1. זוהי תביעה לקבלת פיצויים על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), לאחר שהתובעת, ילידת 1982, הייתה מעורבת בתאונת דרכים ביום 8.6.09 (להלן: "התאונה") כנהגת קטנוע.

2. בעקבות התאונה נחבלה התובעת בין היתר בכתף וברך שמאליים, הובהלה למרכז רפואי וולפסון, נבדקה, טופלה בחבישה אלסטית לברך שמאל ומתלה ליד שמאל, ושוחררה לביתה בהמלצה לארבעה ימי מנוחה ומעקב אורתופדי.

3. אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת החבות, אלא בשאלת גובה הפיצוי לו זכאית התובעת, בהתאם לחוק.

4. ביום 9/5/2010, פסק כב' השופט בולוס לתובעת תשלום תכוף בסך 20,000 ₪ בצירוף שכ"ט ומע"מ.

5. המדובר בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, אך התובעת עתרה למינוי מומחים מטעם בית-המשפט, טרם מיצוי זכויותיה במוסד לביטוח לאומי.

6. מונו שני מומחים מטעם בית המשפט, פרופ' אבנר אליצור בתחום הפסיכיאטרי (להלן: "ד"ר אליצור"), ופרופ' מיכאל סודרי בתחום האורתופדי (להלן: " ד"ר סודרי"). פרופ' סודרי נתבקש בין היתר לחוות דעתו על הצורך במינוי נוירולוג ולעניין הצלקות שנותרו לתובעת.

7. ד"ר סודרי קבע לתובעת נכות צמיתה בעקבות התאונה, כמפורט להלן: 10%, בגין חוסר יציבות קלה של ברך שמאל, לפי מחצית מסעיף 48(2)ב, 10%, בגין השפעה קלה על כושר הפעולה בכתף שמאל, לפי סעיף 35(1)ב מותאם ו- 2.5% בגין צלקת קטנה מעט מכערת בברך שמאל, לפי רבע מסעיף 75(1) ב. ד"ר סודרי חיווה דעתו, כי אין רקע למינוי נוירולוג.

8. ד"ר אליצור ערך שתי חוות-דעת: הראשונה מיום 7/11/10, בה קבע שהתובעת סובלת משילוב בין תסמונת פוסט טראומטית לבין הפרעת הסתגלות עם חרדה ודיכאון. מבחינת הנכות העריך את נכותה הנפשית בכדי 30% על-פי סעיף 34ד' לשנה, לאחר מכן התייצבה הנכות על 20%, לפי סעיף 34ג'. לדידו נכות זאת זמנית לשנתיים, כך שיש לאפשר המשך טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי בתקופה זו, כל זאת בציפייה להטבה, כשנדרשות 30 פגישות לשנה, ולאחר מכן יש לבדקה שוב. בחוות-הדעת השנייה מיום 1/7/12 קבע, כי לתובעת נותרה נכות נפשית צמיתה בשיעור של 25%, לפי סעיף 34א' 3-4, וסבר כי התובעת זקוקה גם להערכה רפואית אודות מקור הכאבים.

9. ביום 3/4/14 התקיימה ישיבת הוכחות בה נשמעו עדי תביעה בלבד והם : התובעת; אמה ברכה באסל (להלן: "ברכה"), בוריס גבריאלוב, אשר עבד בלאומי קארד בין השנים 2008 ל-2011 (להלן: "בוריס"); רויטל בן נחום, אשר עבדה בלאומי קארד החל מספטמבר 2003 עד לאוגוסט 2013 (להלן: "רויטל"), חברים של התובעת שהעניקו לה עזרה תומר טרכטר (להלן: "תומר") וזוהר טל (להלן: "זוהר"), הגב' יעל ליבוביץ', רכזת משאבי אנוש בלאומי קארד (להלן: "יעל") ומר ליאור טויל, אשר עבד בתפקידים שונים בלאומי קארד, ובכלל זה היה מנהל התובעת במועד הרלבנטי לקרות התאונה (להלן: "ליאור"). לאחר מכן הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב, אשר התייחסות אליהם, ככל שתהא רלבנטית תהיה במסגרת הדיון גופו.

הנכות הרפואית והתפקודית:

10. לא אחת נפסק, כי לחוות דעת המומחה הרפואי מטעם בית-המשפט קיים מעמד מיוחד (ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופסור יובל הרישנו (28/11/07). בעניין זה יפים הדברים שנקבעו בע"א 3056/99 רועי שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא ואח', פ"ד נו(2) 936 (2002.

11. לא מצאתי הצדקה במקרה דנן לסטות מקביעת המומחים הרפואיים מטעם בית-המשפט, משאלו לא נחקרו על ידי מי מהצדדים. בידי המומחים שמונו כלים שמאפשרים להם להעריך נכונה את גובה הנכות האמיתית, גם אם התובעת הערימה קשיים במהלך הבדיקה, הואיל וד"ר סודרי ציין בחוות-דעתו שהתרשם משיתוף פעולה לקוי בבדיקה. חרף האמור לעיל, עדיין הצליח ד"ר סודרי לקבוע את מידת נכותה האמיתית של התובעת, וחזקה עליו שלא היה עושה כן, אילולא סבר אחרת. לפיכך, אני מאמצת את קביעת המומחים ומעמידה את נכותה הרפואית המשוכללת של התובעת על 40.7% מעוגל.

12. באשר לנכותה התפקודית של התובעת, טוען ב"כ התובעת כי זו בשיעור של 100% ולחילופין בשיעור של 70%, על-פי המפתח שנקבע בפרשת דנית בר. מנגד טען ב"כ הנתבעת, כי נכותה התפקודית של התובעת נמוכה מזו הרפואית, ולאחר קרות התאונה היא שבה לעבודה ועבדה במסגרת שכר דומה ובאופן מלא עד סוף 2009, וכי אין כל הצדקה עניינית לאי חזרתה לעבודה מאז. ב"כ הנתבעת טען לנכות תפקודית בשיעור 25% בלבד.

13. מעיון בנכויות הרפואיות שנותרו לתובעת, ניתן לראות שהן בעלי מאפיינים תפקודיים. ד"ר אליצור קבע נכות נפשית בשיעור 25% לפי סעיף 34א' 3-4 מתקנות חדשות של ביטוח לאומי 2012 לצמיתות. בתקנה 34(א)(3) נקבע: "רמיסיה, סימנים קליניים אפקטיביים קלים, קיים צורך בטיפול תרופתי, קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה" ובתקנה 34(א)(4) נקבע: "רמיסיה חלקית, עם סימנים קליניים אפקטיביים בחומרה בינונית, קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע, קיימת הפרעה ניכרת בתפקוד הנפשי והחברתי, קיימת הגבלה ניכרת של כושר העבודה". אותו הדין ביחס לנכות האורתופדית, למעט לעניין הצלקת.

14. לא אחת נפסק, כי נכות תפקודית יכול שתהא זהה או שונה מהנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת השפעת הנכות על התפקוד בכלל, דהיינו מידת הפגיעה בכושר התפקוד בתחומי החיים השונים. (ראה : ע"א 432/80 דוד שושן נ' אוטוקרס חברה בע"מ (בפירוק), פ"ד לז(1) 178 וע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792). קביעת נכות תפקודית נתונה תמיד לקביעת בית-המשפט, וזה יקבע שיעור נכות תפקודית שונה מזו הרפואית אם שוכנע שיש פער בין שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לבין השפעתה הצפויה של נכות זו על יכולתו התפקודית של הנפגע (ראה: ע"א 3049/93 לעיל). בע"א 4946/06 צל דוד נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (31/1/08). כדי לקבוע את שיעור הנכות התפקודית, על בית המשפט לשמוע ראיות לעניין תפקוד הנפגע, כישוריו וסגולותיו, רמת השכלתו, תחומי עיסוקו ועוד כיוצא באלה היבטים, שאינם בתחום מגבלותיו הרפואיות של הנפגע דווקא. על-פי המכלול ועל-פי מגוון המרכיבים תיקבע הנכות התפקודית של אותו נפגע.

15. הנכות התפקודית נקבעת ע"י בהתאם לאופי הפגיעה, עיסוק התובעת, גילה, השכלתה, הכשרותיה וכישוריה. התובעת נפגעה בתאונה בהיותה בת 26. לפני התאונה עבדה, ומאז לא חזרה לעבודה, למעט לתקופה קצרה מאוד. ממכלול הראיות עולה, כי נגרמה לתובעת פגיעה תפקודית עקב התאונה, שבעטיה מתקשה לתפקד כבעבר, וזאת בשים לב לאופי הפגיעה, והנכויות שנותרו לה.

16. בחוות דעתו של ד"ר סודרי צוין בין היתר תחת סעיף סיכום ומסקנות, כי לפי הבדיקה הקלינית הולכת עם צליעה משמאל ונתמכת בקב קנדי. בברך שמאל הגבלה קלה מאוד בתנועות הכיפוף. בכתף שמאל רגישות דיפוזית והגבלה אקטיבית בתנועתיות. בחוו"ד ד"ר אליצור מיום 1/7/12, נקבע כי התובעת עדיין סובלת מהפרעת הסתגלות דיכאונית וחרדתית, מצבה הנפשי מלווה עדיין בשחזור ובהימנעות טיפוסיים למצב פוסט טראומטי וכי היא זקוקה להמשך טיפול נפשי.

17. התובעת חסרת השכלה אקדמית, ובנסיבות אלו, יש בנכותה האורתופדית להגביל אותה בכל עבודה פיזית בה תרצה לעבוד בעתיד, דבר שיקטין מן הסתם את סיכוייה להתקבל לעבודה כאמור, לעומת אדם בריא ללא נכות. גם אם נאמר כי כל עבודותיה עד כה של התובעת היו עבודות פקידותיות/משרדיות, הרי גם אז, אין מן הנמנע שבמסגרת עבודה משרדית תאלץ לסחוב דברים ונכותה האורתופדית, למעט הצלקת ישפיעו עליה. נכותה הנפשית של התובעת יכולה בהחלט להשפיע על יחסי התובעת עם חבריה במקומות עבודתה, עם קהל לקוחות וכו', ויגביל אותה בתחום עיסוקיה בעתיד.

18. התובעת ילידת 1982, צעירה בגילה, ויש להניח, כי ככל שתתבגר ותתקדם בגיל, כך יותר תבלוט נכותה האורתופדית ותשפיע יותר על תפקודה. מהצד השני של המטבע, לא ניתן להתעלם מכך, כי עסקינן בתובעת שנפגעה בגיל צעיר, דבר המקנה לה יכולת התמודדות והתאמת חייה לנכותה יותר גבוהה מאשר אדם בגיר מתקדם שכבר התווה לעצמו את דרכו התעסוקתית.

19. יש לייחס משקל לעובדה כי התובעת הוכרה ע"י המל"ל כנכה נזקקת בשיעור 100% מיום 8/9/09 ועד 29/8/13, לפי תקנה 18א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. בתקנה זו הוגדר "נכה נזקק" כ"מי שנקבעה לו נכות לזמן מוגבל, או נכות שדרגתה זמנית והרשות קבעה לבקשת המוסד, או על פי בקשתו, או מיזמתה היא כי אין לנכה סיכוי סביר לעבודה כלשהי עקב הפגיעה בעבודה, ואין לו הכנסה מהתעסקות". ביום 30/8/13, הוגדלה הנכות בחצי, לאחר הפעלת תקנה 15. אומנם, קביעות המל"ל לעניין דרגת הנכות אינן רלבנטיות במקרה דנן, אך יש בהן אינדיקציה נוספת אודות יכולת התובעת לשוב לעבודה, ובכלל זה יכולתה התפקודית.

20. ב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי לעניין חישוב הנכות לתקופת העבר, הלכה שבית-המשפט מקבל בד"כ את קביעת המל"ל לעניין תקנה 18 ומאשר אף הוא נכות של 100% לתקופה שנקבעה במל"ל, בהפנותו גם לפסק-דין שניתן על-ידי בת"א (שלום-נצרת) 40011-01-10 עאסם סעב נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (20/3/14). המקרה שנדון שם שונה ממקרינו במובן זה, שהנכות שנקבעה שם ע"י המל"ל הייתה נכות על-פי דין המחייבת בתיק.

21. גם אין לקבל את טענת ב"כ התובעת בסיכומיו כי רמת תפקודה של התובעת נפגעה במאת האחוזים ואף לא בשיעור של 70%. ראשית, אומר, כי איני מוצאת לנכון להתייחס לפרשת דנית בר כפי שהועלה בסיכומי ב"כ התובעת, שכן יש לבחון כל מקרה לגופו ואין להשוות בין נפגעים שונים. מעבר לכך, בענייננו התרשמתי מהחומר המצוי בתיק, כי מצב התובעת עובר לתאונה לא היה שפיר במאת האחוזים, בשים לב שד"ר סודרי בחוו"ד ציין, כי התובעת בגיל 4 וחצי עברה צינתור ובגיל 5 ניתוח לתיקון מחיצה בלב, ובהמשך תלונות לסירוגין על כאבים בחזה. הפועל היוצא מכך, שלא יכלה לעבוד בכל עבודה לה חפצה. טענה הזוכה לחיזוק מהאמור בחוו"ד ד"ר אליצור מיום 7/11/10, במסגרת הסעיף תולדות העבר: "בילדות אובחנה כסובלת מפגם בלב VSD. הייתה במעקב במכון הלב...בשנת 1987 (כבת 5) עברה ניתוח תקון הפגם. לדבריה היא סבלה ממשקל נמוך, חוסר תיאבון וכאבים חוזרים בחזה מלווים לעיתים בבחילה והקאה. למדה בבית-ספר יסודי...שם התגלו קשיי למידה שאובחנו כדיסלקציה...הייתה אז בטיפול פסיכולוגי...סיימה 12 כיתות ללא בגרות מלאה...בשנים 2000/2 שרתה בצה"ל. פרופיל בריאות הוגבל ל-64 על רקע הניתוח בלב ודיסלקציה. תפקדה כנהגת בוס..." (ראה גם עדות ברכה בנוגע לניתוח, עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 10-11). אף התובעת אישרה בעדותה, שבגלל ניתוח בלב הפרופיל הצבאי שלה היה 64 (ראה גם עדותה, עמ' 65 לפרוטוקול שורות 30-32). יש בכוחו של פרופיל זה להצביע על הרמה התפקודית של התובעת עובר לתאונה. כן, במידה מסוימת אין להתעלם מכך, שד"ר אליצור בחוו"ד הראשונה סבר שהתובעת סבלה בעברה מנכות זמנית של 10% לשנה לאחר התאונה בשנת 2000. אך זה נאמר למעלה מהצורך.

22. מעבר לכך, לא שוכנעתי שמצב התובעת לא מאפשר לה לשוב כליל לעבודה, והגם אם לא בעבודה בה עבדה טרם התאונה, לעבודה אחרת. טענה הזוכה לחיזוק במייל ששלחה יעל ביום 2/11/2009 (ת/4), לפיו פגשה את התובעת יום קודם, ובשל חשיבות הדברים אצטט חלק מהאמור שם:

"בכל מקרה הסברתי לה שנעשים מצד לאומי קארד ומצד המנהלים בשירות ניסיונות להקל עליה ולגלות התחשבות במצבה ולכן כרגע נמצאת בגבייה. דקלה סיפרה שהיא מאוד מרוצה בגבייה ושטוב לה שם – ותשמח להישאר שם נכון לעכשיו. כמו כן, ביקשה לבדוק אפשרות להתנייד לח"ז למרות הוותק הקצר שלה במוקד...".

התובעת חזרה תקופה מסוימת לעבודה, ככל הנראה לחודשיים וחצי, אם כי לא הוצג מידע מלא בנושא.

23. באחרית דבר אומר, כי איני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעת בנוגע לגורמים המעכבים את התובעת לשוב לעבודה (סעיף 6 לסיכומים), ולא נהיר לי הכיצד הסיק מסקנה זו. כן, איני מוצאת לנכון להתייחס לטענת ב"כ התובעת לעניין הרושם שיצרה התובעת בפני המל"ל, הואיל וקביעות המל"ל אינן רלבנטיות בענייננו. כן, איני מוצאת לנכון להתייחס לטענת ב"כ התובעת בסיכומיו, כי ביטוי לאמינות התובעת, נמצא באי העדת החוקר מטעם הנתבעת ואי הצגת דו"ח החקירה. אציין רק כי מהעדויות שנשמעו בפניי, והמסמכים שהוגשו לתיק התרשמתי כי קיימת נטייה להפרזה בטיעוני התובעת לעניין נכותה התפקודית.

24. בהתחשב בכל הנתונים דלעיל, ולאחר שבחנתי את מכלול הראיות, הנני מעמידה את נכותה התפקודית של התובעת על שיעור של 40%.

הנזק:

בסיס השכר הקובע לעבר ולעתיד:

25. ב"כ התובעת ביקש לפסוק את שכר התובעת על בסיס פוטנציאל השתכרותה לצורך חישובי העבר בסך 9,000 ₪ (7,000 משוערך), ולצורך חישובי העתיד לפי 14,000 ₪ (כפי השתכרות רויטל הנומינאלית), לחילופין לפי 12,000 ₪ (מדרגת ביניים בין השכר הממוצע במשק לשכר רויטל) ולחילופי חילופין לפי 9,556 ₪ (השכר הממוצע במשק). מנגד, ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו, כי בסיס שכר התובעת עובר לתאונה היה נמוך משמעותית מהנטען, ורק פחת עם השנים. לענייננו רלבנטי בסיס שכרה בחודשים שקדמו לתאונה (2009), דהיינו 4,235 ₪ ברוטו לחודש בממוצע (לרבות היותה מובטלת בסוף 2008 תחילת 2009).

26. בנוגע לשכר בעבר, להלן נתוני השתכרות התובעת ברוטו (מכך יש להוריד מס הכנסה, הואיל ועסקינן בפלת"ד) כפי שעולים מתלושי השכר:

בשנת 2007, התובעת עבדה כפקידת תביעות אצל רם שמאי והשתכרה בממוצע סך של 5993 ₪. התובעת הצהירה, כי בחרה לעזוב את העבודה אצל רם שמאי כדי להשתכר יותר.

לגבי שנת 2008 – הצהירה, כי עבדה אצל 3 מעסיקים ברצף תעסוקתי. אצל רם שמאי עבדה בחודשים ינואר-פברואר, כאשר משכורתה ברוטו בינואר עמדה על 5,869 ₪ ובפברואר על 3,590 ₪. בפברואר-מאי עבדה ב- איי.די.איי ושכרה ברוטו היה כדלקמן: פברואר 2607.7 ₪; מרץ 7,161.9 ₪; אפריל 7,897.7 ₪ ומאי 7228.9 ₪. מספטמבר עד דצמבר עבדה במ.טיקוצקי סוכנות לביטוח ומשכורתה ברוטו הייתה 7,200 ₪.

בשנת 2009 עבדה בלאומי קארד בע"מ בין החודשים 2-7/09, וממוצע שכרה ברוטו שם עמד על 4235 ₪.

27. התובעת העידה, כי בין היתר עבדה במנורה ועזבה המקום, הואיל ואין אפשרות להתקדם שם, עבדה אצל רם שמאי ועזבה, כי רצתה להתקדם, אח"כ עברה לביטוח ישיר, שם עבדה בערך חצי שנה, אולי קצת יותר.

28. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו, כי ניתן לראות בנקל שהתובעת לא השכילה לשמור על מקומות עבודתה עובר לתאונה ונהגה להחליפם לעיתים תכופות ותוך זמן קצר. אין ממש בטענה, כי תחלופתם המשמעותית נבעה מרצונה להתקדם "ולהשביח שכרה", שכן הכיצד ניתן להתקדם במקום עבודה כאשר רק ביחס לתקופה שמתחילת שנת 2008 ועד למועד קרות התאונה החליפה לא פחות מ- 4 מקומות עבודה.

איני זוקפת לחובת התובעת את תחלופת מקומות העבודה שלה, ואיני מסיקה מכך, כי היא לא השכילה לשמור על מקומות עבודתה עובר לתאונה, בשים לב לכך, שהתובעת שירתה בצבא, ולאחר מכן יצאה לעבודה בשוק החופשי, עסקינן בתובעת שבשנת 2007 הייתה בגיל 24, כך שהייתה מצויה בתחילת דרכה התעסוקתית, ואין כלל תמיהה שאדם בתחילת דרכו התעסוקתית יחליף מקומות עבודה. כן, איני מוצאת להסיק מכך בנוגע לעתיד, אם הייתה מתמידה בלאומי קארד או לאו. אי לכך, בשים לב לגילה הצעיר של התובעת, לכך שהייתה יחסית בתחילת דרכה התעסוקתית, וגם בתחילת דרכה בלאומי קארד, שכן חודשי העבודה הראשונים שלה היו במסלול הכשרה (ראה : תלושי שכר וסעיפים 31-33 לתצהירה), מצאתי לנכון להתחשב במכלול נתוני השתכרותה, ולא רק בשכרה בחודשים שקדמו לתאונה (שנת 2009). בהתחשב בכל הנתונים דלעיל מצאתי לנכון להעמיד את בסיס השכר לעבר על סך 5,000 ₪ נטו.

29. לעניין קביעת כושר השתכרותה של התובעת לעתיד יש להתחשב תחילה במצב רפואי קודם, כמפורט לעיל. בעניין זה, ברכה העידה כי התובעת בעברה פנתה פעם או פעמיים אולי לפסיכולוגית, לעומת חוות דעתו הראשונה של ד"ר אליצור, שם ציין כי התובעת הייתה בטיפול פסיכולוגי. התובעת בחקירתה טענה, שלא הייתה בטיפול פסיכולוגי, אלא בבדיקה אחת שהפנו אותה מבית-הספר, אך לא זכרה לומר למה הפנו אותה.

יש גם להתחשב בכך שהתובעת סובלת מדיסלקציה (ראה עדות ברכה, עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 26-31, עמ' 27, שורה 1). התובעת הסבירה בחקירתה, כי דיסלקציה זה ליקוי למידה שאצלה מתבטא בפועל בקריאה ובכתיבה, יש לה שגיאות כתיב. שנאמר לה, שאם ינתן לה לקרוא את תצהירה, האם תצליח לקרואו, השיבה: "כרגע זה לא משהו שהוא קשור לדיסלקציה, אני יכולה לקרוא את זה אך הרבה פעמים אני לא מבינה את מה שאני קוראת" (שם, עמ' 57, שורות 30-31). התובעת טענה שזה החל מאז התאונה, וכשנאמר לה שהיא כבר אובחנה בבית-הספר עם בעיה זו, השיבה שהייתה לה בעיית קריאה ולא הבנה. התובעת אישרה, כי ציינה בפני המומחה שהיו לה קשיים במבחנים בכתב (ראה בעניין: חוו"ד ראשונה של ד"ר אליצור). בעניין זה ראה גם נ/10, בנוגע לאבחנות והממצאים הרפואיים: "הפרעה ניכרת במיומנויות למידה או שפה. או הפרעה קלה בתפיסה נרחבית או בקואורדינציה מוטורית".

30. יש להתחשב בעובדה כי התובעת נעדרת תעודת בגרות, כאשר היא לא נתנה הסבר המניח את הדעת מדוע אין לה תעודת בגרות.

31. התובעת הצהירה, כי אילולא התאונה הייתה מגיעה לשכר של כ- 10,000 ₪ נטו לחודש, ואפילו יותר ברבות השנים, שכן אפשרויות הקידום בחברה נרחבות, ורבים מהעובדים מתמנים כמנהלים לאחר צבירת תקופת ניסיון. בסיכומיה טענה, כי הוכח שכל עובדי "לאומי קארד" שהוזמנו לעדות, החלו בעבודתם באותו תפקיד ושכר כפי התובעת, והתקדמו בשכרם ובתפקידם, ובוודאי שיש בכך להוכיח את פוטנציאל השתכרותה. כל העדים העידו, כי החברה נחשבה בעיניהם כחברה יציבה עם יכולת להתקדם בשכר במהירות, למעט בוריס, שעבד שם כסטודנט במשרה חלקית ועם סיום לימודיו עזב לעבוד בתחום לימודיו, ואף הוא השתכר כ-7,000 ₪ נומינאלית נכון ל-2011, כ-9,000 ₪ משוערך (ראה גם: סעיף 3 לסיכומים). איני מקבלת טענה זו, מהנימוקים הבאים :

א. בנוגע לבוריס – נראה כי שכרו בסוף דרכו בלאומי קארד, כשעבד כנציג בכיר, והיה אחראי על 29 עובדים במצבת מלאה, רחוק מלהיות פוטנציאל ההשתכרות לו טוענת התובעת. משני תלושי השכר הבודדים שהוגשו בישיבת ההוכחות, במועדים הסמוכים יחסית לעזיבתו את החברה (מאי 2011) עולה, כי בחודש אוקטובר 2010 (ת/1) השתכר נטו 5,287.89 ₪, כאשר ברוטו, כולל בין היתר בונוסים עמד על 5,854.67 ₪. בנובמבר 2010 (ת/2) השתכר נטו 5,742.53 ₪ וברוטו עמד על 6,376.8 ₪. בוריס אישר, כי זה כולל שעות נוספות ובונוסים, וכי עד לנובמבר 2010 כולל השתכר באותה שנה 52,520 ₪. לדבריו, עבד במשרה חלקית כל ה- 3 שנים, רק בתקופה האחרונה נתן יותר משמרות, כי היו אלו הסמסטרים האחרונים של הלימודים. גם כנציג בכיר לא עבד משרה מלאה. לשאלה אם היה עובד חודש מלא, כמה היה משתכר השיב : "אני לא יכול להגיד בכמה אחוזים אפשר לחשב מתוך התלוש כמה היית מקבל, זה כ 7,000 ₪ להערכתי" (עמ' 40 לפרוטוקול, שורות 13-14). דהיינו, סכום הרחוק מפוטנציאל ההשתכרות לו טוענת התובעת, בשים לב שבוריס אף העיד, כי לו תעודת בגרות, מה שלתובעת אין.

ב. רויטל הצהירה, כי עבדה בלאומי קארד החל מספטמבר 2003 עד לאוגוסט 2013, וכי אופק ההתקדמות בעבודה הינו רב ביותר. אלא שבחקירתה עלה, שהיא לא עבדה במחלקת כוח אדם. לדבריה כשעזבה את לאומי קארד היו בסביבות 1,800 עובדים, אך לא ידעה לומר כמה עבדו בכל מחלקה, כמה החלו לעבוד ב- 2010, כמה סטודנטים הפסיקו לעבוד ב-2010, ובכלל זה לומר באחוזים כמה עובדים, עובדים בחברה יותר מ-5 שנים וכמה פוטרו ב-2010 או ב-2011. משכך ספק בעיני עד כמה היא יכולה להצהיר על אופק ההתקדמות שם, והעובדה שהתקדמה, אין בה להצביע, כי התקדמות זו נכונה לגבי שאר העובדים בחברה. בעניין זה, ערה אני לכך שיעל, רכזת משאבי אנוש בלאומי קארד העידה בפניי, אך כאמור בהחלטתי מיום 3/4/14, העדה זומנה על מנת להגיש מסמכים בלבד, כאשר לא התרתי כל שאלה שאינה עולה מהמסמכים שהעדה הביאה, משלא הוגש תצהיר על ידה. מעבר לכך, אין להשוות בין רויטל לתובעת, כאשר לרויטל תעודת בגרות ולדבריה עבדה בשנת 2009 בגבייה ושכרה היה 6,800 ₪. אין כל ביטחה, שהתובעת הייתה מגיעה לתפקידים בהן כיהנה רויטל, כאשר זו הצהירה, כי בשנתיים וחצי האחרונות לעבודתה כיהנה כמנהלת תיקי לקוחות בנושא הלבנת הון.

ג. ליאור – מתלושי שכרו של ליאור (ת/6) עולים נתוני השתכרותו ברוטו כדלקמן: אוגוסט 2009 - 9,805.92 ₪, ינואר 2010- 10,247.44 ₪, דצמבר 2013 - 18,511.88 ₪, ינואר 2014 - 20,043.46 ₪ ופברואר 2014 - 17,624.65 ₪, אלא שאין מקום להשוות בין פוטנציאל השתכרותו לפוטנציאל ההשתכרות של התובעת. מעדותו עולה, כי השתחרר משירות קבע בצבא, בצבא היה מדריך וראש צוות מדריכים, הגיע ללאומי קארד ביולי 2004 ועבד כנציג שירות, והשתכר אם אינו טועה בין 3,000 ₪ ל- 4,000 ₪, ולאחר מכן ככל שהתקדם בתפקידים הרוויח יותר. אומנם, ליאור אישר, כי למעשה התחיל בלאומי קארד כמו שהתובעת החלה, אך כאמור בעדותו הוא בעל תעודת בגרות, אינו סובל מדיסלקציה, יש לו תואר ראשון ותואר שני בניהול, החל ללמוד בגיל 23, כבר בסוף 2006 החל להיות מנהל בלאומי קארד והיה מנהל התובעת במועד אירוע התאונה, ובסביבות 20 איש היו בצוות שניהל בתקופה שהתובעת עבדה שם, אחר כך כיהן כמנהל פרויקטים ומנהל תחום. לעומתו התובעת סובלת מדיסלקציה, נעדרת תעודת בגרות, ואינה בעלת תואר אקדמי, וכפי שעולה מחוו"ד ד"ר אליצור הראשונה בסעיף תולדות העבר, היא למדה 3 סמסטרים קרימינולוגיה אך לא התמידה, כך שספק רב בעיני אם יכלה להגיע לרמת השכר של ליאור.

32. התובעת, במועד התאונה לא הייתה קטינה, ולמרות שהייתה בתחילת דרכה התעסוקתית, הייתה כבר בת 26, כך שניתן היה לדעת מה יכולותיה וכישוריה, וניתן ללמוד מכך על יכולת השתכרותה. בעניין זה, יאים הדברים שנפסקו בע"א 10064/02 וערעור שכנגד "מגדל" חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' רים אבו חנא ואח' (27/9/05): "מודד בעל חשיבות מרובה בבחינת אפשרות הסטייה מהחזקה בדבר השכר הממוצע במשק קשור בגילו של הקטין. "כבר אמרנו לא אחת בשורה של פסקי-דין, כי קביעת הפסד שכרו העתידי של קטין, שטרם נכנס למעגל העבודה בפועל, הוא תמיד בגדר ניחוש, שהוא רב יותר ככל שהקטין הוא בגיל רך יותר" ... ככל שאדם מתבגר נצברים נתונים אודות לימודיו, תחביביו, כישוריו, התמדתו בדרך מסוימת וכיוצא באלה. לאור הנתונים הללו עשוי להתפזר הערפל בדבר פוטנציאל השתכרותו העתידי של הקטין...".

אם הדברים יאים בנוגע לקטין, על אחת כמה וכמה בנוגע לבגיר שכבר נאספו נתונים על לימודיו וכישוריו והוא התנסה במספר עבודות. אי לכך, לאור כל האמור לעיל, מצאתי להעמיד את בסיס השכר לעתיד על סך 8,500 ₪ ברוטו, 8,011 ₪ נטו.

הפסד השתכרות לעבר:

33. לאחר שעיינתי בחומר המצוי בתיק, ובכלל זה האמור בחוות הדעת, ולאחר ששמעתי את העדים הרלבנטיים בעניין זה, לא שוכנעתי כי לא היה ביכולתה של התובעת לשוב כליל לעבודה לאור נכויותיה ומצבה הרפואי.

34. יצוין כי לא הוצגו בפניי נתונים מדויקים בנוגע למועד היעדרה ושובה של התובעת לעבודה. בעוד שב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי התובעת שבה לאחר התאונה לעבודה למשך חודשיים וחצי, באמצע אוקטובר 2009 (ראה : סעיף 26 ו-51), הרי שבתצהיר תשובות לשאלון, הצהירה התובעת, כי שבה לעבודה ב- 21/9/09, אבל לא למשרה מלאה. בדומה, מורן ימין, מנהלת צוות שירות לקוחות במכתבה מיום 28/10/10 (ת/5) ציינה, שהתובעת שבה לעבודה ב- 21/9/09. התובעת בחקירתה שנאמר לה, כי חזרה לעבודה בשבוע השלישי של חודש אוקטובר 2009, השיבה שאינה זוכרת בדיוק את התאריך, אבל היא חזרה. מנגד, עינת בר, מנהלת מחלקת משאבי אנוש בלאומי קארד כותבת במכתבה מיום 1/2/12, כי התובעת שבה לעבודה בין החודשים נובמבר 2009 עד ינואר 2010 (נ/5). בדו"ח רציפות (נ/5), עולה כי התובעת עבדה 11 חודשים, מ- 2/09 עד 12/09, כאשר בין 6/09 ל-7/09 קיבלה דמי פגיעה.

35. ב"כ הנתבעת טען, כי עפ"י דו"ח רציפות ביטוח, התובעת שבה לעבודה מלאה עד לסוף חודש ינואר 2010 ועל כן, אין כל מקום לפצותה בגין תקופה זו. איני מקבלת טענה זו, הואיל וכפי שעולה מחוות-דעת המומחים ב- 17/1/10 עברה התובעת ניתוח ארטרוסקופיה, כך שברור שלא יכלה לעבוד עד סוף חודש ינואר 2010. טענה הזוכה לחיזוק מהאמור במייל ששלחה מורן ימין ליעל ביום 17/1/2010, כי התובעת מאושפזת החל מהיום לצורך ניתוח. אומנם ב- נ/5 צוינה תקופת עבודה מ- 1/10 עד 12/10 כשכיר, אך יש להסתכל על השכר שהינו 3,557 ₪, וברור שאינו מתייחס לשנה. לקחתי בחשבון בקביעת הפיצוי גם את השכר אותו קיבלה התובעת לאחר התאונה.

36. בשים לב לנכותה הרפואית והתפקודית של התובעת, לכך שביום 31/5/10, נבדקה במרפאה תעסוקתית ונקבע כי במצבה הנוכחי אינה מתאימה לעבוד (ת/5), ובכלל זה ששוכנעתי כי התובעת יכלה בשלב מסוים לשוב לעבודתה, והן בשים לב למשכורות שקיבלה לאחר התאונה (ראה תלושי השכר נכון לחודש יולי-דצמבר 2009), מצאתי לנכון לפסוק לה בראש נזק זה סכום גלובאלי בסך של 123,000 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד:

37. בהכפלת בסיס השכר של 8,011 ₪ נטו בשיעור הנכות התפקודית בשיעור 40%, ובמקדם ההיוון עד גיל 67, מתקבל הסכום של 832,636 ₪.

כאב וסבל

38. הפיצוי בראש נזק זה, לפי הנכויות הרפואיות שנקבעו לתובעת הינו 76,307₪ מעוגל.

אבדן פנסיה וזכויות סוציאליות:

39. כבר נפסק, כי פגיעה בכושר ההשתכרות פוגעת בהכרח גם בזכויות הסוציאליות. לאור אישורו של צו ההרחבה במשק המחייב את כל המעבידים לבטח את עובדיהם בביטוח פנסיוני זכאית גם התובעת לפיצוי בגין הפסדי פנסיה. בסעיף 6(א) לצו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה, קיימת טבלה של שיעורי ההפרשות מהשכר, שעולה באופן הדרגתי החל מ- 1/1/08, כאשר החל מ- 1/1/2014 הפרשות המעביד עמדו על סך 12%. בנוגע לעבר החישוב נעשה לפי ממוצע של הפרשות המעביד מ- 2009 ועד עתה, דהיינו שיעור של 7.55% (מעוגל), כך שההפסד עומד על 9,287 ₪ מעוגל. בנוגע לעתיד, לפי הפרשות המעביד בסך 12%, ההפסד עומד על 99,916 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:

40. התובעת פירטה בתצהירה את העזרה לה נזקקה בעבר ואשר לה תזקק בעתיד. בנוגע לעתיד הצהירה, בין היתר, כי בדקה עלויות עזרה מקצועית, ונוכחה לדעת שעלות כזו למשך 6 שעות בלבד ליום הינה 300 ₪ ו- 450 ₪ ליום שבת. סה"כ עלות עזרה חודשית לפי הצעת מחיר של מ.ס.ד שירותי סיעוד מגיעה אם כן ל- 9,000 ₪ לחודש, וזאת רק בעבור 6 שעות יומית. היא נזקקת לעזרה כפולה מכך של 12 שעות יומית.

41. אני מאמינה לתובעת, כי נזקקה ותזקק לעזרת צד ג', עזרה שביחס לעבר אף חרגה מהעזרה המקובלת מבני המשפחה, עד שהתייצב מצבה הרפואי, בשים לב למהות פגיעתה, המסמכים הרפואיים, האמור בחוו"ד, כך למשל בחוו"ד של ד"ר סודרי, תחת סעיף סיכום ומסקנות נאמר, כי לפי הבדיקה הקלינית התובעת הולכת עם צליעה משמאל ונתמכת בקב קנדי, ובכתף שמאל רגישות דיפוזית והגבלה אקטיבית בתנועתיות. בחוו"ד של ד"ר אליצור מיום 7/11/10 צוין, כי התובעת הגיעה לבדיקה בלוויית האם, נעזרת במקל הליכה, ובכלל זה בשים לב לנכויות שנקבעו לה, למעט לעניין הצלקת. כן, ביחס לעתיד, יש להניח, כי ככל שתתבגר התובעת תגבר השפעת הנכויות האורתופדיות שנקבעו לה, למעט בגין הצלקת, ותגביר את היזקקותה לעזרה, אך בוודאי לא בסכומים שצוינו בסיכומי התובעת שחרגו מכל פרופורציה. יצוין כי הפסיקה אליה הפנה ב"כ התובעת אינה מתאימה למקרה דנן, והנסיבות שם שונות לחלוטין מהמקרה נשוא דיוננו, כך למשל בנוגע לת"א (מחוזי-ת"א) 1046/04 תהילה אהרון ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' (11/9/11) המדובר בתובעת שנכותה הרפואית הצמיתה והמשוקללת כתוצאה מהתאונה עמדה על 75%. אותו הדין ביחס לת"א (מחוזי-ת"א) 1230/05 סיוון גנט נעים ואח' נ' אנדרי ברסקי ואח' (9/10/11), אשר שם הנסיבות היו שונות ממקרה נשוא דיוננו.

42. באשר להיקף העזרה לה נזקקה התובעת לאחר התאונה, נשאלה היא בחקירתה, איך היא מסבירה שנבדקה על-ידי מומחי בית-משפט, ולא העלתה בפניהם טענות שהיא צריכה שיכניסו אותה למקלחת, או שיחפפו לה את הראש, ותשובתה הייתה, שאינה יודעת מה רשמו או לאו, היא כן סיפרה שעוזרים לה ומקלחים אותה. יש להניח, כי לו היה כטענתה הדבר היה מופיע בחוות הדעת, או לחלופין התובעת הייתה קוראת למומחים להעיד, כדי לאשש טענה זו. יחד עם זאת, לא נעלם מעיני האמור בחוו"ד הראשונה של ד"ר אליצור, תחת סעיף תולדות התאונה, כי במשך 3-4 חודשים הייתה מרותקת לבית עקב הקשיים התפקודיים האורתופדיים, ובכלל זה האמור תחת סעיף מצבה הנפשי בעקבות התאונה, כי התובעת סובלת ממצבי רוח ירודים וממצוקה נפשית מוגברת על רקע הקשיים בהסתגלות והתמודדות עם הקשיים הגופניים, הטיפולים והניתוחים החוזרים.

43. הן התובעת והן זוהר הצהירו בדבר תשלום בסך של 2,500 ₪ לחודש בעבור העזרה אותה העניק לה עד אפריל 2010. בגין עזרתו הצהירה, כי התחייבה לשלם לו יותר מכך, והעריכה את עלות העזרה שהושיט לה בתקופה זו בכ- 7,000 ₪ לחודש. זוהר הצהיר, כי לאחר שהחל לעבוד ב- 13/4/10 המשיך לטפל בתובעת, אך סיכמו שלא יקבל יותר כספים במזומן, שעות עבודתו השתנו, והתובעת הבטיחה שתפצה אותו בעתיד בגין עזרתו. התובעת העריכה את עלות העזרה החודשית שמעניק לה בכ- 4,000 ₪, והיא מתכוונת לשלם לו עם סיום המשפט. דא עקא שבחקירת זוהר התברר, כי אין לו הסכם כתוב עם התובעת, אין לו כל תיעוד או רישום על שעות העבודה, מועדי וסכומי התשלום, אין בידיו מסמך או דף הפקדה בבנק שיכולים להראות ששולם לו או שקיבל תשלום, וכך גם עלה מעדות התובעת ואמה. התובעת השיבה לשאלה, אם יכולה להראות משיכות מהבנק שיראו על תשלומים לזוהר או לאחר, כי אין לה יותר מידי משיכות מהבנק, משום שהיה לה הרבה כסף בבית, וגם אמה כשהיה לה הייתה מביאה לה. טענה זו אינה עולה במידה מסוימת, בקנה אחד עם הצהרת אמה, כי בשל מצב התובעת, התובעת לא עבדה ועל-כן נאלצה במשך חודשים רבים לממן מכספה את העזרה שזוהר הושיט לתובעת.(ראה: סעיף 11 לתצהירה. ראה גם עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 25-27).

44. ב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי העובדה שזוהר לא נתבקש לחתום על מסמך כלשהו מעידה על האמון הרב ששרר בין התובעת ואימה לבין זוהר, ומעיד על פשטותם של האנשים שלא ראו כלל את הבעייתיות בהעברות במזומן ללא כל חתימה. היה מקום לקבל טענה זו, לו הייתה אסמכתא כלשהי אחרת שלא בצורת הסכם בין הצדדים לתשלום אותו קיבל, כגון משיכת כסף מהבנק וכיוצ"ב. דא עקא, שלא הוצגה כל אסמכתא בעניין. לכך מתווספת התמיהה, שהתברר כי זוהר לא ידע שהתובעת שבה לאחר התאונה לתקופה מסוימת לעבודה, ואף העיד, כי היא לא חזרה לעבודה לאחר התאונה (ראה : עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 12-18, עמ' 19, שורות 14-19). הדבר תמוהה, הן בשים לב לכך, שהתובעת העידה כי חזרה לתקופה מסוימת לעבודה, ובכלל זה כפי שעולה מדו"ח רציפות (נ/5), האמור בסיכומי ב"כ התובעת לעניין מועד חזרתה, וכפי שעולה מתלושי שכרה לאחר התאונה, כמפורט לעיל. משכך, לא ברור הכיצד זוהר העיד כי התובעת לא חזרה לעבודה, בשעה שהמדובר בתקופה בה למעשה העניק לה את העזרה ואף קיבל שכר בעבור כך. טענה הזוכה לחיזוק לאור עדותו ביחס לחזרתה לעבודה: "...כל התקופה שאני הייתי שם, אין סיכוי היא לא חזרה" (שם, עמ' 19, שורה 19). לא זו אף זו, שנאמר לו, בהנחה שהתובעת כן חזרה לעבודה והוא נמצא שם, הכיצד אינו יודע שהיא חזרה, השיב כי ההנחה הזו היא דמיונית לחלוטין. (שם, עמ' 19, שורות 23-31) .

המדובר בתמיהה היורדת לשורשו של עניין, ויש בה כדי להשפיע על נכונות הטענה של היקף העזרה לה זכתה התובעת מזוהר. מעבר לכך, בעדות זוהר התברר, כי המוצהר על ידו בתצהירו אינו מדויק. בעוד שהלה הצהיר, כי לאחר שהחל לעבוד באפריל 2010, המשיך לטפל בתובעת ללא תשלום, הגיע בעיקר בשעות אחה"צ והערב ולעיתים בשישי-שבת שבהם לא עבד, הרי שבחקירתו הנגדית התברר בנוגע לעזרה שהעניק לתובעת לאחר שהחל לעבוד כי: "...אין לי מחויבות מבחינת שעות להגיע, אני לא מחתים כרטיס, אני לא התחייבתי לה בזמן שאני עובד שאני אבוא, אני בא לפי הזמן שלי" (ראה: עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 18-20). דהיינו, המשתמע מכך, שלאחר שזוהר החל לעבוד, העזרה לה העניק לתובעת לפי דבריו, הייתה כשהזדמן לו, ולא משהו רציף ועקבי.

45. זוהר העיד, כי עזר לתובעת בבית-החולים, כשהיא יצאה משם הרימה הביתה על גבו. עדות זו אינה עולה בקנה אחד עם מצב התובעת כפי שעולה מתעודת חדר המיון (נ/1). אומנם, ערה אני לעדות זוהר בעניין, כי הוא לקח התובעת עם המיטה לרופא, הלה לא הסתכל עליה ונתן להם את המכתב, הם לקחו כיסא עד היציאה של בית-החולים. יחד עם זאת, טענה זו לא הוכחה כלל באמצעות העדת הרופא. מעבר לכך, לא ברור מי סייע לתובעת בעת הגעתה למשטרה יומיים לאחר מכן ב- 10/6/09 ומסירת הודעתה במשטרה (נ/2). אם הייתה כה מוגבלת, עד שנאלצה שיסחבו אותה על הגב, הכיצד הגיעה למשטרה ?

46. התובעת הצהירה, בנוגע לעזרה שקיבלה מתומר, תוך שהבטיחה לו כי תפצה אותו ותשלם לו תמורת עזרתו מיד עם קבלת פיצוי מחברת הביטוח. בדומה הצהיר תומר אודות העזרה שהעניק ומעניק לתובעת. מעדותו השתמע, כי העזרה אותה העניק לתובעת הייתה על רקע חברי, כך שלדבריו הוא והתובעת מכירים 10-11 שנים בערך, הוא לא ביקש בעבור עזרה זו כסף: "היא הבטיחה לי אך לא ביקשתי מימנה, אבל זה מרצונה החופשי, היא אמרה לי שהיא תקבל פיצוי ותפצה אותי" (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 8-9). שנאמר לו שהם לא דיברו על שום דבר קונקרטי, השיב כי זו הייתה אמירה כללית, זה נאמר כמה פעמים בלי שום קשר לחברות שלהם. לא זו אף זו, לאור עדותו כי עבד בקומברס בשנים 2000-2011 ושעות עבודתו היו מ- 8.30-9.00 עד 18.00-19.00, יש להניח כי היקף העזרה אותה קיבלה התובעת בשנים אלו ממנו, לא הייתה רבה, בשים לב לכך שערה אני לעדותו, כי לתובעת היו הרבה נפילות מצב רוח עד כדי כך שנסע אליה ב - 0:00 בלילה. יחד עם זאת, גם אם נאלץ לנסוע אליה לפעמים בלילות, עדיין בשים לב לשעות עבודתו, נראה כי היקף העזרה אותה יכל להעניק לה אינו רב. לכך מתווסף האמור בתצהירו, כי החל מ- 9/11 הפסיק את עבודתו בקומברס, החזיר את הרכב, כך שהיה פחות נייד להגיע באופן שוטף לביתה. מעבר לכך, תמוהה הדבר שגם עד זה בדומה לזוהר, העידו כי התובעת לא חזרה לעבודה לאחר התאונה. לדבריו הוא נפגש עם התובעת בשעות הערב, אחרי שעות עבודתו, ולא מעניינו מה אנשים עושים במהלך היום שלהם, הוא לא שאלה מה קרה לה במהלך יומה, אלא היה חשוב לו לשאולה מה שלומה ואיך היא מרגישה. טענה זו תמוהה מאוד, בשים לב לאמור בתצהירו ובעדותו כי ערך עם התובעת שיחות נפש, האם זו לא העלתה בפניו את דבר חזרתה לעבודה, ואולי לא היה לה קשה כלל לשוב לעבודה, שאם לא כן, יש להניח, כי הייתה מעלה קושי זה בפני המסייעים בידיה.

47. הן התובעת והן אמה הצהירו, כי נאלצו לשכור עזרת עוזרת בית, עקב מצב התובעת. ברכה הצהירה בעניין, כי מצב התובעת הוחמר במהלך השנים, ועל-כן נאלצה לשכור עוזרת בית שתנקה את בית המשפחה ותעזור בהכנת אוכל, וכי קודם לפגיעת התובעת, לא נעזרה בעוזרת והתובעת היא זו שהייתה מנקה ומכינה אוכל בשביל שתיהן, אלא שגם כעת לא נתמכה טענה זו בכל אסמכתא. ברכה העידה, כי לא דיווחה על עוזרת הבית למל"ל וכי אין לה רישומים שאפשר לבדוק מתי שילמה והכיצד, היא לא מסרה את שמה לעו"ד, כי עבדה אצלה בשחור. אין להכביר במילים אודות טענה זו ו"די לחכימא ברמיזא". בדומה התובעת העידה, כי לא דיווחה על העוזרת לביטוח לאומי. התובעת לא קראה לעדות לעוזרת, כאשר המדובר בעדה רלבנטית ונחוצה, אשר אף היא הייתה יכולה להעיד על מצב התובעת, נכון לתקופת העסקתה. הלכה היא, כי הימנעות מהעדת עד פועלת לרעת הצד שנמנע מהעדתו, ובמקרה דנא התובעת.

48. ברכה הצהירה, כי בעקבות העול הכספי שנפל עליה נאלצה בפברואר 2010 למכור את חלקה בבית שקיבלה במתנה מהוריה וקיבלה תמורת חלקה 115,000 ₪ שאת כולו הקדישה למען התובעת וזאת בנוסף לכספים מזומנים שהיו ברשותה לתשלום לעוזרת הבית ולזוהר. בלא להתייחס לטענות שהעלה ב"כ הנתבעת ביחס להצהרה זו, מתברר כי הצהרה זו אינה מבוססת דיה, משום שברכה לא זכרה מי היה הקונה. לא זו אף זו, בעדות ברכה התברר, כי היו עוד שותפים למכירה : "אחי וגם אחיין שלי וגם אשתו של אחי שנפטר" (עמ' 32 לפרוטוקול, שורה 3), אשר יכלה להעידם לעניין קבלת סכום זה. אומנם, ברכה העידה, כי אינה מדברת עם אחיה, אך ניתן היה לבקש להזמינו באמצעות בית-המשפט. ערה אני לכך, כי ב"כ התובעת הצהיר לפרוטוקול שההסכם היה ברשותו, וכי הוא לא מוצא אותו, אלא שהוא היה יכול לבקש העתקו מאחרים.

49. התובעת צרפה לתצהירה הצעת מחיר להזמנת שירותי סיעוד פרטיים, מיום 18/12/13, אלא שהיא לא הזמינה לעדות את נותן ההצעה, ובכלל זה לא ברור מה מכילים אותם שירותי סיעוד, שכן אין להשוות בין אדם בעל נכות בשיעור 100% הנזקק לשירותי סיעוד מלאים למשל לבין אדם לו נכות פחותה ונזקק לעזרה חלקית. מאותו מסמך אם כך לא ניתן ללמוד על העלות האמיתית של ממדי העזרה לה נזקקה ותיזקק התובעת בפועל.

50. לאור מהות פגיעת התובעת, המסמכים הרפואיים, הנכויות שנקבעו לה, וכל הנתונים לעיל, הנני פוסקת לתובעת על דרך האומדנא פיצוי גלובלי בראש נזק זה בסך של 50,000 ₪ לעבר ולעתיד.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד:

51. התובעת הצהירה, כי בעקבות התאונה הוטלו עליה הוצאות בסכומים לא מבוטלים ושאינם מכוסים על-ידי סל הבריאות והמל"ל. לפי דרישת רופאיה נדרשה לעזרים תומכים, כולל מגן ברך שעלותו כ- 750 ₪, בשל הבלאי יש להחליפו לפחות פעמיים בשנה, ועל-כן המדובר בהוצאה נוספת מהוונת של כ-50,000 ₪. כן נדרשה להשתתף בעלות דמי תרופות וביקורים רפואיים ולהשלים מכספה טיפולים נפשיים. בנוסף, נזקקה גם למסאג'ים ולטיפולים אלטרנטיביים, כדיקור, שממנת אותם מכיסה. כן, נדרשה ותידרש לתרופות, טיפולים נוספים בעתיד שחלקם אינם ממומנים על-ידי קופת חולים והתייעצויות עם מומחים. לשם קבלת שירותים הממומנים על-ידי קופ"ח נדרשת ותידרש לשלם השתתפות עצמית, שרק חלקה מוחזרת לה ולא בקביעות.

התובעת ביקשה בסיכומיה, שבית-המשפט יפסוק בראש נזק זה באופן גלובאלי, תוך שהפנתה לאמור בחוו"ד של ד"ר אליצור לעניין הצורך בטיפולים נפשיים. ב"כ התובעת עוד טען כי על-פי חוק ההתייעלות הכלכלית התובעת מוגבלת בסל הבריאות המקנה לה זכות לטיפולים נפשיים ספורים במסגרת הציבורית. אי לכך, לפי האמור בחוו"ד והעלות בשירות הפרטי, יש לקבוע לתובעת פיצוי בגין הטיפולים הנפשיים בסך של 22,800 ₪ לכל שנה עד סוף תוחלת החיים. בנוסף לכך, יש לפסוק לה, הוצאות נוספות לעבר ולעתיד באופן גלובאלי בסך של 300,000 ₪. מנגד, ב"כ הנתבעת טען שאין לפסוק לתובעת בגין ראש נזק זה.

52. ממכלול הנתונים שהוצגו בפניי שוכנעתי כי התובע זכאית לפיצוי בראש נזק זה, אך לא בשיעור הנתבע על-ידה, וזאת מהנימוקים הבאים :

א. בסעיף 8(א)(א2)(3) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994 נקבע, כי: "קופת חולים לא תגבה מנפגע תאונת דרכים תשלום השתתפות עצמית בעבור שירותים הכלולים בתוספת השניה ובצו לפי סעיף קטן (ז) הניתנים לו לפי חוק זה בשל הפגיעה האמורה. בתוספת השנייה נמנים שורה של שירותים הניתנים על-ידי קופ"ח, כגון ביקורים במרפאות, כאשר סעיף 22 לתוספת השנייה עוסק במקצועות פארה-רפואיים, כגון פיזיותרפיה ושירות פסיכולוגי. התובעת לא פרטה מה החלק של ההשתתפות העצמית שמוחזר לה, ולא הזמינה לעדות איש מקופ"ח כדי לאשר מה תחולת הטיפולים ו/או השירותים אותם תהא זכאית לקבל מקופ"ח. טענה זו זוכה לחיזוק, הואיל והתובעת צרפה לתצהירה לשם הדוגמא קבלות בעבור שירות של רפואה מקצועית: נוירולוגיה ואורתופדיה (נספחים ד'12-ד'13), כאשר בסעיף 1(ב) לתוספת השנייה, שעניינו רפואה מקצועית, נכללים שירותים אלו.

ב. התובעת אישרה, כי הגישה קבלות על תרופות לקופת חולים (עמ' 63 לפרוטוקול, שורות 26-29).

ג. התובעת בחקירתה שנשאלה האם פנתה לביטוח לאומי לבקש מתקן לברך, השיבה שפנתה לקופת חולים ואינה זוכרת אם נתנו לה את הכל. בהמשך העידה, כי היא קנתה את זה, וכי אינה זוכרת אם קיבלה החזר חלקי, ומאז לא קנתה עוד אחד, כי זה הרבה כסף, וכי לא ביקשה דבר מביטוח לאומי. מאחר ועסקינן בפגיעה שהוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה, הרי שהוצאותיה הרפואיות מכוסות על-ידי המל"ל, ונהי הוא, כי היה מקום לפנות בעניין זה למל"ל. כן, היה מקום מצידה לבדוק טרם העלאת הטענה בתצהיר אם קיבלה החזר בעבור המתקן לברך או לאו.

ד. בחוות-דעת ד"ר אליצור מיום 7/11/10 צוין, כי נדרשות 30 פגישות לשנה. מחיר פגישה טיפולית בשירות הציבורי הוא 190 ₪ לשעה ובפרטי כפול מכך. בחוות דעתו מיום 1/7/12 קבע את נכותה הצמיתה של התובעת, תוך שמציין כי היא זקוקה להמשך טיפול נפשי, מבלי שציין מה כמות הטיפולים הנדרשים. העובדה שהמומחה ציין את העלות בשירות הפרטי, אינה מחייבת שבית-המשפט יפסוק לתובעת לפי עלות זו, במיוחד שהתובעת לא הוכיחה לכמה טיפולים היא זכאית בשירות הציבורי, מכוח סל הבריאות, וכאשר בחוות דעת השנייה, עולה כי התובעת מתמידה בטיפול פסיכאטרי אצל ד"ר רבא, אשר הינה פסיכיאטרית במרפאה לבריאות הנפש ביפו, דהיינו, שהמדובר בטיפול בשירות הציבורי. טענה זו זוכה לחיזוק, הואיל ושנאמר לתובעת בחקירתה, כי היא נמצאת בטיפול פסיכולוגי עתה, השיבה: "כן, אני כל התקופה מקבלת טיפולים במסגרת בריאות הנפש" (עמ' 67 לפרוטוקול, שורות 12-13). בהמשך לאמור לעיל, התובעת לא הוכיחה כי פנתה למיצוי זכויותיה במל"ל ובקופ"ח.

53. יחד עם זאת, מותר להניח בנסיבות העניין לאור מהות פגיעתה ונכותה, שגם אם הייתה פונה למל"ל לא הכל היה מכוסה על ידו, וגם בעתיד לא הכל יכוסה על ידו, ובשים לב גם לטיפולים הנפשיים כאמור בחוו"ד, מצאתי לנכון לפסוק פיצוי בראש נזק זה על דרך האומדנא בסך של 50,000 ₪.

ניידות – נסיעות:

54. ב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי הוכח שהתובעת מוסעת על-ידי אמה ומגישי העזרה לכל בדיקה רפואית ולכל צורך, וכי רכבה של ברכה משמש מאז התאונה בשירותה המלא והבלעדי של התובעת, כך שכל הוצאות הדלק שנדרשו הינם לצרכי התובעת, וכי יש לפסוק לה גם עלות טסט וביטוח הרכב המשמש אותה, ולחלופין לפסוק באופן גלובאלי סך של 350,000 ₪ לצרכי ניידות/ הוצאות נסיעה. ב"כ הנתבעת טען מנגד, כי אין לפסוק לתובעת בגין ראש נזק זה.

55. מאחר והמדובר בפגיעה שהוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה, נהי הוא שהנסיעות הן חלק מההוצאות המכוסות על-ידי המל"ל, וזאת כנגד הצגת קבלות. בעניין זה, אין מקום לפסוק עלות טסט וביטוח הרכב, שאינן חלק מהחזר הנסיעות המגיע לתובעת, בטח ובטח כאשר לא הוכח שברכה לא עשתה שימוש ברכב גם לצרכיה היא. יחד עם זאת, אין ספק שנגרמו לה הוצאות נסיעה בעבר, לטיפולים הרפואיים להם נזקקה ואף תזקק לנסיעות לטיפולים לאור נכותה, ובשים לב לאמור בחוו"ד אליצור מיום 1/7/12, כי התובעת זקוקה להמשך טיפול נפשי, כך שתאלץ לנסוע לטיפולים אלו. בהתחשב בטיפול לו זכתה התובעת כעולה מהחומר הרפואי וחוות הדעת, בגובה נכותה ומידת מוגבלותה, ובכלל זה לאחר שמיעת התובעת ועדיה לעניין העזרה שהוענקה לה, יש להניח כי היו ויהיו הוצאות שלא כוסו ויכוסו על-ידי המל"ל, ועל כן אני פוסקת פיצוי בראש נזק זה על-דרך האומדנא, בסך של 15,000 ₪.

56. בסיכומו של דבר, סה"כ הפיצוי לו זכאית התובעת הוא בסך 1,246,859 ₪. מסכום זה יש לנכות את תשלומי המל"ל בסך 831,153 ₪, כך שהיתרה לה זכאית התובעת היא בסך 415,706 ₪. לסכום זה יש להוסיף החזר אגרה ושכ"ט עו"ד בשיעור 13%. מסכום זה יש לנכות תשלום תכוף (נ/15) משוערך להיום 23,046 ₪.

על הנתבעת לשלם לתובעת באמצעות בא כוחה את הסכומים דלעיל תוך 30 ימים, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק-הדין לצדדים

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ד, 10 יולי 2014, בהעדר הצדדים.