1. במועדים הרלוונטיים עבד התובע אצל הנתבעת. לטענתו הוא החל עבודתו אצלה ביום 20.3.84 כמחסנאי-סבל במחלקת קירור, תחילה בסניף חיפה ולאחר מכן בסניף אלון תבור. לטענתו במהלך עבודתו הוא הרים ארגזים במשקלים כבדים שונים. עוד הוא טען כי במהלך עבודתו הוא הועסק בהרמת וסידור משטחים מסוגים שונים שהקיבולת שלהם נעה בין 54 ל- 74 ארגזים. בשנת 03' הועבר התובע מתפקידו לתפקיד של מלגזן. תנאי עבודתו, כך טענתו, גרמו לכך שהוא החל לסבול מכאבים ומגבלות בעמוד השדרה. על פי חוות דעת של ד"ר אלכסנדר ברוסקין, מטעמו, קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתו לבין נכות רפואית שהוסבה לו, ובשיעור של 42%. גם המוסד לביטוח לאומי, הגם שתחילה דחה את תביעתו של התובע, בסופה של דרך הכיר בקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו לבין נכותו, ופסק לו נכות צמיתה בהתאם.

לנוכח סברתו של התובע כי מחלת המקצוע שלו היא פועל יוצא של רשלנות מעבידתו-הנתבעת, הוגשה תובענת הנזיקין שבפניי. הנתבעת התגוננה בפני התביעה. בראשית כתב הגנתה נטענה, בהרחבה, טענת ההתיישנות. עם הגשת כתב ההגנה הונחה בפניי בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות. הונחה בפניי תשובת ב"כ התובע לבקשה האמורה ותשובה לתגובה מטעם ב"כ הנתבעת.

2. בעקבות ישיבת קדם משפט ראשונה, ולאחר שב"כ הצדדים לא הגיעו להבנה, ביקש ב"כ הנתבעת לזמן "דיון לגופו בשאלות העובדתיות הנוגעות לשאלת ההתיישנות ולדון בה תחילה" (בקשה מ- 20.7.10). אף ב"כ התובע עתרה "לקבוע דיון לשמיעת ראיות בבקשה למחיקה על הסף" (בקשה מ- 11.8.10). בהמשך הדרך, ובמצורף להודעת ב"כ התובע מיום 20.6.11, הוגשו ראיות התובע בסוגיית ההתיישנות. אלו כללו את תצהיר עדותו של התובע וחוות דעתו של ד"ר ברוסקין הנ"ל. בהחלטתי מיום 3.8.11 נתבקשו ב"כ הצדדים להודיע "האם ניתן להכריע בשאלת ההתיישנות על יסוד החומר שבתיק וסיכומי טענות". על כך השיבה ב"כ הנתבעת כי היא "מסכימה כי ביהמ"ש יכריע בשאלת ההתיישנות על סמך החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות" (סעיף 1 להודעה מיום 12.9.11). אכן, בהמשך הבהירה ב"כ הנתבעת כי אין בהחלטה הצפויה "כדי להשליך על התביעה ושאלת האחריות, המוכחשת, אשר אמורה לדון באופן נפרד אם ביהמ"ש יחליט לדחות הבקשה למחיקת התביעה מחמת התיישנות" (סעיף 2). ולנוכח זאת "הנתבעת עומדת על כפירתה בחבות ומכחישה כל טענות התובע ועומדת על חקירתו ועל חקירת עדיו, ככל שהתיק יגיע לכך" (סעיף 3).

3. לנוכח כל אלו הוריתי על הגשת סיכומי טענות בשאלת ההתיישנות. לאחר שאלו הונחו בפניי עתרה ב"כ התובע להורות על הוצאת נספחים א/1, ה/1 ו-ו' לסיכום טענות ב"כ הנתבעת, ומחיקת סעיפי הסיכומים המתייחסים אליהם. לאחר עיון בנתונים שבפניי הכרעתי ביום 29.1.12, כמשאלת ב"כ התובע. אכן ב"כ הצדדים הגיעו להבנה מהם הנספחים שעליי להתעלם מהם, לנוכח הנתונים האמורים. כפי שיבואר להלן להתפתחות הדיונית, כפי שנפרסה לעיל, תהא משמעות לעניין מאזן שיקוליי.

4. סוגיית ההתיישנות בתביעות נזיקין, בפרשיות הדומות לזו שבפניי, זכתה לפסיקה ענפה ונרחבת, ולאחרונה על ידי כב' השופט עמית, ב-ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (במאגרי "נבו"; להלן – "פרשת גיא-ליפל"). במוקד הפרשה שם, אף במוקד הדיון שבפניי, ניצב סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1959 (להלן – "חוק ההתיישנות") המורה אותנו כי אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

ועוד צריכה לפנים הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – "הפקודה"), על פיו המועד בו נולדה עילת התביעה הוא ב"מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום אירוע הנזק". לעניינה של הוראה זו ציינתי, בפסק דיני ב-ת.א. 2210/03 חוג'יראת עאדל נ' מחצבות פיוניר (ישראל) בע"מ (במאגרי "נבו") כי "ברי, איפוא, כי המטרה היא לנזקים שתהליך התהוותם וגיבושם אינו חד-משמעי ואינו מאותר וממוקד במועד קונקרטי פלוני. כך, לכאורה, ככל שעסקינן בנזקי שמיעה בכלל, ובנזקי טינטון ושמיעה בפרט. אין חולקין כי הנזק האמור הולך ומתהווה בדרך תהליכית. משום כך התחבטה הפסיקה אימתי יחשב הנזק כנזק ש'נתגלה' לניזוק" (סעיף 9). לעניין זה פסק זה מכבר כב' השופט ברק, ב-ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח', פ"ד לח(4) 554, כי "התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של 'מה בכך', אשר 'אדם בר-דעת במזג רגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך'.... כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו" (עמ' 559).

5. השופט עמית, בפרשת גיא-ליפל הנ"ל, דן ביחס שבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לסעיף 89(2) לפקודה. בפסק דינו הוא סיכם את סוגיית היחס בין שני הסעיפים בציינו "ואסתפק אפוא בשורה התחתונה לגבי 'חלוקת התפקידים' בין שני הסעיפים: ההסדר הכללי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על כל רכיביה של עילת התובענה (ברשלנות: רכיב ההתרשלות ורכיב הקשר הסיבתי) למעט רכיב הנזק, לגביו חל ההסדר המיוחד והמפורש שבסעיף 89(2) לפקודה, הקובע את מחסום עשר השנים. מכאן, שגם אם התיישנה עילת התביעה ככל שהדבר נוגע ליסוד הנזק, די בכך שאחד מהיסודות האחרים של העילה התגלה באיחור על ידי התובע על מנת שיושעה מירוץ ההתיישנות. לדוגמה: אם הנזק אירע בשנת 1997 ונתגלה בשנת 2002 אך לא נתגלו הקשר הסיבתי או ההתרשלות, התביעה לא תתיישן בשנת 2007 למרות תקרת 10 השנים, ולמעשה לא תתיישן כל עוד מירוץ ההתיישנות מושעה בשל כלל הגילוי המאוחר. מכאן חשיבותו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות כהסדר המקל עם התובע במצבים של התיישנות שלא מדעת, במיוחד במצבים של מחלות סמויות ונזקים סמויים אחרים..." (סעיף 36).

משמע, לענייננו, גם אם אפסוק לחובת התובע, הן בשאלת רכיב הנזק והן בשאלת ההתרשלות, ככל שעסקינן בסוגיית ההתיישנות, הרי התביעה לא תתיישן, עקב כלל הגילוי המאוחר, ככל שעסקינן בשאלת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת לנזק שנגרם. לנוכח הנסיבות שבפניי, כפי שיפורט, בדעתי למקד עיקר מעייניי בעניינו של כלל הגילוי של הקשר הסיבתי.

לעניינו ממשיך ומורה השופט עמית כי "כלל הגילוי המאוחר חל כאשר יש פער בין המציאות העובדתית והמשפטית לבין השתקפותה של מציאות זו בתודעת התובע והוא משעה את מירוץ ההתיישנות עד למועד בו יש בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו .... בהעדר ידיעה של התובע, אשר לא גילה ולא היה עליו לגלות כי קמה לו עילת תביעה, נחלשים חלק מהטעמים שבבסיס דיני ההתיישנות. לא ניתן לראות את התובע כמי שויתר או ישן על זכויותיו ולא ניתן לבוא אליו בטרוניא על כך שיצר ציפיות אצל הנתבע כי ויתר או מחל על תביעתו. לכן תושעה נקודת הפתיחה של מרוץ ההתיישנות עד למועד בו התובע מגלה או יכול לגלות את העובדות הטעונות גילוי (גלעד- הצעה לשינוי החוק, 122- 123)" (סעיף 40).

ומה מאפיין את שאלת קיומו של הקשר הסיבתי, בהקשרה של סוגיית ההתיישנות? מבאר השופט עמית כי "להבדיל מרכיב הנזק אין לו (לקשר הסיבתי הנ"ל – ש.ל.) ביטוי מוחשי-פיזי והוא נקבע בתהליך מחשבתי של הערכת נתונים, לעיתים נתונים מדעיים-רפואיים..." (סעיף 44).

6. ועוד צריכה לפנים לענייננו השאלה מהי רמת המודעות או היקף הידע שברשות התובע, על מנת שנראה בו כמי שידע את עובדות העילה, לעניינו של הקשר הסיבתי, לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות? אף על כך משיב השופט עמית כי "די איפוא בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש הוא גילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע..., די כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע ..." (סעיף 45).

ומה הדין ככל שעסקינן בחשד לקשר סיבתי? אף בעניין זה מורה השופט עמית כי "הפסיקה הכירה בחשד כשקול לידיעה בכוח, ואף הנמיכה את הרף עוד יותר". וכך, בפרשה פלונית, הרי "מרגע שנתגלה לראשונה מחלתו הקשה של המערער היה עליו לנהוג כאדם סביר ולפנות בסמוך לגילוי המחלה כדי לנסות לברר אפשרות קיומה של זיקה סיבתית בין מחלתו לסביבת עבודתו, שהייתה כרוכה בטיפול בחומרים מסוכנים..." (סעיף 47).

7. ואולם בסוגיה זו ראוי אף להתייחס לתובנה נוספת לעניין פועלו של אדם סביר בנסיבות אלו. הדברים בוארו בפסק דינו של כב' השופט ג'ובראן ב-ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרצמבטיות בע"מ (במאגרי "נבו"; להלן – "פרשת טבע"). הוא חוזר ופורס את מכלול הקשיים העומדים ביישומו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. וכך הוא מורה אותנו:

"אין חולק, כי מלשונו הברורה של הסעיף כמו גם מתכליתו עולה, כי אין די בכך שיוכיח התובע כי לא ידע בפועל על העובדה, אלא, עליו להוכיח כי אף 'בזהירות סבירה' לא יכול היה לגלותה, קרי, מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר. קביעת היקף החובה המוטלת על הניזוק על מנת לעמוד בסטנדרט זה אינה פשוטה ונגזרת מתכליות דוקטרינת ההתיישנות. עלינו להיזהר ולקבוע את הגבול כך שלא יוטל נטל בלתי סביר על הניזוק. אין זה מן הרצוי כי כל אדם שעבר טיפול רפואי יפנה מייד לקבל חוות דעת מומחה מפאת החשש שמא הייתה התרשלות בטיפול אף ללא יסוד אמיתי להניח כך... על כך ניתן להוסיף, כי ייתכנו אף סיבות נוספות מדוע נמנע ניזוק, אף אם עלה בו חשד כאמור, מבירור חששו כי הנזק ארע בהתרשלות. כך למשל, כאשר אותו הניזוק מצוי עדיין במהלך הטיפול הרפואי ואינו יכול או אף אינו מעוניין לעסוק בבירורים הנדרשים (והשוו, גוטל, הסדר חדש לדין התיישנות?, בעמודים 841-837). מן העבר השני, ברי כי אין בשיקולים אלו בכדי להפחית את החובה המוטלת על הניזוק לחלוטין ויש לבחון את התנהגותו בהתאם לפרטי המקרה הקונקרטי. אך מובן הוא, כי ככל שהנזק חמור יותר וככל שהנסיבות בהן נגרם הנזק מעוררות חשד הן, כן תגבר הציפייה ממנו לפעול לבירור זכויותיו" (סעיף 18)

משכל אלו בצקלוני אחזור לפרשה שניצבת בפניי.

8. בעקבות הגשת התביעה הרי במסגרת כתב ההגנה נטענה במפורט טענת ההתיישנות ואף הוגשה הבקשה לסילוק על הסף נשוא החלטתי זו. לעניינה, וככל שעסקינן בשאלת הקשר הסיבתי, ראוי לאזכור סעיף 7 לבקשה בו נטען כלפי התובע כי "בביקורת אצל ד"ר ס.נודלמן, רופא תעסוקתי, מיום 23.10.95 טען התובע, כפי שטוען גם היום, במסגרת כתב התביעה, כי מצב גבו ממנו סובל כבר משנת 1991 הינו בזיקה לעבודתו לרבות הרמת הארגזים ותנאי הקירור". מכאן, כך המשך הטענה, כי "התובע ידע כבר אז לגבי הקשר הסיבתי הנטען בין עבודתו לבין מצבו הנטען וכי כבר ב- 95', נזקיו היו מגובשים ובשל כך ... הרי עילתו התיישנה כבר ב- 2005 לכל היותר...".

9. ב"כ התובע, בתגובתה, טענה, בעיקר, כי לצורך הכרעה בסוגיה האמורה יש צורך בגביית ראיות. שהרי, כך טענתה, מחומר הראיות "לא ניתן להבין כי הוא ידע בזמנו כי כאבי הגב הינם כתוצאה מעבודתו!! שאלה זו הינה כאמור שאלה עובדתית רפואית הטעונה בירור מעמיק ובוודאי ובוודאי אינה מהווה טעם לדחיית התביעה על הסף" (סעיף 7).

10. בהמשך הדרך, ולליבונה של סוגיית ההתיישנות, המציא התובע את ראיותיו. אלו כללו את חוות דעתו של ד"ר א. ברוסקין, ובעיקר את תצהירו. משאלו היו פני הדברים ביררתי האם ב"כ הצדדים מסכימים כי ניתן להכריע בשאלת ההתיישנות "על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות" (סעיף 2 להחלטתי מיום 3.8.11). על כך השיבה ב"כ הנתבעת בחיוב, הכל כמפורט בסעיף 2 מעלה להחלטתי זו.

ב"כ הצדדים, איפוא, הגישו סיכום טענותיהם. בעקבות זאת, כזכור, התעוררה מחלוקת לעניין צירוף מסמכים פלוניים לסיכום טענות ב"כ הנתבעת. במחלוקת זו, כך הראיתי בסעיף 3 מעלה להחלטתי זו, ידו של התובע הייתה על העליונה.

11. בפתח סיכום טענותיו מציין ב"כ הנתבעת כי הוא אינו מתייחס ליתר הטענות שבמחלוקת "לרבות שאלת האחריות, הקשר הסיבתי וכן מהימנות התובע ומבהירה כי הינה כופרת באמור בתצהיר התובע ושומרת לעצמה את הזכות לחקור אותו על תצהירו". דומה שב"כ הנתבעת לא דק פורתא. אכן, ככל שידו של התובע תהא על העליונה, באופן שאדרש לתביעה לעיצומה, אכן שנויה במחלוקת שאלת האחריות, מהימנותו של התובע וכמובן גובה הנזק. ככל שעסקינן בעניינו של "הקשר הסיבתי", יש לדייק ולדון בו בשני הקשרים. הראשון, הוא לעניין הקשר הסיבתי בנושא סוגיית ההתיישנות נשוא החלטתי זו. בעניין זה התובע לא ייחקר בעתיד על תצהירו. כך, משעה שהנתבעת הסכימה כי ניתן להכריע על יסוד החומר שבתיק, משמע תוך ויתור על חקירתו של התובע על תצהירו. השני, לעניין הקשר הסיבתי בסוגיה הנזיקית. וכך, לדוגמה, רשאית הנתבעת לטעון להעדרו של קשר סיבתי בין רשלנות אפשרית שלה לבין הנזקים שנגרמו לתובע. ברי שהנתבעת תהיה רשאית להתגדר בעניינו של קשר סיבתי, ואולם אך בהקשר זה.

12. עתה נתבונן בתצהירו של התובע. ככל שעסקינן במפגש הנטען שלו עם ד"ר נודלמן משנת 95', הוא ציין כי "משך שנים לאחר שנת 1995 היה 'שקט' ולא התלוננתי על כאבי גב עד להתעוררות הכאבים מחדש, למיטב זיכרוני, ועל פי התיעוד הרפואי שיש בידי לקראת סוף שנת 03'" (סעיף 4). או-אז, ומשחלה החמרה רצינית במצבו, רק אז הוסבר לו כי יכול ומצבו הרפואי "נובע מביצוע עבודתי משך שנים רבות" (סעיף 5). רק כתוצאה מכך הוא הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן – "המל"ל"). זה דחה את תביעתו ומשום כך הוא הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בה זכה. רק כתוצאה מכך הוא זומן לוועדה רפואית לעררים של המל"ל אשר פסקה לו נכות צמיתה בשיעור של 20%, ואף זאת רק החל מיום 2.4.04.

13. אכן העובדה שהתובע לא נחקר על תצהירו אינה מחייבת, בהכרח, כי אאמץ את האמור שם. אין לי ספק כי ויתור זה על חקירת התובע שייר בידה של הנתבעת את זכותה להראות שאין להאמין לגרסה זו של התובע, על יסוד נתונים ומסמכים המצביעים על כך שאין ליתן לה אמון.

ואכן, בראש סיכום טענותיה ביקשה הנתבעת להראות בתיעוד רפואי, הוא נספח א/1, כי אין ממש בטענות התובע "כאילו כאבי הגב מהן סבל בשנות 1995 – 1980 'נרגעו' לאחר מכן והופיעו שוב רק ב- 2003". ואולם, משעה שהכרעתי שלא אדרש לתיעוד רפואי זה, אכן אין בדעתי לעשות כן.

14. משאלו הם פני הדברים ניצבת לחובתו של התובע, בעיקר, התרשומת של ד"ר נודלמן משנת 1995 בה נרשם "23.10.95 בן 40, מחסנאי, בתנובה מחלבה במשך 13 שנה. עבודה פיזית. הרמת והעברת ארגזים במשקל 15-16 ק"ג בקירור. לדבריו, מ-1991 סובל מבעיות גב תחתון עם הקרנות לרגל שמאל...".

מסמך זה, לכאורה, עלול לעמוד לרועץ לתובע. שהרי הוא מצביע על כך שלא זו בלבד שהוא יודע על הכאבים מהם הוא סובל, אלא אף הוא קושר אותם, לכאורה, לעבודתו שהוא ידע אף לתאר את מאפייניה הייחודיים. וכאמור, השופט עמית ציין כי "די איפוא בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי... די כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע".

15. מנגד ניתן לשקול שיקולים לזכותו של התובע, כעולה מפסק דינו של השופט ג'ובראן בפרשת טבע. והרי שם הוא ציין, כזכור, כי "עלינו להיזהר ולקבוע את הגבול כך שלא יוטל נטל בלתי סביר על הניזוק... ייתכנו אף סיבות נוספות מדוע נמנע ניזוק, אף אם עלה בו חשד כאמור, מבירור חששו כי הנזק אירע בהתרשלות".

16. בנדוננו, כאמור, בעקבות תלונה זו של התובע בשנת 95 - כך גרסתו שלא זוכה, אף לא תזכה לסתירה לנוכח העובדה שסוגיית ההתיישנות מוכרעת על ידי כאן ועכשיו - אין תלונות בפי התובע עד שנת 03'. לכך חוברים נתונים נוספים, שאף הם עולים ממכלול החומר שבפניי, כי התובע עבר תאונות נוספות ושמא הייתה לו ידיעה כללית על כך שאין בהכרח יכולת למצוא את הקשר הסיבתי לכאבי הגב שלו, ושמא הם התרגשו עליו, שלא בטובתו, כפי שהדבר קורה, כידוע, לרבים וטובים ללא סיבה מובהקת שניתן להצביע עליה.

ואכן, משאלו הם פני הדברים חוברת לכך אף התנהגותו של התובע ככל שעסקינן בתביעתו למל"ל. בתחילת הדרך הייתה ידו על התחתונה. ומשכך, ברי שמדובר, ולו לכאורה, במחלוקת רפואית לגיטימית. שהרי אם רופאי המל"ל עצמם, בתחילה, סברו שאין קשר בין עבודתו של התובע לנכות שיש לו, על שום מה יש לייחס לתובע ידיעה רפואית עודפת על זו של רופאי המל"ל? העובדה שבסופה של דרך ידו של התובע על העליונה, בוודאי אינה משנה את מאזן שיקוליי בהקשר לבחינת התנהגותו של התובע, כאדם סביר, בשנים 2003-1995.

למצער יכולני לקבוע, לעניינו של הקשר הסיבתי לצורך בחינת ההתיישנות, כי קיימים נתונים לכאן ולשם. די באלו על מנת לא לחסום דרכו של התובע להישמע בתביעתו בפניי, כמובן תוך שמירת מכלול טענות הנתבעת, כפי שבואר מעלה. כך בדעתי לפסוק.

17. לפיכך הנני דוחה את בקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף מטעמי התיישנות. הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע, עד הנה, שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל אשר ישולמו לידיה הנאמנות של ב"כ התובע תוך 30 יום מיום המצאת החלטתי זו.

18. הנני מזמן ישיבת קדם משפט ליום 28.1.13 שעה 8:50.

19. המזכירות תמציא עותק החלטתי לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, יד' טבת תשע"ג, 27 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.

_________________________

שלמה לבנוני, שופט

סגן נשיא