1. לפני תביעת שיבוב בגין תשלום ששילמה התובעת למבוטחה בגין נזק שנגרם לרכבו בעקבות פריצתו על ידי חבלן משטרתי ביום 8.12.04 בבאר שבע.

רקע והליכים:

1. הדיון בתובענה החל בפני כב' כבוד השופט חאג' יחיא ז"ל, ובשל פטירתו המצערת, הועבר למותב זה.
2. המדובר בנזק אשר נטען כי נגרם לרכבו של מבוטח התובעת (להלן: "רכב המבוטח") במהלך פעילות משטרתית לאיתור חפץ חשוד, עת חנה רכב המבוטח בשעת לילה בחניית בית בנו.
3. הנתבעת המכחישה את אחריותה כלפי התובעת, הגישה ביחד עם כתב ההגנה בקשה לסילוק על הסף, במסגרתה טענה, בין השאר, כי האירוע עונה על הגדרת "פעולת איבה" או "פעולה מלחמתית" וכי היה על התובעת להפנות דרישתה אל מס רכוש.
4. בדיון שהתקיים בפני כב' השופט חאג' יחיא ז"ל הוגדרה בפני בית המשפט המחלוקת הראשונה בין הצדדים מבלי לפגוע ביתר טענותיהם באופן שהשאלה הינה האם האירוע הנדון מהווה פעולת איבה כהגדרתה בחוק אם לאו והאם בעל הדין הנכון הוא הנתבעת או מס רכוש.
5. בהחלטתו המפורטת ומהמנומקת מיום 23.5.11 דחה כב' השופט חאג' יחיא ז"ל את הבקשה וקבע כי האירוע הנדון אינו "פעולת איבה" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970 ובסעיף 35 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961, ואף אינו "פעולה מלחמתית" המאוזכרת בחוק מס רכוש וקרן פיצויים. על כן קבע כי בעלת הדין הנכונה היא מדינת ישאל והתביעה תידון על יסוד דיני הנזיקין ה"רגילים".
6. לאחר מתן ההחלטה האמורה, החל כב' השופט חאג' יחיא בשמיעת הראיות ונשמעה בפניו עדות עד הנתבעת - קצין החבלה מר יצחק אזרואל.
7. כאמור, בשל פטירתו המצערת של כב' השופט חאג' יחיא ז"ל, הועבר הדיון בתביעה למותב זה.
8. בישיבה המקדמית שהתקיימה בפני ביקשו הצדדים לשמוע את עדויות מבוטח התובעת ושני שמאים, והנתבעת ביקשה להודיע אם היא מבקשת להשלים עדות העד מטעמה (אשר נשמע בפני כב' השופט חאג' יחיא ז"ל).
9. בישיבת ההוכחות בפני העידו מטעם התובעת: מבוטח התובעת, השמאי בדראנה סמיר (להלן: "שמאי המבוטח") והשמאי שלמה כרמלי (להלן: "השמאי כרמלי"). הנתבעת לא ביקשה להשלים עדות העד מטעמה.

דיון:

1. הצדדים חלוקים לגבי אחריות הנתבעת לנזקי רכב המבוטח ולגבי גובה הנזק שנגרם.

בנוסף חזרה הנתבעת על טענתה כי בית המשפט אינו מוסמך לדון בתביעה וכי היה על התובעת לפנות למס רכוש, טענה אשר אדון בה תחילה.

סמכות עניינית, היעדר עילה והתיישנות:

1. בדיון שהתקיים בפני כב' השופט חאג' יחיא ז"ל הצדדים הגדירו את המחלוקת הראשונה ביניהם, וביקשו את הכרעת בית המשפט בשאלה האם האירוע הנדון מהווה פעולת איבה כהגדרתה בחוק אם לאו והאם בעל הדין הנכון הוא הנתבעת או מס רכוש.
2. כב' השופט חאג' יחיא ז"ל הכריע במחלוקת, ומעיון בהחלטה האמורה לא נשאר פתח לדיון מחודש בנושא בהמשך ההליך.
3. הנתבעת לא השיגה על החלטה זו ובחזרתה על הטענות הנוגעות לעניין שהוכרע על ידי כב' השופט חאג' יחיא ז"ל מבקשת למעשה לשנות את ההחלטה בדרך של עיון חוזר בה.

עיון חוזר בהחלטת ביניים והסמכות לשינויה מתאפשרת לאחר קבלת בקשה מתאימה ובתנאי שהתרחשו נסיבות חדשות לאחר מתן ההחלטה המקורית או לחילופין נתונה לערכאה שנתנה את החלטת הביניים, במקרים חריגים ונדירים וכאשר מתברר לבית המשפט כי נתן החלטה מוטעית (ראו: ע"א 3604/02 אילן אוקון נ. יחיאל שמי, פ"ד נ"ו(4) 505).

1. לאורך הדיונים שהתקיימו בפני, הביעה הנתבעת את חוסר שביעות רצונה מההחלטה ואת עמדתה כי אינה נכונה. בסיכומיה טענה ב"כ הנתבעת כי החלטת כב' השופט חאג' יחיא ז"ל הינה חריגה בנוף והפנתה לאסמכתאות לפיהן ערעורים על החלטות דומות התקבלו.

לגופו של עניין, הנתבעת לא העלתה טענות חדשות, לא טענה כי השתנו נסיבות או התגלו נסיבות חריגות המצדיקות עיון מחדש. בנסיבות אלה, העלאת הטענה לדיון מחודש, מבלי שהוגשה בקשה מתאימה במהלך תקופה זו ומבלי שהובהרו הנסיבות המצדיקות עיון חוזר למעט חריגות ההחלטה לדידה של הנתבעת, מלמדת כי הטעם היחיד להעלאת הטענה הוא הרצון לשנותה במסגרת הליך זה בעקבות החלפת המותב הדן בתביעה.

1. מותב זה אינו משמש ערכאת ערעור על החלטת כב' השופט חאג' יחיא ז"ל ומשהחלטת כב' השופט חאג' יחיא ניתנה לאחר שהצדדים טענו בפניו באריכות בנושא איני רואה הצדקה לעיין בה שנית.
2. אשר לטענת ההתיישנות משנקבע על ידי כב' השופט חאג' יחיא כי הדיון בתביעה זו יתנהל על פי דיני הנזיקין "הרגילים", הרי שעיתוי הגשת התביעה הינו בטרם חלף מועד ההתיישנות.

שיהוי ונזק ראייתי:

1. טענת הנתבעת היא כי לאור השיהוי בהגשת התביעה כחמש שנים לאחר האירוע, אשר גרע מיכולתה של הנתבעת להוכיח את הגנתה וגרם לה לנזק ראייתי, ניתן לדחות את התביעה גם אם הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות.

ב"כ הנתבעת הוסיפה וטענה כי תביעות שמוגשות חמש שנים לאחר האירוע, כאשר ישנו הליך ייחודי בחוק הן תביעות שקשה לטפל מהבחינה המעשית, כפי שאף עולה מעדותו של העד שהבהיר שקשה לו לזכור את הפרטים, והפנתה לדו"ח הפעולה אשר לא כתוב בו מספר הרכב באופן המקשה בירור האירוע. בעניין זה הפנתה ב"כ הנתבעת אל תקנות הארכיונים (ביעור חומר ארכיוני במוסדות מדינה וברשויות מקומיות) התשמ"ו -1986 (להלן: "תקנות הארכיונים"), אשר נהלי המשטרה נגזרים מהן ולפיהן המשטרה מבצעת ביעור דוחות לאחר שנה מיום קרות האירוע.

מנגד טענה ב"כ התובעת כי התביעה הוגשה בתוך מסגרת הזמן העומדת לרשותה על פי חוק וזאת לאחר שנשלחו מכתבי דרישה לנתבעת ולאחר ניהול משא ומתן שלא צלח.

1. הגישה בפסיקה היא כי טענות שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות וגרימת נזק ראייתי תתקבלנה בנסיבות חריגות בלבד, מקום בו בהשתהות בפנייה לבית המשפט נעשה שימוש לא נאות בזכות התביעה באופן המגיע כדי שימוש לרעה ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבעת לא להיתבע.
   בית המשפט קבע כי האיחור בהגשת תביעה, כשלעצמו, אינו מעיד על ויתור של התובעת על תביעתה והדרישה בפסיקה היא כי יתקיים מצג ברור מצד התובעת אודות המחילה או הוויתור על זכות התביעה הנתונה לה, תוך שנקבע כי מוטלת על הטוען למחילה או ויתור על התביעה, רמת ההוכחה נכבדה וכן נקבע כי התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע..." (ראו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433).
2. בין המסמכים שהוגשו עולה כי התובעת פנתה בדרישות לתשלום הנזק שנגרם לרכב של המבוטח, והדבר אף עולה מעדות השמאי כרמלי שהעיד כי ב"כ התובעת פנתה בעניין זה. בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי התובעת יצרה מצג ברור לפיו היא מוותרת על תביעתה ולא הוכחה בפניי התנהגות בלתי ראויה כלשהי של התובעת, ולפיכך איני סבורה כי עיתוי הגשת התביעה הוא הטעם לדחיית התביעה.
3. באשר לטענה בדבר נזק ראייתי שנגרם לנתבעת כתוצאה מעיתוי הגשת התביעה –

כידוע הנטל להוכחת הרשלנות מוטל לאורך כל הדרך על התובע הטוען לה והוא לא עובר אל הנתבע, להוכיח שהוא לא התרשל אלא במקרים כגון נזק שנגרם על ידי דבר מסוכן, אש או כשהדבר מדבר בעד עצמו, של במקרה זה. יחד עם זאת בע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג (3) 343, קבע בית המשפט כי ניתן להעביר את נטל הבאת הראיה אל כתפי הנתבעת (להבדיל מנטל ההוכחה) על יסוד שני כללים משפטיים: האחד – כאשר הרשלנות הוכחה באמצעות ראיות נסיבתיות ואז הנטל עובר אל הנתבעת להוכיח שלא התרשלה והשני – כאשר מדובר בראיות המצויות מטבע הדברים בידיעתה ובשליטתה הייחודית של הרשות הנתבעת בנזיקין.

השימוש בדוקטרינת הנזק הראייתי נעשה בדרך כלל מקום שנתבע שולל בהתנהגותו העוולתית מהתובע את היכולת להוכיח את המרכיבים של עילת תביעתו נגד מי שגרם לו נזק. במקרה זה משהועלתה הטענה על ידי הנתבעת כנגד התובעת, היא תבחן באספקלריה של הצדקת העברת נטל הראיה מכתפי התובעת אל כתפי הנתבעת, השגורה בתביעות מסוג זו בהן הראיות מצויות לרוב בידיעתה ובשליטתה הייחודית של המשטרה.

1. אין חולק כי האירוע הנדון התרחש ביום 8.12.04 והתביעה הוגשה ביום 14.9.09 כמעט חמש שנים לאחר קרות האירוע.

מבוטח התובעת העיד כי פנה אל סוכן הביטוח שלו בסמוך לקרות האירוע וכשהתבקש בחקירתו הנגדית להבהיר מתי מסר את הודעתו לחברת הביטוח, השיב מבוטח התובעת כי אינו זוכר בדיוק לאור הזמן שחלף, אולם ציין כי זה היה יום, יומיים ואולי שבוע אחרי שנגרם הנזק לרכב. בטופס ההודעה לתובעת אשר צורף אף הוא לכתב התביעה לא מצוין תאריך ההודעה.

הוראת התשלום למבוטח שצורפה לכתב התביעה תובעת למבוטח הינה מיום 4.1.08, דהיינו כארבע שנים לאחר האירוע.

התובעת לא הביאה לעדות את סוכן הביטוח ואף לא נציג אחר מטעמה ולא הגישה ראיה אחרת כלשהי, אשר היה בה כדי להוכיח מתי הובא לידיעתה הנזק והצורך לתבוע את הנתבעת בגינו, אלא הסתמכה על הטענה כי ניהלה התכתבות עם הנתבעת והיה משא ומתן שלא צלח. להוכחת ההתכתבות צורפו עותקי מכתבים אשר כולם משנת 2008.

בנסיבות אלה, יצאנו למדים כי מהתרחשות האירוע ועד לפנייתה הראשונה של התובעת חלפו כארבע שנים והתביעה הוגשה כמעט חמש שנים לאחר קרות האירוע. אמנם עולה מהאמור כי התביעה הוגשה במסגרת הזמן הקנוי לתובעת על פי חוק, אולם, לאור זכותה של הנתבעת לבער הדו"חות כעבור שנה, סבירות גבוהה כי יש בכך להקשות על הנתבעת בשחזור האירוע לצורך הגנתה. על כן אני סבורה כי יש לקבל את טענת הנתבעת בדבר הקושי שנגרם לה, בכל הנוגע לאיסוף ראיות שמעבר לדו"ח המשטרה ועל כן כל חסר ראייתי מצד הנתבעת ייבחן לאור עיתוי הגשת התביעה ולא בנקל תיזקף אי הבאת ראיות בנסיבות העניין לרעתה.

אחריות הנתבעת

1. תביעה זו עילתה עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35 - 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח - 1968.

גבולות האחריות הנזיקית של המדינה על מעשיה, קבועים בסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב - 1952 (להלן: "חוק הנזיקים האזרחיים") הקובע כדלקמן:

"אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה".

בע"א 337/81 שלמה בוסקילה נ' מדינת ישראל (פ"ד לח(3)337) עמד בית המשפט על הרציונל העומד בבסיס הוראה זו, בכל הנוגע לפעולת המשטרה, בקבעו כי:

"רבים ומגוונים הם תפקידיה של המשטרה מכוח הסעיף 3לפקודת המשטרה [נוסח חדש], בהם מניעת עבירות וגילוין. האין יסוד לחשוש, כי באותה מידה תתרבינה גם תביעות בנזיקין בגין ביצוע הסמכויות שלא כהלכה? סבורני, כי ממילא החשש אינו גדול לאור החסינות, המותירה את הרשלנות בלבד כיסוד לעילת תביעה. לצורך ביצוע התפקידים המוטלים עליה, נתונות בידי המשטרה כל הסמכויות הנדרשות; מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה."

במסגרת בחינת יסודות עוולת הרשלנות (חובת זהירות, קשר סיבתי ונזק), נקבע בפסיקה כי על המשטרה מוטלת חובת זהירות מושגית בהיותה אמונה על שמירת ביטחונם של תושבי המדינה, עליה לאכוף את שלטון החוק ועל כן אינה זכאית לחסינות מאחריות בגין נזקים שנגרמים בפעולות או מחדלים רשלניים שלה (ראו: ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5)167 (להלן: "פס"ד וייס")).

באשר לחובת הזהירות הקונקרטית – על האיזון בין השיקולים השונים שיש להפעיל לצורך הכרעה בשאלת אחריות המשטרה בתביעות נזיקין, התייחס בית המשפט בפס"ד וייס, בקבעו שהמדיניות המשפטית הרצויה בעיצוב חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המשטרה מחייבת להיזהר מפני הרתעת יתר שתפגע בפעילות השוטפת של המשטרה, מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי שתגרום להססנות וסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים, וכן מפני "הצפה" של מערכת המשפט בתביעות אזרחיות כנגד המשטרה אשר עלולות להביא לדלדול משאביה המצומצמים של המשטרה ולעיוות שיקול הדעת המשטרתי כך שיינתן משקל רב מדי לאחריות הנזיקית שעל המשטרה לשאת ומשקל מועט מדי לתועלת החברתית של פעילויותיה. יחד עם זאת, המשיך בית המשפט וקבע כי שיקולים אלה אינם שוללים את חובת הזהירות של המשטרה אלא הם מעצבים אותה. שכן אל מול שיקולים אלה עומדות מטרותיהם המקובלות של דיני הנזיקין כמרתיעות מפני פעילויות רשלניות וכמגשימות צדק, כאשר העילות הנזיקיות באות כתמריץ נוסף לעובדי ציבור להתנהג באופן נורמטיבי וסביר ולעמוד על המשמר מפני התנהגות רשלנית (ראו גם: ע"א 3580/06 חגי יוסף ז"ל נגד מדינת ישראל (21.3.2011)).

בע"א 4371/13 לסרי ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 14/12/14) פסק בית המשפט כי בחינת סבירות ההתנהגות נבחנת על פי מכלול הנתונים שעמדו בפני הרשות בזמן קבלת ההחלטות ועשיית הפעולות, בהתאם לנסיבות והתנאים שהיו קיימים במועד הרלבנטי ולא בדרך של חכמה לאחר מעשה.

1. התובעת טענה כי הפריצה לרכב מבוטחה נעשתה ללא הצדק סביר, ללא כל התראה מוקדמת וללא נקיטת אמצעים קלים על מנת לאתר את הבעלים של הרכב.

מנגד הנתבעת טענה כי המשטרה לא התרשלה בהפעלת נוהל רכב חשוד לגביו הוציאה תעודת חיסיון ביום 9.1.12.

ה"תעודה בדבר ראיות חסויות מטעמי אינטרס ציבורי חשוב" חתומה בידי השר לביטחון הפנים, המתייחסת לנוהל רכב חשוד מיום 11.4.96 והוראה מקצועית – טיפול ברכב חשוב מיום 5.11.91 הוגשה לתיק בית המשפט. מעיון בתיק בית המשפט עולה כי התובעת לא עתרה לגילויה של הראיה ועל כן הדיון בתביעה נמשך כסדרו.

1. כעולה מגישת הפסיקה אשר פורטה לעיל, גרימת נזק אגב ביצוע פעולה משטרתית, כשלעצמה, אינה מעידה בהכרח על הפרת חובת הזהירות של המשטרה. לפיכך הנטל על התובעת להוכיח התרשלות המשטרה באחד משניים, בעצם נקיטת הפעולה כנגד רכבו של מבוטח התובעת או בגרימת נזק מעבר לנדרש במסגרת נקיטת הפעולה האמורה.
2. לאחר שבחנתי את הראיות וטיעוני הצדדים, מסקנתי היא כי לא עלה בידי התובעת להוכיח התרשלות המשטרה בשני המישורים האמורים וזאת מהטעמים שיפורטו להלן:
3. מבוטח התובעת העיד כי כשירד מביתו לא פגש את השוטרים אלא מצא פתק על רכבו. לגבי התנהלות המשטרה, טען כי לא התקשרו אליו, לא הודיעו לו ולא עלו אליו הביתה כדי לשאול מי הבעלים של הרכב. באשר לסיבה שבגינה החליט לרדת לרכבו בשעת לילה מאוחרת, מצאתי בעדות מבוטח התובעת הסבר דחוק. מבוטח התובעת העיד כי חזר הביתה, החנה את רכבו בחניית הבית, ופתאום "בא לו" מאוחר לרדת לרכב, אז הבחין בפתק בו נרשם שהמשטרה הגיעה, שברה את השמשה וגרמה לנזקים לרכב. כשהתבקש לאשר, בחקירתו הנגדית, ששמע רעש ולכן ירד עם בנו, השיב כי הם רצו לקנות משהו לשתות. סמיכות האירועים – פריצת הרכב והרצון לקנות לשתות, מעוררת תהיה שמא אכן זו הסיבה שבגינה ירד מבוטח התובעת מבית בנו בשעת לילה כה מאוחרת.
4. בנוסף, מבוטח התובעת אישר כי בנו היה עמו, וכשנשאל מדוע לא הובא לעדות טען כי הבן בחו"ל. הטענה כי הבן בחו"ל לא נתמכה בראייה כלשהי, ולא הובהר האם הבן עזב לחו"ל לצמיתות או שמא אמור היה לשוב ארצה בשלב כלשהו ואזי ניתן היה לשמוע את עדותו. אין חולק כי מבוטח התובעת התארח בבית בנו, ומשבנו היה עמו בבית ובסמוך לרכב, ואף עולה מעדותו כי הוא זה שקרא את דו"ח המשטרה, נראה כי עדותו חיונית והיה בה כדי לשפוך אור על הנסיבות בעטיין ירדו לרכב ועל ההתרחשות עובר לאירוע הנדון ולאחריו. בנסיבות אלה ובהיעדר הסבר מניח את הדעת לאי הבאת הבן לעדות מוחזקת התובעת כמי שנמנעה מהבאת ראיה רלוונטית, כך שאילו הובאה הייתה פועלת כנגדה ומחזקות את גרסת הנתבעת (ראה: קדמי, על הראיות, חלק רביעי (תש"ע-2009) עמ' 1889; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה (4) 651, ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595, 602).
5. התובעת ביקשה להוכיח את התרשלות המשטרה גם באמצעות עדות קצין החבלה, אשר לא זכר פרטים אודות האירוע הספציפי ולא הציג ראיות. מנגד הנתבעת טענה כי המשטרה פעלה בהתאם לנוהל רכב חשוד. כאמור, הוטל חיסיון על הנוהל, באופן שהקשה על התובעת לעמת את קצין החבלה עם הפעולה על פיו. בנסיבות אלה, נקודת המוצא שלא נסתרה היא כי אכן רשאית הייתה המשטרה לבצע פתיחה של הרכב וכניסה פיזית אליו על מנת להזים החשד לגביו.
6. בעדותו מסר קצין החבלה תיאור כללי של תהליך הטיפול בקריאות בגין "חפץ חשוד" ושל ההחלטה כיצד לטפל ברכב כדי להזים את החשד לגביו. אמנם, קצין החבלה לא זכר לומר פרטים רבים לגבי האירוע בו עסקינן, ובחקירתו הנגדית אישר כי אינו יודע לומר מה גרם למשטרה לחשוד דווקא ברכב זה. אולם בעניין זה העיד כי ראשיתו של התהליך היא בפנייה של אזרח למוקד בגינה פותחים קריאה, והוא חזר על עדותו זו בחקירתו הנגדית כשהשיב שאינו יכול לומר היום מה הנתונים שעוררו את חשדה של המשטרה מעבר לתלונה של האזרח שחשד מטעמיו ברכב ועדותו זו לא נסתרה.

נוכח פרק הזמן הממושך שחלף מקרות האירוע ועד להגשת התביעה, ומשמדובר בבעל מקצוע אשר סביר כי מאז קרות האירוע ועד למועד עדותו השתתף באירועים נוספים בעלי אופי דומה במסגרת עבודתו, אי יכולתו של קצין החבלה לזכור פרטים ספציפיים לגבי האירוע, טבעית בנסיבות העניין ומכל מקום לא הוכח בפניי כי קצין החבלה ניסה להסתיר פרטים בעדותו לגבי ההתרחשות האירוע.

1. באשר לטענת התובעת כי קצין החבלה לא הביא כל ראיות ולא ציין ולו פעם אחת כי ניסה ליצור קשר עם הבעלים של הרכב - איני מקבלת הטענה משני טעמים. האחד – קצין החבלה העיד שהוא מוודא ביצוע הפעולות וכי בהגיעו למקום הוא מבצע כריזה שיש לו ברכב ועוד בדיקות שהוא יכול לבצע ועדותו זו לא נסתרה. השני - לא פורטו בפניי אילו ראיות סברה התובעת כי היה על קצין החבלה להביא ובחקירתו הוא לא התבקש להציג ראיות כלשהן מעבר להתייחסות לדו"ח הפעולה שהוגש על ידי התובעת עצמה. סביר להניח כי לו התובעת הייתה פונה את הנתבעת בזמן סביר סמוך לאירוע, יכולה הייתה הנתבעת לאתר שוטרים שהיו במקום או ראיות אחרות אשר היה בהן כדי ללמד על ההתרחשות. אולם נוכח ההשתהות בפנייה לנתבעת ובהמשך לאמור בסעיפים 20 ו- 21 לעיל, איני זוקפת אי הבאת ראיות לחובתה של הנתבעת.
2. העובדה כי נגרם נזק לרכב מבוטח התובעת, כשלעצמה אינה מלמדת על התרשלות המשטרה.

קצין החבלה התבקש להסביר כיצד מחליטים לטפל ברכב והוא הסביר כי יש כלי רכב הניתנים לפתיחה ויש כלי רכב שלא ניתן לפתוח בגלל המנגנונים שלהם, למשל כלי רכב גרמניים. עדותו זו של קצין החבלה לא נסתרה והתובעת לא הביאה מצידה כל ראיה ממנה ניתן ללמוד כי היה באפשרות המשטרה לפתוח את רכבו של המבוטח באמצעים חמורים פחות.

1. סיכומו של דבר, המסקנה מכל האמור לעיל היא כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שהמשטרה התרשלה בהפעלת הנוהל ואף לא כי הנזק שגרמה לרכבו של מבוטח התובעת חרג מעבר לנדרש בנסיבות הקונקרטיות של מקרה זה, ועל כן ועל כן אני סבורה כי לא הוכחה במקרה זה התרשלות של המשטרה ומשכך דין התביעה להידחות.

בטרם אסיים אציין במאמר מוסגר כי לא נסתר מעיני הקושי המתעורר נוכח העובדה שנזק שהנתבעת מודה שגרמה (לפחות בהיקף שעולה מדו"ח הפעולה שהוצמד לשמשת הרכב) ושהוא תוצאה של פעולה של המשטרה, יוטל על הניזוק, בייחוד במקרה שבו בסופו של דבר לא נמצא חפץ חשוד ברכבו. יחד עם זאת משלא הוכחה רשלנות בפריצת הרכב של מבוטח התובעת, הרי שבהתאם להוראת סעיף 3 לפקודת הנזיקים האזרחיים, אין המדינה אחראית בנזיקין לפיצוי התובעת על נזקיה.

אוסיף ואומר כי בפסיקה הועלתה השאלה בדבר האפשרות להטיל אחריות בנזיקין על הרשות גם בהיעדר רשלנות מכוח עילה חוקתית או מנהלית אולם נקבע כי הדבר ייעשה בנסיבות חריגות (ראה: בג"צ 2665/98 שחר נחום נ' משטרת ישראל, פ"ד נ"ב (2) 454 (1998);ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 16 (2004); ע"א (חי')העמותה למען איכות הסביבה וחיים בנהריה נ' איתנית מוצרי בניה בע"מ (2007)).

סוגיה זו לא עלתה לדיון בתביעה דנן, אשר במסגרתה נבחנה התנהגות המשטרה במסגרת הנורמטיבית של עוולת הרשלנות בלבד ומשלא הוכח בפניי כי הנזק שגרמה המשטרה היה במידה שעלתה על הנדרש לצורך הכניסה לרכב של מבוטח התובעת, ולא נטען כי זהו אחד המקרים החריגים הצדיקים הטלת אחריות ללא אשם, אין מקום להידרש לשאלה זו.

1. סיכומו של דבר משלא עלה בידי התובעת להוכיח התרשלות המשטרה, התביעה נדחית. בהתחשב בעובדה שנגרם לתובעת נזק שאינו בר פיצוי איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, א' שבט תשע"ו, 11 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.