1. תביעה זו עניינה זכאות התובע לתשלום קצבת נכות כללית לתקופה מחודש 01/2008 ועד לחודש 01/2009 כולל (להלן – התקופה שבמחלוקת).

עובדות המקרה

1. התובע, יליד 1970, סובל מזה מספר שנים ממחלות שונות וביניהן מחלת סכיזופרניה פרנואידית.
2. ביום 14.1.09 הגיש התובע לנתבע תביעה לתשלום קצבת נכות כללית (נת/5).
3. בתאריכים 31.3.09 ו- 12.5.09 עמד התובע בפני ועדה רפואית מדרג ראשון (רופא מוסמך), אשר קבעה לו 55% נכות רפואית זמנית לתקופה שמיום 1.6.06 ועד ליום 31.5.10 בגין מחלת הסכיזופרניה. עיון באבחון הרפואי שנערך לתובע על ידי חבר הועדה, הפסיכיאטר דר' ברגמן מיום 12.5.09 (נת/4) מלמד, כי התובע נמצא "מסוגל להשתמש בקצבה באופן יעיל ואחראי ומסוגל להשתמש בסכום כספי גדול יחסית באופן יעיל ואחראי" ועוד נמצא כי התובע "מתמצא במקום ובזמן לרבות במוסדות הפועלים בקהילה." על יסוד ממצאים אלה קבע דר' ברגמן בחוות דעתו, כי התובע "מסוגל לעבודה מוגנת ולעבודה שאינה מפרנסת". על החלטה זו לא הוגש ערר.
4. ביום 6.7.09 נקבעה לתובע דרגת אי כושר בשיעור של 75% בתחולה מיום 12.1.08 ועד ליום 31.5.10 (נת/3); לפיכך, הודיע הנתבע לתובע במכתבו מיום 15.7.09 על זכאותו לקצבת נכות בשיעור 100% לתקופה שמיום 12.1.08 ועד ליום 31.5.10 ועוד נמסר לתובע במכתב זה (נת/6) כדלקמן:

"לפי סעיף 366 לחוק הביטוח הלאומי, פיגור בתשלום דמי ביטוח העולה על 36 חודשים שולל זכאות לתשלום גמלה בפועל.
בהתאם לסעיף 368 לחוק הביטוח הלאומי הזכאות לגמלה בפועל תיווצר רק לאחר עריכת הסדר תשלומים.
מכיוון שעל פי הודעת מחלקת הגבייה, אורך הפיגור שלך בתשלום דמי ביטוח הוא מעל 36 חודשים והסדרת החוב נעשתה ב- 2/09 זכאות לקצבה היא החל מתאריך זה (1/2/09)"; עד למועד זה, לא שולמה לתובע קצבת נכות, נוכח הפיגור בתשלום דמי ביטוח עבור השנים 2001 עד 2008. כנגד החלטה זו הוגשה התביעה דנן.

1. ביום 21.9.09 פנה התובע לנתבע בבקשה להענקה מטעמי צדק (נת/8) בהתאם להוראת סעיף 387 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק). בקשת התובע נדחתה במכתב הנתבע מיום 16.2.10 (נת/9) בנימוק, כי התובע אינו מקיים אחר תנאי תקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק), התשל"ה-1975 (להלן – התקנות).
2. ביום 16.6.10 הופיע התובע לדיון בבית הדין בלווית אשתו ולאחר שמיעת טענותיהם בכל הנוגע לנסיבות היווצרות הפיגור בתשלום דמי הביטוח עובר למועד עריכת הסדר התשלומים בחודש 02/2009 – ביקש הנתבע לשקול את עמדתו בשנית. בהודעת הנתבע מיום 13.12.10 נמסר, כי עומד הוא על דחיית התביעה, בין היתר, נוכח קביעת הרופא המוסמך מיום 12.5.09 כי התובע מתמצא בזמן ובמקום ומסוגל להשתמש בקצבה באופן יעיל.
3. ביום 21.11.11 נשמעה בפנינו עדותו היחידה של התובע, אשר הגיש את עדותו הראשית בתצהיר ונחקר בפנינו בחקירה נגדית. בתום שמיעת העדות הוסכם כי התובע יפנה לפסיכיאטר המטפל בעניינו כדי לקבל חוות דעתו למצבו במועד הרלבנטי לתביעה ו/או לקבלת תיקו הרפואי הפסיכיאטרי, לצורך בחינה נוספת את עמדת הנתבע בתיק. בסופו של דבר לא הגיש התובע חוות דעת רפואית מטעמו, אלא הפנה לתיקו הרפואי במרפאה הפסיכיאטרית בבית החולים מעייני הישועה (בקשות מיום 2.1.12 ומיום 14.2.12).
4. בהודעת הנתבע מיום 20.6.12 נמסר, כי אף לאחר הבדיקה הנוספת ובהסתמך על חוות דעת פסיכיאטר הנתבע, עומד הנתבע על דחיית התביעה. על יסוד הודעה זו, ניתן צו לסיכומי הצדדים.
5. להשלמת התמונה נבהיר, כי ביום 6.4.10 עמד התובע בפני ועדה רפואית מדרג ראשון (רופא מוסמך – נת/2), אשר קבעה לו נכות רפואית יציבה בשיעור 55%, בתחולה מיום 1.6.10. לתובע נקבעה דרגת אי כושר בשיעור 100% בתחולה מיום 1.6.10 (נת/1) ולפיכך מקבל התובע החל ממועד זה ובאופן שוטף, קצבת נכות כללית בשיעור מלא בתוספת 11.5% בהתאם להוראת סעיף 200א(ב)(3) לחוק (ר' סע' 14 לסיכומי הנתבע).

עיקר טענות הצדדים

1. לטענת התובע בסיכומיו, יש לשלם לו קצבת נכות לתקופה שבמחלוקת "מטעמי צדק" וזאת נוכח מחלת הסכיזופרניה ממנה הוא סובל באורח קשה – ואשר בהתאם לתקנה 3(1) לתקנות מהווה אחד ממצבי "הנבצרות" הספציפיים שבעטים ישקול הנתבע הענקה מטעמי צדק. כעולה מתיקו הרפואי הפסיכיאטרי, התובע פנה לראשונה לקבלת טיפול רפואי בשנת 2006, כאשר מאז מצבו הנפשי רק הלך והחמיר, דבר שהצדיק לכשעצמו קביעת דרגת נכות גבוהה בגינו, ומכך ברי כי אדם שהוכר כסובל, בין היתר, משיפוט ושיקול דעת לקויים אינו יכול לדאוג לענייניו, ובין היתר, לתשלום דמי ביטוח. נוסף על כך, מעדותו האמינה של התובע עלה, כי טרגדיה נוראית פקדה את המשפחה והיא מחלת בתו הקטנה, אשר בעטיה הלכה לעולמה.
2. עוד טען התובע, כי היה על הנתבע לנמק ולפרט כדבעי את החלטתו הדוחה את בקשת התובע להענקה מטעמי צדק, כאשר מכתב הנתבע מיום 16.2.10 (נת/9) מעיד על היעדר הפעלת שיקול דעת כנדרש, ובנסיבות אלה על בית הדין להפעיל בעצמו שיקול דעת לצורך בדיקת זכאות התובע לקבלת "הענקה מטעמי צדק" בתקופה שבמחלוקת ולשלם לתובע קצבה בהתאם. התובע ביקש להביא במערך השיקולים את התנהלות הנתבע והיעדר מתן הודעה לתובע על חובתו לשלם דמי ביטוח במהלך השנים ו/או על היעדר קיזוז החוב מקצבאות הילדים, וכן לעובדה כי מיד עם מתן ההודעה לתובע בדבר קיום החוב – התובע פעל לסילוקו הסופי.
3. מנגד, טען הנתבע בסיכומיו כי דין התביעה לתשלום קצבת נכות בתקופה שבמחלוקת – להידחות וזאת נוכח העובדה כי בתקופה זו לתובע היה פיגור בתשלום דמי ביטוח עבור תקופה העולה על 36 חודשים ובתקופה זו טרם ערך התובע הסדר תשלומים לחוב. בסיכומיו הפנה הנתבע לפסיקה המאשרת את עמדתו (סע' 10) והוסיף, כי לא היתה מוטלת עליו כל חובה ליידע את התובע בדבר חובתו לשלם דמי ביטוח לאורך השנים, מה גם שטענת התובע ואשתו בדבר אי ידיעת החוק אינה יכולה לזכותם בתשלום.
4. באשר להחלטת הנתבע בבקשה ל"הענקה מטעמי צדק" טען הנתבע, כי החלטתו הינה סבירה, שקולה, מנומקת ומבוססת על הממצאים שבתיק, לרבות קביעת הרופא המוסמך מיום 12.5.09 בדבר התמצאות התובע בזמן ובמקום ומסוגלותו להשתמש בקצבת הנכות באופן יעיל ואחראי וכן היעדר מינוי אפוטרופוס ו/או מקבל גמלה לתובע באף שלב. עוד נטען, כי עניינו של התובע אינו נופל בגדר המצבים המנויים בתקנה 3 לתקנות, אשר מפורשים בפסיקה בצמצום רב, מה גם שמהראיות עלה כי התובע היה תלמיד ישיבה עד לחודש 12/2007 (נת/10), כי התובע החזיק ברישיון נהיגה ונהג בפועל ברכב ומילא בו דלק בעצמו (עמ' 9, ש' 7-10; עמ' 11, ש' 11-12) וכי התובע נהג ללכת לבדו לסופר-מרקט ולשלם עבור הקנייה (עמ' 10, ש' 3-12, ש' 30-31) – כך שהתובע היה כשיר בתקופה נשוא התביעה לדאוג לענייניו ולשלם דמי ביטוח כפי שנהג ברכבו, הלך לבית הכנסת וידע לערוך קניות ולשלם בעצמו. לדעת הנתבע, מסקנה זו מתחזקת נוכח הרישומים השונים בכרטיסו הרפואי הפסיכיאטרי של התובע, מהם עולה כי מהלך חשיבת התובע היה תקין, תוכן חשיבתו תקין, ללא אילוסינציות, אובדנות או מסוכנות לסביבה. יתרה מכך, הוסיף הנתבע וטען כי לא היתה כל מניעה לפניית אשת התובע לנתבע להסדרת חוב בעלה, כפי שידעה היא לפנות לנתבע מעת לעת לקבלת זכויותיה השונות (מענקי לידה, דמי לידה, קצבאות ילדים, קצבת ילד נכה ודמי אבטלה).

דיון והכרעה

1. לאחר שבחנו את טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגענו לידי מסקנה כי דין התביעה להידחות מהנימוקים שיפורטו להלן.
2. חוק הביטוח הלאומי הוא חוק סוציאלי המבוסס על הקשר ההדוק בין הזכויות המוענקות מכוחו לבין חובת תשלום דמי הביטוח, וראה (עב"ל (ארצי) 55/96 יעקב עגם – המוסד לביטוח לאומי, מיום 13.2.02):

"חוק הביטוח הלאומי הוא החוק הסוציאלי העיקרי בתחיקתנו; תכליתו - "חלוקת הגימלאות לסוגיהן על פי קריטריונים סוציאליים לאותם נזקקים בחברתנו כנכה, הזקן, הילד, המובטל, היולדת, היתום והאלמנה. אותה חלוקה… לא תוכל להיעשות ללא גביית כספים מכלל ציבור המבוטחים. הגבייה והחלוקה קשורות קשר בל יינתק זאת בזאת, כצבת בצבת עשויה למילוי תכליתו הסוציאלית של החוק. באין גבייה אין חלוקה, אין חוק ואין תכלית החוק" (דב"ע נז/150-0 מוזס – המוסד לביטוח לאומי פד"ע לב עמ' 102, 117-116). לקיום אותה התכלית הוטלה חובת הרישום על המבוטח העצמאי. על מנת שהיא אפשר לחייבו כאמור, בתשלום דמי ביטוח וזאת ללא קשר לשאלה האם הוא יהנה מגימלה כלשהי על פי החוק. זה טיבו של הביטוח הסוציאלי להבדיל מן הביטוח האישי, ולפיו – "דמי הביטוח משולמים על בסיס סיוע הדדי בין המבוטחים והבטחת גימלה מדור לדור" (דב"ע בנ/22-0 המוסד לביטוח לאומי – גליק פד"ע כב 161, 167).

..."

1. על בסיס עיקרון זה כך נקבע בסעיף 366 לחוק (ההדגשה לא במקור, מ.נ.ד):

"(א) קרה מקרה המזכה לגמלה וקיים אותה שעה חוב של דמי ביטוח והפיגור בתשלומו הוא בעד תקופה העולה על 12 חודשים, ינהגו כך:

(1) בפיגור שאינו עולה על 18 חודשים - תשולם הגמלה פחות רבע;

(2) בפיגור העולה על 18 חודשים ואינו עולה על 36 חודשים - תשולם הגמלה פחות חצי;

(3) בפיגור העולה על 36 חודשים - לא תינתן גמלה לא בכסף ולא בעין.

(ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על -

...

(5) הענקות לפי סעיף 387."

1. אין חולק, כי במועד זכאותו לקצבת הנכות הכללית, לתובע היה חוב של דמי ביטוח שהפיגור בתשלומו היה רב שנים, משנת 2001 ועד לשנת 2008 (סע' 7 לסיכומי הנתבע) – חוב יש בו כדי לשלול את זכאות התובע לקצבת הנכות.
2. עוד אין חולק, כי רק בחודש 02/2009 הסדיר התובע את חובו אצל הנתבע (ת/1, סע' 9) – וכי ממועד זה ואילך משלם הנתבע לתובע את קצבת הנכות באופן שוטף, בהתאם להוראת סעיף 368 לחוק.
3. כאמור, לעקרון חובת תשלום דמי הביטוח כתנאי לקבלת הזכויות נקבע חריג, לפיו רשאי הנתבע לשלם לאדם גמלאות חרף מחדלו בתשלום דמי ביטוח כנדרש וזאת בהתקיים "טעמי צדק", כפי שנקבע בסעיף 387 לחוק:

"המוסד רשאי, לפי שיקול דעתו מטעמי צדק, לתת הענקות לאדם בכסף ובעין על פי מבחנים וכללים ובשיעורים שנקבעו באישור ועדת העבודה והרווחה, כשתביעתו של האדם לגמלה במסגרת ענפי הביטוח אינה מזכה אותו בגלל אחת מאלה:

(1) ...

(2) פיגור בתשלום דמי ביטוח לפי סעיפים 50 או 366;

..."

1. בתקנה 3 לתקנות עוגנו הנסיבות המצדיקות הענקה מטעמי הצדק חרף הפיגור בתשלום דמי הביטוח, בזו הלשון (ההדגשות לא במקור, מ.נ.ד.):

"בכפוף לאמור בסימן ג' יתן המוסד הענקה במקרה שלא אושפזה יולדת או נבצר מהמבוטח למלא חובת רישום לפי סעיף 33 לחוק או לשלם דמי ביטוח, כולם או מקצתם, ונוצר פיגור לפי סעיפים 98 או 181 לחוק מחמת אחד מאלה:

(1) מחלה או תאונה;

...

(10) סיבה אחרת שלפי שיקול דעת המוסד מקורה בנסיבות שלא היו תלויות במבקש הענקה בתום לב והמוסד שוכנע ששורת הצדק מחייבת מתן הענקה."
(מובהר, כי התקנה מפנה לסעיפי החוק בנוסחם הקודם).

1. על פי הפסיקה את המונח "נבצר מהמבוטח" יש לפרש באופן דווקני – לא באופן מצמצם ולא באופן מרחיב. לפיכך נקבע כי פירוש מונח זה קרוב לדיבור "נמנע" (דב"ע מא/0-172 פלורה סבג – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יד 22 (1982)), "יחד עם זאת, אין להחמיר עד כדי כך שאותה "מניעה" תהיה מוחלטת" (דב"ע מב/0-13 המוסד לביטוח לאומי – ארי ראובן, פד"ע יג 390 (1982), להלן – עניין ראובן). בהתאם, נדחתה תביעתו של אדם אשר ביקש להסתמך לעניין זה על מחלה, אשר לא גרמה לנבצרות מקיום חובת רישום; כך גם נפסק לגבי מצוקה כלכלית ומחלת בן משפחה (עב"ל 1007/01 לימור שיפוני – המוסד לביטוח לאומי, מיום 14.11.01) ואף אי ידעה, טעות, שכחה וכיוצא באלה לא נמנו עם המקרים המצדיקים הענקה מטעמי צדק (דב"ע מח/0-150 תהילה לפבינסקי – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 32). עוד נפסק בעניין ראובן, בזיקה לסעיף הסל הקבוע בפסקה 3(10) לתקנות, כי אין לפרשו כעומד בפני עצמו אלא "תוך התייחסות לקטע הפותח את התקנה כולה", דהיינו אף בהתקיים כל האמור בפסקה 10 אין די והקובע הוא אם אכן נוצרה נבצרות מקיום חובת הרישום / תשלום דמי הביטוח בגין אותן הנסיבות; לפיכך, נפסק, כי אין לראות ברשלנות של רואה חשבון, אשר לא רשם אדם כ"עובד עצמאי" בנתבע כ"נסיבות שלא היו תלויות במבקש" (דב"ע נה/0-184 אריה בדרה – המוסד לביטוח לאומי (1995) , לא פורסם).
2. לטענת התובע, מחלת הסכיזופרניה ממנה הוא סובל ונסיבותיו האישיות מצדיקות תשלום קצבת הנכות הכללית בתקופה שבמחלוקת כאמור בתקנות 3(1) ו- 3(10) לתקנות. בתצהירו טען התובע בעיקר כי במשך תקופה ממושכת ונוכח מצבו הרפואי הסתגר בביתו ולא יצא ממנו (סע' 6).
3. ודוק, לאחר שנתנו דעתנו לעדות התובע ולמסמכים שבתיק, לא שוכנענו כי נפל בהחלטת הנתבע מיום 16.2.10 (נת/9) הדוחה את בקשת התובע לקבל "הענקה מטעמי צדק" כל פגם המצדיק את התערבותנו. להלן נבאר את מסקנתנו.
4. אין חולק כי התובע חולה במחלת הסכיזופרניה מזה מספר שנים, ומעדותו של התובע בפנינו עמדנו על כך כי מדובר באדם שנסיבות חייו קשות, הן מחמת מחלת הנפש ממנה הוא סובל והן מחמת טרגדיה אותה עבר עם מות ביתו הפעוטה.
5. יחד עם זאת, באשר לשאלה האם מחלתו של התובע הקימה לו נבצרות מהסדרת חובו בנתבע - עיון בחוות דעתו של חבר הועדה הרפואית מדרג ראשון, הפסיכיאטר דר' ברגמן מיום 12.5.09 (נת/4; נספח שצורף לסיכומי הנתבע) מלמד כי התובע נמצא אותה עת מסוגל להשתמש בקצבת הנכות ובסכום כספי גדול יחסית באופן יעיל ואחראי וכי הוא מתמצא במקום ובזמן לרבות במוסדות הפועלים בקהילה, ולפיכך אף נקבע בחוות דעתו של דר' ברגמן כי התובע "מסוגל לעבודה מוגנת ולעבודה שאינה מפרנסת" – ועל החלטה זו לא הוגש ערר.
6. עוד עלה מהראיות ומעדות התובע, כי התובע היה תלמיד ישיבה עד לחודש 12/2007 (נת/10) וכי התובע הינו הבעלים של רכב בו הוא נוהג בפועל וממלא בו דלק בעצמו (עמ' 9, ש' 7-10; עמ' 11, ש' 11-12); עוד מסר התובע בעדותו כי הוא נוהג לערוך קניות בעצמו ולשלם עבור המצרכים בכסף מזומן או באשראי (עמ' 10, ש' 3-12, ש' 30-31) – וכפי שלא "נבצר" מהתובע לבצע פעולות אלה, לא מצאנו כל מניעה מהתובע להסדיר את חובו בדמי הביטוח אצל הנתבע. מאליו, ראיות אלו מפריכות את טענתו העיקרית של התובע לפיה הסתגר בביתו מחמת המחלה ולכן נבצר ממנו להסדיר את חובו.

ועוד זאת – בחודש ינואר 2009 הגיש התובע תביעתו לקצבת נכות כללית, ומכאן, שיכול היה לפעול למימוש זכויותיו ולכן גם לטיפול בחובותיו. מהמסמכים שעמדו בפנינו אף עלה כי התובע נעזר בעת הצורך באביו/אחיו או אשתו, על מנת לגשת לטיפול רפואי, או להסדיר תביעות מול הנתבע (ראה גם סע' 22 לסיכומי הנתבע). מכאן שאף שהתובע הינו במצב נפשי ירוד, כתוצאה ממחלתו, הרי שכאשר נזקק לטיפול, פנה לכך בסיוע בן משפחה.

1. באשר למסמכים מכרטיסו הרפואי הפסיכיאטרי של התובע - הקובע כאמור, אינו רק המצב הרפואי, אלא בעיקר השלכת מצב רפואי זה על "נבצרות" המבוטח בתשלום דמי הביטוח, כאשר במסמכים אלה לא מצאנו עדות לכך; בעוד התובע הפנה מחד בסיכומיו למסמכים המלמדים על "החוט המחשבתי הלא ברור" של התובע ועל "השיפוט ושיקול הדעת הליקויים והמושפעים מהתסמינים הפסיכוטיים" (סע' 14 לסיכומים), הנתבע הצביע מאידך על החומר הרפואי בתיק המלמד כי "בעת קבלת התובע למרפאה הפסיכיאטרית ביום 5.6.06, בבדיקה פסיכיאטרית שנערכה לתובע, נמצא כי התובע מדבר באופן תקין, מודע ועירני, קשר עין טוב, מהלך חשיבה תקין וקצב חשיבה תקין, כאשר השיפוט והתובנה גבוליים בשל ריכוז ירוד." (סע' 19 לסיכומים) – לפיכך לא היה במסמכים הרפואיים כדי להצביע באופן ברור על נבצרות התובע מלשלם דמי ביטוח בתקופה שבמחלוקת נוכח מחלתו.
2. אין בידינו לקבל את טענת התובע כי היווצרות הפיגור בתשלום דמי הביטוח נעוץ במחדל הנתבע במסירת הודעה לתובע אודות חובת התשלום ו/או בהיעדר קיזוז החוב מקצבאות הילדים, וזאת משלא היתה על הנתבע כל חובה ליידע את התובע בדבר עצם חובת תשלום דמי הביטוח, מה גם שממכתב התובע ואשתו לנתבע מיום 26.7.09 (נת/7) עלה, כי התובע ואשתו היו מודעים היטב לחובת תשלום דמי הביטוח אולם נוכח מצבו הנפשי הלקוי חשש התובע, לטענת בני הזוג, לפנות למחלקת הגבייה משפחד לדבריו מ"עונש" (נימוק עליו לא חזר בפנינו). כך גם טענת אשת התובע בדיון, לפיה סברה בטעות כי הנתבע גובה את דמי הביטוח של בעלה התובע מהשכר אותו היא קיבלה (עמ' 2, ש' 4-6) – אינה בגדר נסיבה המצדיקה לכשעצמה מתן הענקה מטעמי צדק לתובע.
3. לבסוף, לא ניתן לנו כל הסבר מדוע ב-2/2009 ולצורך קבלת קצבת הנכות, יכול היה התובע להסדיר את חובו, אך קודם לכן הדבר נבצר ממנו.
4. באשר לפסק הדין אליו הפנה התובע בסיכומיו בעניין בל (נצ') 1265/07 תמר חנה זלייט – המוסד לביטוח לאומי, מיום 14.9.09 (סע' 24-26 לסיכומים) –הרי שנסיבות מקרה זה שונות לחלוטין מנסיבות המקרה שלפנינו, שכן במקרה שנדון שם היתה עדות לנבצרות אמיתית של התובעת לשלם את חובה בדמי הביטוח עובר ללידה, משסבר הנתבע כי התובעת מצויה אצלו ביתרת זכות – ולא אלה הן הנסיבות שבענייננו.
5. לבסוף, ביחס לטענת התובע בדבר העדר הנמקה נציין זאת – התובע למעשה סמך תביעתו על עצם העובדה שהינו לוקה בנפשו, כאשר הנימוק היחיד עליו הצביע כמקים לו נבצרות הינו הסתגרותו בביתו. טענה עובדתית זו לא הוכחה ואף נסתרה. הנתבע נימק החלטתו בכך שעצם קיומה של מחלת הנפש אין די בה, ובייחוד נוכח רישומי הפסיכיאטריים שנסקרו לעיל. בנסיבות אלו, אף אם מכתבו הראשון של הנתבע לקה בהנמקה חסרה, הרי שבשלב זה אין אנו סבורים כי נפל פגם בהנמקת הנתבע את החלטתו.

סוף דבר

1. על יסוד כל המפורט לעיל, ועם כל ההבנה והאמפתיה למצבו הרפואי והמשפחתי של התובע, בדין נדחתה תביעתו לתשלום קצבת הנכות הכללית בתקופה שמחודש 01/2008 ועד למועד הסדרת חובו בדמי הביטוח בחודש 02/2009, ואף לא מצאנו פגם בהחלטת הנתבע לדחות את בקשתו ל"הענקה מטעמי צדק" בנסיבות העניין.
2. לפיכך, דין התביעה להידחות. כמקובל – ללא צו להוצאות.
3. ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ‏י"ח אדר תשע"ג, ‏28 פברואר 2013, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.