקבלת המכרז, הייתה העסקת רואי החשבון הערביים.

לאור האמור, ולאחר שעיינתי בעדויות ובראיות שהובאו בפני, אני דוחה את התביעה בגין מכרז המגזר הערבי.

מכאן אעבור לבחון את נושא המכרז בגין ההתנתקות/גוש קטיף.

מכרז ההתנתקות/ גוש קטיף :

הנתבעים מפרטים (סעיף 11.3 לסיכומים) כי בהסכם שנחתם עם משרד ראש הממשלה, התחייבה הנתבעת 6 לספק למשרד רה"מ שירותי יעוץ, לתחזית סטטוס פרויקטים ב – 21 יישובי גוש קטיף, בתמורה מקסימלית שלא תעלה על סכום של 193,111 ₪, כולל מע"מ.

בשלב ב', בשנת 2005, נדרשה תוספת לסקר ליווי ועדת מנכ"לים בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ועדת חריגים ואישור פרויקטים שמצילים חיים.

הנתבעים טוענים כי המכרז בוצע ע"י הנתבע 5 בלבד, שביקר עד להתנתקות מידי שבוע ביישובי גוש קטיף בביקורים שכללו לווי נהג ומאבטח.

הנתבע 5, מר סנפירי , היה בקשר ישיר עם ראשי המועצה גם עקב הביקורים התכופים בישובים.

התובע מצידו, לא הפריך טענת הנתבעים כי מדובר בפרויקט אשר היה בטיפולו הבלעדי של הנתבע 5.

כן לא הציג התובע ראיות כלשהן כי יתר הנתבעים פרט לנתבע 5 מר סנפירי, זכו לחלק מן הכספים אשר התקבלו מפרויקט זה.

אני מקבלת איפה את הטענה, כי פרוייקט ההתנתקות/גוש קטיף כולו היה באחריותו הבלעדית של הנתבע 5, ולפיכך הוא היחיד שזכאי ליהנות מרווחיו.

לאור האמור, תביעת התובע בגין מכרז זה – נדחית.

אחריות הנתבעים 2,3,5 :

לטענת התובעים, אף שבעלי המניות הפורמאליים בנתבעת 6 היו הנתבעות 1 ו – 4, הרי הפרת ההסכם עמם נעשתה למעשה על ידי הנתבעים 2,3,5.

לטענת התובעים, הנתבעים 2,3,5 התקשרו באופן אישי עם התובע, והם אלו אשר באופן אישי, נהגו כלפיו בחוסר תום לב והפרו את ההתחייבויות וההסכמים עמו.

לדידם, הנתבעים 2,3,5 הם אלו אשר קיפחו זכויותיו כבעל מיעוט בחברה, הטעו והונו אותו והעלימו ממנו את מסמכי הנתבעת 6, ומשכך – הם חייבים לפצותו באופן אישי.

עוד טוען התובע, כי התכתבויות בין הצדדים נעשו באופן אישי, ובחתימת הנתבעים 2,3,5 על המסמכים.

אף ההתחשבנות נעשתה באופן אישי, ולא באמצעות מנהלי החשבונות של החברות.

לגרסת התובעים, הנתבעת 6 הייתה למעשה שותפות, שהצדדים היו שותפים בה באופן אישי, ופורמלית בלבד.

המניות היו רשומות על שם החברות שבבעלותם, כאשר החברות היו אך ורק "הכלי" אליו הוזרמו הכספים מהנתבעת 6.

התובעים טוענים, כי הנתבעים 2,3,5, הם אלו אשר משכו באופן אישי את דמי הניהול. עוד הוא טוען כי הם אלו אשר שללו מהתובע את הזכות והאפשרות לבצע 10% מן הפעילות של הנתבעת 6.

בסיכומיהם (סעיף 14) מפנים התובעים לסעיף 54 לחוק החברות, הקובע כי אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן לחברה כדי לגרוע מן האחריות האישית שיחידי אורגן היו נושאים בו אילולא אותו ייחוס.

כן מפנים התובעים לסעיף 254א לחוק החברות הקובע כי העובדה שנושא משרה חייב חובת נאמנות לחברה, אין בה כדי למנוע קיומה של חובת נאמנות של נושא המשרה כלפי אדם אחר.

על מנת שתוטל חבות אישית על מנהל, על המבקש להטילה להוכיח כי על המנהל רובץ אשם אישי למעשים או מחדלים שיש בהם ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית.

לטענת התובעים, הנתבעים 2,3,5 ניהלו את ענייני הנתבעת 6 בחסור תום לב, ובאופן המקפח את זכויותיו כבעל מעוט בחברה, בניגוד להוראות סעיפים 192(ג) ו – 352א לחוק החברות.

סעיף 352א לחוק החברות קובע כי על הפרת זכות המוקנית על פי חוק החברות לבעל מניה, כלפי החברה או כלפי בעל מניה אחר, יחולו הוראות הדינים החלים על הפרת חוזה, בשינויים המחוייבים.

לפיכך, סוברים התובעים כי מקום בו קיפחו הנתבעים 2,3,5 את זכויות התובעים, מדובר בהפרת חוזה לכל דבר ועניין, ויש מקום לחייבם בפיצויים על הפרה זו על פי דיני החוזים הכלליים.

מאידך, הנתבעים גורסים כי התובעים לא הוכיחו קיומה של עילת תביעה כנגד הנתבעים 2,3,5.

לטענתם, הנתבעים 2,3,5 לא התקשרו, באופן אישי, עם התובע ולא התחייבו כל התחייבות אישית כלפיו ולפיכך, גם לא הפרו אותה ואינם חבים לתובעים מאומה.

התובע, טוענים הנתבעים, הוא זה אשר בחר במהלך השנים,שלא להשתתף בניהול החברה, וביקש להיות משקיף בלבד.

כמו כן, התובע לא העמיד בטוחות ולא חתם על ערבויות אישיות, ולפיכך, לא קמה לו עילת תביעה מכוח חוק החברות, מה גם שתביעה שהוגשה בעילה זו לבית המשפט המחוזי - נמחקה.

זאת ועוד, לטענת הנתבעים לא הונחה כל תשתית ראייתית להרמת מסך.

על הטוען להרמת מסך להרים נטל ראייתי כבד ולהראות כי קיימת זיקה בין החוב לבין פעולות הנתבע.

בע"א 2273/03 חב' פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית בע"מ, פ"ד נח (2), 36, נאמר, בסוגיית הרמת מסך –

"מי אשר מבקש להטיל אחריות אישית על בעל תפקיד בתאגיד, נדרש להצביע על עילה ספציפית נגדו ולהניח תשתית ראייתית שעולה ממנה כי בעל התפקיד קיים את יסודותיה. שאם לא יעשה כן, יוכל אולי להיפרע מן התאגיד, אך לא מבעלי התפקיד בו". הווה אומר : יש להוכיח התחייבות אישית או התנהלות פסולה של המנהל ובעל המניות דנן. לא די להעלות טענות בעלמא כלפיו, אלא יש להניח תשתית עובדתית המצדיקה הרמת הפרגוד החוצץ בין החברה לבין מנהליה ובעלי מניותיה".

לאחר שעיינתי בטענות התובע, מצאתי כי לא הוכחו התנאים המתחייבים לצורך הרמת המסך.

לא הוכח כי הנתבעים 2,3,5 עשו מעשים שיש בהם כדי להונות או לקפח את התובעים או שעשו מעשים באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.

לאור האמור, אני דוחה את התביעה האישית כנגד הנתבעים 2,3,5.

סכום התביעה :

משמצינו כי דין התביעה בגין פרויקט פינוי – בינוי– להתקבל, יש לבחון מהי התמורה המגיעה לתובעים בגינו.

התובעים גורסים כי היו זכאים לקבל 10% מכל הפרויקטים של הנתבעת 6.

התובעים העמידו תביעתם על סך של 700,000 ₪ בתוספת מע"מ, המהווים 10% מדמי הניהול אשר לטענתם גבו הנתבעים, ואשר לטענתם מבטאים אך ורק חלק מתקבולי הנתבעים.

למעשה, התובעים דורשים פיצויי קיום.

פיצויי קיום, כטענת התובעים בסיכומיהם (סעיף 73), נועדו להעמיד את מי שזכותו נפגעה מבחינה כלכלית, במצב בו היה אמור להיות לולא הפרת ההסכם.

סעד זה מחליף סעד של אכיפה, מקום שהאכיפה אינה אפשרית.

אני מקבלת טענת התובע (סעיף 78 לסיכומיו) כי העובדה שבשנים 2003-2005 היו לו הכנסות מפרויקט משותף עם הנתבעת 4 ב"סקר היתכנות", בסך כולל של 350,512 ₪, אין בה כדי להפחית מפיצויי הקיום המגיעים לתובעים.

אין המדובר בעובדים בשכר, אלא בקבלנים עצמאיים, אשר בצעו עבודות רבות ופרויקטים שונים, בנוסף לפרויקטים של הנתבעת 6.

התובע מציין, כי אף בנוגע לנתבעת 1, אישר רו"ח חרפק כי היו לה פרויקטים שונים במהלך השנים הרלוונטיות לתביעה, כגון בנושא הארנונה.

הנתבעים מצידם, סבורים כי התובעים לא הוכיחו התנאים הנדרשים לפסיקת "פיצויי קיום", כמו גם את הנזק הנטען, בסך של 700,025 ₪.

הנתבעים טוענים לאשם תורם של התובע, בכך שהזניח את הפרויקט אשר נמסר לטיפולו בשכונת הל"ה בגבעתיים, וגרם לכשלונו ולאובדן של השקעה שהשקיעו בו הנתבעים, וכן את סירובו לעבוד במסגרת מכרזי ראש הממשלה בשכר של 78 ₪ לשעה, כפי שהוצע במכרז.

כפי שקבעתי לעיל, לא מצאתי כי הנתבעים ביססו ראייתית, טענתם בדבר סירוב התובע להשתתף במכרז המגזר הערבי.

באשר לטענת "אשם תורם" מצד התובע, בכל הנוגע לפרויקט הל"ה – התובע צרף תכתובת ענפה ומסמכים המלמדים על קיומן של פגישות עם ראש עריית גבעתיים והגורמים המוסמכים, לצורך קידום הפרויקט.

הנתבעים לא הוכיחו באמצעות ראיות או עדויות, כי לא כך היה הדבר.

לא ניתן לקבוע כי פרויקט פינוי – בינוי בגבעתיים לא יצא לפועל בעטיה של פעילות לקויה של התובע, וזאת בשים לב שאף הנתבעים מאשרים כי בדומה לגבעתיים, אף בערים נוספים היו נסיונות לפינוי – בינוי אשר לא הבשילו.

משכך, אני דוחה טענת הנתבעים כי יש להפחית מגובה הסכום המגיע לתובע, עקב מחדלים שלו.

הנתבעים מבקשים להפחית מהתקבולים בגין כל פרויקט, את ההוצאות אשר נשאו בהן, אולם הם נמנעו מהגשת תלושי שכר, והוכחות להוצאות הנתבעת 1 בגין כל פרויקט.

בסיכומיהם (סעיפים 41-44) מציינים התובעים כי בתצהירו, העריך הנתבע 5 מר סנפירי, את שכר עובדי הנתבעת 4, אך לא פירט מי עבד, כמה שעות עבד, כמה שעות הקדיש לפרויקטים של הנתבעת 6 לעומת פרויקטים אחרים של הנתבעת 4, ולא צירף תחשיב כלשהו.

התובעים מפנים למאזני החברה, בהם מופיע סעיף של משכורות, ומציינים כי הנתבעים לא פירטו מי הם מקבלי המשכורות.

כן טוענים התובעים כי כל אחת מהשותפות העסיקה רוב הזמן שותף אחד בפעילות של הנתבעת 6, והנתבעים לא שינו ולא הוסיפו כוח אדם לחברותיהם לצורך ביצוע הפרויקטים של הנתבעת 6.

כמו כן, ככל שנדרשו אנשי מקצוע נוספים, טוענים התובעים כי הנתבעת 6 נשאה בעלותם ובכל הוצאות ביצוע הפרויקטים של הנתבעת 6, ואף החזירה לנתבעים הוצאות אשר היו להם.

כראיה לטענה זו, מציין התובע בסעיף 50 לסיכומיו, כי פרישתו של המנהל הבכיר בנתבעת 2 – מר אלדורטי, לא השפיעה כלל על ההתחשבנות בין נתבעות 1 ו- 4.

באשר לפרויקט פינוי - בינוי - בניגוד לטענות הנתבעים כי ביצעו עבודה רבה במסגרת המיון המוקדם של הפרויקט, מבלי שקיבלו תמורה בעבורה, הרי שפועל, כעולה ממסמך 26, הם גבו שכר של 200 ₪ במכפלת 30 שעות, לכל שכונה עבור המיון המוקדם, ו – 200 ₪ במכפלת 70 שעות עבודה, עבור המיון הסופי (ראו לעניין זה סעיף 54 לסיכומי התביעה).

כאמור, הנתבעים סמכו טענתם בדבר רווח מזערי, אם בכלל, על חוות דעתו של רו"ח חרפק.

בסעיף 3.6 לחוות דעתו, כותב רו"ח חרפק כי כל התקבולים של הנתבעים היו עבור עבודה.

אולם, רו"ח חרפק העיד כי לא בדק את הספרים של הנתבעות 1 ו – 4, וכי כל האמור בחוות דעתו הוא על פי מה שנאמר לו על ידי הנתבעים עצמם (ראו עדות רו"ח חרפק בעמ' 45 שורות 16-17 לפרוטוקול הדיון מיום 12.6.12).

כן העיד רו"ח חרפק כי לא ראה חשבון כנגד עבודה, אלא חשבונית עבור משיכת הכספים (ראו עדות רו"ח חרפק בעמ' 46 שורות 8-9 לפרוטוקול הדיון מיום 12.6.12), וכן כי אינו יודע כמה עובדים מטעם כל אחת מהחברות עבדו בפרויקטים של הנתבעת 6 (ראו עדות רו"ח חרפק בעמ' 47 שורות 18-19 לפרוטוקול הדיון מיום 12.6.12).

כמו כן, לא מצאתי בחוות דעתו של רו"ח חרפק התייחסות קונקרטית לגובה הסכומים שמשכו הנתבעות דמי ניהול, ומשכך, לא הובהרה כדבעי, הקביעה כי דמי הניהול מהווים תמורה להוצאות ועבודה.

לאחר ששבתי ועיינתי בחוות הדעת אשר הונחו בפני, בדוחות הכספיים, בעדויות, ובנספחי התצהירים, אני קובעת כדלהלן -

בשנים 2003-2005 הסתכמו הכנסות הנתבעת 6, בכל שלושת השנים, בסכום של 3,621,757 ₪ (כמופיע בסעיפים 1-2 לסיכומי התובעים).

מדובר בירידה של 75% בהכנסות הנתבעת 6, אשר לטענת הנתבעים (סעיף 10.4 לסיכומיהם) נבעה בעיקר מסיום תפקידה כחברת הבקרה של החברות המנהלות מטעם ממ"י.

המכרזים הרלוונטיים לשנים אלו, הינם - "פינוי – בינוי", פרויקט "המגזר הערבי" ופרויקט "ההתנתקות מעזה".

10% מהסך של 3,621,757 ₪ הינם 362,175 ₪.

משמצאתי כי התובעים זכאים לתשלום אך ורק בגין מכרז "פינוי – בינוי", הרי שיש לפסוק לטובתו את חלקו היחסי מהסכום הכולל.

מחוות דעתו של רו"ח חרפק, עולה כי פרויקט פינוי – בינוי, היווה, בממוצע כ 50% מהכנסות הנתבעת 6 בשנים אלו.

אשר על כן, אני קובעת כי התובעת זכאי לקבלת 50% מהסך של 362,175 ₪, שהם 181,087 ₪.

כיון שהתקבלה התביעה באופן חלקי, לא מצאתי לנכון לדון בתביעות החלופיות אשר צוינו בכתב התביעה.

סיכום :

מן המקובץ אני קובעת כדלקמן :

טענות הסף בדבר הודאת בעל דין והתיישנות, עד לתקופה של ספטמבר 2002 – מתקבלות.

התביעה האישית כנגד הנתבעים 2,3,5 – נדחית, והתובעים יחד ולחוד, יישאו בשכר טרחת עורך דינם בסך של 15,000 ₪.

דין התביעה כנגד הנתבעות 1,4,6 - להתקבל באופן חלקי.

הנתבעות 1,4,6 יחד ולחוד, יישאו בתשלום סך של 181,087 ₪ לתובעים, בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

כן יישאו הנתבעות 1,4,6 יחד ולחוד בתשלום שכ"ט ב"כ התובעים, בסך של 30,000 ₪.

הנתבעות 1,4,6 יחד ולחוד, יישפו את התובעים בתשלומי אגרות משפט א' ו- ב' אשר שולמו, כערכן ביום תשלומן וכן בשכ"ט עדי התובעים.

פסיקתא מתאימה תוגש לחתימתי.

ניתן היום, ו' בניסן תשע"ג, 17מרץ 2013, בהעדר הצדדים.