עסקינן בתביעה ובתביעה שכנגד, בגין הנזקים שנגרמו לכלי רכב, המבוטחים ע"י שירביט חברה לביטוח בע"מ (להלן: "התובעת") והפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"), בתאונת דרכים שארעה ביום 22.3.2008.

לטענת התובעת, התאונה אירעה בעת שהרכב המבוטח (להלן:"הדייהטסו") עצר לפני רמזור אדום, ואז פגע בו מאחור בעוצמה הרכב המעורב (להלן: "היונדאי"). אליבא התביעה, בדרך חמישה נתיבים, שניים מהם מיועדים לנסיעה ישר ו- 3 מיועדים לפנייה שמאלה.

מנגד, טוענות הנתבעות, כי האחריות לתאונה רובצת לפתח נהגת הדייהטסו. לשיטתן, התאונה אירעה כשהנתבעת 1 נסעה בכביש בעל ארבע נתיבים, כאשר שניים מהם מיועדים לנסיעה ישר והשניים האחרים לפנייה שמאלה. בעוד הנתבעת 1 נוסעת בנתיב השני מימין, המיועד לנסיעה ישר, סטתה הדייהטסו שנסעה לימינה, אל נתיב נסיעתה, ואז התיישרה ובלמה בפתאומיות.

העידו מטעם התביעה שלוש עדות, מהן רק אחת, מזל, היתה מסוגלת לתאר את מיקום הדייהטסו, עובר לתאונה. השתיים הנוספות העידו כי לא ראו כיצד התרחשה התאונה. יחד עם זאת, כל השלוש העידו, בניגוד לנטען ע"י עדי ההגנה, כי בדייהטסו נהג יוסף. עד זה לא העיד מחמת מצבו הרפואי.

לשיטתה של מזל, הדייהטסו נסעה בנתיב השמאלי, השלישי משמאל, כשלימינם שני נתיבים לנסיעה ישר. את היונדאי לא ראתה. לטענתה הפגיעה מאחור התרחשה כ- 9-10 שניות לאחר שנעצרו לפני רמזור אדום. לקראת סוף עדותה, כשהוצגה לה גרסת עד ההגנה (שתפורט להלן), ציינה: "שני הנתיבים לימין שהם נוסעים ישר היה להם צבע ירוק והם נסעו. נדמה לי שהיו 2 נתיבים ישר ו- 3 שמאלה" (עמ' 11 ש' 3 לפרוטוקול).

מטעם ההגנה העידו הנתבעת 1 ואלון בן משה.

הנתבעת 1 העידה כי נסעה בנתיב השמאלי, מתוך שני הנתיבים הימניים המיועדים לנסיעה ישר. לפתע סטתה נהגת הדייהטסו מהנתיב הימני אל נתיבה ובלמה בפתאומיות. הנתבעת 1 לא הספיקה להגיב ופגעה בדייהטסו מאחור.

עד הראייה, אלון בן משה, העיד כי צפה בהתרחשות התאונה כולה בהיותו בנתיב השמאלי. לשיטתו, הנתבעת 1 נסעה בנתיב השמאלי המיועד לנסיעה ישר. בעודה בנסיעה, הגיח לפתע רכב מהנתיב הימני וחתך שמאלה, אל תוך נתיב נסיעתה ללא איתות או התראה. העד ציין מספר פעמים כי בדייהטסו נהגה אשה וכי היא זו שסטתה בחדות לנתיב נסיעת הנתבעת 1.

דיון והכרעה:

תקנה 41 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן – "התקנות"), מורה:

"נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה... ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש".

אין מחלוקת כי הנוסעים בדייהטסו ביקשו לפנות שמאלה.

אינני מקבלת את עדותה של עדת התביעה, מזל, כי הדייהטסו נסעה, לקראת הגעתה לרמזור, בנתיב השלישי משמאל ובו עצרה לפני הרמזור. שני עדי ההגנה העידו כי במקום ארבעה נתיבים בלבד. התובעת לא ראתה לסתור את עדותם בהצגת תמונות או מפה של מקום התאונה, לעת התרחשותה.

מלבד זאת, העדה מזל היא עדה מעוניינת, בתו של המבוטח. לעומתה, העד בן משה הוא עד אובייקטיבי, שלא מצאתי להטיל ספק בגרסתו.

נוסף על האמור, ניתן להצביע על סתירה בולטת, מהותית לעניי מיקום כלי הרכב המעורבים עובר לתאונה, בין עדותה של מזל לעדות אמה – מאיה. בעוד שהראשונה העידה: "היינו אמורים לפנות שמאלה לכיוון המחלף של תל אביב כשאנחנו יוצאים מאשדוד, לפני שבנו את המחלף החדש...", הרי האם העידה כי:

"ש: מאיפה הגעתם?

ת: מבאר-שבע".

קרי: התביעה לא מסרה גרסה ברורה ואחידה באשר לכוון ממנו הגיעה הדייהטסו, אל הצומת שבסמוך לה התרחשה התאונה.

משלא התקבלה גרסת התביעה, באשר לנתיב בו נסעה הדייהטסו טרם קרות ההתנגשות, לא נסתרה טענת עדי ההגנה כי רכב זה נסע לימין היונדאי. אף לא ניתן לקבל גם את הגרסה כי הדייהטסו עמדה בעצירה מלאה באותו נתיב, לפני רמזור אדום, 9-10 שניות לפני הפגיעה.

מקובלת עלי גרסת הנתבעת 1 כי הדייהטסו סטתה מנתיבה שמאלה לנתיב בו נסעה, מתוך כוונה להגיע אל הנתיבים לפנייה שמאלה. יחד עם זאת, יש לזכור כי הנתבעת 1 העידה:

"נסעתי בנתיב השני מימין. רכב שהגיע מנתיב ימני, נכנס לנתיב שלי, התיישר ונעצר לפני ואז פגעתי בו. היה מדובר בכמה מטרים לפני רמזור, משהו כמו 20 מטר"

ועוד העידה: "בהמשך הדרך הרמזור היה ירוק ובכל זאת הוא עצר את הרכב".

עדותה זו מתיישבת עם מיקום הפגיעות בכלי הרכב. ניתן היה לסבור כי אין מיקום הפגיעות (בחזית אחורית ימנית בדייהטסו, ובחזית שמאלית ביונדאי), אינן עולות בקנה אחד עם תיאור התאונה ע"י הנתבעת 1, שהרי אם הרכב השני סוטה בפתאומיות שמאלה, אין חלקו האחורי-ימני מצוי מול חזית הרכב הנוסע אחריו. אולם, הנזקים מתיישבים עם עדות הנתבעת 1, כי אחר הסטייה שמאלה, הדייהטסו התיישרה ואז נעצרה. במצב כזה, מתיישבים הנזקים בכלי הרכב עם גרסת ההגנה לתאונה.

לאור האמור, אני קובעת כי על פי הראיות שהוצגו, התאונה התרחשה כתוצאה מסטיית הדייהטסו לנתיב נסיעת היונדאי. עם זאת, אני סבורה כי לאחרונה רשלנות תורמת, כיוןש אופן נסיעתה תרם להתרחשות התאונה. אסביר:

הנתבעת 1 העידה כי נסעה במהירות של 80-90 קמ"ש, בעוד שעד ההגנה סבר שכל כלי הרכב נסעו במהירות דומה של כ- 70 קמ"ש. עוצמת הפגיעה בכלי הרכב מעידה על נסיעה במהירות גבוהה (כרית האויר ביונדאי נפתחה והנזק לחלק האחורי של הדייהטסו הוא נזק כבד). במהירות נסיעה כזו, לא ניתן לעצור את הרכב עצירה מוחלטת אף בבלימת חירום מלאה. בנוסף, הנתבעת 1 העידה כי הדייהטסו הספיקה להכנס לנתיבה, להתיישר, ולעצור בו. אף אם כל הפעולות הנ"ל התרחשו בפתאומיות גמורה, הרי ששמירת מרחק ותשומת לב לנעשה בכביש, עשוי היה למנוע את התאונה או לצמצם את תוצאותיה.

אני סבורה כי בנסיבות הענין, יש להטיל על הנתבעת אחריות תורמת לתאונה בשיעור של 15%.

לסיכום:

התביעה נדחית והתביעה שכנגד מתקבלת בחלקה.

הנתבעת שכנגד תשלם לתובעת שכנגד סך 20,324 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כמו כן, תשלם לה הוצאות משפט, הכוללות את שכר עדיה כפי שנפסקו, וכן שכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪.

ניתן היום, כ"ט אדר תשע"ג, 11 מרץ 2013, בהעדר.