1. התובע יליד 13.4.1957, נפגע ביום 3.10.2002 בתאונת דרכים בצומת השרון, עת המתין ברמזור אדום ורכב צד ג' פגע בו בעוצמה רבה (להלן: "התאונה"). בתאונה נפגע בגבו.

2. הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות, המחלוקת היא בשאלת גובה הנזק בלבד.

הנכות הרפואית

3. מטעם בית המשפט מונו שני מומחים רפואיים : פרופ' אינגבר, מומחה רפואי בתחום עור ומין, קבע בחוות דעתו כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% בגין מחלת הפסוריאזיס, אך לנכות זו אין קשר לתאונה.

4. ד"ר כספי, מומחה רפואי בתחום האורתופדי (להלן: "המומחה"), קבע בחוות דעתו מיום 22.2.2004, כי לתובע נכות צמיתה בגב בשיעור 20% לפי תקנה 37(8)ג לתקנות הביטוח הלאומי. המומחה ייחס 10% נכות לעברו הרפואי של התובע, 5% נכות בגין ניתוח שעבר ו–5% נכות בגין התאונה (נספח ב' לתצהיר התובע).

ביום 17.9.2006, בעקבות שאלות הבהרה ומסמכים רפואיים עדכניים, העלה המומחה את אחוזי הנכות וקבע שנכותו הצמיתה הכוללת של התובע היא 30% מתוכם 15% יש לייחס למצב רפואי קודם, 7.5% בגין הניתוח ו – 7.5% בגין התאונה. (נספח ד' לתצהיר התובע).

עברו הרפואי של התובע

5. בחוות הדעת סקר המומחה את המסמכים שעמדו לפניו מהם עולה שבעקבות צילום בשנת 1996 אובחן אצל התובע ליזיס ליסטזיס בחוליות L5-S1. התובע טופל בפיזיותרפיה, קיבל זריקות אפידורליות ואף הופנה לבדיקת CT, אשר אישרה את הממצאים. בשל התמשכות הכאבים, התובע הופנה לייעוץ אצל ד"ר פולמן, אורתופד מומחה לעמוד שדרה, אשר התרשם שמדובר בעצב לכוד באיסיטמוס ובמעקב שביצע לאחר מכן קבע שלא מדובר בגירוי או קיפוח עצבי אלא ליזיס L5 עם ליסטזיס מינימלי וניוון קשה של הדיסקה, עם עצב לכוד באיסטמוס.

6. על פי חוות הדעת יש עדות לפגם התפתחותי של ליזיס של חוליה L5 עם ליסטזיס (גלישה קדמית של החוליה). מדובר בפגם התפתחותי אשר בא לידי ביטוי כשלוש שנים לאחר תאונת דרכים מוקדמת (בשנת 1994), בגינה אין תיעוד רפואי, אך סביר שתוצאותיה גרמו לתהליך שחיקה של הדיסקה הבין חולייתית, וכפועל יוצא מכך לכאבים בגב התחתון.

7. בחקירתו הנגדית חזר המומחה והדגיש שמדובר בפגם התפתחותי אשר משמעותו נתק בין החלק האחורי של החוליה לחלקה הקדמי ולעיתים זה מלווה בגלישה קדימה של אותה החוליה על החוליה שמתחתיה. (פרוט' מיום 20.11.2007 עמ' 9).

המומחה אישר שעפ"י התיעוד הרפואי, עובר לתאונה התובע סבל מכאבי גב קשים, אשר הקשו על עבודתו ותפקודו, על כך גם העיד התובע בעדותו הראשית ובחקירתו הנגדית לדבריו מצבו עובר לניתוח היה "בלתי נסבל" (פרוט' מיום 22.6.2014, עמ' 26, שו' 14-28, עמ' 28, שו' 6-19).

הניתוח

8. אין חולק שלפני הניתוח הייתה גלישה של חוליה L5 בשיעור 10%.

בהתאם להמלצת ד"ר פולמן, ועל מנת לשפר את מצבו הרפואי ותפקודו של התובע, בוצע ביולי 2002 ניתוח דקומפרסיה רחבה (כריתת הלמינה ושחרור מוצא העצבים) עם הנחת שתלי עצם וללא קיבוע פנימי. מטרת הניתוח הייתה שחרור מורחב של העצבים הנלכדים בתוך הליזיס וקיבוע שתי החוליות על מנת שלא תמשך הגלישה (להלן: "הניתוח").

9. בחקירתו הנגדית הרחיב המומחה בעניין זה והסביר שבמסגרת הניתוח יש ראשית לשחרר עצבים לכודים או לחוצים ולאחר מכן, וזו הפעולה החשובה יותר, לקבע את אותו מקטע שיש בו גלישה. עד לפני כ – 20 שנה או קצת פחות מכך, נהגו לבצע את הקיבוע על ידי הנחה של שתלי עצם משני צידי המקטע הבעייתי, לרבות קיבוע חיצוני על ידי מחוך גבס, אך אותה טכניקה פסה מן העולם עם פיתוח טכניקה של החדרת ברגים ולוחיות מתכת לתוך החוליות. באותה טכניקה ניתן לשחזר את הגלישה וניתן להביא למצב שהחוליות הם במנח הכמעט תקין שלהם. טכניקה זו הייתה ידועה בשנת 2002. המומחה גם הוסיף שניתוח לתיקון ספונדוליזיס וליסטזיס הוא בעל אחוזי הצלחה גבוהים ביותר, אך בהחלט ייתכן שבמקרה דנן היה כשל ניתוחי על אף העובדה שעל פי התיעוד הרפואי חלה הטבה לאחר הניתוח (נספח ג' לתצהיר התובע). בשלב מאוחר יותר עוצמת הכאב לא פחתה והתובע עבר ניתוח נוסף בשנת 2005 (להלן : "הניתוח השני"), אשר אף הוא לא שיפר את מצבו.

התובע ביקש לעשות שימוש בפרוט' הדיון לצורך תמיכה בתביעת רשלנות כנגד בית החולים וד"ר פולמן, אך נוכח סירובו החד משמעי של המומחה לבקשה זו, נמחקה תביעת הרשלנות. (נספח ו' לתצהיר התובע).

התאונה

10. ביום 3.10.2002 (חודשיים וחצי לאחר הניתוח) נפגע התובע בתאונה.

בהדמיה שבוצעה זמן קצר לאחריה הודגמה גלישה נוספת של L5 על פי המצב הטרום ניתוחי (מ– 10% ל– 20%). בחוות הדעת קבע המומחה שהגלישה הנוספת עלולה הייתה להיגרם מסוג הניתוח שבוצע או מהתאונה.

11. בחקירתו הנגדית הסביר המומחה את קביעתו לחלוקת אחוזי הנכות בין הניתוח לתאונה. קיים ממצא אובייקטיבי המלמד על התקדמות גלישת החוליה, אשר יכול לנבוע מכך שהאיחוי של העצם לא היה מספיק כדי ללכוד את שתי החוליות ליחידה אחת, או שהיה אירוע טראומתי שהביא לידי החמרה בגלישה ולו הניתוח היה מצליח הגלישה הייתה נפסקת. המומחה גם ציין שייתכן וההחמרה נעוצה גם בניתוח השני (פרוט' מיום 20.11.2007, עמ' 11-12).

בתשובה לשאלות ב"כ התובע חזר המומחה והדגיש שהצלחת הניתוח נמדדת לאורך זמן בין שלושה לשישה חודשים, אז נבחנת התאחות מסת העצם בשוליים של החוליות, דבר שאמור להוביל להפחתה בעוצמת כאב ועצירה של הגלישה.

התיעוד הרפואי אמנם מצביע שלאחר הניתוח כאביו של התובע פחתו ולאחר התאונה הוחמרו משמעותית, אך לא ניתן לקבוע כי ההחמרה בכאבים היא תולדה של התאונה בלבד.

12. כל אחד מהצדדים תוקף את מסקנות המומחה.

לטענת התובע, שגה המומחה כאשר העלה את אחוזי הנכות גם ביחס לעברו הרפואי של התובע (בשנת 2006 בתשובה לשאלת הבהרה שהופנתה אליו) בעקבות תיעוד רפואי עדכני שנשלח אליו. עברו הרפואי של התובע הוא נתון שלא השתנה ועל כך גם לא חולק המומחה. בכל מקרה שגה המומחה כאשר ניכה מצב רפואי קודם, שכן הצלחת הניתוח הייתה מביאה להפחתה משמעותית בכאב וחזרה לתפקוד מלא.

לאמור לעיל יש להוסיף את שגיאתו של המומחה כאשר חילק את יתרת הנכות (בניכוי מצב קודם) באופן שרירותי ושווה. עפ"י עדותו של המומחה ישנה הסתברות גבוהה ביותר להצלחת ניתוח מסוג זה, ותיעוד רפואי שצורף לאחר הניתוח תומך במסקנה זו. במכתבו מיום 5.2.2011, כתב המומחה שהטכניקה שהשתמש ד"ר פולמן איננה פסולה מעיקרה, ומקובלת בעולם וניסיונו של המנתח טוב בשימוש בטכניקה זו, בניגוד לעדותו בבית המשפט בדבר הכשל הניתוחי. מכל מקום, על פי עקרון ה"גולגולת הדקה" התובע נמצא במצב רגיש לאחר הניתוח והתאונה היא זו שהחמירה את מצבו.

נוכח כל האמור לעיל, את כל הנכות (30%) ולמצער את רובה המוחלט יש לייחס לתאונה.

14. מנגד, טוענת הנתבעת, שהנחותיו של התובע חסרות בסיס. המומחה נחקר על חוות דעתו ונותר איתן בדעתו כי יש לחלק את אחוזי הנכות בין עברו של התובע, הניתוח והתאונה. שיעור הנכות הכוללת הועלה מ – 20% ל – 30% ובהתאם לכך שמר המומחה על אותו יחס בין עברו של התובע, הניתוח והתאונה. מסקנתו של המומחה מתיישבת עם התיעוד הרפואי סמוך לתאונה (תעודת חדר מיון) ואין משקל לתביעה שהגיש התובע בגין אובדן כושר עבודה מכוח הפוליסה.

15. הלכה מושרשת היא כי בית המשפט איננו מחויב לאמץ "ככזה ראה וקדש" את המלצותיו של המומחה הרפואי. הכרעה סופית בכל השאלות השנויות במחלוקת, כמו גם בשאלות הרפואיות, שמורה לבית המשפט (ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כב(2)164,168).

אכן, על דרך השגרה לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות שבחוות הדעת של מומחה שמינה, המתבססות על ידע ומומחיות של איש מקצוע. עם זאת, בהיותו הפוסק האחרון, רשאי להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות הדעת של המומחה הרפואי, שכן עמדתו של המומחה אינה אלא ראיה מתוך מכלול הראיות. על כן במקרים מסוימים בית המשפט רשאי ואף חייב לסטות באופן חלקי או מלא ממסקנות המומחה. למשל, כאשר ממכלול הראיות עולה כי המסקנה נסמכת על תשתית עובדתית בלתי מהימנה (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ פ"ד מז(5)170, 174), או כאשר המומחה מסיק מן העובדות המונחות בפניו מסקנה שגויה בדבר שיעור הנכות הרפואית או בדבר הקשר בינה לבין התאונה. (ע"א 1156/92 סגל נ' סגל (דינים עליון, כרך ל"ח 992) ; ע"א 8288/00 קרנית נ' סיכסך פורסם בנבו 24.7.2001; ע"א 3212/03 יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח; ת"ק עליון 2005 (4) 1724 ; ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל, נ"ח (2) 583, 588).

16. סבורני ששגה המומחה כאשר העלה את אחוזי הנכות ביחס לעברו של התובע, נתון קבוע שלא השתנה בעקבות תיעוד רפואי עדכני שנשלח אליו. יחד עם זאת, אני מאמצת את מסקנתו ביחס לחלוקת יתרת הנכות בין הניתוח לתאונה. במהלך חקירתו הנגדית הרחיב המומחה באשר לטכניקת הניתוח שבוצעה והאפשרות לכשל ניתוחי בעקבות טכניקה זו. העובדה שהמומחה סירב לבקשתו של התובע לעשות שימוש בפרוטוקול הדיון לצורך הגשת תביעת רשלנות נגד ד"ר פולמן ובית החולים, איננה מלמדת שחזר בו בחקירתו הנגדית בעניין זה. המומחה הבהיר שהתקדמות גלישת החוליה לאחר התאונה יכולה לנבוע מכך שהאיחוי של העצם לא היה מספיק כדי ללכוד את שתי החוליות לחוליה אחת, או שהיה אירוע טראומתי שגרם להחמרה בגלישה, ולו הניתוח היה מצליח הייתה נפסקת הגלישה. בכל מקרה הצלחת הניתוח נמדדת בתקופה שבין שלושה לשישה חודשים, אז ניתן לבחון את התאחות מסת העצם בשוליים ושל החוליות. במקרה דנן, חלפו כחודשיים וחצי ממועד הניתוח ועד קרות התאונה, ועל כן לא ניתן לקבוע באופן וודאי האם הניתוח הצליח או כשל. נוכח האמור לעיל מצא המומחה לחלק את יתרת הנכות בין התאונה לניתוח. אני מאמצת את מסקנתו של המומחה בדבר חלוקת הנכות. המסקנה עומדת במבחן הביקורת וההיגיון על סמך הנתונים שעמדו בפניו.

17. אוסיף ואומר, שאני דוחה את טענת התובע, כי יש להסתייע במקרה זה בעיקרון ה"גולגולת הדקה" לפיו אחראי המזיק לנזק שגרם במעשה רשלנותו, אף אם מידת הנזק עלתה עקב "גולגלותו הדקה" של הניזוק על כל המשוער והצפוי מראש. (ד"נ 12/63 לאון ואח' נ' רינגר ואח', יח(4) 701 ; ע"א 5404/98 ירון גזית נ' גם זו לטובה ציון, תק-על 2005(2) 4017). במקרה דנן אין כל מניעה להפריד בין מצבו של התובע שאיננו קשור לתאונה ומצבו כתוצאה ממנה. יש לחייב את המזיק רק בגין הנזק נשוא תביעה זו. חייו של התובע לא השתנו רק כתוצאה מהתאונה ותוצאותיה, שכן גם לפניה לא תפקד ככל האדם, עקב מצבו הרפואי הבסיסי.

18. נוכח האמור לעיל, מתוך נכותו הכוללת של התובע בשיעור 30%, אני מייחסת 10% נכות רפואית בגין מצבו הרפואי של התובע עובר לתאונה, 10% נכות בגין הניתוח ו–10% בגין התאונה.

נכות תפקודית

19. לטענת התובע, שיעור נכותו התפקודית גבוה משיעור הנכות הרפואית. התובע עלה לישראל בשנת 1987, עדיין מתקשה בשפה העברית וחסר השכלה. במשך כ – 14 שנה הדריך ואימן קבוצות ילדים, נוער ומבוגרים במתנ"ס הקהילתי בחיפה, ובמקביל החל לעבוד כמאבטח. (נספחים יב'-יג' לתצהיר התובע). ביום 6.11.2002 קבע רופא תעסוקתי, כי בהתחשב במצבו הבריאותי ותפקידו של התובע כמאבטח הוא איננו כשיר להמשיך בעבודתו. (נספח י"ד לתצהיר התובע), כך גם קבעו ביום 17.11.2006 רופאי היחידה לניתוחי עמוד שדרה בבית חולים צריפין. (נספח ח' לתצהיר התובע). התובע הופנה על ידי המוסד לביטוח לאומי לבדיקה לגבי שיקום מקצועי במכון להערכה תפקודית בבית לווינשטיין, אך נוכח המסמכים הרפואיים נקבע שאין טעם לבדוק אותו שכן הוא מחוסר כושר עבודה לחלוטין. האמור לעיל מתיישב עם פסק הדין שניתן בעניינו של התובע בתביעה על פי פוליסה. (נספח ט'2 לתצהיר התובע).

20. בעדותו הראשית העיד התובע כי בעבר היה אתלט, ספורטיבי, מדריך ומאמן אומנויות לחימה אשר החזיק בחגורות שחורות בקרטה, אך מאז התאונה הפך לשבר כלי, בשל כאביו וחוסר יכולתו לתפקד באופן עצמאי בבית ומחוצה לו ובפרט נוכח הזדקקותו למקל הליכה.

בתמיכה לעדותו בעניין קשיי תפקודו בבית העידו חברתו לחיים אולגה גוריאנוב (להלן:"גוריאנוב") וחמו נחום מסרסקי (להלן: "מסרסקי"), אשר העיד כי הוא נדרש להסיע את התובע באופן תדיר לטיפולים רפואיים. במסגרת חקירתו הנגדית אישר התובע שהוא רוכב על אופניים חשמליים, יוצא מפעם לפעם לשחק עם בנו מחוץ לבית, עוזר בתפקידו כוועד הבית. גוריאנוב אישרה שבתמונה שהוצגה לה התובע נצפה ללא מקל הליכה.

21. הנתבעת טוענת כי נכותו התפקודית של התובע היא כשיעור נכותו הרפואית.

התובע העיד על כאבי הגב הקשים שפקדו אותו עובר לתאונה (פרוט' מיום 22.6.2014, עמ' 26 שו' 17-28, עמ' 28 שו' 8-13, שו' 16, עמ' 29 שו' 2-9, עמ' 36 שו'6-7). עדותו נתמכת בעדות גוריאנוב. (פרוט' מיום 22.6.2014 עמ' 18 שו' 23, עמ' 19 שו' 2, שו' 5-9). ומתיישבת עם שלל המסמכים הרפואיים ומסמכי תיק המל"ל (מוצגים ז'-ח' למוצגי הנתבעת).

"הלכה פסוקה היא שהנכות התפקודית אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה, אם כן, להיות זהה או דומה לנכות הרפואית וכך במקרים רבים. אך היא יכולה להיות שונה ממנה (ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פד"י נ"ב(3) 792). אחוזי נכות רפואית אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה, אלא הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של הניזוק ובטיב הפגיעה בבריאותו. יש והפגיעה בגופו של הניזוק אינה חמורה כלל, אך בגללה אין הוא מסוגל לעסוק במקצועו הקודם ולהפך – ייתכן והפגיעה היא חמורה, אך בכל זאת מסוגל הניזוק להמשיך בעיסוקו ללא הגבלה (ע"א 646/77 לוי נ' עמיאל, פד"י לב(3) 589, 593 ; ת"א 1430/96 (י-ם) אהרוני עודד נ' אומני הורייזן בע"מ (דינים מחוזי) פ"די לד (2) 846).

בקביעת הנכות התפקודית יש לקחת בחשבון את נסיבותיו הרפואיות של הנפגע, ולבחון האם נכותו הרפואית טומנת בחובה הגבלה תפקודית בכושרו להשתכר. מקצועו של הנפגע מחד, ומצבו הנפשי ויכולת ההסתגלות שלו מאידך, ישפיעו ללא ספק על קביעת מידת התפקודיות של הנכות שנגרמה לו. (ע"א 627/88 ימי נ' שאבי, פד"י מז(4) 155).

22. סבורני שמצבו הרפואי של התובע איננו רק תולדה של התאונה ותוצאותיה, אלא שילוב של עברו הרפואי והניתוח. אני דוחה את טענת התובע שבשל התאונה נבצר ממנו לעסוק בכל עבודה שהיא ואני גם מוכנה להסכים שישנה הפרזה מסויימת מצידו של התובע ביחס לתפקודו המוגבל בבית ומחוצה לו.

יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון את העובדה שהתובע חסר השכלה פורמלית ובעברו עסק והתפרנס מעבודה פיזית. על כן אני קובעת ששיעור נכותו התפקודית של התובע הוא כשיעור נכותו הרפואית – 10%.

עבודה ושכר

23. עפ"י תלושי שכר שצירף התובע, שכרו הממוצע המשוערך בעבודתו כמאבטח מתחילת שנת 2002 ועד יולי 2002 עמד על סך 5,260 ₪. (נספח י' לתצהירו).

אני דוחה את טענת התובע כי יש לקחת בחשבון סכום נוסף של 5,040 ₪ אותם קיבל בגין יתרת חופשה והבראה במסגרת הסכם פשרה בבית הדין לעבודה (ביום 10.7.2002) התובע אישר בחקירתו הנגדית שסכום זה הוא ביחס לכל התקופה שעבד בחברה ולא רק ביחס לשנת 2002. (עמ' 31 שו' 26-28).

התובע לא צירף בדל של ראייה לגבי הכנסתו כמאמן לחימה, ובעניין זה אין להסתפק רק בנספחים שצורפו לתצהירו. (יב'-יג' לתצהיר). בכל מקרה גם לשיטת התובע, שנה וחצי לפני הניתוח כבר לא עסק בכך היות והעתיק את מקום מגוריו מחיפה לכפר יונה. (סעיף 40 לסיכומי התובע). על כן אין לקחת בחשבון את הכנסתו הנוספת הנטענת כמאמן אומנויות לחימה.

24. בהתאם לנתונים אלה יערך חישוב הנזק.

גובה הנזק

הפסד שכר לעבר

25. אני דוחה את טענת התובע כי הוא זכאי לפיצוי מלא בתקופת אי הכושר. לא צורפו אישורים רפואיים, אין התייחסות של המומחה בחוות הדעת ובחקירתו הנגדית לעניין זה, ואין להסתפק באישור המומחה התעסוקתי. יחד עם זאת, סביר שבעקבות התאונה ותוצאותיה נבצר מהתובע לשוב לעבודתו כמאבטח בחברה שעבד או בכל חברה אחרת. באשר ליתרת העבר, אני דוחה את טענת התובע שהוא איננו יכול לעסוק בכל עבודה שהיא ועל כן יש לפסוק לו פיצוי מלא בגין תקופה זו.

ברור שנכות כוללת בשיעור של 30%, יש בה כדי להקשות משמעותית על התובע במציאת מקור פרנסה, אולם חובת הנתבעת לפצות את התובע רק בגין נזקים שהם פועל יוצא של התאונה ותוצאותיה. התובע לא הציג בדל של ראייה כי הוא פנה למעסיקים ונדחה על ידם בשל מגבלותיו ואף אישר בחקירתו הנגדית שהוצעו לו מגוון של עבודות לרבות תפקידים משרדיים. (כך גם עולה מפרוטוקול המוסד לביטוח לאומי מיום 31/12/2002, תיק נכות כללית מוצג ז' לתצהיר הנתבעת).

על כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע בגין העבר בהתאם לבסיס שכרו, ונכותו התפקודית, ובסה"כ 76,796 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד

26. על אף העובדה שמאז התאונה התובע לא שב למעגל העבודה, סבורני שהוא יכול למצוא עבודה התואמת את כישוריו ומגבלותיו ועל כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע, פיצוי גלובלי בסך 38,000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

27. לטענת התובע יש להעריך את עזרת צד ג' לעבר ולעתיד בסך של 300,000 ₪ (סעיף 48 לסיכומים). בעדותו הראשית העיד התובע על קשיי תפקודו בבית ומחוצה לו ובתמיכה לעדותו העידו גם גוריאונוב ומסרסקי. מחקירתו הנגדית של התובע למדנו שבשנים האחרונות הוא חבר בוועד הבית של הבניין ובמסגרת תפקידו הוא "מסדר דברים", מפנה שקיות אשפה, אוסף עלים ומנקה את השביל.

התובע גם אישר שהוא יכול לעזור בבית (עמ' 30 שו' 20-23). גוריאנוב אישרה שהיא איננה מעסיקה עוזרת בית ואף לפני התאונה התובע לא לקח חלק בעבודות הבית. (עמ' 19 שו' 21-28). סביר בעיני שלאחר התאונה התובע נזקק לעזרה מסויימת מבני ביתו, ויש גם לקחת בחשבון את נכותו. על כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי גלובלי בסך 20,000 ₪ בגין פריט נזק זה.

הוצאות רפואיות

28. התובע העיד שהוא נוסע ממקום מגוריו לבית חולים אסותא כדי לקבל עירוי לווריד לצורך שיכוך כאבים, ולבתי חולים נוספים לצורך קבלת טיפולים רפואיים. מאז התאונה הוציא סכומים ניכרים לצורך טיפולי פיזיותרפיה, תרופות, משחות, חגורות גב, ועל כן מבוקש לפסוק לו פיצוי גלובלי בסך 50,000 ₪.

לטענת הנתבעת ככל שלתובע נגרמו הוצאות רפואיות, הן אינן קשורות לתאונה כפי שעולה ממוצגים שצורפו על ידה (33, 44,34 למוצג ח' למוצגי הנתבעת).

התובע צירף אוסף של קבלות בגין טיפולי הידרותרפיה וטיפולים אלטרנטיביים (נספח ח' לתצהירו). המומחה לא ציין בחוות דעתו שהתובע זקוק או יזדקק לטיפולים רפואיים ובחקירתו הנגדית הדגיש שהוא איננו ממליץ על טיפולים אלטרנטיביים. (פרוט' מיום 20.11.2007 עמ' 14). על כן אני דוחה את דרישתו של התובע לפיצוי בפריט נזק זה. (רע"א 2985/96 סיוון מדלסי נ' אבנר גוני ואח', נ(2)81).

הוצאות ניידות לעבר ולעתיד

29. על פי עדות התובע הוא נוסע ממקום מגוריו חדרה למרפאת כאב בבית חולים אסותא מדי שבוע, כדי לקבל עירוי לווריד לצורך שיכוך כאבים. בנוסף לכך הוא נוסע לבתי חולים נוספים לצורך קבלת טיפולים רפואיים. בשל קשיי נהיגה מסרסקי מסיע אותו. התובע צירף תדפיסי חנייה, (אשר ברובם לא מצויין מחיר, חלקם מטושטשים) ומספר קבלות. (נספח י"ז לתצהירו). לטענת הנתבעת מדובר בנכות זניחה, התובע הולך ללא צליעה וללא הגבלת תנועה ועל כן אין הצדקה לניידות מוגברת.

נוכח נכותו של התובע, אני פוסקת לו פיצוי גלובלי בסך 30,000 ₪ בגין הוצאות ניידות לעבר ולעתיד.

כאב וסבל

30. בהתחשב בנכותו הרפואית של התובע, בתוספת ריבית כדין מיום התאונה ועד היום, זכאי התובע לפיצוי בגין פריט הנזק הלא ממוני בסך של 20,961 ₪.

31. סך הפיצויים על פי האמור לעיל 185,757 ₪.

ניכויים

32. על פי רע"א 9388/12 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' אינה ליוונוב, (פורסם בנבו 28.5.2013), הנכות הכוללת המשוכללת של התובע היא 44% (30% אורתופדי ו– 20% פסוריאזיס). הנכות המשוכללת אשר איננה קשורה לתאונה, היא 36% (20% אורתופדי ו- 20% פסוריאזיס). על כן על פי מתווה החישוב שנקבעה ברע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל (פורסם בנבו 27.3.2011) ההפרש בין 44 ל – 36 הוא 8, אותו יש לחלק ל – 44 – 18%. 567,458 כפול 18% שווה 102,142 ₪.

סוף דבר

33. מסכום הפיצויים בסך 185,757 יש לנכות 102,142 ₪.

על הנתבעת לשלם לתובע סך של 83,615 ₪ בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור 13%.

ניתן בהעדר הצדדים, היום 14.12.2014.