1. תביעה זו הוגשה במקורה על ידי המנוח חודריאן אברהם, אשר נפטר, יחד עם רעייתו, בנסיבות טרגיות, בתאריך 28.8.2010 (להלן יקרא המנוח:"חודריאן")

לאחר פטירתו, תוקן כתב התביעה כך ששלושת בניו של חודריאן היו לתובעים.

1. על פי הנטען בכתב התביעה, הציעו הנתבעים (להלן יקרא הנתבע 2 גם:"דסקלו") לחודריאן, בשנת 2001 לרכוש דירה לצרכי השקעה, בפרויקט בו היו מעורבים, בעלות של 150,000$. כמקדמה, העביר חודריאן תשלום בסך 50,000$. הנתבעים, בעלי משרד תיווך במקרקעין, היו חבריהם הטובים של חודריאן ורעייתו, באותה עת.

בשנת 2003 התברר באופן סופי כי הפרויקט לא יצא אל הפועל, ולמרות פניות חוזרות ונשנות של חודריאן אל הנתבעים בבקשה להשיב לו את הסכום ששילם כמקדמה, לא השיבו לו את הסכום, ואף לא פיצוי בגין הפרת התחייבותם.

על פי הנטען, לימים התברר לחודריאן כי לנתבעים כלל לא היתה זכות לרכוש דירה מיזם

הפרויקט. נטען כי דסקלו נהגו כלפי חודריאן בחוסר תום לב, והציגו בפניו מצג שווא.

בכתב התביעה עתר חודריאן להשבת הסך של 50,000$ ולפיצויי קיום בגין הפרת ההסכם

בסכום כולל של 715,000 ₪.

1. הנתבעים מודים כי חודריאן נתן להם סך של 50,000$ אך טוענים כי סכום זה הושב לו במלואו. לטענת הנתבעים, נתן להם חודריאן את אותם 50,000 דולר כהלוואה, לצורך העברת הסכום ליזם כדי שיוכל לשלם היטל השבחה, והוסכם כי אם תצא העסקה אל הפועל יהפוך הסכום למקדמה (להלן ייקרא סכום זה: "ההלוואה" אם כי יש להבחין בינו ובין ההלוואה שניטלה, לטענת הנתבעים, מבנק לאומי למשכנתאות, לצורך השבת הסכום). כן טענו הנתבעים, כי עילת התביעה התיישנה.

הנתבעים לא פירטו בכתב ההגנה, כיצד השיבו לחודריאן את ההלוואה.

ביחס לפיצויי הקיום, טענו הנתבעים כי התביעה מופרכת, שכן היא מבוססת על תילים של השערות חסרות בסיס. כן נטען כי הנתבעים ציינו בפני חודריאן שמדובר בפרויקט שהינו בשלב של גיבוש ראשוני, וספק אם יצא אל הפועל.

דיון:

1. אין מקום לדחיית התביעה מחמת התיישנות או שיהוי, שהרי אין חולק כי עסקת הנדל"ן שלשמה נמסרה ההלוואה בשנת 2001, בוטלה רק בשנת 2003 – כך על פי עדות הנתבע, ועדויותיהם של הנתבעים בת.א(נהריה) 929/03 (מוצג נ/3). ברור כי עד למועד ביטול ההסכם, לא קמה חובה להשיב את הסכום, ולפיכך עילת התביעה נולדה רק בחודש ינואר 2003. התביעה הוגשה בחודש ספטמבר 2009, בטרם חלפו שבע שנים ממועד היווצרות העילה.

טענת השיהוי, אף היא ראויה להידחות. הלכה היא כי רק לעיתים נדירות ידחה בית המשפט תביעה מחמת שיהוי, בטרם חלפה תקופת ההתיישנות.

1. טענת הנתבעים לפיה יש לדחות את התביעה נגד הנתבעת 1, ראויה אף היא להידחות.

הוכח כי חודריאן שילם את הסכום נשוא המחלוקת לנתבעים, במסגרת עסקת נדל"ן. הסכום נמסר להם לצורך ביצוע עסקת מקרקעין, בהיותם מתווכים. משרד התיווך מצוי בבעלות משותפת של הנתבעים, לפחות כך נחזים הדברים. המשרד קרוי על שמה של הנתבעת, והיא פועלת בו כמתווכת יחד עם הנתבע 2.

בנוסף, הפנו התובעים לעדותה של הנתבעת בת.א (נהריה) 929/03 בו העידה, כי היא עצמה גבתה מחודריאן 50,000 דולר, במסגרת הסכם בעל פה שהיה בינם לבינו, למכירת דירה (ראו מוצג נ/3 בעמוד 17).

נטל השכנוע

1. בהחלטתי מיום 12.3.12 קבעתי כי טענת ההגנה של הנתבעים, הינה טענה מסוג הודאה והדחה, ולפיכך על הנתבעים לפתוח בהבאת הראיות, בהתאם לתקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

פרט לפן הדיוני של הדברים, העובדה שטענת הנתבעים ביחס להחזר ההלוואה מהווה "הודאה והדחה" משמעה העברת נטל השכנוע, ולא נטל הבאת הראיות בלבד. על הנתבעים להוכיח כי החזירו את ההלוואה לחודריאן, ואם כפות המאזניים יישארו בסופו של דבר מעוינות, באשר לטענת הנתבעים, יזכו התובעים בתביעתם. ראו לענין זה: רע"א 3592/01 עזבון המנוח סימן טוב מנשה ז"ל נ' ע.אהרונוב קבלנות בנין (1988) בע"מ פ"ד נה(5) 193.

ברור, כי נטל הבאת הראיות עשוי לעבור מצד אחד למשנהו.

אבהיר כי הדברים אמורים רק ביחס לאותו חלק בכתב התביעה העוסק בהחזר ההלוואה בסך 50,000 דולר. ביחס ליתרת מרכיבי התביעה, מוטל נטל השכנוע על התובעים.

מכתב בא כוחו של חודריאן מיום 20.4.2009

1. יש להפנות כבר כעת, למכתב ההתראה ששלח בשם חודריאן עו"ד אולשביצקי, ביום 20.4.2009 בו נכתב כי מתוך סך של 50,000 דולר השיבו הנתבעים לחודריאן סך של 20,000 דולר (נספח 6 לתצהיר דסקלו). שלוחו של אדם כמותו, ויש לראות במכתב זה הודאת בעל דין בדבר החזרת חלק מההלוואה.

למצער, המכתב, וההודאה הכלולה בו, לא זכו לכל התייחסות בכתב התביעה, בתצהירי התובעים, ואף לא בסיכומים מטעמם. די בכך על מנת לקבוע כבר בשלב זה של הדיון, כי סך של 20,000 דולר אכן הוחזרו לחודריאן. אף אם אניח כי עובדה זו נשכחה מחודריאן במועד ניסוח כתב התביעה, העובדה שהתביעה המשיכה להתברר עד תומה, בהתעלם מקיומה של הודאה זו, מעידה על חוסר תום לב מצד התובעים.

1. יש מקום לייחס משקל רב למכתבו של עו"ד אולשביצקי. כשם שהוא מהווה הודאה מצד התובעים בקבלת 20,000 דולר על חשבון החוב, יש בו גם כדי לסתור את טענת הנתבעים. תוכן המכתב עומד בסתירה לטענת הנתבעים, לפיה כבר בשנת 2006 או 2007 סילקו את מלוא חובם לחודריאן, שכן המכתב נכתב בשנת 2009 ולפיו הושב רק סך של 20,000 דולר.

המכתב אף לא מתיישב עם טענת הנתבע לפיה הסכום ששילם (בתשלום הראשון) היה שווה ערך ל- 25,000 דולר.

הוכח כי למרות שדסקלו קיבל את המכתב, לא טרח להשיב לו או לחלוק בדרך כלשהי על הנטען בו, לא בכתב ולא בעל פה (ראו עדותו בעמוד 19 שורה 8 ואילך, ובעמוד 20 שורה 18). אין בידי לקבל את הסבריו של דסקלו לכך שלא חלק על הנטען במכתב, משום שידע כי החזיר את החוב, וכי חודריאן פועל רק בעקבות לחץ מצד רעייתו. לו היה החוב מוחזר במלואו, גם רעייתו, שהיתה חברה קרובה של הנתבעים, לא היתה לוחצת עליו לפעול לגבייתו. מכל מקום, יש בתוכן המכתב, ובעובדה שהנתבעים לא חלקו עליו, ראיה טובה לכך שהנטען בו היה אמת, היינו כי הנתבעים השיבו לחודריאן 20,000 דולר בלבד.

גרסת הנתבעים

1. בחודש נובמבר 2001 ביקש מהנתבעים מי שיזם את פרויקט הנדל"ן, ללוש, הלוואה על סך 25,000 דולר לצורך תשלום היטל השבחה. הנתבעים פנו אל חודריאן בבקשה לקבל הלוואה בסכום זה וחודריאן העביר להם את הסכום. במהלך שנת 2001 העביר להם חודריאן סכומי כסף נוספים, המסתכמים ב- 50,000 דולר. עד כאן ההודאה.

בחודש ינואר 2003 בוטלה עסקת הנדל"ן, ואז פנה חודריאן אל הנתבעים בבקשה לקבל את כספו בחזרה. לטענת דסקלו, לא היה ברשותו הסכום באותה עת, ולפיכך פנה לבנק לקבל הלוואה. מאחר שהבנק התנה מתן הלוואה בשעבוד נכס מקרקעין כבטוחה, ולא היה בבעלותו נכס באותה עת, הסכים חודריאן לשעבד דירה שבבעלותו לצורך קבלת ההלוואה.

לטענת דסקלו, נגשו הוא וחודריאן יחדיו אל בנק לאומי למשכנתאות, שם התקבלה הלוואה שמספרה 5060013410174 על סך 222,400 ₪ אשר היו שווי ערך בספטמבר 2003 ל- 50,000 דולר. כל הסכום הועבר לחשבונו של חודריאן בבנק הפועלים בסניף נהריה.

ההלוואה היתה הלוואת בלון, דהיינו הריבית בגינה שולמה מדי חודש, אך הקרן היתה אמורה להיות משולמת במשך הזמן.

על פי הנטען, בחודש ספטמבר או אוקטובר 2004 העביר דסקלו לחודריאן סך של 111,500 ₪ במזומן, סכום השווה בערכו ל- 25,000 דולר. לטענתו, העביר לחודריאן את הסכום במזומן, שניהם נגשו ביחד לבנק לאומי למשכנתאות, שם הפקיד חודריאן את הסכום בחשבון ההלוואה.

הסכום הגיע לידיו של דסקלו, לטענתו, בעקבות מכירת נכס מקרקעין שהיה בבעלותו, במתחם תחנת אגד בנהריה, ביום 17.8.04. לתמיכה בטענה, הוצג הסכם המכר.

עד תחילת שנת 2006 המשיך דסקלו, לטענתו, לשלם את תשלומי הריבית על ההלוואה, מדי חודש, ובתחילת פברואר 2006 הצליח לגייס את יתרת סכום הקרן, במזומן, והעביר אותה לחודריאן. לאחר שבועיים, פגש את חודריאן ושאל אותו אם הפקיד את הכסף בחשבון ההלוואה, וזה ענה לו כי העביר אותו לבנו המתגורר בארה"ב. בשל כך, החליט דסקלו כי עליו להבטיח את עצמו, ולכן החתים אותו על גבי התצהיר (נ/2).

המסמך מיום 2.3.06 המכונה "תצהיר" – נ/2

1. לאחר פטירתו של חודריאן, הגישו הנתבעים הודעה לתיק בית המשפט, בה נכתב כי לאחרונה נמצא אצלם מסמך המעיד כאלף עדים על החזרת ההלוואה, במלואה, לחודריאן. המסמך, הנושא כותרת תצהיר, אף שאינו תצהיר, צורף להודעה.

באותו מסמך מאשר חודריאן, כי "כל החזרי התשלומים עבור המשכנתא עד 2.2.2006 שולמו על ידי דסקלו" וכי אין לו טענות בעניין. המסמך תומך בטענת הנתבעים, לפיה חלק מהסכום הושב לחודריאן באמצעות הלוואה שניטלה מבנק לאומי בנהריה, שלהבטחתה מושכנו זכויותיו של חודריאן בדירה.

לטענת התובעים, העובדה שהמסמך נמצא רק לאחר פטירתו של חודריאן, ואינו נזכר בכתב ההגנה, או בתכתובות בין בעלי הדין, יש בה כדי להעיד כי אינו אותנטי. הנתבעים הודיעו, במהלך הדיון, כי בכוונתם להגיש חוות דעת מומחה לאימות האותנטיות של המסמך, אך לא עשו כן. לטענת הנתבעים, לא נטען על ידי התובעים כי המסמך מזויף, ולפיכך לא נדרשו להעמידו לבדיקת מומחה.

1. אין בידי לקבל את טענת הנתבעים לפיה התובעים לא העלו טענת זיוף ביחס למסמך. התנגדותם של התובעים להגשת המסמך נשענה כל כולה על טענת זיוף, שהרי טענו כי עצם העובדה שהמסמך נמצא לפתע רק לאחר מותו של חודריאן מלמדת על זיופו.

מאחר שהנתבעים מבקשים להוכיח את הגנתם באמצעות המסמך, ברור כי הנטל להוכחת

האותנטיות שלו רובץ עליהם. ראו: ע"א רוזנברג נ' אברהמוף פ"ד לב(2) 197; ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים פ"ד מז(3) 240, 261.

משלא הובאה חוות דעת להוכחת האותנטיות, או כל ראיה אחרת, אין לי אלא לקבוע כי לא הוכח שהמסמך אותנטי, וכי נחתם על ידי חודריאן.

1. מכל מקום, אף לו היה עולה בידי הנתבעים להוכיח כי חודריאן עצמו חתם על המסמך, לא היה בכך כדי להועיל להם. המסמך אינו מעיד אלא על ביצוע תשלומי החזר משכנתא בבנק לאומי בנהריה, עד תאריך 2.2.06, זאת כאשר ספק אם יש קשר בין אותה הלוואה לבין החזר ההלוואה לחודריאן.

בתצהיר עדותו הראשית, הצהיר דסקלו כי ביקש מחודריאן לחתום על המסמך לאחר שהבין כי הוא צריך להבטיח את עצמו. לטענתו, הבין כי עליו להבטיח את עצמו, לאחר שהתברר לו כי חדריאן השתמש בכספים שהעביר לו לתשלום מלוא יתרת ההלוואה לצורך תמיכה בבנו, ולא הפקידם לחשבון ההלוואה. טענה זו מעוררת תמיהה ואינה עולה בקנה אחד עם גרסת הנתבעים, שכן הדעת נותנת כי אם רצה דסקלו להבטיח את עצמו באותו מועד, מפני התכחשותו של חודריאן להחזר מלוא יתרת ההלוואה, היה מחתים אותו על מסמך בו הוא מאשר מפורשות את החזר ההלוואה במלואה – שהרי, לטענת דסקלו, נערך המסמך לאחר שהחזיר לחודריאן את מלוא הסכום.

נסיבות עריכת המסמך, כפי שהן מתוארות על ידי דסקלו, אינן מתיישבות עם השכל הישר.

בנוסף, אין המסמך מעיד אלא על ביצוע תשלומים חודשיים בסך של כ- 800 ₪ למשך תקופה קצרה.

יתרה מכך, במכתבו של הבנק (נ/4) אשר התבקש ליתן פרטים מלאים על אופן פרעון ההלוואה, לא נמצא כל אישור לכך שחלק מההלוואה, ולו רק מרכיב הריבית, נפרע בתשלומים חודשיים – על פי המכתב, נפרעה ההלוואה בשני תשלומים בלבד.

מכל האמור לעיל, אני קובעת כי לא ניתן להסתמך על המסמך על מנת לקבוע כי הנתבעים השיבו לחודריאן סכום כלשהו.

מסמך אישור ההפקדה - נ/1

1. בתאריך 16.10.12, שישה ימים לפני המועד שנקבע לשמיעת ראיות, ולאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, הגישו הנתבעים בקשה להתיר להם להציג מסמך נוסף כראיה. לטענתם, התגלה להם המסמך רק ימים ספורים לפני כן.

המסמך, הינו העתק אישור הפקדה של בנק לאומי, מיום 13.10.04 המעיד על ביצוע הפקדה במזומן על סך 111,500 ₪ אל חשבון ההלוואה של חודריאן. לטענת הנתבעים, מוכיחה העובדה שהעתק המסמך נמצא ברשותם, כי דסקלו נלווה אל חודריאן בעת ביצוע ההפקדה בבנק, וכי נתן לו העתק מן ההפקדה, כבטחון להוכחת התשלום.

1. בטרם התרתי את הצגת המסמך, אשר סומן נ/1, נחקר דסקלו על נסיבות המצאו.

דסקלו חזר על טענתו לפיה מצא את המסמך רק ימים ספורים לפני מועד הדיון, ולא ידע להסביר את פשר הכתוב על גבי עותק המסמך שצורף לבקשה, עליו נכתב: "לא להציג בתצהיר".

לטענת ב"כ הנתבעים, עו"ד גבע, נכתבו המילים "לא להציג בתצהיר" על ידיו, וכוונתו היתה לידע עו"ד ממשרדו שאין צורך להגיש את המסמך בצירוף תצהיר, אלא די בבקשה לבית המשפט להתיר צירופו.

ספק בעיני אם ניתן לקבוע שמסמך ההפקדה (נ/1) לא היה בידיו של דסקלו בעת עריכת תצהיר עדותו הראשית, בחודש אפריל 2012, שכן בתצהיר עדותו הראשית מציין דסקלו את מספר חשבון ההלוואה, את מועד התשלום כמעט במדויק ואת הסכום שהופקד במדויק.

זאת, כאשר רק חודש קודם לכן, כשנחקר במהלך קדם המשפט, לא ידע למסור פרטים על ההלוואה, ואף לא ידע לומר אם השיב לחודריאן את הסכום בתשלום אחד או בשני תשלומים נפרדים.

תום הלב ביחס למועד המצאת המסמך אינו מעיד על מהימנותו או על המשקל שיש ליחס לו לצורך הוכחת טענות ההגנה, אך מתקבל יותר על הדעת כי המילים "לא להציג בתצהיר" שנכתבו בכתב יד על גבי המסמך, נרשמו על ידי מאן דהוא מתוך כוונה להסתירו, ולא לצרפו לתצהיר העדות הראשית, על מנת להפתיע את התובעים.

1. במהלך קדם המשפט, העיד דסקלו על הנסיבות בהן החזיר, לטענתו, את ההלוואה לחודריאן.

וכך העיד:

"אמרתי לחודריאן שאם הוא רוצה את הכסף שיקח הלוואה על שמו ואני אחזיר לו את ההחזרים של ההלוואה....שילמתי לו את התשלומים של ההלוואה, אני לא זוכר במשך כמה זמן, עד שביום בהיר אחד החזרתי לו את הכסף והוא החזיר לבנק....אני לא זוכר אם החזרתי לו בפעמיים או בפעם אחת....החזרתי לו את הקרן בפעם או פעמיים....(בעמוד 5 לפרוטוקול שורה 19 ואילך).

1. הדעת נותנת, כי לו היה ממש בטענה, היה דסקלו זוכר האם החזיר לחודריאן את ההלוואה בשני תשלומים או בתשלום אחד, שהרי מדובר בפרט מהותי ביותר. תמוה מאוד בעיני, כי לא זכר אם שילם לחודריאן את כספי ההלוואה בפעם אחת או פעמיים. תמוה עוד יותר, כי במהלך החודש שחלף מאותה ישיבה ועד למועד הכנת תצהיר עדותו הראשית, נזכר בכל הפרטים, כולל מספר חשבון ההלוואה שנטל חודריאן – זאת למרות שלכאורה לא היה בידיו כל מסמך ביחס לאותה הלוואה, במועד עריכת התצהיר.
2. הצו המופנה אל בנק לאומי למשכנתאות, ניתן רק בחודש מאי 2012 ובמכתבו של הבנק שניתן בעקבות הצו ביום 14.5.12 נכתב כי לא אותרו אישורי הפקדה. תצהירו של דסקלו נערך ונחתם עוד קודם לכן, ביום 15.4.12, כך שלכאורה, במעד הכנתו לא היו בידיו פרטים ביחס לחשבון ההלוואה בבל"ל. מכאן, שכפי הנראה היה בידי דסקלו אישור ההפקדה כבר במועד עריכת התצהיר, בניגוד לטענתו.
3. מכל מקום, לגופה של הראיה, אני סבורה כי העובדה שעותק מאישור ההפקדה נמצא בידי דסקלו, אין בה כדי להוכיח את טענתו לפיה הופקד הסכום בחשבון ההלוואה על ידיו. לו אכן היה הסכום מופקד על ידי דסקלו, יש להניח כי היה מבקש מחודריאן את המסמך המקורי, ואף היה עומד על כך שחודריאן יאשר על גבי הטופס, כי הסכום שולם על ידי דסקלו. בנוסף, לו אכן היה דסקלו משלם את אותו תשלום, ניתן היה לשלמו בהעברה בנקאית או בדרך אחרת שתבטיח כי לא ניתן היה להתכחש בעתיד לתשלום.

למותר לציין כי אף העבדה שברשותו של דסקלו היה, בסמוך למועד ההפקדה, סכום דומה שהתקבל ממכירת דירה, אין בה כדי להוכיח כי מסר סכום זה לחודריאן. העובדה שלאדם יש יכולת להחזיר סכום כסף, אינה מוכיחה כי החזירו.

מסקנתי זו נתמכת גם בעובדה, שציינתי לעיל, כי דסקלו לא טרח להשיב למכתבו של עו"ד אולשביצקי ולטעון כנגדו כי החזיר לחודריאן 25,000 דולר ולא 20,000 דולר כנטען.

1. מסקנתי זו מתחייבת גם לאור העובדה שעדותו של דסקלו הותירה בי רושם של עדות בלתי עקבית ובלתי מהימנה, בשל סתירות כפי שפורטו לעיל ויפורטו להלן. יתרה מכך, בהתחשב בכך שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, אשר לא נמצאה לה כל תמיכה בראיות נוספות, לא אוכל לקבוע כל ממצא עובדתי על בסיסה.
2. לכאורה, מתיישבת הטענה עם הודאת חודריאן בתשלום בסך 20,000 דולר, אך רק לכאורה. אין די בכך שקיים דמיון מסוים בין סכום ההחזר שבו הודה חודריאן במכתבו של עו"ד אולשביצקי (20,000 דולר) לבין הסכום שטוענים הנתבעים כי השיבו לו (25,000 דולר) כדי להוות חיזוק לגרסת הנתבעים, ומאחר שעדותו של דסקלו אינה מהימנה בעיני, לא אוכל לקבוע בהסתמך עליה כי השיב לחודריאן 25,000 דולר ולא 20,000 בלבד.

אמנם, לכאורה "חסר חלק בפאזל" שכן לא הובאה כל ראיה ביחס למועד ולדרך שבו הושב לחודריאן סך של 20,000 דולר, ונראה כי הדבר יוותר בגדר חידה, אך כאמור, החלטתי לקבל את העובדה שסכום זה שולם, כנתון, לאור הודאת חודריאן.

1. משכך, אני קובעת כי הנתבע לא הוכיח שחודריאן השתמש לצרכי פרעונה החלקי של ההלוואה בבנק לאומי בכספים שנתן לו דסקלו.

התשלום השני – הוכח כי שולם על ידי חודריאן עצמו

1. אציין כבר עתה, כי לא אוכל לקבל את טענת הנתבעים לפיה הודאתו של חודריאן מתייחסת לתשלום השני הנטען, כפי שאפרט להלן.
2. בעקבות צו שניתן והופנה אל בנק לאומי למשכנתאות, נשלח אל ב"כ הנתבעים מכתב המפרט את ההתנהלות בחשבון ההלוואה על שם חודריאן. ממכתבו של הבנק, מיום 14.5.12 אשר סומן כמוצג נ/4, עולים הפרטים הבאים:

בחודש ספטמבר 2003 הועמדה לטובת חודריאן אברהם הלוואה בסך 50,000 דולר, כנגד שעבוד דירתו.

ביום 13.10.04 בוצע פירעון מוקדם חלקי של ההלוואה, בסך 111,500 ₪, בגינו זוכה חשבון ההלוואה בשווי דולרי של 24,983$.

ביום 22.9.05 מוחזרה יתרת ההלוואה, להלוואה שקלית בסך 115,489 ₪.

ביום 1.10.07 נפרעה בפרעון מוקדם מלוא יתרת ההלוואה השקלית בסך 116,121.23 ₪.

1. אסף חודריאן, עד התביעה, הצהיר בתצהיר עדותו הראשית, כי פנה אל בנק הפועלים סניף 716 בו התנהל חשבונו של אביו המנוח, ומצא כי חודריאן נטל הלוואה מבנק הפועלים בחודש ספטמבר 2007 על מנת לשלם את יתרת חובו בחשבון ההלוואה בבנק לאומי למשכנתאות. לתצהירו צורף דף חשבון, מחשבונו של חודריאן שמספרו 335948 המעיד על כך שביום 1.10.07 הועבר מחשבונו של חודריאן בבנק הפועלים סך של 116,245.81 ש"ח לטובת תשלום הלוואה (משכנתא על פי דפי הבנק) בבנק לאומי (נספח ג'1 לתצהיר חודריאן).

הסכום ומועד התשלום מתיישבים באופן ברור עם הכתוב בסעיף 4 למכתבו של הבנק (נ/4) המאשר כי יתרת ההלוואה נפרעה ביום 1.10.07 וכי יתרת התשלום באותו יום היתה 116,121.03 ₪.

1. עוד צירף אסף חודריאן לתצהירו, אישור בנק הפועלים לכך שבתאריך 18.2.09 טרם נפרעה ההלוואה לבנק הפועלים (נספח ד' לתצהירו).

הנתבעים לא הביאו כל ראיה לסתור את האמור במסמכים. אין בידי לקבל את טענתם לפיה עדותו של אסף חודריאן לא מוכיחה את הטענה כי חודריאן נטלו הלוואה בבנק הפועלים לשם פרעון ההלוואה מבנק לאומי, וכי פרעו בעצמם את יתרת ההלוואה בבנק לאומי.

הטענה מוכחת בבירור על ידי דפי חשבון הבנק. מדפי החשבון של חודריאן בבנק הפועלים עולה כי חלקה השני של ההלוואה, שנפרע ביום 1.10.07 נפרע באמצעות כספים שהעביר חודריאן מחשבונו בבנק הפועלים, שלושה ימים לאחר שנטל מבנק הפועלים הלוואה בסכום זה. אף אם ההלוואה בבנק הפועלים נלקחה על ידי חודריאן למטרה שונה, ניתן לראות כי פרעון ההלוואה בבנק לאומי נעשה באמצעות העברה בנקאית מבנק הפועלים. ברור כי לו היה ממש בטענה כי דסקלו נתן לחודריאן סכום כסף במזומן לצורך פרעון ההלוואה, היה הסכום מופקד ישירות לחשבון ההלוואה.

נראה שדי במסמכים אלה כדי לסתור את טענת הנתבעים לפיה דסקלו העביר לחודריאן עוד בחודש פברואר 2006 את מלוא יתרת ההלוואה.

1. בנוסף, לטענת דסקלו השיב לחודריאן את המחצית השניה של ההלוואה בחודש פברואר 2006, ואילו מדפי הבנק עולה כי יתרת ההלוואה נפרעה רק ביום 1.10.07.

הטענה לפיה פגש דסקלו את חודריאן לאחר פברואר 2006 ולמד ממנו כי לא הפקיד את הכספים אלא העבירם לבנו בארצות הברית, לא הוכחה, ואין לי אלא לדחותה. איני סבורה כי היה על התובעים להביא את עדותו של התובע 1, על מנת לסתור את הטענה. בטוחתני כי לו היה ממש בטענה, היה דסקלו דואג להחתים את חודריאן על מסמך המאשר החזר התשלום במלואו, כאמור לעיל.

1. ראוי להבהיר - יתכן שיש ממש בטענת דסקלו לפיה הוסכם בינו לבין חודריאן כי חודריאן יטול הלוואה בבנק לאומי, ודסקלו יפרע את תשלומיה. הטענה אמנם לא הועלתה בכתב ההגנה, אך עלתה בדיון משפטי קודם. לתצהירו של דסקלו צורף פרוטוקול הדיון בת.א. (נהריה) 929/03 מיום 18.11.2004. באותה תביעה, שהיתה תביעה כספית של ללוש יעקב (היזם באותו פרויקט) נגד דסקלו, נשאל דסקלו על הסכום שקיבל מחודריאן והשיב כי קיבל ממנו 50,000$ אשר הוחזרו לו במלואם באמצעות הלוואה שנטל דסקלו מהבנק.

יחד עם זאת, בעדותו במסגרת ת.א. 929/03 העיד כי הוא עצמו נטל הלוואה, ולא חודריאן. גרסתו בהליך שבפני היתה שונה.

מכל מקום, בכך לא די. היה על דסקלו להוכיח כי פרע את ההלוואה אותה נטלו חודריאן ורעייתו, שכן בהעדר הוכחה לביצוע החזר ההלוואה, לא הוכחה הגנתם.

אותה הלוואה עליה מבקשים הנתבעים להסתמך, אינה אלא הלוואה שנטלו חודריאן ואשתו המנוחים, שלשם הבטחתה משכנו את דירתם. אין המדובר בהלוואה שנטלו דסקלו, על מנת להשיב את חובם לחודריאן. ברור כי העובדה שחודריאן נטל הלוואה בגובה חובם של הנתבעים כלפיו, אין בה מאום, כל עוד לא הוכח שהנתבעים השיבו לו את מלוא סכום ההלוואה והריביות בגינה.

1. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעים לא הוכיחו כי שילמו את החזר ההלוואה שנטלו חודריאן ורעייתו מבנק לאומי למשכנתאות, ולפיכך לא הוכחה טענתם כי בדרך זו השיבו לחודריאן את ההלוואה בסך 50,000 דולר.

פיצויי קיום

1. בכתב התביעה, ביקשו התובעים לחייב את הנתבעים בפיצוי בגין הרווחים שנמנעו מחודריאן בשל הפרת ההסכם על ידי הנתבעים.

אין מקום להרחיב בטענה, שדינה להידחות.

נטל השכנוע בעניין זה מוטל היה על התובעים, ולא עלה בידיהם להוכיח כי הנתבעים ניהלו משא ומתן עם חודריאן בחוסר תום לב או כי הציגו בפניו מצג שווא. כן לא הוכח כי חודריאן רומה על ידי הנתבעים, או כי הפרו התחייבות חוזית כלפיו. טענת הנתבעים, לפיה היה ידוע לחודריאן כי מדובר באופציה לרכישת זכות במקרקעין שלא התממשה, בשל ביטול ההסכם בין בעלת המקרקעין ליזם, הוכחה די צורכה. לכל היותר ניתן לקבוע כי היה זה חוזה עם תנאי מתלה, שלא התקיים.

משכך, אין מקום לדון בשאלה המשפטית בדבר הזכות לפיצויי קיום.

1. סיכום:

אני מקבלת את התביעה, רק ככל שהיא מתייחסת להחזר ההלוואה.

בעלי הדין לא העלו כל טיעון ביחס לאופן חישוב סכום החוב, היינו ביחס למנגנון ההצמדה שהוסכם, וביחס לשער ההמרה לפיו יש לחשב את החוב.

בכתב התביעה, טענו התובעים כי סכום ההלוואה, בשווי 50,000 דולר, מסתכם במועד הגשת התביעה, בכ- 190,000 ₪. משזוהי עמדת התובעים, יש לחשב את יתרת החוב על פי שער של 3.8 – השער במועד הגשת התביעה.

לפיכך, אני קובעת כי על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים סך של 114,000 ₪ - סכום השווה ל- 30,000 דולר לפי שער חליפין של 3.8. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה, 15.9.2009.

בנוסף, ישלמו הנתבעים, לתובעים החזר אגרה, באופן יחסי לסכום התביעה שהתקבל, בסך 2,850 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 13,000 ₪.

ניתן היום, י"ח סיון תשע"ג, 27 מאי 2013, בהעדר הצדדים.