לפני תביעה כספית על סך 971,487.78 דולר אמריקני (796,000 דולר קרן בתוספת ריבית) שהגיש התובע נגד הנתבע בסדר דין מקוצר, ועניינה כספים שלכאורה חב הנתבע לתובע בגין הלוואה.

הנתבע מודה כי קיבל הלוואה מן התובע, אך זו עמדה, לטענתו, על סך 500,000 דולר בלבד, ואף היא נפרעה זה מכבר. עוד טוען הנתבע כי היתרה, בסך 296,000 דולר, הועברה לאחרים על פי הוראות התובע, ומעולם לא נכנסה לכיסו.

הצדדים והרקע העובדתי

1. התובע, שמואל וייס, אזרח ותושב ארצות הברית, איש עסקים בתחום הנדל"ן, אשר חיפש שיתופי פעולה עסקיים (להלן: "התובע" או "וייס").
2. הנתבע, ראובן מלק, אזרח ותושב ישראל (להלן: "הנתבע" או "מלק"), ובעל 99% ממניות חברת I.B.C Engineering Export, Import and Marketing (1995) Ltdׁ, ח.פ. 512153461 (להלן: "IBC").
3. ביום 11.2.2008 חתמו התובע ו-IBC  על הסכם למיזם משותף JOINED) (כך במקור-ו"פ) VENTURE AGREEMENT). הסכם זה קבע כי התובע יעביר ל-IBC כספים להשקעה, ו-IBC תנהל את הכספים במטרה להשיאם. עוד נקבע בהסכם כי הרווחים שיושגו יחולקו בחלקים שווים בין הצדדים. חשבון הבנק של IBC  ב- SAXO BANK בדנמרק, הועמד לרשות המיזם (סעיף 1), והוסכם כי התובע יעביר לחשבון זה השקעה ראשונית בסך 10,000,000 דולר אמריקאי (סעיף 2).
4. ביום 12.2.2008 חתמו בעלי הדין על הסכם הלוואה, הוא ההסכם בבסיס תביעה זו, לפיו הלווה התובע לנתבע (אישית, קרי - לא לחברת IBC) סך של 500,000 דולר (להלן: "הסכם ההלוואה").  כפי שיפורט בהמשך, בעלי הדין חלוקים ביניהם באשר למסמך בו עוגנה ההלוואה. התובע צרף מסמך בו שונו תנאי הריבית בכתב יד, ולפיו מדובר בריבית בשיעור של 0.75% לחודש. הנתבע צרף את אותו ההסכם, ללא השינוי שנערך בכתב יד, ולפיו הריבית היא בשיעור של 0.75% לשנה.
5. מסמך נוסף חשוב לענייננו, הוא מסמך היתר עסקה, אשר חתם עליו הנתבע, לבקשת התובע. על פי מסמך זה, הכתוב בשפת היידיש, חייב הנתבע לתובע סך של 796,000 דולר, בריבית של 0.75% לחודש. הנתבע אינו מכחיש כי חתם על מסמך היתר העסקה, ולא מכחיש את תוכנו, אלא, טוען כי שוכנע על ידי התובע שמדובר במסמך בעל משמעות פורמאלית דתית גרידא, קרי, כי התובע נדרש להחתימו על כך מטעמים הלכתיים, וכי הוא אינו מחייב אותו בדבר.

ההליך

1. הליך זה החל לפני כמעט 5 שנים, בתביעה שהגיש התובע נגד הנתבע בסדר דין מקוצר, וקיימתי במסגרתו 11 ישיבות. ההליכים התמשכו, בין היתר, משום סרבול ועומס בכתבי הטענות מטעם התובע, אשר לווה בתיקון כתב התביעה, ובתיקון בקשת הרשות להתגונן לאחר מכן. לאחר שהתרתי לנתבע להתגונן מפני התביעה, התעורר קושי נוסף בשלב הגילוי והעיון במסמכים שנבע מריבוי מסמכים והימצאותם של מסמכים רבים מעבר לים, ולפיכך הוסכם על הצדדים כי יידחה המועד להגשת תצהירי עדות ראשית. 
2. בין לבין, אישרתי, בישיבה מיום 28.2.2012, את תיקון כתב ההגנה מטעם הנתבע, לאחר שזה הצהיר כי בעת חקירתו במשטרה (שנערכה עקב תלונה שהגיש התובע) עומת עם מסמכים שהיו ברשות התובע, ונוכח כי טעה באשר למקור הסכומים שהפקיד לחשבון. באותה הישיבה מיניתי את מר אמנון בצלאלי, מומחה להשוואת כתבי יד, לצורך מתן חוות דעת באשר לאמיתות החתימות והשינויים שנעשו בהסכם ההלוואה. ביום 14.1.2013 הוגשה חוות דעתו.
3. במקביל הופנו בעלי הדין להליך גישור בפני כבוד השופט (בדימוס) משה גל. ביום 27.2.2013 הודיעו הצדדים לבית המשפט כי הגישור לא צלח.
4. בימים 27.2.2013, 4.3.2013, ו-5.1.2014 קיימתי ישיבות הוכחות, במסגרתן נחקרו התובע והנתבע על תצהיריהם.
5. אעיר כי במקביל להגשת כתב התביעה המקורי, הגיש התובע בקשה לפיצול סעדים. התובע לא התייחס בהמשך ההליך לבקשה זו, ואף לא נדרש אליה בסיכומיו, ולפיכך נראה שזנח אותה.    

הראיות

1. בתמיכה לתביעתו צירף התובע מסמכים רבים, ובין השאר צרף את הסכם המיזם המשותף שכותרתו JOINED VENTURE AGREEMENT מיום 11.2.2008; הסכם הלוואה מיום 12.2.2008 אשר בסעיף 3 בו שונו תנאי הריבית בכתב יד, ולפיו מדובר בריבית בשיעור של 0.75% לחודש; מסמך "שטר היתר עיסקא" הנושא את התאריכים 15.2.2008 ו-21.2.2008 וכן תכתובת דואר אלקטרוני מ-SAXO BANK לב"כ התובע מיום 1.7.2013 (ת/1).
2. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית אליו צרף ראיות בכתב. התובע העיד ונחקר בחקירה שכנגד ביום 27.2.2013 וביום 4.3.2013.
3. בתמיכה לכתב ההגנה צירף הנתבע מסמכים רבים, חלקם זהים למסמכי התובע, ובין השאר צרף הנתבע את הסכם ההלוואה ללא השינוי שנערך בכתב יד, ולפיו הריבית היא בשיעור של 0.75% לשנה. כן צרף הנתבע דף חשבון של חברת IBC מ – SAXO BANK; מכתב מ- SAXO BANK מיום 27.12.2010 לפיו חשבון חברת IBC לא היה חשבון אשראי; דפי חשבונות (נ/1 – 2); מכתב מהתובע למר וושינגטון (נ/3); מכתב מהתובע לבנק – Mega International Commercial Bank לפיו התובע והנתבע יחדיו היו קורבנות להונאה (נ/4); אישורים על העברת כספים לפינקסו (נ/6-5); ומכתב למר וייס מבנק Liechtensteinische Landesbank בו נדחות טענותיו בגין הונאה (נ/7).
4. הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית אליו צרף ראיות בכתב. הנתבע העיד ונחקר בחקירה שכנגד ביום 5.1.2014.
5. הנתבע הגיש מטעמו גם את תצהיריהם של ה"ה גדעון שניר ויואב חבקין, אלא שאלו לא נחקרו עליהם, ולא ניתן היה להתרשם מהם באופן ישיר.

חוות דעת המומחה מר אמנון בצלאלי

1. המומחה קיבל לבדיקה 3 הסכמים "מקוריים":
2. הסכם הלוואה הנושא תאריך 12.2.2008 בין מלק ראובן לסם וייס, אשר  נמסר לו באמצעות עו"ד אליעזר אהרון מטעם הנתבע.
3. עותק נוסף של ההסכם מיום 12.2.2008, אשר נמסר לו באמצעות משרד עו"ד יפה-פונד מטעם התובע.
4. הסכם הלוואה הנושא תאריך 13.2.2008 בין פיטר לוטשר לבין סם וייס, שנמסר לו באמצעות משרד עו"ד יפה-פונד מטעם התובע.
5. המומחה לא מצא התאמה בין כתב היד במילה "month" בתיקון שבסעיף 3 להסכם (שנמסר לו מטעם התובע) לבין הדוגמאות של התובע שקיבל לבדיקה. ומכאן, שעל פי חוות דעת המומחה, התובע לא היה זה שביצע את התיקון בפועל, ואין לדעת מי האדם אשר בכתב ידו בוצע התיקון.
6. המומחה מצא כי המילה "month" ומחיקת המילה year"" נכתבו בכלי כתיבה אחר מאשר החתימות שבהסכם. המומחה חיווה דעתו שקיים קושי ממשי לקבוע מתי נעשה התיקון ביחס למועד חתימת ההסכם. מסקנה זו אינה תומכת באופן חד משמעי בעדותם של מי מהצדדים, אך מתיישבת עם עמדת הנתבע שהתיקון לא נעשה במועד החתימה.
7. המומחה מצא התאמה בתכונות הכתיבה בין כתב היד שבמילים "PER MONTH"  בתיקון סעיף 3 להסכם בין פיטר לוצ'ר לבין התובע לבין דוגמאות כתב היד של התובע, באופן שאינו מותיר ספק של ממש כי המילים נכתבו על ידי התובע. עוד מצא כי כלי הכתיבה בו נעשה התיקון מתאים לכלי הכתיבה בו נחתם ההסכם. יחד עם זאת, חיווה דעתו כי גם במקרה זה קיים קושי ממשי לקבוע מתי נעשה התיקון.

 טענות הצדדים

עיקר טענות התובע

1. הנתבע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו כ"מודה ומדיח" באשר לסך של -500,000 דולר. הנתבע לא סתר את מסמך היתר העסקה באשר ליתרה, ולפיו סך ההלוואה הכולל הוא 796,000 דולר, והריבית הקבועה בו היא 0.75% לחודש.
2. עדותו של הנתבע רצופה סתירות, וככלל אינה אמינה ואינה מגובה באסמכתאות. מאידך, עדותו של התובע שקולה ואמינה.
3. שתי גרסאות הנתבע לפיהן החזיר ההלוואה כשלו. לפי גרסה אחת, נתן הנתבע הוראה לסקסו בנק באמצעות FINEXO להעביר לתובע את החזר ההלוואה, וצרף כנספח כ"א את העתק ההוראה. אלא שהבנק הכחיש את קבלת ההודעה (ת/1). לפי הגרסה השנייה, הכספים שהועברו לפינקסו היו עבור התובע, וניתנו הוראות בעל פה, ללא אישורו של התובע בכתב (סעיף 3.4 לסיכומי התובע).  
4.  טענת הקיזוז של הנתבע, לפיה חב לו התובע כספים אינה מפורטת כנדרש.
5. טענתו של הנתבע לפיה חתם על מסמך שאין הוא מבין את תוכנו, לבקשת אדם זר שהכיר ימים ספורים לפני כן, אינה מתקבלת על הדעת. כך או אחרת, המסמך נושא את סכום ההלוואה ואדם מוחזק כמי שהבין את המסמך עליו הוא חתם. טענת אפסות תתקבל רק בשני מקרים, שהנטל להוכיח כי התקיימו כבד מן הרגיל: א. שוני קיצוני בין המסמך שהחותם האמין כי חותם עליו ב. העדר רשלנות מהצד שהוטעה או נכפה.
6. ריבית של 0.75% לשנה אינה ריבית סבירה, שעה שהריבית (השנתית) בחודש פברואר 2008 עמדה על 4% ויותר, ואף זאת כנגד ערבויות. הטענה כאילו מדובר בהלוואה תוצאת יחסי ידידות וקרבה, בני ימים ספורים, אינה מחזיקה מים.
7. לא הוגשה כל חוות דעת מומחה (רואה חשבון) מטעם הנתבע לפיה השבת ההלוואה נעשתה, אף שבית המשפט הציע לנתבע להגיש חוות דעת שכזו.

עיקר טענות הנתבע

1. הנתבע מודה כי קיבל מהתובע הלוואה בסך של 500,000 דולר בלבד, על פי הסכם ההלוואה, אך טוען כי פרע הלוואה זו הרבה לפני המועד - ביום 16.5.2008 - מתוך רווחי המיזם המשותף.
2. עוד טוען הנתבע כי סעיף 3 להסכם ההלוואה, הדן בתנאי הריבית, זויף על ידי התובע. התובע צרף מסמך בו שונו תנאי הריבית בכתב יד, באופן שנכתב כי הריבית תהיה בשיעור של 0.75% לחודש. הנתבע צרף את אותו ההסכם, ללא השינוי שנערך בכתב יד, לפיו הריבית היא בשיעור של 0.75% לשנה.
3. הנתבע מכחיש שהסכום הנוסף בן 296,000 דולר על רכיביו הוא הלוואה שניתנה לו. לטענתו, כספים אלו נועדו למימון הוצאות המיזם המשותף, לפי המוסכם בין הצדדים, וכספי תרומות שביקש לתרום, וכספים שכלל לא עברו דרך ידי הנתבע אלא נשלחו ישירות על ידי התובע לשני נותני שירותים.
4. ככל שיימצא שהוא חייב לתובע סכום כלשהו, יש לקזז סכום זה מהוצאות שהוציא הנתבע עבור המיזם המשותף מכיסו, ומכספים שתרם מכיסו בשם התובע, ובסך הכול סכום של כ- 147,450 דולר.
5. הנתבע מכחיש את תוקפו המשפטי של מסמך היתר העסקה. הנתבע חתם על המסמך משום ששוכנע על ידי התובע כי מדובר במסמך בעל משמעות פורמאלית דתית גרידא, קרי, כי התובע נדרש להחתימו על כך מטעמים הלכתיים, וכי הוא אינו מחייב אותו בדבר. הנתבע לא ייחס למסמך חשיבות ולכן לא דאג לתרגמו לשפה אותה הוא דבר.
6. הואיל והנתבע כפר בחלק מהעובדות הנטענות בכתב התביעה, אין מדובר בטענת הודאה והדחה. לגבי הסך של 296,000 דולר חלים כללי הראיות הרגילים, לפיהם המוציא מחברו עליו הראיה, והנטל הוא על התובע. במצב זה, הימנעותו של התובע מהבאת ראיה פועלת לרעתו. התובע לא העיד את בנו, את סם רבין, ולא את גולדשטיין שהשתתפו בפגישות.

דיון והכרעה

1. חרף ניסיונם של בעלי הדין להאריך, להרחיב ולסבך, לצורך הכרעה בסכסוך שלפני, אין לי אלא להכריע בשלוש שאלות עובדתיות:
2. מה היה סכום ההלוואה לנתבע? נזכיר כי התובע טוען להלוואה בסך 796,000 דולר, ואילו הנתבע מודה בהלוואה על סך 500,000 דולר בלבד.
3. מה היה גובה הריבית? התובע טוען כי נקבעה ריבית חודשית בסך 0.75%, ואילו הנתבע טוען לריבית שנתית בשיעור זהה.
4. האם נפרעה ההלוואה? קרי, האם הושבו לתובע הכספים אותם העביר לנתבע, באיזה שיעור וכיצד?

בטרם אבחן את השאלות לגופן, עלי להכריע בשאלת נטל ההוכחה, שכן יש בקביעה זו להשפיע על ההכרעה בכל אחת מן השאלות העובדתיות הנ"ל.

נטל ההוכחה

1. כידוע, הכלל הרגיל בהליך אזרחי הוא כי נטל הראיה ונטל השכנוע מונחים לפתחו של התובע, וזאת בהתאם לעקרון "המוציא מחברו עליו הראיה" (ראו: תקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984;  ע"א 4340/06 עו"ד יוסף לילוף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (21.4.2010) (להלן: "עניין לילוף")).
2. תקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת חריג לכלל זה, וקובעת כי הנתבע הוא שיפתח בהבאת ראיותיו בנסיבות בהן הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע, וזו לשונה:

"159. הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע וטוען כי על פי דין, או מחמת עובדות שטען להן הנתבע, אין התובע זכאי לסעד המבוקש - יהיה הנתבע הפותח, וסדר הטיעון יהיה בהיפוך לסדר האמור בתקנה 158"

1. בעניין לילוף עמד בית המשפט העליון על העיקרון העומד בבסיס החריג: 

"העיקרון העומד בבסיס תקנה זו [תקנה 159 – ו"פ] הוא שאם הודה הנתבע בעובדות המפורטות בכתב התביעה, אך הביא בכתב הגנתו עובדות אחרות שעליו להוכיחן, יפתח הנתבע בהבאת הראיות, שכן לתובע אין מה להוכיח. מבחינה מהותית משמעות הדבר היא העברת נטל השכנוע אל כתפי הנתבע. אם בסופו של המשפט יימצא כי כפות המאזניים מעוינות ביחס לטענות הנתבע, יזכה התובע בתביעתו – שכן הנתבע הודה בעובדותיה (ראו: רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה ז"ל נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193, 195-194 (2001); ע"א 11100/02 חצור נ' דותן, פסקה 18 לפסק-הדין ([פורסם בנבו], 16.2.2004); זוסמן, בעמ' 321-320; דוד בר-אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה 245-243 (מהדורה שמינית, 2006); קשת, בעמ' 1148-1147).

1. במקרה שלפני, טוען הנתבע כי אין מדובר בטענת הודאה והדחה שעה שלא הודה בכל העובדות. אלא שהנתבע כן הודה בכל העובדות בנוגע לבסיס ההלוואה בסך 500,000 דולר. לכן יש לקבוע כי טענתו בדבר ההלוואה על סך 500,000 דולר היא טענה של הודאה והדחה בגינה יש להעביר את הנטל אליו. באשר לגובה הריבית ובאשר ליתרה, בסך 296,000 דולר, יוותר הנטל על התובע.
2. בטרם אפנה להכרעה בשאלות שבמחלוקת, אעיר (אף שהדבר לא נטען בפני) כי אין בטענת הזיוף אותה העלה הנתבע כדי לשנות את נטל השכנוע בכל הנוגע לגובה הריבית, הואיל וטענת הזיוף אינה אלא הכחשה של אמיתות המסמך. לפיכך, הנטל להוכיח כי התיקון שנעשה בהסכם ההלוואה הוא אותנטי, נותר על התובע (ראו: ע"א 2032/06 אמנון האג'י נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן (1.2.2009)).
3. מה היה סכום ההלוואה?
4. כאמור, ביום 12.2.2008 נחתם בין הצדדים הסכם הלוואה לפיו הלווה התובע לנתבע 500,000 דולר. לאור הודאתו של הנתבע כי קיבל מהתובע הלוואה בסך זה, נותר לדון, במסגרת בחינת סכום ההלוואה ביתרה בסך 296,000 דולר.   

היתרה

1. בעלי הדין מסכימים כי סכום היתרה מורכב משלושה סכומים נפרדים - 175,000 דולר שהועברו ל-IBC; 100,000 דולר שהועברו לאדם בשם פיטר לוצ'ר; ו-21,000 דולר שהועברו לחברה בשםNoamix inc. עבור גב' אליזבת פרדסון.
2. עוד מסכימים הצדדים כי על פי הכתוב בשטר היתר העסקא, עליו חתום הנתבע, חייב הנתבע לתובע סך כולל של 796,000 דולר, לרבות היתרה ולרבות ריבית בשיעור של 0.75% לחודש. רוצה לומר, ככל ששטר היתר העסקא מחייב, תהא מלאכתנו פשוטה, ייקבע כי סכום ההלוואה והריבית הם כאמור בגרסת התובע, ותיוותר לנו אך ההכרעה בשאלת הפירעון. להלן נבחן את גרסאות הצדדים.

גרסאות הצדדים [או ראשומון]

1. בעלי הדין, שניהם, התקשו ליתן תשובות ברורות וחד משמעיות באשר ליתרה, ולמעשה כמעט כל תשובה שנתנו התארכה והתפזרה למחוזות רחוקים, שבינם לבין השאלות שבמחלוקת קשר קלוש ביותר. מתוך עדויותיהם הסבוכות של הצדדים, עולות הגרסאות הבאות:
2. התובע העיד על עצמו כי הוא איש עסקים, שתחום עיסוקו המרכזי מקרקעין (סעיף 2 לתצהיר עדותו הראשית). אף על פי כן, ביקש הוא לשכנעני כי האמין בקיומן של עסקאות עתירות רווח וחסרות כל סיכון (עמ' 40, שו' 28- 32; עמ' 41, שו' 1- 6), וכי פיזר סכומי עתק לכל עבר, על פי דרישתו של הנתבע, מבלי לדרוש ולשאול למטרתם של כספים אלו, וכך נהג אף באשר לסכום היתרה (עמ' 46, שו' 18- 19; עמ' 51, שו' 15 – 18, 30- 31; עמ' 52, שו' 1- 2, שו' 15 – 24; עמ' 54, שו' 30). עוד ביקש לשכנעני כי סמך על הנתבע, שכן הכירו בעקיפין דרך הבנק בו ניהל את עסקיו (סעיף 3.1- 3.3 לתצהירו), וזאת על אף שהיכרותם במועדים הרלוונטיים לאירועים נושא כתב התביעה ארכה ימים בודדים (סעיף 5.2 – 5.2.1). בכדי לבטח את עצמו, בכל הנוגע להלוואה, כך העיד, דרש ריבית של 0.75% לחודש (עמ' 40, שו' 4 – 6).
3. התובע העיד כי נפגש לראשונה עם הנתבע ביום 12.2.2008 (ובכך תיקן את עדותו בתצהיר, לפיה נפגש עימו לראשונה ביום 10.2.2008), ובמועד זה חתמו על הסכם ההלוואה בסך 500,000 דולר. לשאלת ב"כ הנתבע כיצד חתם על הסכם ההלוואה ללא היתר עסקה, השיב התובע: "לא, זה בעל פה. היה לנו היתר עסקה בעל פה ואמרתי לו אני אשלח לך היתר עסקה ותחתום עליו, שאני אבוא לניו יורק" (פרוטוקול 27.2.2013, עמ' 56, שו' 29 – 30). לגרסת התובע, כאשר היה בדרכו לארה"ב, התקשר אליו הנתבע וביקש ממנו טלפונית, לאחר חתימת הסכם ההלוואה, כי יעביר לו סכום נוסף, לצרכיו, בסך 100,000 דולר אותו יש לשלוח לחשבונו של פיטר לוצ'ר ב- P Private Bank&P, "ובגלל שאני האמנתי אמונה מוחלטת שכל מה שהוא אומר הוא בהחלט נכון ואמיתי, סמכתי עליו והוריתי למשרדי בניו יורק להעביר דרכו 100,000 דולר לבן אדם בשם פיטר לוצ'ר" (עמ' 31, שו' 8 – 13). כאשר "ההעברה נעשתה ישירות לחשבון לוצ'ר" (עמ' 31, שו' 27). התובע העיד כי "לא ידעתי מי זה מר לוצ'ר, לא ראיתי בן אדם כזה, זו הייתה הוראה מפורשת של הנתבע להלוות לו את ההלוואה ולהעביר את זה ללוצ'ר" (עמ' 31, שו' 19).
4. באשר לשני הסכומים הנוספים, לא ניתנה גרסא אחידה מטעם התובע. בכתב התביעה טען התובע, מבלי לפרט, כי נתבקש בנוסף להעביר עוד סכום של 175,000 דולרים כהלוואה, אשר הועבר בפועל ביום 22.2.2008, ועוד סכום נוסף של 21,000 דולר לצד שלישי חברת Noamix, inc. עבור גב' אליזבת פרדסון. במסגרת תצהיר עדותו הראשית, הצהיר כי ביום פגישתם "בשלב יותר מאוחר באותו יום נתבקשתי על ידי הנתבע להגדיל את ההלוואה לסכום נוסף, כאשר סכום של 175,000 דולרים כהלוואה לנתבע עצמו, ועוד סכום, במסגרת ההלוואה, של 100 אלף דולרים נתבקשתי לשלוח לאחד פיטר לוצ'ר ..." (סעיף 5.4 לתצהירו). ובהמשך: "וביום 22 פברואר העברתי לו - לאותו חשבון בנק [חשבונו של הנתבע בבנק הדואר -ו"פ] - סכום נוסף של 175,000 דולר, ועוד סכום נוסף של 21,000 דולר לצד שלישי חברת Naomix, inc. עבור אחת, הגברת פרדסון - אף זאת על פי דרישתו של הנתבע. במקביל, ביום 12 פברואר, 2008, העברתי את מאה אלף הדולרים לחשבונו של מר לוצ'ר בציריך" (בעיף 5.5 לתצהירו). במסגרת עדותו לפני העיד כי "ב-21/2 קבלנו הנחייה להעביר את הכספים 175,000, ועוד 21,000 דולר ..." (עמ' 32, שו' 14- 15).
5. לשיטתו, הסכם ההלוואה לא תוקן, אך כאשר הגיע לניו יורק, היה עליו לשלוח את היתר העסקא, במסגרתו התייחס להלוואה הכוללת, בהתאם לסיכום הטלפוני בעל פה. את היתר העסקא המעודכן, שלח לנתבע באמצעות פקס (עמ' 29, שו' 20). בתשובה לשאלת ב"כ הנתבע מתי נחתם שטר היתר העסקה? השיב "אני מאמין שקבלתי את זה בחזרה או ב-21 או ב-22/2/2008" (עמ' 30, שו 31). תשובה מדויקת לשאלה שנשאל, אין.
6. הנתבע העיד על עצמו כי הוא פעיל מזה שנים רבות בתחום הפיננסי, ועוסק בין השאר, בהשקעות מסוג Private Placement (סעיף 2 לתצהיר עדותו הראשית). הנתבע טען כי ההלוואה ניתנה על בסיס "יחסי אמון ואולי אף יחסי ידידות וקרבה" (סעיף 18(א) לתצהיר עדותו הראשית) אשר נוצרו בתחילת הקשר העסקי ביניהם. יחד עם זאת, הודה כי היכרותם הייתה קצרת מועד - "10 ימים" (עמ' 88, שו' 32) - ונוצרה לצורך מיזם ההשקעה המשותף (סעיפים 3, 6 ו-18 לתצהיר עדותו הראשית).
7. לגרסת הנתבע, הסכומים הנוספים שהעביר התובע, ונטען כי הם חלק מן ההלוואה, לא נכנסו מעולם לכיסו האישי ולא נועדו לצרכיו שלו, כי אם לצרכי התובע. הנתבע הצהיר כי תשלום לפיטר לוצ'ר בסך 100,000 דולר, בוצע ישירות למר לוצ'ר ביום 12.2.2008 על ידי התובע, וזאת בכדי שהראשון יפתח לתובע חשבון בבנק P&P בשוויץ בזמן קצר. עוד הצהיר כי סך של 21,000 דולר שולם ביום 22.2.2008 ישירות לחברתNoamix inc. עבור גב' אליזבת' פרדסון לאיתור סכום של כמה מיליוני דולרים שנעלמו לו [כך!] (סעיף 30 לתצהיר עדותו הראשית). עוד הצהיר הנתבע כי סך של 175,000 דולר שימש להקמת חדר עסקאות ולתפעולו, למימון הוצאות הקשורות למיזם ולתרומות. הקושי בגרסתו זו טמון בהעדרן המוחלט של אסמכתאות (למעט תמונות של מלק מחלק מעטפות בישיבות, אשר ספק אם יש בהן להעיד על משהו).
8. אשר לשטר היתר העסקא הצהיר והעיד כי האמין שנועד לצרכים פורמאליים דתיים גרידא, ולפיכך לא התעמק במועד החתימה בכתוב בו. וכך העיד על נסיבות החתימה: "עומד התובע דקה לפני שהוא עומד להמריא לחו"ל בחזרה ושולף לי מסמך כשהוא בדלת, חוזר אלי עם דמעות בעיניים ואומר לי – אני נוהג וסבא שלי לימד אותי, כל עסקה שאני עושה אני מחתים על היתר עסקה וזה לצורך דתי. אני לא צריך את זה לדברים אחרים אבל צריך לצורך דתי. לקחתי את הנייר, הידיעות שלי באידיש לא מגיעות לרמה שזה כתוב שם. תיקנתי את התאריך ומסתבר כי היה לו את ההיתר הזה בכיס כבר ב-15 לחודש. היה לו מה-15/2. לי הוא הגיש ב-21 לחודש. ואז הוא מילא את מה שכתוב פה. אני בסך הכל תיקנתי את התאריך והוספתי שמואל רבינוביץ כעד." (עמ' 88, שו' 23).

סיכום ביניים - נסיבות החתימה על שטר היתר העסקא

1. לגרסת התובע, ביום 12.2.2008, הוא מועד החתימה על הסכם ההלוואה, היו התובע והנתבע במשרדו של הנתבע בישראל. במועד זה, טרם ביקש הנתבע סכומים נוספים, והוסכם בין הצדדים בעל פה, כי התובע ישלח לנתבע היתר לעסקא, לכשיגיע לארה"ב. באותו היום, קרי ביום 12.2.2008, בעת שהיה התובע בדרכו לארה"ב, הנתבע הודיע לו טלפונית כי הוא זקוק להלוואה נוספת בסך 100,000 דולר, וכי עליו להעביר סכום זה ישירות לאדם בשם פיטר לוצ'ר. באשר לשני הסכומים הנוספים, לא נתן התובע גרסא אחידה. על פי גרסא אחת מאוחר יותר ביום 12.2.2008, ביקש ממנו התובע גם את הסך של 175,000 דולרים, בין לבין ביום 21.2.2008, חתם הנתבע על היתר העסקה. כאשר את הסכום הנוסף העביר לנתבע ביום 22.2.2008, בו נתבקש להעביר גם 21,000 דולר נוספים. לפי הגרסא השנייה, היתר העסקא נחתם במקביל או לפני שנתבקשו שני הסכומים הנוספים, ובכל מקרה, לגרסת התובע, היתר העסקא נחתם בפקס.

לגרסת הנתבע הוא חתם על היתר העסקא, לבקשת התובע, במשרדו - "שולף לי מסמך כשהוא בדלת", וזאת, בטרם נתבקשו כלל הסכומים הנוספים שהועברו. לא ברור אם ביום 21.2.2008, היה התובע בארץ. התובע הכחיש כי נפגש עם הנתבע במועד זה.

תוקפו המשפטי של "שטר היתר העסקא"

1. על פי הכתוב בשטר היתר העסקה, ועל כך אין חולקים הצדדים, חייב הנתבע לתובע סך כולל של 796,000 דולר, לרבות ריבית בשיעור של 0.75% לחודש, כאשר המועד לפירעון ההלוואה הוא שישה חודשים. כאמור, ככל שנראה בהיתר העסקה מסמך משפטי מחייב, הרי שסכום ההלוואה והריבית הם כאמור בגרסת התובע, ותיוותר לנו אך ההכרעה בשאלת הפירעון. נבחן אם כן, להלן, את תוקפו המשפטי של היתר העסקא.
2. בענייננו חתם הנתבע על היתר העסקה מבלי שהתייחס כלל לכתוב בו, כפי שהעיד: "גם אם היה כתוב שם כתוב [כך במקור - ו"פ] 2 מיליון דולר הייתי חותם" (עמ' 88, שו' 25 - 26). ככלל, אדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב, וחזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור ואח', יט 113 (1965) (להלן: "עניין שוויץ").
3. טענת "לא נעשה דבר" היא החריג לכלל זה. עמד על טיבה בית המשפט העליון מפי כבוד השופט י' זוסמן, בעניין שוויץ:

"עיוור או אנלפבית שחתם על מסמך, והמסמך אינו נוגע לעיסקה מאותו סוג שהוא חפץ והסכים לעשותה, יכול להתגונן מפני תביעה על פי המסמך בטענה non est factum, לאמור, לא עיסקה מסוג זה שהמסמך מדבר עליה, הסכמתי לעשות אלא עיסקה אחרת שאני דימיתי, בטעות, שהמסמך מדבר עליה.

...

אך אפילו עיוור או אנלפבית שחתם על המסמך, והמסמך נוגע לעיסקה מאותו סוג שהוא חפץ בה, אלא שהחותם טעה או הוטעה לגבי פרטי העיסקה, והפרטים אינם תואמים את העיסקה שהוא דימה לעשותה, הטענה 'לא נעשה דבר' אינה עומדת לחותם" (שם, עמ' 117- 118) (ההדגשות במקור-ו"פ)

1. באותו עניין, הבהיר בית המשפט העליון, כי כאשר הטעות היא בסוג העיסקה, יוכל החותם לטעון כי החוזה לא בא לעולם, והדגיש: "והוא הדין אפילו באדם שידע קרוא וכתוב אלא שחתם על מסמך מפני שנתבקש ליתן לאספן דוגמא של חתימתו; החתימה לא נכתבה תוך ידיעה שהיא באה ליצור חבות משפטית כלשהי, Lewis v. Clay; (1987), [7]" (שם, עמ' 118).
2. להבדיל, כאשר הטעות היא בפרטי העסקה, לא תעמוד טענת "לא נעשה דבר", ולא ניתן יהיה לטעון כי החוזה לא בא לעולם, כי אם רק טענות לפגמים בחוזה, אשר בגינן ייתכן והחוזה ניתן לביטול. בעניין שוויץ, בבוחנו את הנסיבות שהיו לפניו, המחיש בית המשפט העליון את ההבדל בין טעות בסוג העסקה לבין טעות בפרטי העסקה:

"אין זה מקרהו של אדם שחתם מבלי לדעת שחתימתו תהא בעלת משמעות משפטית, כגון חתימה שניתנה לאספן, עליה דובר בעניין Lewis v. Clay; (1987), [7], ואף לא מקרה של אדם שטעה ודימה שעושה עיסקה מסוג אחר, כגון חתימה על ערבות שנחתמה במחשבה שהמסמך הוא הצעת ביטוח ... הנתבע ידע שהוא חותם על שטר והוא התכוון לחתום על שטר, בתורת ערב. הוא חשב אמנם שהוא ערב לבלץ בפני בעלה של המערערת, ולא בפני המערערת עצמה. אך אין זו עיסקה מסוג אחר, אלא טעות לגבי אחד מפרטי העיסקה שנגרמה על ידי מי שהחתים את המשיב על השטר." (שם, 119-118)

1. במרוצת השנים נפסק כי תחולתה של טענת "לא נעשה דבר" מותנית בקיומם של שני יסודות מצטברים (ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (6.8.2007)):
   1. שוני קיצוני בין המסמך שהחותם האמין כי עליו חתם לבין המסמך עליו חתם למעשה.
   2. העדר רשלנות מצידו של הצד שהוטעה או שנכפה. מכאן, שעל דרך הכלל הטענה לא תעמוד למי שכלל לא קרא על מה הוא חתם.
2. באשר למישור הראייתי, נפסק כי בהיות הטענה טענת הגנה, הנטל להוכיחה מוטל על כתפי הצד המבקש להשתחרר מהקיום החוזי. עוד נפסק כי מדובר בנטל כבד יותר מנטל רגיל במשפט האזרחי, ונדרשות ראיות חזקות וברורות, עדות חד משמעית ופוזיטיבית והוכחות חותכות (שם, פס' 31).
3. מקורה של החזקה הנ"ל בכך שמי שאינו מסוגל לקרוא מסמך "נושא בחובה להבטיח שתוכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו, על ידי פלוני המהימן עליו, לפני שיחתום עליו; ועל כן הוא זה הנושא בתוצאות אי קיומה של החובה." (ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, מט(2) 77 (1995) (להלן: "עניין לנדאו").
4. בענייננו, התובע מבקש לייחס לשטר היתר העסקה משמעות שהיא שונה בסוגה (במובנו של פסק דין שוויץ) מן המשמעות אותה ייחס הנתבע למסמך. קרי, לא מדובר רק בשוני בפרטי העסקה (אשר כמובן מתקיים אף הוא - סכום ההלוואה, גובה הריבית, משך ההלוואה). ובמה דברים אמורים? הנתבע חתם על שטר היתר העסקה מבלי שסבר שלחתימתו משמעות משפטית כלשהי, בדומה לדוגמת האספן (ראו פסקה 54 לעיל). בית המשפט העליון בעניין שוויץ, המחיש את ההבדל בסוג העסקה באמצעות "חתימה על ערבות שנחתמה במחשבה שהמסמך הוא חוזה ביטוח". במקרה דנן, זה בדיוק מה שקרה - הנתבע לא חשב שהוא חותם על הסכם הלוואה (אשר כאמור נחתם זה מכבר בין הצדדים), כי אם על היתר עסקה מטעמים דתיים גרידא. לפיכך, מדובר בטעות בסוג העסקה, המקנה לנתבע את הזכות לטעון כי החוזה לא בא לעולם. עתה עלינו לבדוק, אם התקיימו שני היסודות הנדרשים, בכדי להחיל את החריג:

א. שוני קיצוני בין המסמך שהחותם האמין כי עליו חתם לבין המסמך עליו חתם למעשה - אני סבורה כי מתקיים שוני קיצוני בין המסמך שהנתבע האמין שהוא חותם עליו, וזאת הן בסוג המסמך (שטר היתר עסקא לעומת הסכם הלוואה) והן בפרטי המסמך. אף על פי כן, לא אדרש לכך, שכן התנאי השני, והמצטבר אינו מתקיים כלל:

ב. העדר רשלנות מן הצד שהוטעה - הנתבע מודה בפה מלא, כי לא קרא, לא ניסה לקרוא ולא ביקש כי יסבירו לו במה מדובר. אמנם נפסק כי כאשר צד לחוזה יודע שהצד שמנגד אינו מסוגל לקרוא את המסמך, החובה לוודא כי תוכן המסמך יובא לידיעתו של האחרון, מוטלת על כתפי הראשון (שם, עמ' 84), ואולם, באשר לטענת הרשלנות, איני יכולה להתעלם מטענת התובע "המספרים מדברים בעד עצמם" (עמ' 30, שו' 23-24). לכל הפחות, היה על הנתבע לשאול ולחקור בדבר פירושם בטרם חתם. הנתבע טען כי "הוטעה על ידי התובע לחשוב שלהיתר העסקה אין משמעות משפטית מחייבת ושהוא מסמך הנחוץ לתובע מחמת אמונותיו הדתיות ותו לא" (סעיף 16 לסיכומי הנתבע). הנתבע אשר הנטל להוכיח כי לא התרשל בחתימתו, לא זימן לעדות את מי שנכח במעמד החתימה, ומשכך, חרף טענת הנתבע, מתחזקת דווקא עדות התובע. עולה אם כן, כי הנתבע לא עמד בנטל הכבד שהוטל עליו להוכיח כי לא נהג ברשלנות בחתימתו.

1. בכך נסתם הגולל על טענת "לא נעשה דבר", אך נותר לבחון אם לא קמו פגמים אחרים הפוגעים בתוקפו המשפטי של היתר העסקא.

פגמים אחרים

1. במסגרת היתר העסקה ביקש התובע לשנות את סכום ההלוואה "היתר העסקה הזה כלל הלוואות נוספות שמר מלק ביקש ממני, והסכומים הנוספים הללו לא באו לידי ביטוי בהסכם הראשוני" (עמ' 29, שו' 10 - 11). עוד הודה בחקירתו כי במסגרת היתר העסקה ביקש לשנות אף את תקופת ההלוואה אשר ניתנה במקור לשנה, עד ליום 28.2.2009 (סעיף 5 להסכם ההלוואה) "בנוסף אני ביקשתי לצמצם את תקופת ההלוואה ל-6 חודשים במקום לשנה, ולכן אנחנו צרפנו את כל ההלוואות להסכם הלוואה אחד שנקרא - היתר עסקה" (עמ' 32, שו' 8 - 10).
2. סעיף 8 להסכם ההלוואה קובע מפורשות כי כל שינוי או תוספת להסכם ההלוואה יעשו אך ורק במסמך בכתב החתום ע"י שני הצדדים:

"The LENDER and the RECEIVER confirm and agree that no additions or variations to this Agreement shall be of any force or effect unless reduced to writing and signed by both of them"

1. עינינו הרואות, כי בהיתר העסקה כלולים שינויים משמעותיים להסכם ההלוואה. בהסכם ההלוואה דובר על סכום של 500,000 דולר, לעומת 796,000 דולר. קרי, תוספת של מעל 50% לסכום ההלוואה; הוסכם על תקופה של שנה (סעיף 5), בהיתר כתוב "6 months" - תקופת מתן ההלוואה קוצרה במחצית. אף באשר לריבית, אשר תידון להלן, חל שינוי (משנתית לחודשית), ככל שלא מקבלים את השינוי שנעשה בכתב יד ללא חתימת שני הצדדים.
2. לשאלת ב"כ הנתבע - מדוע לא חתם על היתר העסקה בעצמו - השיב התובע כי ראה בכך שטר חוב: "זו הייתה אגרת חוב שהנתבע קיבל את הכסף והוא חייב לשלם על פי הזמנים שמצויינים שם" (עמ' 33, שו' 7- 14). אלא, שכזכור, חלק מהכספים טרם הועברו במועד החתימה, כפי שאף עולה מעדותו: "500,000 דולר כבר נשלחו. את ה-100,000 דולר כבר שלחו ו-175,000 ו-ה21,000 דולר כבר אושרו על ידי משרדי למשלוח" (עמ' 33, שו' 15 - 18). וכאשר נשאל היכן מופיעה התחייבותו להעביר את הסכומים שטרם העביר, ענה: "אני לא יודע איפה זה מופיע. אולי כן ואולי לא..." (עמ' 34, שו' 18- 19).

במקום אחר, שאל ב"כ הנתבע את התובע כך: "שלושת הסכומים האלה של ה-175,000 דולר, 21,000 דולר ו-100,000, שזה התוספות, הסכומים הנוספים, אם הם הלוואה לראובן, למה לא עשית הסכם נפרד לגבי הסכומים האלה?" השיב: "עשיתי. זה הסכם נפרד" (עמ' 55, שו' 17 - 20), וכיוון להיתר העסקא.

1. בנסיבות אלו, התובע לא עמד בנטל להוכיח כי שינוי הסכם ההלוואה נעשה כנדרש בסעיף 8 להסכם ההלוואה. ודאי שלא עמד בנטל להוכיח כי הסביר לנתבע את תוכנו (עניין לנדאו, שו' 23- 24), שהרי כפי שהעיד, לא טען כי הסביר לו דבר, אלא רק כי "אני מאמין שהוא הבין" (עמ' 30, שו' 27). לנוכח כל האמור, איני מוצאת את ההיתר מחייב מבחינה משפטית באשר לשינויים שהוכנסו בו.
2. לנוכח, מסקנתי כי הכתוב בהיתר אינו מחייב, חוזרים אנו לנקודת המוצא. נבחן עתה את שלושת סכומי היתרה לגופם, כאשר כזכור, הנטל להוכיח כי הנתבע קיבלם כהלוואה, מוטל על התובע.
3. עוד יוער כי אף שחוזים שנערכו בעל פה הם חוזים לכל דבר ועניין (סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), ואין כל מניעה עקרונית כי חוזה ייכרת בכתב, וכי שינויו ייערך בעל פה, בענייננו, קבעו הצדדים מפורשות כי שינויים ותיקונים להסכם ייערכו בכתב ובחתימת שניהם.

א. 21,000 דולר שהעביר התובע לחברת Noamix inc. עבור גב' אליזבת פרדסון

1. התובע טען, כזכור, כי פעל בהוראת הנתבע, אלא שלא הציג כל ראיה המאשרת את טענתו. כשנשאל מדוע העביר את הכסף ישירות אליה ענה "זאת הייתה ההוראה של מר מלק" (עמ' 46, שו' 19). כאשר נשאל מי היה אמור לקבל תועלת מהשירותים שלה, תשובתו התארכה על פני שלושה עמודי פרוטוקול, ואף בהם אין תשובה חד משמעית. נביא את הדברים:

ש. מי היה אמור לקבל תועלת מהשירותים שלה?

ת. אולי אדון מלק

ש. אתה לא היית צריך להפיק תועלת מהשירותים של גב' פרקסון [כך במקור-ו"פ]?

ת. אני לא יודע

ש. תסביר את זה בבקשה

ת. הוסבר לי על ידי מר מלק, שיש אישה שקוראים לה אליזבת, שעבדה במשרד האוצר האמריקאי לשעבר, שהיא מכירה את מר מלק היטב באופן הדדי. כפי שהסברתי לפני כן, ההפסד של הסכומים שכביכול הושקעו בכל מיני בנקים, מקורם בתחילת מעשה המרמה של אדם בשם פיל פרספקלו.

...

ש. למעשה העברה לגב' פרקסון של 21,000 דולר הייתה ב-22/2/2008

ת. כן

...

ש. אני חוזר עוד פעם, העברת הכסף לגב' פרקסון היתה בימים הראשונים, בשבוע הראשון של מערכת היחסים עם מר מלק, נכון?

ת. ואותה תקופה שבה נחתם בעצם הסכם ההלוואה

כב' השופטת: התשובה צריכה להיות כן או לא.

ת. התשובה היא כן.

...

ש. אז אני שואל אותו עכשיו, מי היה אמור להפיק תועלת מה-21,000 דולר שהועברו לגב' אליזבת?

ת. מר מלק ובסופו של דבר גם אני."

(עמ' 46 - 48)

1. כשנתבקש התובע לפרש את הדברים, המשיך לספר על חקירות, והונאות, אך תשובה אין. לשאלת עו"ד אהרון "האם נכון שפרקסון היתה אמורה לעזור לך לאתר את אותם כספים, שאתה טוען שנעלמו לך?" השיב: "לא. זה לא נכון. אם האישה הזאת קיימת בכלל, לא היה לי שום קשר אליה, לא דיברתי איתה, לעולם לא ראיתי אותה ואף פעם לא שמעתי עליה, רק דרך מלק, שאמר לי שהיא תהיה האישה שתמצא איפה נמצא 350 מיליון ו-11 יום לאחר מכן הוא אמר לי להעביר את הכסף" (עמ' 50, שו' 21 - 26). אף על פי כן, לשאלת עו"ד אהרון "זאת אומרת שלפחות, לפי מה שאתה אומר, מי שהיה אמור ליהנות מהשירותים שלה זה אתה" השיב "לא" (עמ' 50, שו' 29), והתפזר שוב בתשובתו.
2. כך או אחרת, מעדות שני בעלי הדין עולה כי הסכום שהועבר לחברת Noamix inc. עבור גב' אליזבת פרדסון הועבר בניסיון לאתר את כספי התובע, והתובע לא הוכיח כי סכום זה ניתן כהלוואה לנתבע.

ב. 100,000 דולר לפיטר לוצ'ר

1. לפי עדות התובע, כאשר היה בדרכו לארה"ב, הודיע לו הנתבע במסגרת אותה שיחת טלפון שאוזכרה לעיל, שהוא זקוק לעוד 100,000 דולר כהלוואה, "ישירות לחשבון לוצ'ר" (עמ' 31, שו' 27). לשאלת ב"כ הנתבע: "תגיד לי בבקשה, איפה כתוב שהכסף הזה, חוץ מההיתר עסקה, אם יש עוד מקום שכתוב, שזה הלוואה לאדון מלק ה-100,000 שהעברת?" השיב: "אני לא חושב. אני לא בטוח אבל אני לא חושב" (עמ' 52, שו' 29- 32). כשנשאל "למה אתה טוען שהעברה של ה-100,000 דולר לפיטר לטשר, לחשבון על שם פיטר לטשר, למה זה הלוואה לראובן?" השיב "אתה צריך לשאול את הלקוח שלך." (עמ' 52, שו' 17 -19). בתשובה לשאלה "מי היה אמור להפיק תועלת מהשירותים של לטשר?" השיב "אני וראובן מלק" (עמ' 53, שו' 21 -22).
2. לנוכח האמור לעיל, לא מצאתי כי התובע הוכיח שהסכום הנוסף בסך 100,000 דולר הועבר לנתבע כהלוואה.

ג. 175,000 דולר שהועברו לחברת IBC 

1. התובע טוען כי הנתבע ביקש ממנו טלפונית, לאחר חתימת הסכם ההלוואה, כי יעביר לו סכום נוסף, לצרכיו. הנתבע מודה כי ביום 22.2.2008 התובע העביר ל-IBC סך של 175,000 דולר. אף על פי שבמספר הזדמנויות הודה כי "החברה ואני זה אותו חשבון" (עמ' 84, שו' 24), לא מצאתי כי די בכך כדי להוכיח שסכום זה ניתן לנתבע כהלוואה. הנתבע טען שסכום זה הועבר לחברה עבור הקמת חדר עסקאות בישראל (משום שהוא מנהל את עסקיו בחו"ל), לתשלום הוצאות של מר סם רבין (כאשר במסגרת רשימת ההוצאות צרף "תשלום חובות לגב' אהובה לרר" ו"הוצאות לאמריקן לייזר"), וכן לצורך מתן תרומות בשם התובע.
2. לא מצאתי את מי מגרסאות הצדדים כמשכנעת במיוחד, אך משהכרעתי כי בנושא זה הנטל הוא על התובע, המסקנה המתבקשת היא כי גם סכום זה לא הועבר לתובע כהלוואה.
3. ראיתי להעיר בשלב זה כי הנתבע צרף את תצהיריהם של ה"ה גדעון שניר ויואב חבקין, להוכחת הקמת חדר העסקאות ושוויו. לטענת הנתבע, התובע הוא שנמנע מלחקרם, ולפיכך יש ליתן משקל מלא לתצהירים אף על פי שככלל אין לקבל כראיה תצהירו של אדם אשר לא נחקר עליו חקירה נגדית (ראו בעניין זה תקנה 522 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; השוו: ע"א 8493/06 עזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (17.10.10)). משקבעתי כי התובע לא הוכיח כי הסכום הועבר לנתבע כהלוואה, איני רואה צורך להידרש כלל לשאלת המשקל אותו יש לייחס לתצהירים אלו.

סיכום ביניים - סכום ההלוואה

1. לנוכח כל האמור לעיל, לא עמד התובע בנטל להוכיח כי הסכומים הנוספים הועברו לנתבע כהלוואה. בנסיבות אלו, אני קובעת כי סכום ההלוואה עמד על סך של 500,000 דולר בלבד. 
2. תנאי ההלוואה – מה היה גובה הריבית?
3. כזכור, בעלי הדין חלוקים ביניהם באשר למסמך בו עוגנה ההלוואה. התובע צרף מסמך בו שונו תנאי הריבית בכתב יד, באופן שנכתב כי הריבית תהיה בשיעור חודשי של 0.75%. הנתבע צרף את אותו ההסכם, ללא השינוי שנערך בכתב יד, לפיו הריבית היא בשיעור שנתי של 0.75%.
4. התובע טוען כי ריבית של 0.75% לשנה אינה סבירה, שעה שהריבית הנוהגת במשק באותה התקופה עמדה על כ-4% ויותר. עוד טוען התובע כי לא היו בין הצדדים כל יחסי קרבה אשר הצדיקו הלוואה מעין זו.
5. כזכור, סעיף 8 להסכם ההלוואה, דרש כי כל שינוי של ההסכם ייעשה בכתב ובחתימת שני הצדדים. אף על פי כן, בצד השינוי שנעשה בכתב יד איש אינו חתום.
6. התובע הצהיר כי התיקון נעשה במעמד שני הצדדים (סעיף 6.1 לתצהירו), מבלי שציין מי ערך את התיקון. הנתבע כזכור טוען כי התיקון זויף על ידי התובע. בניסיון לשפוך אור על השאלה, מיניתי את המומחה מר אמנון בצלאלי. אלא, שלמרבה הצער, לא עלה בידיו לסייע רבות בעניין זה.
7. המומחה לא מצא התאמה בין כתב היד במילה "month" בתיקון שבסעיף 3 להסכם (שנמסר לו מטעם התובע) לבין הדוגמאות של סמואל וייס שקיבל לבדיקה. ומכאן, שעל פי חוות דעת המומחה, וייס לא היה זה שביצע את התיקון בפועל, ואין לדעת מי האדם אשר בכתב ידו בוצע התיקון. יחד עם זאת, המומחה מצא כי המילה "month" ומחיקת המילה year"" נכתבו בכלי כתיבה אחר מאשר החתימות שבהסכם. המומחה חיווה דעתו שקיים קושי ממשי לקבוע מתי נעשה התיקון ביחס למועד חתימת ההסכם. מסקנה זו אינה תומכת באופן חד משמעי בעדותם של מי מהצדדים, אך מתיישבת עם עמדת הנתבע שהתיקון לא נעשה במועד החתימה.
8. כפי שהערתי לעיל, הנטל להוכיח כי התיקון שנעשה בהסכם ההלוואה הוא אותנטי נותר על התובע, שכן אין בטענת הזיוף אלא הכחשה של אמיתות המסמך. בנסיבות אלו, וכאשר לא מצאתי איש מבעלי הדין כאמין יותר מחברו, אין לי אלא להכריע על פי נטלי הראיה, ולקבוע כי התובע לא הוכיח שהריבית שונתה כדין, ולפיכך עומדת על סך של 0.75% לשנה.
9. החזר ההלוואה – היה או לא היה?
10. טוען הנתבע כי השיב את ההלוואה לתובע ביום 16.5.2008, וזאת בהסתמך על דף חשבון של חברת IBC מחשבון הבנק שלה ב-SAXO BANK  בקופנהגן, שמספרו INET106550. על פי דף החשבון הועבר ביום 16.5.2008 סך של 500,000 דולר לחשבון התובע (הפנה להוראה מס' 114874349 בדף החשבון של החברה (נספח י' לתצהיר עדות הראשית מטעם הנתבע).
11. התובע הודה כי כספים אלו הועברו לחשבונו, אלא שלגרסתו לא היה מדובר בהחזר ההלוואה כלל, כי אם כספים מתוך כספיו שלו שהועברו לחברה. התובע מפנה לאותו דף החשבון עליו נסמך הנתבע, ומצביע על השורה הראשונה לפיה חשבון החברה זוכה בסך של 10,000,000 דולר, אשר הועברו מחשבונו שלו שמספרו INET107430  באותו הבנק.
12. הנתבע הסביר מנגד כי ההלוואה נפרעה מתוך הכספים שבבעלות החברה שבשליטתו, מתוך מחצית מרווחי המיזם המשותף. הנתבע צרף תכתובת דואר אלקטרוני שנשלחה מהמחלקה המשפטית ב- SAXO BANK לב"כ התובע, לפיה בחשבון IBC הנ"ל הופקדו 10,139,520.91 דולר, ואילו נמשכו ממנו 11,847,318.04 דולר. ההסבר שניתן לכך מנציגת הבנק הוא "This can be possible by e.g. earnings made in investments". כלומר, ההפרש בסכומים נובע מרווחים בחשבון (נספח יג לתצהיר העדות הראשית). לגרסת הנתבע, סכומים אלו, הם הרווחים שהיו צריכים להתחלק שווה בשווה על פי הסכם המיזם המשותף. עוד טוען הנתבע, כי סכום היתרה הועבר במלואו לתובע, וזאת לפירעון ההלוואה. אלא, שלמרבה הצער, לא צרף כל אסמכתא או ראיה כי מי מהסכומים נתקבל אצל התובע לפירעון ההלוואה. עמדת הצדדים להצעתי למנות מומחה רואה חשבון שיבדוק את חשבונות הצדדים, לא הוגשה מעולם, ומומחה שכזה לא מונה. לא נותר לי אלא להכריע על פי המונח לפני.
13. כאמור לעיל, טענת הנתבע בדבר פרעון ההלוואה בסך 500,000 דולר היא טענה של הודאה והדחה, ולפיכך על הנתבע להוכיח כי השיב הלוואה זו לתובע. בסעיף 7.2 לתצהירו, מצהיר התובע כי הוחזרו אליו 10,000,000 דולר, וכן כי חשבונו זוכה בסכום נוסף של 900,033.5 דולר. עוד הצהיר התובע, בסעיף 7.4, כי על פי הסכם המיזם המשותף, סכום של כ-900,000 דולר היה אמור להגיע גם לכיסו של הנתבע.
14. התובע מודה, כאמור, בקבלת סכום יתרת הזכות שנותרה בחשבון, אך כופר בכך שקיבל את הסכום לשם פירעון ההלוואה. הנתבע, לא היה עקבי בגרסאותיו. תחילה טען כי הפקיד סכומים בעצמו לחשבון IBC, לאחר מכן חזר בו וטען כי שכח שלא הפקיד סכומים כלשהם בעצמו, אלא התייחס לסכומים שנמנע מלמשוך כרווחים, והם הסכומים שהופקדו מטעמו. באשר לפירעון לגופו, לאורך כל הדרך עמד על כך הנתבע כי ההלוואה נפרעה מרווחי המיזם המשותף ביום 16.5.2008, אלא שתחילה הסתמך אך על תדפיס חשבון הבנק, לאחר שטען התובע כי אלו כספיו שלו שהשיב לו התובע, טען כי הכספים הם מרווחי החשבון, והביא כאסמכתא אישור מהבנק שהחשבון אינו חשבון קרדיטורי. רק בשלב הגשת תצהירי העדות הראשית, צרף מסמך לפיו נתן הוראה לבנק להעביר את 500,000 הדולרים לחשבונו של התובע, כאשר על מסמך זה נכתב כי ההעברה היא בעבור ההלוואה, מתוך רווחי המיזם המשותף (נספח כא לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע). אישור בכתב מהתובע כי ההלוואה נפרעה, או כי הכספים הועברו במסגרת פרעון ההלוואה אין.
15. התובע טוען כי מסמך כא הוא מסמך מזויף, כי מעולם לא קיבלו לידיו, ואף צרף תכתובת דואר אלקטרוני מהבנק לפיה המסמך שצורף כנספח כא מעולם לא הועבר לבנק "The request in your email is not one we have a copy of" (ת/1), ואילו הבקשה להעביר את הכסף שנתקבלה בבנק הייתה בפורמט אחר.
16. כאשר נשאל הנתבע בחקירתו לפני, כיצד השיב את ההלוואה הסתבך מאוד בתשובתו, והתרשמתי כי עדותו אינה מהמנה. ראשית, התובע אינו מסביר מדוע לא צרף מסמך זה מלכתחילה. בהתייחסו למסמך העיד כי ".. אני כותב בכתב יד ליוסי מזרחי – זאת החזרת הלוואה 500,000 דולר, מהרווח של החשבון של IBC. תעביר את זה מחשבון קפיטל ואן עם הכתובת בברוקלין, מספר החשבון לתובע". (עמ' 91, שו' 31 - עמ' 92, שו' 1). הנתבע לא פרש מדוע הוא כותב כך לאותו יוסי מזרחי (אשר על פי עדותו היה "האיש שעבד מולי בפינקסו" (עמ' 91, שו' 25)), ומדוע לא הביאו להעיד כי המסמך התקבל אצלו בזמן אמת.
17. בנוסף, על המסמך רשומים שני תאריכים שונים, 5.3.2008 בדפוס, ו15.5.2008 בכתב ידו של התובע. תשובת התובע לפיה "למה מופיע 5/3? כי זה סטנסיל קבוע שהייתי ממלא ואחר כך כותב תאריך" (עמ' 91, שו' 30- 31), אינה משכנעת, שעה שהוא עצמו צרף שני מסמכים נוספים (נ/6-5) מהם עולה דווקא כי הקפיד לשנות את התאריך שכתוב בדפוס. אף שאין בכך להכריע, יש בכך להעיד על אמינותו ומהימנותו.
18. כאשר ניסיתי לקבל תשובה חד משמעית מן הנתבע, באשר לאופן העברת הכסף וההוראה, השיב:

"4 העברות הראשונות שכתוב פינקסו בצד, אלה כולן הלכו לצד ג' באישורו של התובע. אחר כך יש סעיף "סם ווייס". כתוב 3 מיליון, 3 מיליון, 500 ו-500. מה שצבוע בצבע בהיר יותר אלה עסקאות שהבנק לא ביצע. בתוך הסעיף "סם ווייס" הבנק ביצע 3 מיליון, 500,000 ועוד 500,000. אחר כך מתחת יש עוד פעם "סם ווייס" 500,000 ב-24/6. אחר כך יש 6 מליון על זכרון אברהם. וזה חשבון של התובע. מה שקרה ב-16/5, 500,000 זה סכום ההלוואה שהועבר לתובע מקפיטל בנק". (עמ' 92, שו' 19 -24).

1. התמונה שהצטיירה בפני היא כי בין הצדדים התנהלו עסקים נרחבים אשר חרגו מגבולות דיוננו. בשל היקפם של עסקים אלו, אין בידי להכריע בהעדר הוכחה אובייקטיבית כתובה וחד משמעית, כי הכספים שהועברו לתובע, הועברו לפירעון ההלוואה. בנסיבות העניין, משהכרעתי כי הנטל בסוגיה זו מוטל על הנתבע, אין לי אלא לקבוע כי לא הוכח שההלוואה אכן הוחזרה לתובע, ומכאן הקביעה כי ההלוואה לא נפרעה.
2. עוד אעיר, כי הצדדים שניהם פעלו תוך ערבוב מוחלט בין הנתבע לבין IBC. תחילה הלין על כך הנתבע וטען כי התובע מייחס לו פעולות של החברה, אחר כך חזר בו מתלונתו וביקש לטעון כי החזר ההלוואה נעשה מחשבון החברה, אף שההלוואה נלקחה בשמו. התנהלות זו אינה תקינה ויש להוקיעה בכל פה. משלא מצאתי את עדות הנתבע משכנעת כנדרש על פי רף ההוכחה האזרחי, אינני נדרשת לכך מעבר להערתי זו.

קיזוז

1. הנתבע טען כי ככל שיימצא שחייב הוא כספים לתובע, יש לקזזם מהוצאות שהוציא הנתבע עבור המיזם המשותף מכיסו, ומכספים שתרם מכיסו בשם התובע, ובסך הכול סכום של כ- 147,450 דולר. טענה זו לא פורטה כנדרש, לא הוכחה, אין בידי להתייחס אליה והיא נדחית.

לפני סיום

1. הנתבע פתח את סיכומיו באמרו "מאמץ לא פשוט נדרש מן הנתבע כדי לדלות מתוך המלל הארוך והמפותל את עילת התביעה". אכן, מסמכי התביעה כולם מסורבלים עד מאוד וקשה היה לברור את המוץ מן הבר. חלק נכבד מכתב התביעה המקורי אף כלל הכפשות והשמצות, אשר לא היה להן דבר עם עילת התביעה. בתצהיר עדותו הראשית הצהיר התובע בעצמו כי אין לטענות באשר לתרגיל העוקץ להשפיע על המחלוקת נושא ההלוואה (סעיף 7.8).
2. כמו כן, ראוי לציין כי לאחר סיום שלב קדם המשפט, ובמהלך שלב שמיעת הראיות, הגיש התובע בקשה למתן צו נגד פרקליטות מחוז מרכז, כי זו תמציא לו העתק מפרוטוקול החקירה של הנתבע במשטרת ישראל בקשר עם האירועים נושא תביעה זו. בטרם ניתנה החלטה בבקשה לגופה, הגיש התובע, ביום 10.6.2013, מסמך הנושא את הכותרת "הודעת חשוד" ובו חקירת הנתבע במשטרה. התובע הגיש מסמך זה ללא כל בקשה נלווית, והוריתי להחזירו לשולח. בסופו של יום חזר התובע מבקשתו להציג את תיק המשטרה (פרוטוקול 5.1.2014, עמ' 74, שו' 12).
3. בנסיבות האמורות לעיל, ואף שבסיכומו של דבר זכה התובע – חלקית- בדין, לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות לזכותו.

סיכום

1. לנוכח כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע להשיב לתובע את הסכום שנטל ממנו כהלוואה בסך 500,000 דולר, בצירוף ריבית בשיעור 0.75% לשנה. הסכום האמור כשוויו בשקלים על פי השער היציג של הדולר נכון למועד הגשת כתב התביעה המתוקן (17.5.2010), יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד זה ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ג תמוז תשע"ד, 21 יולי 2014, בהעדר הצדדים.