נתבעת 2 ע"י ב"כ עו"ד עדי פורת

בפני תובענה כספית על סך של 153,573.36 ₪ אשר עניינה תשלום עבור סחורה אותה סיפקה התובעת לנתבעת 1 ותמורתה לא שולמה.

התובעת, אלמנדה ישראל בע"מ, היא חברה אשר עיסוקה באספקת חומרי גלם לענף התברואה במשקי בית לחברות המייצרות מוצרים למשקי הבית בתחום התברואה, לרבות טיפול בזוחלים, תיקנים, יתושים וכו' (להלן – התובעת).

נתבעת 1, סימקס כימיקלים (1994) בע"מ, היא חברה אשר במועדים הרלוונטיים עיקר התמחותה היה שיווק, יבוא וייצור חומרי הדברה וחיטוי. נתבעת 1 הייתה בבעלותם ובניהולם של מר אשר עמיאל ומר יעקב אמיר (להלן – יעקב) עד 29.07.2007, עת נפרדו השניים בשל סכסוכים ויעקב נותר המנהל היחיד של נתבעת 1.

נתבעת 2, סיקמקס בע"מ, היא חברה אשר הוקמה לצורך עיסוק בתחום ההדברה והחיטוי. הבעלים הרשום והמנהל של נתבעת 2 הוא מר אבנר מלכה, חתנו של יעקב (להלן – אבנר).

בזמנים הרלוונטיים לתובענה ועד לחודש יוני 2007, סיפקה התובעת לנתבעת 1 חומרי גלם לייצור חומרי הדברה וחיטוי. את התמורה שילמה נתבעת 1 בתנאי אשראי של "שוטף + 60".

נתבעת 1 הפסיקה לשלם את התמורה עבור סחורה אשר סופקה לה והתובעת הפסיקה לספק לה סחורה. לטענת התובעת, נתבעת 1 נותרה חייבת עבור סחורה אשר סופקה לה בסך של 153,573.36 ₪ נכון ליום הגשת התובענה.

העובדות והטענות המפורטות בכתב התביעה

לטענת התובעת, נתבעת 1 ונתבעת 2 הן למעשה אותה חברה. לטענתה, נתבעת 2 שלובה בנתבעת 1, ומאז הקמתה, המשיכה את פעילותה העסקית של נתבעת 1 ולמעשה מדובר באותה חברה שעיקר עיסוקה בתחומים דומים.

בתחילת יוני 2007, הגיע יעקב למשרדי התובעת, הציג בפני מנהל התובעת את אבנר ומסר, כי מעתה והלאה אבנר יהיה איש הקשר העיקרי של נתבעת 1 עם התובעת. כמו כן, בסוף חודש יוני, הודיע יעקב למנהל התובעת, כי החליט להמשיך את פעילות נתבעת 1 באמצעות חברה חדשה שהקים, היא נתבעת 2 וכי אבנר יהיה איש הקשר.

לטענת התובעת, אבנר ויעקב התחייבו בשם נתבעת 2, כי האחרונה תקבל עליה את כל התחייבויות נתבעת 1 ותשלם את מלוא חובה של נתבעת 1 לתובעת.

התובעת המשיכה לספק סחורה לנתבעת 2 כאשר כל החשבוניות והקבלות הוצאו על שם נתבעת 1 אולם התשלומים בוצעו בפועל על ידי נתבעת 2. בנוסף, נתבעת 2 שילמה חובות עבר של נתבעת 1 והקבלה הוצאה על שם נתבעת 1.

לאחר שנתבעת 2 לא עמדה במלוא התחייבויותיה, נערכה פגישה בין מנהל התובעת לבין יעקב וסוכם שוב, כי נתבעת 2 תעמוד בהתחייבותה לשלם את כל חובות נתבעת 1.

כמו כן סוכם, כי עבור כל שקל הנחה שתעניק התובעת לנתבעת 2 עבור רכישת סחורה, תשלם נתבעת 2 סכום משולש במזומן לטובת כיסוי חובותיה של נתבעת 1 לתובעת, וכך פעלו הצדדים.

ביום 14.06.2009 שיגרה התובעת מכתב דרישה ליעקב בגין התחייבויות נתבעת 2. יעקב התקשר לתובעת ומסר, כי "בימים הקרובים" יסדיר את תשלום חובה של נתבעת 1, אך הוא לא עשה כן.

לטענת התובעת, על נתבעת 2 לשלם את חובותיה של נתבעת 1 הן מכוח התחייבותה המפורשת, הן מכוח סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן – חוק החברות) הדן בהרמת מסך, והן מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, הדן בחובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.

נתבעת 1 לא הגישה כתב הגנה וביום 08.04.2010 ניתן נגדה פסק דין על מלוא סכום התביעה.

טענות נתבעת 2

לטענת נתבעת 2, היא חברה עצמאית לכל דבר ועניין ומנהלה היחיד ובעל מניותיה היחיד הוא אבנר.

נתבעת 2 שימשה כמשווקת מוצרי נתבעת 1 והקשרים המסחריים בין השתיים לא נועדו לרוקן את נתבעת 1 מנכסיה. אבנר השקיע כספים רבים לצורך הקמת נתבעת 2, נתבעת 2 עצמה נטלה הלוואות ושעבדה נכסים לצורך הקמתה.

לאחר שנתבעת 1 נקלעה לקשיים כלכליים, החליט אבנר לרכוש את המפעל שבבעלותה בתמורה לסך של 265,000 ₪ מכספיו הפרטיים. בנוסף, סייע אבנר ליעקב בהשבת כספים לתובעת. משמע, נתבעת 2 לא פעלה לרוקן את נתבעת 1 מנכסיה אלא פעלה לכל היותר לסייע בידה.

דיון

המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסובה סביב השאלה, האם נתבעת 2 הוקמה לצורך הברחת נכסים והעברת פעילות מנתבעת 1 והאם רשאית התובעת לפרוע חובותיה מנתבעת 2. כבר עתה ייאמר , כי התרשמתי שנתבעת 1, נתבעת 2, יעקב ואבנר פעלו להברחת נכסי נתבעת 1 לנתבעת 2.

הפסיקה הכירה לא אחת, הן לפני חקיקת חוק החברות והן לאחר חקיקתו, כי בהתקיים נסיבות מסוימות, יכול בית המשפט להרים מסך ההתאגדות בין חברות קשורות השייכות לאשכול חברות אחד. בעשותו כן, על בית המשפט להתעלם מקיומן הנפרד לכאורה של החברות השונות ולראות בהן ישות כלכלית ומשפטית אחת (ע"א 8472/96 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' מושב שיתופי מולדת, פ"ד נא(1) 61).

התובעת מבקשת להרים את מסך ההתאגדות בין נתבעת 1, חברת סימקס לבין נתבעת 2, חברת סיקמקס שכן, לטענתה, פעילותה של חברת סיקמקס, מהווה למעשה המשך פעילותה של חברת סימקס. גרסת התובעת נתמכת בראיות רבות המלמדות לטעמי, שחברת סיקמקס הוקמה על ידי יעקב ואבנר על מנת להבריח את נכסיה של סימקס, עד כמה שהדבר ניתן, ולהמשיך את פעילות החברה שנקלעה לחובות ולקשיים ו"הועברה" לפירוק.

פעילותה של נתבעת 2, נעשית באותה הכתובת, עם אותם מספרי טלפון, עם אותו צוות עובדים, אותו ציוד וכו'. למעשה, נראה, כי נתבעת 1 המשיכה לפעול תחת הכסות של נתבעת 2.

הערבוב בין החברות נלמד גם מהשם הכמעט זהה בין החברות. השינוי הוא סמנטי גרידא.

עובדיה של נתבעת 1 המשיכו לעבוד בנתבעת 2 ובעיקר יעקב ובנו מר רפי עמיר, כפי שאישר אבנר בחקירתו (עמ' 58 לפרוטוקול).

פעילותן של שתי החברות היא אותה פעילות, המתבצעת באותו מפעל אשר נרכש על ידי נתבעת 2. נתבעת 1 העבירה לתובעת 2 את הבעלות ברישום התכשיר "פרמנונה וטרינרי" (ת/17 למוצגי התובעת) ועשתה כן מבלי שקיבלה תמורה. בעדותו אישר אבנר, כי נתבעת 1 העבירה לנתבעת 2 את הפורמולות לפיהן עבדה, והכל ללא תמורה. ההסבר היחיד שיכול היה אבנר לספק לכך הוא, כי זאת הייתה החלטה של יעקב באותה תקופה וכי "יעקב היה שבור לגמרי ולא היה לו כלום..." (עמ' 76 לפרוטוקול).

לטענת נתבעת 2, התובעת לא הוכיחה, כי קיים ערך כספי לפורמולות. לטענתה, אין כל ערך כספי לפורמולות וכל החברות בתחום עובדות עם אותן פורמולות. טענותיה של נתבעת 2 הן טענות הגנה. הנטל להוכיח כי אין לפורמולות כל ערך וכי כל החברות בתחום זה עובדות עם אותן פורמולות רובץ לפתחה של נתבעת 2 אשר לא עמדה בו. בנוסף, אף אם אין ערך כספי לפורמולות, העברת הפורמולות היא חלק מההעברות הנוספות שנעשו בין החברות, ויש לתת לכך משקל.

בפרסומיה של נתבעת 2 עצמה מצוינים אבנר ויעקב כמנכ"לים במשותף ואף נכתב, כי החברה הוקמה בשנת 1988 (ת/23).

אבנר, בחקירתו הנגדית, ניסה להסביר תשלומים שניתנו ליעקב באופן ישיר כהחזרים, "על חשבון התחשבנות של קניית חומרי גלם, של חברה, של חומרים מוגמרים". בנוסף, אישר אבנר, בחקירתו הנגדית, כי נתבעת 1 העבירה חומרים לנתבעת 2 ובתמורה העבירה נתבעת 2 כספים ליעקב (עמ' 60 לפרוטוקול). דרך התנהלות זו היא דוגמא מובהקת לערבוב והברחת נכסים.

מסכת העובדות כפי שתוארה לעיל מעלה תמונה לפיה, נתבעת 2 היא השתקפותה של נתבעת 1. ההבדל היחיד הוא – הצטרפותו של אבנר לחברה.

לטענת נתבעת 2, אבנר, אשר השתחרר בדרגת סגן אלוף ופרש לפנסיה, החליט להקים את נתבעת 2 שעסקה בראשית דרכה ובמשך חודשים ארוכים בשיווק מוצריה של נתבעת 1 בלבד. זאת, לאור כישוריו הארגוניים אותם רכש משך עשרות שנים בתפקידיו השונים כקצין בכיר בצה"ל וקשריו מול ארגונים גדולים במרכז ובדרום הארץ.

אין לקבל גרסה זו. עם שחרורו מצה"ל הקים אבנר את "למיר שיווק" כעוסק מורשה. אבנר העיד, כי מטרת "למיר שיווק" הייתה "למכור חומרי הדברה של חברת סימקס". עסק זה פעל במשך חודש ימים בלבד ולא נעשתה באמצעותו אף לא עסקה אחת (עמ' 46-47 לפרוטוקול).

אם כל מטרתו של אבנר הייתה לשווק את מוצרי סימקס, לא היה כל צורך בהקמתה של חברה עם שם כמעט זהה לשמה של נתבעת 1, נתבעת 2, לאחר שכבר "הקים" את "למיר שיווק".

כאשר נשאל אבנר, מדוע בחר עבור נתבעת 2 שם זהה כמעט לחלוטין לשמה של נתבעת 1, הסביר, כי "התפיסה היתה שאני הולך למכור מוצרים של סימקס ושם דומה ישרת את המטרה". אבנר הסביר, כי עשה טעות בבחירת השם, שכן לא ידע איזה שם לא טוב יש לחברת סימקס (עמ' 51 לפרוטוקול). ההסבר אינו מעורר אמון. אין כל טעם מדוע יבחר אבנר, להחליף את שם העסק שלו, לשם הזהה לשמה של החברה המנוהלת על ידי חמו, אלא אם הוא מבקש ליצור זהות בין נתבעת 1 לנתבעת 2. בנוסף, אין זה מתקבל על הדעת, כי אבנר לא ידע באיזה מצב היתה מצויה נתבעת 1.

העובדה שנתבעת 2 רכשה את המפעל שהיה בבעלות נתבעת 1 אין בה כדי לטשטש את העברת יתר הנכסים של נתבעת 1 לידי נתבעת 2, ללא תמורה. בנוסף יש לציין, כי בתחילה, נתבעת 1 ונתבעת 2 חתמו על הסכם שכירות לפיו נתבעת 2 שוכרת את הנכס.

בעניינינו, אין מדובר בבקשה "קלאסית" להרמת מסך, במסגרתה מתבקש בית המשפט לייחס חוב של החברה לבעל מניות בה, אלא התובעת מבקשת להתעלם מההפרדה הקיימת בין ישותה המשפטית של חברה אחת לבין ישותה המשפטית של חברה אחרת. יצויין, שאין מדובר ביחסים של שתי חברות באותו אשכול חברות או בחברות "קרובות", שכן נתבעת 1 היא בבעלותו של יעקב בעוד שנתבעת 2 היא בבעלותו של אבנר. משכך, החברות דנן אינן חברות קשורות מבחינה משפטית באופן שהן מהוות אשכול חברות או קונצרן.

עם זאת, מבחינה מהותית, נראה, שרישום בעלי המניות בנתבעת 2 אינו משקף את המצב, שכן שוכנעתי, שיעקב ואבנר הם שותפים בפועל בנתבעת 2, אשר באמצעותה הוברחו נכסים מנתבעת 1 תוך קיפוח זכויותיה של התובעת.

זהות עקרונית בין בעלי מניות של החברות הנדונות, אף שהיא תנאי מחייב, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק התעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת של כל תאגיד. אולם, אם מוכח, כי הקשר בין החברות חורג ממערכת יחסים כלכלית רגילה, כך שהחברות השונות נוהלו כיחידה עסקית וכלכלית אחת והעסקאות וההעברות בין חברה לחברה הביאו לערבוב נכסים, עד כי לא ניתן להפריד בין משאביה של חברה אחת למשאביה של חברה אחרת, כי אז, במקרים כאלה, מן הראוי שבית המשפט ירים את מסך ההתאגדות בין החברות ויתייחס אליהן כיחידה כלכלית אחת (ת.א. (י-ם) 3190/01 מנהל מקרקעי ישראל נ' רפאלי).

כאמור לעיל, קיימת זהות עקרונית בין בעלי המניות והמנהלים של נתבעת 2 ונתבעת 1. מבחינת הרישום, נתבעת 1 בבעלות יעקב ונתבעת 2 בבעלות אבנר, אך הוכח, כי אבנר פעל במסגרת נתבעת 1 (עמ' 49 לפרוטוקול) ויעקב פעל באופן נמרץ בנתבעת 2 ומשמש בה כמנכ"ל משותף יחד עם אבנר, וזאת על פי פרסומיה היא.

נכסי נתבעת 1 הועברו כולם לנתבעת 2, אשר אמנם שילמה על מבנה המפעל, אך לא על נכסים אחרים אשר הועברו לידה. באופן זה "התערבבו" שתי החברות כך, שנתבעת 2 נהנית מנכסיה של נתבעת 1 מבלי ששילמה תמורה מלאה עבורם. על כן, יש להרים את מסך ההתאגדות בין שתי החברות ולחייב את נתבעת 2 לשאת בחובותיה של נתבעת 1 כלפי התובעת.

סוף דבר

התובענה מתקבלת במלואה.

נתבעת 2 תשלם לתובעת סך של 153,573.36 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום הגשת התביעה, 14.9.2009, ועד לתשלום המלא בפועל.

כמו כן, נתבעת 2 תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 16,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪. סכומים אלה ישולמו לתובעת תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ה' שבט תשע"ג, 16 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.