1. התביעה נסבה על פיצוי מוסכם בגין הפרת התחייבות לרכישת דירה.

התובעים, בני זוג, ביקשו למכור דירה, והנתבע ביקש לרכשה.

ביום 22.6.05 נחתם בין הצדדים זיכרון דברים, אצל עו"ד אפללו. בזיכרון הדברים נקבע דבר ההסכמה ההדדית לעסקת המכר, מחיר הדירה (240,000 דולר), ומועד לחתימת חוזה המכר.

עוד נקבע, בסעיף 3 של זיכרון הדברים, כי אם מי מהצדדים יחזור בו מעסקת המכר או יבטלה, הוא ישלם לצד השני פיצוי מוסכם בסך 5,000 דולר, וסעד זה בלבד (כך, על פי סעיף 4 של זיכרון הדברים).

הנתבע ביטל את עסקת המכר אך סירב לשלם את הפיצוי המוסכם.

2. התביעה הוגשה ביום 29.7.08, בסדר דין מקוצר. ביום 22.12.08 ניתן כנגד הנתבע פסק דין בהעדר הגנה. כעבור קרוב לשנתיים בוטל פסק הדין, ולאחר דיון בבקשת הרשות להתגונן, ניתנה לנתבע רשות זו, על אף פירכות בגירסתו כפי שצויינו בהחלטתה של כב' הרשמת (כתוארה אז) אונגר-ביטון, מיום 11.10.10.

3. טענתו העיקרית של הנתבע היא כי במעמד זיכרון הדברים הוא העמיד תנאי מתלה לעסקה: כי רכישת הדירה תאושר על ידי אשתו. הנתבע מתגורר דרך קבע בצרפת, ורצה לרכוש את הדירה לצורך ביקורי משפחתו בארץ. הנתבע ביקר בדירה טרם חתימת זיכרון הדברים (לטענת התובעים – פעמיים, ולטענת הנתבע – פעם אחת). הנתבע טוען כי אמר מייד לתובעים כי העסקה טעונה אישור של אשתו, וכך אמר אף לעו"ד אפללו שערך את זיכרון הדברים, ושהוא דובר צרפתית, שפתו של הנתבע. הנתבע טוען כי למרות זאת לא רשם עו"ד אפללו בזיכרון הדברים את התנאי המתלה.

עוד טוען הנתבע כי לא ידע שעו"ד אפללו הוא קרוב משפחה של התובעים ומייצג רק אותם בעסקה, וכי לו ידע זאת לא היה מסכים לעריכת זיכרון הדברים על ידי עו"ד אפללו מטעם שני הצדדים.

הנתבע טוען כי כבר למחרת זיכרון הדברים הוא הודיע לתובעים, שאשתו אינה מסכימה לעסקה וביטל אותה. למרות זאת, הגישו התובעים את תביעתם רק כשלוש שנים לאחר מכן, דבר שמצביע על כך שהתביעה הוגשה בחוסר תום לב.

4. מנגד טוענים התובעים כי בשום שלב במשא ומתן, או במעמד זיכרון הדברים, לא אמר הנתבע כי העסקה טעונה אישור של אשתו, וכי זה הוא תנאי מתלה לקיומה.

אין מחלוקת כי סמוך לאחר ביטול העסקה עם התובעים רכש הנתבע דירה אחרת בקרבת מקום. התובעים טוענים כי זו היתה הסיבה האמיתית לביטול העסקה עמם, וכי בנסיבות אלה זכאים הם לפיצוי המוסכם על פי זיכרון הדברים.

התובעים טוענים כי טענת "התנאי המתלה" היא טענה מאוחרת, שאינה אמיתית, אשר הנתבע העלה לראשונה רק לאחר הגשת התביעה.

5. מטעם התובעים העיד עו"ד יהונתן אפללו שערך את זיכרון הדברים. הוא פירט את הקשרים של קרבה משפחתית, ושל היכרות וידידות קודמת, שהיו בין הצדדים לעסקה, וכן בין אחיו של הנתבע, מר מרק אפריאט, שהוא מתווך במקצועו, והוא שפנה מטעמו של הנתבע אל עו"ד אפללו בעניין הדירה המדוברת: "מרק טילפן אלי באותו מועד שנערך הזכ"ד והודיע לי שהוא בדרך אלי עם דב (הנתבע) ועם בני הזוג רכאח (התובעים), וכי "יש עסקה". אמרתי לו שיבוא" (בעמ' 21 לפר').

מר מרק, אחיו-המתווך של הנתבע (שאף התייצב מטעמו לדיון ההוכחות הראשון), נכח איפוא במעמד זיכרון הדברים וייצג שם את אחיו.

עולה איפוא כי לא נכונה התמונה שביקש הנתבע לצייר: כאילו התובעים, ביחד עם המתווך מטעמם ועורך הדין מטעמם – ששניהם קרובי משפחתם – עמדו כולם בחזית מלוכדת אל מול הנתבע הבודד, שאינו תושב הארץ ונעדר כביכול קרוב ומכר.

עוד העיד עו"ד אפללו על ידידות בין הוריו לבין משפחת הנתבע, וכי הוא ייצג את שני אחיו של הנתבע בעסקות אחרות.

עו"ד אפללו הביע את תמיהתו על הטענה כאילו הציג לפני הנתבע מצג בלתי נכון, ולפיו הוא מייצג את שני הצדדים, בעוד שייצג רק את האינטרס של התובעים: "אני לא מצליח להבין מאיפה באה טענה זו, בפרט לאור העובדה שבתקופה זו ייצגתי את אחיו, כפי שציינתי – מרק הוא שהתקשר אלי וביקש ממני לערוך את הזכ"ד. כאשר כולם הגיעו, שני הצדדים ביקשו שאערוך את הזכ"ד" (בעמ' 25 לפר').

בנסיבות אלה, לא היה מדובר במפגש בין זרים, שבו יכול להתעורר החשש, שהעלה הנתבע בבקשת הרשות להתגונן, פן התובעים ינסו "לסדר אותו", בהיותו "צרפתי". היה מדובר במפגש בין מכרים, שאליו הגיעו הצדדים יחדיו, ואשר ניזום על ידי אחיו של הנתבע עצמו, שהוא אשר פנה אל עו"ד אפללו, שהיה מוכר לו.

6. עו"ד אפללו העיד כי אינו מצדד בעריכת זיכרון דברים, טרם הסכם מכר מלא למכירת דירה. לדבריו, מר מרק, אחיו של הנתבע, ביקש ממנו לערוך באותו מעמד הסכם מכר מלא לגבי הדירה, אך עו"ד אפללו השיבו כי לא יוכל לערוך הסכם כזה "על אתר" וביקש כי הצדדים יגיעו למשרדו למחרת, ועד אז יכין הסכם מכר מסודר ומלא.

אולם, "אף על פי כן ביקשו אותי הצדדים לגרום לעסקה להיות ככזו שתקשור אותם. לכן הם רצו את זיכרון הדברים באותו מעמד" (בעמ' 18 לפר').

עו"ד אפללו העיד כי לא היה תנאי שדובר בו, אשר לא מצא ביטוי בזיכרון הדברים.

עו"ד אפללו העיד כי הסביר לנתבע היטב את תוכן זיכרון הדברים ומשמעותו, וזאת – בצרפתית שהוא דובר על בוריה.

עו"ד אפללו העיד כי באותו מעמד קבעו הצדדים להיפגש שוב במשרדו כבר למחרת על מנת לחתום על הסכם המכר המלא (בזיכרון הדברים נקבע אמנם מועד החתימה למחרתיים, אך בפועל קבעו אותו כבר למחרת). עו"ד אפללו העיד כי בהתאם לכך, הוא הכין את הסכם המכר, אך למחרת לא הגיעו הצדדים כפי שסוכם, ומר מרק (אחי הנתבע) טילפן אליו והודיע לו כי העסקה לא תבוצע. עו"ד אפללו אינו יודע מה היתה הסיבה לביטול העסקה. לדבריו, התובעים מצידם חפצו לקיימה.

בחקירה הנגדית הרחיב עו"ד אפללו בעניין זיכרון הדברים, אשר ערך בניגוד לעמדתו בדרך כלל בעניין זה, לנוכח הפצרתם של הצדדים כי ייערך כבר באותו מעמד מסמך מחייב לגבי העסקה. עו"ד אפללו סבור כי זיכרון הדברים שערך אינו בר-אכיפה, כחוזה מכר.

"לפיכך אמרתי לצדדים כולם: נערוך מסמך שלפיו חותמים מחר או מחרתיים על עסקה. מי שלא יופיע ישלם 5,000 דולר לרעהו, הא ותו לא, וזאת כדי להימנע מדיונים רבים על זכ"ד בעתיד. ולפיכך, הוספתי את סעיף 4, כך שלמי מהצדדים תהיה תביעה, לכל היותר על הפיצוי של 5,000 דולר ולא יותר מזה. הבהרתי את זה שוב ושוב וכולם הבינו את זה בחדר" (בעמ' 21 לפר').

ב"כ הנתבע הציג לעו"ד אפללו שאלות רבות, על מנת להראות כי בעריכת זיכרון הדברים הוא פעל תחת לחץ כלשהו או מתוך אינטרס זר. מתוך עדותו של עו"ד אפללו התרשמתי בבירור כי אין בסיס לדברים אלה. עו"ד אפללו עצמו סיכם עניין זה: "אני חוזר ואומר, לא נכנעתי אז לשום לחץ מכל סוג שהוא, אלא הבעתי בכתב את רצונם של הצדדים בשני דברים, האחד – להתקשר בימים הקרובים בהסכם מכר; שתיים – מי שמתחרט מפסיד 5,000 דולר. זה כל העניין. זה כל מה שהיה" (בעמ' 23 לפר').

עו"ד אפללו העיד כי קיבל משני הצדדים יפוי כוח לערוך עבורם את הסכם המכר, וכי ביצע פעולות דרושות כמו: הוצאת נסח ובדיקה של הנכס, מה גם שהכיר נכס זה.

לשאלת ב"כ הנתבע השיב עו"ד אפללו כי לא נאמר לו שלא הנתבע לבדו הוא קונה הנכס, אלא הנתבע ואשתו, ולא היה ידוע לו על חילופי דברים בין הצדדים עצמם, שבהם התנה הנתבע את ההסכם בהסכמת אשתו.

עו"ד אפללו הסביר לעניין זה, כי הסכמתו של בן הזוג לעסקת מכר דירה היא חשובה, מצד המוכרים, אך לא מצד הקונה, אשר אין מניעה שירכוש דירה לבדו.

עו"ד אפללו העיד כי השיחה, טרם חתימת זיכרון הדברים, ארכה כחצי שעה והיתה נעימה, ללא ויכוח.

7. עד נוסף מטעם התובעים היה המתווך רמי רכאח, שהוא אחיינם של התובעים וגיסו של עו"ד אפללו. הוא העיד כי במועד מכירת הדירה עבד בחברת התיווך רימקס וקיבל בלעדיות למכירת הדירה. העד ציין כי גם משפחת הנתבע הם חברים שלו. הוא מסר כי הצדדים חתמו על זיכרון דברים לפני עו"ד אפללו, ויום למחרת ביטל הנתבע את העסקה, מסיבה שאינה ידועה לעד.

העד נכח במעמד זיכרון הדברים. הוא לא זכר אילו הסברים ניתנו על ידי עו"ד אפללו באותו מעמד, ולא זכר כי הועלה תנאי כלשהו לגבי אשת הנתבע (יש לזכור כי העדות נמסרה ללא תצהיר, כחמש שנים לאחר מעמד זיכרון הדברים).

העד מסר כי תהליך מכירת הדירה לנתבע היה קצר: הוא הראה את הדירה לנתבע פעם-פעמים; הנתבע הביע עניין לרכוש את הדירה; "הלכנו לעו"ד, חתמו על זיכון דברים וזה הכל. זה היה קצר" (בעמ' 28 לפר').

8. התובעת העידה כי מדובר בדירת דופלקס. היא מסרה כי ביקורו הראשון של הנתבע בדירה ארך למעלה מחצי שעה, ובמהלכו הוא בדק את כל הדירה ושוחח עם התובעים. לדבריה, הוא לא הזכיר את אשתו באותה שיחה.

לשאלה מי ביקש לערוך את זיכרון הדברים, השיבה התובעת: "הוא היה כל כך חם על הדירה, שהוא שאל אותי [כ]שישבנו בסלון, אם יכול להביא את אח שלו שיראה את הדירה, ואמרתי: בהחלט. אני חושבת שעניין זיכרון הדברים יצא ממנו" (בעמ' 29 לפר').

בהמשך אמרה התובעת כי המתווך רמי (קרובם של התובעים) אמר לה, שהוא והנתבע יחדיו יכינו את זיכרון הדברים אצל עו"ד אפללו, והתובעת הסכימה שעו"ד אפללו ייצג גם את התובעים.

הן התובעת והן התובע העידו כי במעמד עריכת זיכרון הדברים הסביר עו"ד אפללו כי צד שיתחרט ישלם לצד השני 5,000 דולר. התובעת ציינה כי הבינה זאת היטב.

הן התובעת והן התובע העידו כי אינם יודעים מדוע התחרט הנתבע וביטל את העסקה למחרת זיכרון הדברים.

לשאלה מדוע הגישו את התביעה רק לאחר כשלוש שנים השיבה התובעת כי בשל בעיות בריאות "לא היה לי את הראש לזה" (בעמ' 30 לפר').

התובעים העידו כי מכרו את הדירה המדוברת רק מספר שנים לאחר ביטול עסקת המכר על ידי הנתבע (כשנתיים על פי עדות התובעת; כשלוש-ארבע שנים על פי עדות התובע).

התובע העיד כי ביקורו הראשון של הנתבע בדירה היה עם המתווך רמי, קרובם של התובעים, וביקורו השני בה היה עם קרוב משפחתו, כנראה אחיו.

לאחר אותו ביקור שני, "... אז נקבעה פגישה אצל עו"ד אפללו. דב והאדם שבא איתו רצו את עו"ד אפללו כי הוא דובר צרפתית" (בעמ 31 לפר').

בתשובה לשאלה בעניין אשתו של הנתבע, העיד התובע כי אשת הנתבע לא היתה כלל בתמונה. הוא העיד כי לא היה כל תנאי שהעמיד הנתבע כתנאי לקיום החוזה.

לשאלה: "זאת אומרת, אשתו של דב לא הוזכרה בשום שלב?" השיב התובע: "לא הוזכרה. האם יש בעיה להוסיף שורה של כיתוב בזיכרון הדברים?" (בעמ' 32 לפר').

9. הנתבע העיד כי עזב את הארץ בשנת 1972, ובשנת 2005 עודד אותו אחיו ראובן לרכוש דירה בארץ, "כדי לנסות שאעשה גם כן עלייה" (בעמ' 33 לפר'). הנתבע העיד כי אחיו מרק הוא מתווך דירות בנתניה.

הנתבע שלל את דבריו של עו"ד אפללו בדבר היכרות של משפחת הנתבע עם הוריו (של עו"ד אפללו), אך אישר כי עו"ד אפללו ערך עסקה עם אחיו ראובן.

הנתבע העיד כי הגיע למשרד התיווך רימקס ומסר כי הוא מחפש דירה לרכישה. שם פגש את המתווך רמי רכאח, שהציע לו לרכוש את הדירה של דודיו. הנתבע ראה את הדירה, ביחד עם המתווך רמי ועם אחיו ראובן, והיא מצאה חן בעיניו. לדברי הנתבע, רמי הציע שבאותו יום יחתמו על זיכרון דברים. הנתבע העיד כי בצרפת ניתן להתחרט, לגבי זיכרון דברים, תוך 7 ימים. הנתבע אישר כי הסכים לרכוש את הדירה במחיר של 240,000 דולר וחתם על הסכמה זו בזיכרון הדברים.

הנתבע אישר כי הבין את התנאי שבזיכרון הדברים, כי צד שמתחרט יצטרך לשלם לצד השני 5,000 דולר, אך טען כי על פי הנוהג שהכיר בצרפת, סבר שהתחייבות זו חלה רק על צד שמתחרט לאחר 7 ימים. עם זאת, אישר הנתבע: "זה לא כתוב בזיכרון הדברים, זה מה שחשבתי".

הנתבע אישר כי עו"ד אפללו מדבר צרפתית, אך טען כי "הדברים הלכו מהר מדי", כי עו"ד אפללו לא הסביר דבר, אלא: "באנו לחתום וחתמנו וזהו" (בעמ' 34 לפר').

אציין כי לא התרשמתי מאמינות הדברים הללו של הנתבע. אני מאמינה לדבריו של עו"ד אפללו, כי ניהל במשרדו שיחה עם הצדדים, וכי משעמדו על רצונם כי יערוך מייד מסמך מחייב-הדדית לגבי העסקה, הוא ערך את זיכרון הדברים והסביר להם את תוכנו.

אף הנתבע, בעדותו, לא חלק על כך שעו"ד אפללו דיבר צרפתית, ועל פי תשובותיו היה ברור כי הוא הבין היטב את תוכנו של זיכרון הדברים הקצר.

הדברים המכריעים לענייננו, שמסר הנתבע בעדותו, היו דבריו בעניין אי-ההסכמה של אשתו לעסקה, דברים שעומדים בניגוד לטענת-ההגנה שהעלה בבקשת הרשות להתגונן:

"כשעזבתי את המשרד לאחר החתימה, צלצלתי לאשתי ותיארתי לה את הדירה, ואז היא אמרה לי: את הדירה הזאת אני לא רוצה כי היא עקומה.

ש. זה היה אחרי החתימה?

ת. כן" (בעמ' 34 לפר').

לשאלה מדוע לא שוחח עם אשתו לפני שחתם על זיכרון הדברים, השיב הנתבע: "הדברים הלכו כל כך מהר. לא יצא לי לדבר איתה" (בעמ' 35 לפר').

דברי הנתבע בעדותו בביהמ"ש סותרים את טענתו בבקשת הרשות להתגונן, ולפיה הוא העלה את התנאי של הסכמת אשתו, כתנאי מתלה-מקדים, הן בשיחתו עם התובעים והן לפני עו"ד אפללו. על פי עדותו של הנתבע בביהמ"ש, הוא סיכם את עניין רכישת הדירה בעצמו, לאחר שביקר בה ביחד עם אחיו, ואף חתם על זיכרון הדברים; ורק לאחר שעשה כן הוא מסר לאשתו אודות הדירה. לא זו בלבד שהנתבע לא חזר בעדותו על טענת-ההגנה: כי הסכמת אשתו היתה תנאי מתלה-מקדים, שהוא הודיע לתובעים ולעו"ד אפללו; אלא מעדותו עולה כי הוא לא סיפר לאשתו על רכישת הדירה, אלא לאחר שחתם על זיכרון הדברים.

זו הודאת בעל דין של הנתבע, ששומטת את הקרקע מתחת לגירסת-ההגנה שלו בדבר התנאי המתלה.

הנתבע אישר, בהמשך עדותו, כי זמן קצר לאחר מכן הוא רכש דירה אחרת בקרבת מקום.

10. בתום שמיעת העדים, ובמיוחד לנוכח עדותו של הנתבע, הודעתי לב"כ הצדדים כי מסקנתי היא שיש לקבל את התביעה. באותו מעמד הוסכם כי ב"כ הצדדים יודיעו, תוך 10 ימים, על הסדר כספי מוסכם, שיקבל תוקף של פסק דין, אך לצערי לא הגיעו הצדדים להסכמה.

11. ב"כ התובעים מציין בסיכומיו את העובדות שעלו מעדותו של הנתבע בביהמ"ש: כי הוא לא העמיד, בשום שלב עד לאחר חתימת זיכרון הדברים, כל תנאי מתלה בדבר הסכמה של אשתו לעסקה (או כל תנאי מתלה אחר).

ב"כ התובעים מסתמך על פסיקה, ובין היתר: ע"א 158/77 רבינאי נ. חב' מן שקד בע"מ (בפירוק) (פ"ד ל"ג (2) 281); להלן: עניין רבינאי), בעניין תוקפו המחייב של זיכרון דברים, מקום שברור ממנו מפגש הרצונות בין הצדדים והמסויימות של העסקה שהוסכמה. הוא טוען כי תנאים אלה התקיימו בזיכרון הדברים דנן. במיוחד מדגיש הוא כי עצם קביעתה של סנקציה בדמות פיצוי מוסכם, אם מי מהצדדים יתחרט ויבטל את העסקה, יש בו כדי להעיד ולחזק את עניין גמירות הדעת של הצדדים, ומכאן – את תוקפו המחייב של זיכרון הדברים.

12. מנגד, טוען ב"כ הנתבע כי זיכרון הדברים דנן לא נועד לאכיפה, כפי שהעיד עורכו, עו"ד אפללו.

הצגת דברים זו אינה נכונה: עו"ד אפללו העיד כי ככלל, הוא אינו מהמצדדים בעריכת זיכרון דברים, אלא מעדיף כי הצדדים יחתמו על הסכם מכר מלא ומסודר, מבלי להקדים לו מסמך-התחייבות של זיכרון דברים. עם זאת העיד עו"ד אפללו כי במקרה זה ביקשו ממנו שני הצדדים לערוך בו ביום מסמך שיהווה התקשרות בעלת תוקף מחייב.

לפיכך, ועל מנת להימנע מפרשנויות מיותרות, הוא ערך זיכרון דברים, שבו נרשמו פרטי הדירה ומחירה המוסכם; מועד נקוב לחתימת הסכם מכר; ובמיוחד – הפיצוי המוסכם שיושת על מי מהצדדים שיבטל את העסקה.

זיכרון הדברים נועד איפוא לתת ביטוי להתחייבותם ההדדית של הצדדים לעסקת המכר. מחוייבות זו באה לביטוי בהתחייבותם ההדדית של הצדדים, כי מי מהם שיתחרט ויבטל את העסקה יפצה את הצד השני בסכום של 5,000 דולר.

נכון שעו"ד אפללו ציין כי לדעתו, זיכרון הדברים אינו בר-אכיפה כהסכם מכר, אך "תנאי הליבה" שלו - הפיצוי המוסכם בגין ביטול העסקה - הוא כן בר-אכיפה. עו"ד אפללו הדגיש בעדותו, כי הוסיף את סעיף 4 לזיכרון הדברים על מנת להבהיר, כי אם אחד הצדדים יתחרט ויבטל את העסקה – הסעד היחיד כנגדו יהיה תשלומו של אותו פיצוי מוסכם, ולא מעבר לכך.

ב"כ הנתבע טוען כי זיכרון הדברים דנן בטל מעיקרו, ולפיכך בטל גם תנאי הפיצוי המוסכם שנקבע בו.

ב"כ הנתבע מסתמך אף הוא על פסה"ד בעניין רבינאי, אך על פי התבחינים שבפסק דין זה יש לראות את זיכרון הדברים במקרה שלנו כבעל תוקף מחייב, כפי שאמנם טוען ב"כ התובעים בסיכומיו, בהסתמך על אותו פסק דין.

המבחן הראשון שנקבע בעניין רבינאי הוא גמירות דעתם של הצדדים, וכזו בהחלט היתה במקרה דנן. המבחן השני הוא מסויימות מספקת של פרטי העסקה, מבחן שרוכך במשך השנים, כפי שצויין בפס"ד רבינאי. בזיכרון הדברים דנן צויינה כתובת הדירה ומחירה המוסכם, ונקבע אף פיצוי מוסכם אם מי מהצדדים יתחרט ויבטל את העסקה.

בפסק דין רבינאי נקבע כי משהוכחה כוונתם של הצדדים להתקשר בזיכרון הדברים בקשר משפטי מחייב, ניתן להשלים את פרטי העסקה, ואין בכך כדי לגרוע מתוקפו המחייב של זיכרון הדברים. אני סבורה כי זה מצב הדברים במקרה שלנו.

ב"כ הנתבע טוען, כי על פי עדותו של עו"ד אפללו, זיכרון הדברים היה רק שלב במשא ומתן, מעין שלב "גולמי", והעסקה נועדה להיקשר רק בהסכם המכר המלא.

אני דוחה טענה זו, כיוון שלא כך העיד עו"ד אפללו. על פי עדותו, הצדדים הגיעו אליו יחדיו, מלווים בנציגיהם (המתווך רמי מצד התובעים, ואחיו של הנתבע מצד הנתבע), לאחר שתנאי העסקה כבר גובשו ביניהם, והם היו מוכנים לחתום על הסכם מכר מלא, אלא שעו"ד אפללו נזקק לזמן, עד למחרת, על מנת להכינו כראוי. עו"ד אפללו העיד כי הוא אמנם הכין את הסכם המכר המלא, בהתאם למה שמסרו לו הצדדים במעמד עריכת זיכרון הדברים, והסכם זה הוכן לחתימת הצדדים שהיתה צריכה להיערך במשרדו למחרת, כפי שהוסכם ביניהם.

השלב של זיכרון הדברים לא היה איפוא שלב "גולמי" במשא ומתן, אלא היתה גמירות דעת והסכמה מלאה של הצדדים, הן לגבי פרטי עסקת המכר והן – כי זיכרון הדברים יהווה מסמך מחייב שמשקף את התחייבותם ההדדית של הצדדים לעסקה.

עו"ד אפללו הדגיש בעדותו כי היתה זו בקשתם המשותפת של הצדדים שיערוך בו במקום מסמך מחייב כזה. זה הוא "ליבו" של מסמך זיכרון הדברים דנן.

התביעה דנן אינה לאכיפת ביצוע בעין של הסכם המכר עצמו – כפי שהיה הסעד שהתבקש בעניין רבינאי – אלא היא תביעה לתשלום הפיצוי המוסכם על פי זיכרון הדברים.

התחייבות הדדית זו שבזיכרון הדברים משקפת את כוונת הצדדים, על פי העדויות שלפני, והיא בהחלט ברת-אכיפה. על פי כוונת הצדדים בעת חתימת זיכרון הדברים, כפי שהיא עולה מהראיות שלפני, הם התכוונו לחתום על מסמך שיחייב אותם, הדדית. הביטוי להתחייבות הדדית זו הוא הפיצוי המוסכם שנקבע בזיכרון הדברים.

טענה נוספת של ב"כ הנתבע היא כי יש לראות את שתיקתם של התובעים, במשך כשלוש שנים לאחר שהנתבע ביטל את העסקה, כויתור מצידם על הפיצוי המוסכם.

לא מצאתי בסיס לטענה זו. נכון שהתובעים השתהו במידה מסויימת בתביעתם, אך אין מדובר בהתיישנות התביעה. התובעת הסבירה את השיהוי בבעיות בריאות. הסבר זה לא פורט, אך הוא מצביע על כך שהתובעים לא ויתרו על הפיצוי המוסכם על פי זיכרון הדברים, גם אם השתהו בנקיטת צעדים למימוש תביעתם. תקופת השיהוי אינה כה ממושכת עד כדי שתצדיק דחיית התביעה רק בשל אותו שיהוי, כאשר ברור שלא היה ויתור מצד התובעים.

עוד טוען ב"כ הנתבע כי לו פנו התובעים אל הנתבע, טרם הגשת התביעה, בדרישה לפיצוי המוסכם, אפשר שהיה מנהל עמם משא ומתן, ואפשר שאז היו הצדדים מגיעים להסכמה לגבי הסכום שישולם. דברים אלה מצביעים על כך שהנתבע מכיר, לאמיתו של דבר, בזכותם של התובעים לפיצוי המוסכם על פי זיכרון הדברים. אם כך, גם אם הוגשה התביעה בשיהוי מסויים, דבר לא מנע בעד הנתבע להגיע להסכמה עם התובעים. ציינתי לעיל כי המלצתי לפני ב"כ הצדדים להגיע להסכמה כזאת גם לאחר תום שמיעת ההוכחות, אך לצערי לא הושגה הסכמה.

13. לסיכום: הנתבע החליט לרכוש את דירת התובעים, לאחר שביקר בה והדירה מצאה חן בעיניו. אחיו של הנתבע הוא שהתקשר אל עו"ד אפללו על מנת שיערוך את מסמכי ההתקשרות בין הצדדים, והצדדים הגיעו יחדיו למשרדו, לאחר שסיכמו כבר את תנאי עסקת המכר.

זיכרון הדברים נערך לבקשת הצדדים, מתוך גמירות דעת והבנה, ועיקרו היה: להבטיח את מחויבותם ההדדית של הצדדים לעסקת המכר, באמצעות פיצוי מוסכם-הדדי שישלם מי מהצדדים שיתחרט ויבטל את העסקה.

אין מחלוקת כי הנתבע הוא שביטל את העסקה, ועל כן חייב הוא בתשלום הפיצוי המוסכם.

הנתבע קיבל את הרשות להתגונן על בסיס טענתו, כי הוא העמיד את הסכמת אשתו לעסקה כתנאי-מתלה, אך עו"ד אפללו לא רשם תנאי זה בזיכרון הדברים. בעדותו בביהמ"ש שמט הנתבע לחלוטין את הקרקע מתחת לטענת ההגנה שלו, כשהעיד כי הוא לא מסר לאשתו על רכישת הדירה, אלא לאחר שנחתם זיכרון הדברים; וממילא נופלת טענת ההגנה בדבר התנאי המתלה.

משלא הושגה הסכמה בין הצדדים, מתקבלת התביעה במלואה.

14. הנתבע ישלם לתובעים את הסכומים כלהלן, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שננקב לצד כל אחד מהם, ועד לתשלום בפועל:

15. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י' סיוון תשע"ד, 08 יוני 2014, בהעדר הצדדים.