לפני כבוד השופט הבכיר שכיב סרחאן

זוהי תביעה לפיצוי נזקי גוף, לפי דיני הנזיקין הכלליים.

אקדמות מלין

1. התובע יליד 25.6.1960, תושב העיר צפת והוא נהג מונית במקצועו.

2. הנתבע תושב העיר צפת וגם הוא נהג מונית במקצועו.

3. ביום 26.6.2003 שעה 14:30 או בסמוך לכך, שהו התובע והנתבע במשרד תחנת מוניות הנמצא במרכז מסחרי רסקו בצפת. במקום, תקף הנתבע, שלא כדין, את התובע וגרם לו חבלה של ממש. הנתבע היכה, באגרופו, את התובע בפניו. כתוצאה מהתקיפה, נגרמה לתובע חבלה של ממש באפו, והוא נזקק לטיפול רפואי (להלן: "התקיפה").

4. כתוצאה מהתקיפה, הובא הנתבע לדין לפני בית-משפט השלום בצפת, בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"). (פ' 1191/04). התיק הפלילי התנהל לפניי, בזמן כהונתי בבית-משפט השלום בצפת (להלן: "התיק הפלילי"). הנתבע (הנאשם בתיק הפלילי), היה מיוצג על-ידי עורך-דין. במהלך המשפט בתיק הפלילי, הגיעו הצדדים דשם (ביום 2.2.2005) לידי הסדר טיעון, לפיו הנאשם (הנתבע כאן), מודה בעובדות כתב האישום, לא יורשע בדין ויחתום על כתב התחייבות. בית-המשפט אימץ (ביום 2.2.2005) את הסדר הטיעון והנאשם (הנתבע כאן) חתם על כתב התחייבות, להימנע מלעבור על סעיף 380 לחוק העונשין, למשך שנה. פסק-הדין בתיק הפלילי הוא חלוט.

5. ד"ר ד. הלפרין, מומחה א.א.ג. מטעם בית-המשפט, בדק את התובע ונתן (ביום 1.1.2012) חוות-דעת בכתב, עליה לא נחקר בבית-המשפט (להלן: "חוות-הדעת"). בחוות-הדעת, קבע ד"ר הלפרין לתובע דרגת נכות רפואית יציבה, בגין התקיפה, בשיעור 5%, בשל שינוי בצורת האף החיצונית והפרעה בנשימה.

טענות התובע

6. התובע טוען, כי התקיפה היא עבירה פלילית ועוולה אזרחית. הוא מבסס את עילת התביעה על שתי עוולות: תקיפה, לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח – 1968 (להלן: "הפקודה") ורשלנות, לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודה. התובע ממשיך וטוען, כי הנתבע תקף אותו, במתכוון בפניו, וגרם לו חבלה של ממש. הוא ספג בפניו אגרופים מהתובע. כתוצאה מהתקיפה, נגרמה לו חבלה ממשית בפניו והוא נזקק לטיפול רפואי בבית-חולים זיו בצפת. (להלן: "בית-החולים").

7. התובע טוען לפיצויים במספר פרטי נזק כדלקמן: הוצאות רפואיות ונסיעה – בעבר ובעתיד; עזרת צד ג' – בעבר ובעתיד; ונזק לא ממוני.

ויודגש: במהלך המשפט ויתר התובע על דרישתו לפיצוי בשל הפסד כושר השתכרות - בעבר ובעתיד (עמ' 10, ש' 23).

טענות הנתבע

8. הנתבע מכחיש, מנגד, את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים. לדידו, בזמן התקיפה , נכנס התובע למשרד הנתבע ללא רשות. הוא ביקש מהתובע לצאת מהמשרד. התובע סירב והמשיך להקניטו ולהפריע לו בעבודתו. הוא הוציא את התובע מהמשרד, תוך שימוש בכוח סביר. הוא לא תקף את התובע ולא היכה אותו מכות אגרוף בפניו.

9. באשר לנזקים הנתבעים והמוכחשים כשלעצמם, טוען הנתבע, כי אין קשר סיבתי בין התקיפה לבין הנזקים הנתבעים. התובענה הוגשה בשיהוי ניכר, דבר שגורם לו נזק ראייתי.

הפלוגתא

10. הפלוגתא שבין הצדדים נסבה, למעשה, הן על שאלת האחריות והן על שאלת הנזק ושיעור הפיצויים.

מסכת הראיות

11. התובע העיד לעצמו. הוא הקדים והגיש תצהיר עדות ראשית שלו(ת/1). וכן, הוגש מטעם התביעה מוצג נוסף: ת/2 – הודעת מר אבי אלמדווי (להלן: "אבי") במשטרה, מיום 30.11.2003.

12. להגנה, היו שני עדים: הנתבע ואבי. שניהם, הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית שלהם (נ/3 ו- נ/4, והכל בהתאמה). וכן, הוגשו מטעם ההגנה שני מוצגים נוספים: נ/1 – שאלון ותצהיר תשובות לשאלון; ו- נ/2 – מסמכים רפואיים.

דיון

התקיפה

13. כמבואר, הנתבע הובא לדין פלילי, בגין התקיפה, בעבירה של גרימת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין. (התיק הפלילי). במהלך המשפט הפלילי, הודה הנתבע-הנאשם בתיק הפלילי, במסגרת הסדר טיעון,בכל העובדות הנטענות בכתב האישום, בכך "שבתאריך 26/6/03 בסמוך לשעה 14:30 במרכז המסחרי ברסקו בצפת, תקף הנאשם [הנתבע כאן-ש.ס.] שלא כדין את אליהו כלפון [התובע כאן-ש.ס.], בכך שהכה אותו באגרוף על פניו וגרם לו לחבלה באפו .כתוצאה מהמכה נזקק [התובע-ש.ס.], לטיפול רפואי". בית-המשפט, אימץ את הסדר הטיעון, וביום 2.2.2005 נתן פסק-דין בתיק הפלילי. לא צריכה להיות מחלוקת, כי פסק-הדין בתיק הפלילי הוא "פסק-דין מרשיע במשפט פלילי", כהגדרתו בסעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 (להלן: "פקודת הראיות"), הגם שבית-המשפט קבע, כי הנאשם דשם (הנתבע כאן), ביצע את העבירה המיוחסת לו (תקיפה הגורמת חבלה ממשית), אך נמנע מלהרשיעו בדין. (ע"א 12/89 שלג גליל נ' כלפה, מיום13.6.1991).

14. הממצאים והמסקנות של פסק-הדין בתיק הפלילי, קבילים במשפט האזרחי דנן, כראיה לכאורה לאמור בהם. המדובר בפסק-דין חלוט במשפט פלילי והמרשיע את הנאשם דשם/הנתבע כאן. ויודגש: בפניי, אין ראיה קבילה ובעלת משקל לסתור את פסק-הדין המרשיע במשפט הפלילי.

15. זאת ועוד, התובע העיד, בכתב ובעל-פה, לעניין התקיפה, נסיבותיה, סיבותיה ותוצאותיה. (ת/1, סעיפים 3, 4, 8 ו- 10; עמ' 8, ש' 21; עמ' 12, ש' 2-1, ש' 14-13). עדותו של התובע הייתה סבירה, קוהרנטית, שלמה ומהימנה עד למאוד. בעדות זו, לא מצאתי סתירות כלשהן. ההפך הוא הנכון. לעדות זו מצאתי, חיזוק, אישור, תימוכין ואף סיוע, הן בתעודת שחרור מבית-החולים (ת/1 – צירוף ג'), הן בפסק-הדין המרשיע במשפט הפלילי (ת/1 – צירוף א'), הן בהודעתו של אבי במשטרה, מיום 30.11.03 (ת/2, שורות 24-10), הן בעדותו בכתב ובעל-פה של אבי (נ/4, סעיפים 7-6; עמ' 15, ש' 20, ש' 20-4) והן בתצהיר תשובות התובע לשאלון (נ/1 – תשובות מס' 9, 10, 41 ו- 58).

16. גרסתו של הנתבע ועדותו לעניין התקיפה, נסיבותיה, סיבותיה ותוצאותיה (לפיהן הוא לא היכה באגרופו את התובע (כתב הגנה, סעיף 4; נ/3, סעיפים 22-10; עמ' 13, ש' 1; עמ' 14, ש' 21) וכן "לא ביצע את המיוחס לו בכתב האישום והודה רק משום שהובטח לו כי לא יורשע בדין (כתב ההגנה, סעיף 5; נ/3, סעיפים 27-25; עמ' 14, ש' 14-13; ש' 33-32), עם כל הכבוד והענווה אינן סבירות כלל ואינן מהימנות בעיניי, וזאת בלשון המעטה. המדובר בגרסה ובעדות שהן, לכל הפחות, עורבא פרח. למותר לציין, כי עדות זו עומדת בסתירה מוחלטת, פוזיטיבית וקוטבית לשלל הראיות הקבילות ובעלות משקל שנפרשו בפניי וככלל זה, פסק-הדין המרשיע במשפט הפלילי, עדויותיהם של התובע ואבי, הודעת אבי במשטרה (ת/2) ועדותו של הנתבע עצמו, במהלך חקירתו שתי וערב, שעה שהעיד והודה, כי אף אחד לא הכריח אותו להודות בעובדות כתב האישום. נזכור ואף נטיב להזכיר: במשפט הפלילי, היה הנתבע כאן/הנאשם שם מיוצג על-ידי סניגור. במהלך המשפט, בית-המשפט הסביר לו, כי בית-המשפט אינו קשור להסדר הטיעון. הנתבע כאן/הנאשם דשם אף הצהיר לפרוטוקול, כי "לאחר שבית-המשפט הסביר לי, כי אינו קשור להסדר הטיעון, אני מצהיר לפרוטוקול כי הסדר הטיעון נעשה על דעתי ובהסכמתי"

(פרוטוקול הדיון בתיק הפלילי, מיום 2.2.2005, עמ' 3, ש' 13-11)!!

17. הנה-כי-כן, מסקנתי היא, כי הנתבע אחראי , באופן בלעדי, לתקיפה ולנזקי הגוף שנגרמו לתובע בגינה. התובע לא נושא באשם תורם לתקיפה. טענתו של הנתבע לעניין זה (סעיף 5 לכתב הסיכומים), עם כל הכבוד, והענווה, מחוסרת כל יסוד עובדתי ומשפט.

ראשית, המדובר בהרחבת חזית פסולה. בכתב ההגנה, לא טען הנתבע, כי התובע נושא באשם תורם לתקיפה. שנית, גם לעיצומם של דברים, הוכח בפני כדין, כי הנתבע ורק הנתבע אשם בתקיפה.

הנזק

נזק לא ממוני

18. כמבואר, לאחר הפגיעה הובהל התובע לבית-החולים לצורך קבלת טיפול רפואי. הוא נבדק ואובחנה חבלה ממשית בפניו. הוא טופל שמרנית ושוחרר לביתו בו ביום. ד"ר הלפרין קבע בחוות-דעתו, כי לתובע נשארה נכות רפואית יציבה בשיעור 5% בגין הפגיעה.

בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובכלל זה טיב הפגיעה, תוצאותיה, הטיפול הרפואי, תקופת ההחלמה, דרגת הנכות הרפואית היציבה, נסיבותיו האישיות של התובע וכיוצא באלה, אני פוסק לתובע, על דרך האומדן הכללי, בפרט נזק זה, סך של 20,000 ₪, נכון להיום.

הוצאות נסיעה - בעבר

19. אכן, היו לתובע הוצאות נסיעה הכרוכות בטיפולים הרפואיים שקיבל בגין התאונה. על דרך האומדן הכללי, אני פוסק לתובע, בפרט נזק זה, סך של 1,000 ₪, נכון להיום.

הוצאות רפואיות בעתיד

20. ד"ר הלפרין קבע בחוות-דעתו, כי ניתן לתקן את הפגימה הרפואית דרך טיפול כירורגי ועלות הניתוח היא סך של 15,000 ₪. לאחר שערוך להיום, מגיע סכום זה לסך של 15,890 ₪. בפניי, אין ראיה קבילה ובעלת משקל לסתור.

שאר הנזקים הנתבעים

21. התובע לא הוכיח, בראיה טובה, את שאר הנזקים הנתבעים וטענותיו לעניין זה בעלמא הן. ההוצאות הרפואיות שהיו או שיהיו לתובע בשל התאונה (למעט עלות הניתוח שהומלץ על-ידי ד"ר הלפרין), נכללו בסל שירותי הבריאות, והתובע זכאי להן, בחינם, מקופת החולים בה נרשם, והכל על-פי הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1994.

שאר טענות הנתבע

22. לא מצאתי ממש בשאר טענותיו של הנתבע, במיוחד הטענה בדבר הקטנת הנזק. מה עוד, שמדובר בהרחבת חזית פסולה. הנתבע העלה, לראשונה ושלא כדין, טענתו דנן רק בכתב הסיכומים.

סכום הפיצויים

23. הנה-כי-כן, הפיצויים המגיעים לתובע, נכון להיום, הם כל אלה:

א. נזק לא ממוני - 20,000 ₪.

ב. הוצאות רפואיות (עלות הניתוח) – בעתיד - 15,890 ₪.

ג. הוצאות נסיעה בעבר - 1,000 ₪.

סה"כ 36,890 ₪.

התוצאה

24. התוצאה היא, אפוא, כי אני נעתר לתביעה ומחייב בזה את הנתבע לשלם לתובע כדלקמן:

א. סך של 36,890 ₪;

ב. וכן, הוצאות משפט (אגרה ושכ"ט מומחים) ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 12,000 ₪.

ג. הסכומים הפסוקים ישולמו לתובע, באמצעות בא-כוחו, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק-הדין לנתבע, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א אדר ב תשע"ד, 13 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.