בפני תביעה שטרית אשר ראשיתה בבקשה לביצוע שלושה שיקים ע"ס כולל של 1,700 ₪ (קרן) שנמשכו מחשבונו של הנתבע 1 (להלן: "הנתבע").

הנתבע הגיש התנגדות לבקשה לביצוע שטר ובהסכמת התובעת ניתנה לו רשות להתגונן.

גרסת הנתבע

הנתבע טוען, כי החתימות המופיעות על גבי השיקים אינן חתימותיו. לדבריו, הוא לא חתם על השיקים, לא כתב ולא מסר אותם וכי מדובר בשיקים גנובים ומזויפים. לטענתו, השיקים נגנבו ממנו כחלק מפנקס שיקים שלם שנגנב. השיקים מולאו ונחתמו ע"י מי שגנב ממנו, שהוא גיסו הנתבע 2 (להלן: "עזיז").

לטענת הנתבע, מעולם לא התקשר עם התובעת בכל עסקה שהיא.

עוד נטען כי מיד עם היוודע דבר הגניבה, הגיש הנתבע תלונה למשטרה על גניבת וזיוף השיקים ומסר הודעה בנדון לבנק. הנתבע היפנה לכך, שהשיקים לא כובדו בבנק הנמשך בשל הוראת ביטול שנתן, וכן מחמת הסיבה "חתימה לא זהה".

גרסת התובעת

התובעת הינה חברה הרשומה כדין בישראל ובבעלותה עסק של מסעדה ובית קפה בשם "מפגש השלום".

לטענת התובעת, השיקים נמסרו למנהלה, מר תאופיק אגבאריה (להלן" "תאופיק") ע"י עזיז, וזאת בתמורה למוצרים ושירותים שרכש האחרון מאת התובעת.

לדבריה, שלושת השיקים נמסרו כאמור ע"י עזיז במהלך העסקים הרגיל של התובעת ונתקבלו לידיה בעד תמורה מלאה ובתום לב, כשהם שלמים ותקינים בצורתם, ערוכים וחתומים ע"י הנתבע, מוטבעת עליהם חותמתו של הנתבע, וכן מתנוססת על גביהם חתימתו של עזיז, כמסב.

נטען כי במועד הפירעון, שלושת השיקים הוצגו לבנק הנמשך וחוללו באי-פירעון בשל הוראת ביטול שנתן הנתבע.

התובעת טוענת, כי כל פניותיה החוזרות ונשנות אל הנתבעים בכדי שיפרעו את חובם מכוח השיקים, לא נענו. לפיכך, הגישה התובעת את שלושת השיקים לביצוע בלשכת ההוצל"פ בעפולה בתיק מס' 09-04173-99.

בהמשך, תוקן כתב התביעה, צורף עזיז כנתבע נוסף בתיק וניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה ביום 5.7.2011.

דיון ומסקנות

לאחר עיון בכתובים ושקילת טענות הצדדים, אני מחליטה לדחות את התביעה, כפי שיפורט להלן.

הסוגיה המחייבת הכרעה בפסק דין זה היא, האם קיימת לתובעת עילה שטרית כנגד הנתבע.

במקרה דנן, הנתבע טוען כי כלל לא חתם על השיקים וכי חתימתו זויפה.

לפיכך, יש לדון ולהכריע בשתי שאלות שלובות זו בזו: הראשונה, על מי מהצדדים מוטל נטל ההוכחה להראות, כי חתימת הנתבע על גבי השיקים הינה אמיתית ? השאלה השנייה, היא האם הורם נטל ההוכחה במקרה דנן?

ההלכה היא, כי החתימה על שטר היא תנאי להטלת חבות שטרית. מדובר בדרישה קונסטיטוטיבית (ראו ש' לרנר דיני שטרות (מהדורה שנייה, 2007) בעמ' 407 – להלן: "לרנר").

סעיף 22(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן-"הפקודה") קובע כי: "אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה ...".

סעיף 23(א) לפקודה קובע: "חתימה על שטר שהיא מזוייפת או שומה שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פרעונו על כל צד שהוא, אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף פרעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או היעדר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו".

עוד נקבע, כי חתימה שזויפה אין כוחה יפה ואין רוכשים על פיה זכות בשטר. בהקשר זה מציין לרנר בספרו, כי "בהעדר חתימה לא נוצרת כלל חבות שטרית, ולכן יש לקבוע את השלכותיה של חתימה מזויפת. ואמנם, אם מתברר כי חתימה מסוימת היא מזויפת, נחסמת התביעה השטרית כלפי מי שנחזה כחתום, ולא נבחנת שאלת היקפה של חבותו" (שם, עמ' 450-451).

באשר ליסוד החתימה על השטר, נקבע כי נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על האוחז בשטר. קביעה זו חזרה בשורה ארוכה של פסקי דין, בהם נקבע כי:

"הכלל בכגון דא הוא, כי כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה לגבי המסמך היא אומנם חתימתו של הנתבע" (ראו: ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פד"י מ"ז(3), 249 והאסמכתאות שם – להלן: "פרשת רחמים").

בע"א 316/79 חמדאן נ' ליאני ואח', פ"ד לד(2) 309, 315 (1979), נקבע כי:

"דווקא לעניין חתימה על מסמך, לרבות שטר, אין לנהוג בחומרה יתירה, שכן די אם הנתבע כופר בחתימה כדי שעול ההוכחה שזו חתימתו, כחלק מרכיבי התביעה, יהא מוטל על התובע".

תימוכין וסימוכין להלכה זו מצאתי גם בכתבי מלומדים. המלומד זוסמן כותב בספרו "דיני שטרות" (מהדורה שישית, 1983) בעמ' 50 (להלן: "זוסמן") כדלקמן:

"כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זויפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה, שכן על יסוד חתימה אמיתית בלבד יוכל להוציא מחברו".

ובהמשך (בעמ' 337) מציין זוסמן כי :

"נתבע הטוען טענת זיוף אינו חייב להוכיח שחתימתו זויפה אלא התובע חייב להוכיח שהנתבע חתם על השטר, שכן רק על פי חתימתו האמיתית זכאי הוא להוציא מחברו".

לאור האמור, ומשטען הנתבע לזיוף, מוטלת על התובעת החובה להוכיח את אמיתות חתימתו של הנתבע על גבי השיקים במידת ההוכחה הנדרשת בהליך האזרחי, היינו לפי מאזן ההסתברויות.

בפרשת רחמים (עמ' 261-262) עמד ביהמ"ש העליון ( כבוד הנשיא שמגר) על שלוש דרכי הוכחה עיקריות לשם הרמת נטל ההוכחה בעניין אמיתות החתימה על השטר:

"קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה- היינו עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה; השנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן ... והשלישית, על ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון... המכנה המשותף לדרכי הוכחה אלה הוא קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת".

מן הכלל אל הפרט

אקדים אחרית לראשית ואומר, כי התובעת כשלה בהוכחת אמיתות חתימתו של הנתבע על השיקים נשוא דיוננו.

טענת הנתבע, כי מדובר בשיקים שנגנבו ממנו וחתימותיו עליהם זויפו, כלל לא נסתרה.

התובעת לא הציגה כל עדות ישירה לחתימת הנתבע על השיקים נשוא התביעה.

במקרה דנן, אין חולק כי תאופיק שקיבל לידיו את השיקים מאת עזיז, לא נכח במעמד החתימות הנטענות, ואף לא הוצגה כל עדות ישירה של אדם שראה את הנתבע חותם על השיקים. התובעת אף לא הביאה לעדות עד המכיר את חתימות הנתבע על מנת להעיד על מידת התאמתן של החתימות המתנוססות על השיקים נשוא המחלוקת, לחתימותיו.

יתרה מכך, התובעת נמנעה מהגשת חוות דעת גרפולוגית אשר היתה עשויה לאשש או להפריך את טענת הזיוף. הימנעות התובעת מהפניית השיק לבדיקת מומחה גרפולוג מקבלת משנה תוקף נוכח הסכמת הנתבע לביצוע בדיקה כאמור (ראו פרוטוקול הדיון מיום 2.2.2011). בהקשר זה, ראוי לציין כי הצדדים הגיעו לכדי הסכמה דיונית, לפיה ימונה מומחה גרפולוג על מנת להכריע בשאלה אם הנתבע חתום על השיקים. ברם, בהמשך הודיעו הצדדים על חזרה בהם מן ההסכמה הדיונית האמורה, ותחתיה סוכם על תיקון כתב התביעה וצירופו של עזיז כנתבע נוסף בתיק דנן.

כן נמנעה התובעת מלהזמין את עזיז שמסר את השיקים לתובעת, כך לטענת תאופיק, ואשר זייף את החתימות על השיקים, לגרסת הנתבע. מדובר בעדות חיונית ורלוונטית שיכולה הייתה לשפוך אור על נסיבות חתימת השיקים ומסירתם לידי התובעת. יצוין כי גרסת התובעת לא הייתה אחידה בנושא קבלת השיקים לידיה, שכן תחילה טען תאופיק בתצהיר עדותו הראשית כי עזיז מסר לידיו את השיקים, בעוד שבחקירתו הנגדית מסר תאפיק שהשיקים נמסרו לאחיו (עמ' 8, ש' 9-10).

לאור מעורבותו הישירה של עזיז בכריתת העסקה ומסירת השיקים, הרי שהזמנתו לעדות מוטלת על הצד שנושא בנטל ההוכחה, היינו התובעת. בהעדר כל טעם לאי זימונו של עזיז לעדות ע"י התובעת, ראוי שמחדל זה ייזקף לרעתה.

בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991)) נקבע כי: "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד".

במצב דברים זה, ומשלא הונחה לפתחו של בית המשפט תשתית ראייתית המאששת את גרסת התובעת אודות חתימתו של הנתבע על השיקים, הרי שאין מנוס מהקביעה כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה.

למעלה מן הנדרש ייאמר, כי גם אם היתה מוכחת חתימתו של הנתבע על השיקים נשוא התביעה, הרי שלא היה בכך כדי להושיע לתובעת בקבלת תביעתה.

במה דברים אמורים?

הנתבע העיד, כי חתם על השיקים על החלק ואלה מולאו ע"י עזיז לאחר הגניבה. עדותו זו של התובע לא נסתרה, שכן התובעת לא הביאה כאמור עדות ישירה בנוגע למעמד החתימה על השיקים.

במצב דברים זה, על התובעת להוכיח אחיזה כשורה כדי שזכותה תגבר על זכות הנתבע כעושה השטר שחתם כאמור על החלק ובכך גרם סיכון להונאה ע"י צד שלישי (ראו: לרנר בעמ' 493-492).

ברם, התובעת לא הוכיחה קיומה של עסקה בינה לבין עזיז, אשר מכוחה קבלה את השיקים, כפי שנטען בתביעה. התובעת לא הציגה ולו בדל ראיה לתמורה שניתנה על ידה בגין השיקים. מלבד טענות בעלמא אודות עסקת מכר של "מוצרים ושירותים", לא טרחה התובעת להציג חשבונית, קבלה, דיווח לרשויות המס או שאר ראיות אחרות להוכחת התמורה הנטענת. תאופיק אף לא ידע למסור בחקירתו פרטים אודות טיב השירות שניתן לעזיז וכמותו (עמ' 8, ש' 30-32 ועמ' 9, ש' 1-9). יתרה מכך, התובעת לא טרחה להזמין את עזיז למתן עדות אודות קיומה של העסקה ופרטיה.

בנסיבות אלו, ראוי להחיל את החזקה הראייתית הקובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה שבהישג ידו והיכולה לסייע לו בהוכחת גרסתו, מבלי שנתן למחדלו טעם סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו ומחזקת את גרסת הצד שכנגד.

לאור האמור, ומשלא השכיל התובע להוכיח מתן תמורה בגין השיקים, לא הייתה התובעת נחשבת לאוחזת כשורה ולא הייתה זוכה בשיקים, גם אם היה מוכח כי הנתבע חתם על השיקים (ולא כך הדבר).

למעלה מן הצורך, מצאתי לנכון להתייחס לטענת התובעת בעניין קיומן של סתירות ותהיות שבהן לקתה עדות הנתבע.

התובעת טוענת בסיכומיה, כי הנתבע התנהג בחוסר תום לב, שעה שהפנה אותה לעזיז בכדי לצרפו כנתבע נוסף בתיק, ביודעו כי עזיז הינו מוגבל באמצעים ונמצא בהליכי איחוד תיקים, ולכן לא תוכל התובעת לגבות ממנו את תמורת השיקים.

בנוסף לכך, נטען כי הנתבע הגיש תלונה למשטרה וזנח אותה, ועל אף שידע את זהות גונב השיקים, הוא בחר שלא לחשוף את שמו של עזיז בפני המשטרה ולא לשתף עמה פעולה לצורכי הליכי החקירה.

עוד טוענת התובעת, כי הנתבע לא ידע להסביר מדוע התובעת לבדה הגישה נגדו תביעה חרף העובדה שנגנב ממנו פנקס שיקים מלא. כן לא מסר הנתבע הסבר לחותמת המוטבעת על השיקים הגנובים. עוד נמנע הנתבע מלנקוב בשמות האנשים שלידיהם הגיעו יתר השיקים הגנובים.

לא נעלמו מעיניי טענותיה של התובעת לעניין מהימנות גרסתו של הנתבע. אולם, לא ראיתי צורך להידרש לטענות אלו, משום שאין בהן לבדן כדי להרים את העול המוטל אך על כתפי התובעת להוכיח שהנתבע חתום על השיקים, ובנטל זה היא כאמור לא עמדה.

סוף דבר

לאור כל המקובץ לעיל, אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה עילה שטרית לחייב את הנתבע בתשלום סכום השיקים נשוא התביעה, ועל כן אני מורה על דחיית התביעה כנגדו.

אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' ניסן תשע"ד, 06 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.