בפניי תובענה לביצוע שטרות בסך של 16,605 ₪ (להלן: "השטרות").

רקע

1. התביעה נפתחה בבקשה לביצוע שטרות בלשכת ההוצאה לפועל בנצרת:

שיק מספר 10022 ע"ס 8,424 ₪ ז.פ. 10.7.02.

שיק מספר 10055 ע"ס 4,212 ₪ ז.פ. 10.3.03.

אין מחלוקת כי השטרות נחתמו ע"י הנתבע 1 (להלן: "סרגיי"). השטרות נרשמו לפקודת חברת "ב.ה. שפע מסחר ואחזקות בע"מ" (להלן: "שפע בע"מ").

התובע הינו, לטענתו, הבעלים היחיד ומנהלה של שפע בע"מ והוא אשר נרשם כזוכה בלשכת ההוצאה לפועל.

2. הנתבעת היא גרושתו של סרגיי. הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע השטרות, בה טענה כי היא וסרגיי לא חיו יחד בעת שעשה את השטרות וכי שטרות אלה ניתנו ללא הרשאתה ובניגוד להסכם הגירושין בינה לבין סרגיי.

3. בדיון שנערך בפני כב' הרשמת פומרנץ ניתנה לנתבעת רשות להתגונן והתביעה הועברה לדיון בפניי.

טענות הצדדים

1. לטענת התובע, מתקיימת יריבות בינו לבין הנתבעת, שכן הוא הבעלים של חנות הירקות אשר הושכרה לנתבעים, ואשר בגין השכרתה ניתנו לו השטרות (להלן: "המושכר"), הוא זה שערך עם הנתבעים את הסכם השכירות והיה צד לו, והוא זה שבסופו של יום אמור, כך נטען, לקבל את התמורה לעצמו דרך החברה שפע בע"מ. לטענת התובע הוא אוחז כשורה בשטרות.
2. התובע טען כי במעמד החתימה על הסכם השכירות נכחו סרגיי והנתבעת, שהיו נשואים זה לזה והיו שותפים בחשבון הבנק ממנו נמשכו השטרות. התובע הוסיף וטען כי העובדה שהנתבעת אינה חתומה באופן אישי על השטרות אינה שוללת את חבותה השטרית. התובע טען כי הנתבעת היתה בעלת חשבון פעילה עד שנת 2005 וכי היא נהנתה מפירותיו של המושכר, ועל כן היא אחראית לפרעון השטרות מכוח הלכת השיתוף או מכוח יחסי ממון בין בני זוג. התובע טען כי עצם הסכמתם של שותפים בחשבון שחתימתו של אחד מהם על השטרות מספיקה על מנת להכשירם לפרעון, מלמדת על כוונה ברורה למתן הרשאה הדדית מראש, שכל אחד יחייב את משנהו בחתימתו.
3. הנתבעת טענה כי התובע לא הוכיח יריבות בינו לבינה, שכן היא אינה חתומה על השטרות והיא לא היתה צד להסכם השכירות שנערך בינו לבין סרגיי. הנתבעת הוסיפה וטענה כי נפרדה מסרגיי לפני שהוא שכר את הנכס מהתובע, ועל כן היא לא נהנתה מפירותיו ולפיכך אין להטיל עליה חיוב בגין השטרות.
4. הנתבעת טענה כי היא נפרדה מסרגיי כבר בשנת 2001, הגם שנישואיה הסתיימו באופן רישמי רק ביום 16.6.05 בעת מתן פסק הדין אשר נתן תוקף להסכם הגירושין ביניהם. הנתבעת לא כפרה בטענה כי בעת חייה המשותפים עם סרגיי הם ניהלו חשבון בנק משותף, אך לטענתה השיתוף ביניהם הסתיים עוד בשנת 2001, עת עברה להתגורר יחד עם הוריה. לטענת הנתבעת, בהסכם הגירושין הוסכם כי חשבון הבנק המשותף יישאר בבעלותו ובניהולו הבלעדיים של סרגיי והוסכם שהוא ייטול על עצמו את כל החובות וההתחייבויות הנוגעים לחשבון זה, בין אם מדובר בהתחייבויות עבר ובין אם מדובר בהתחייבויות עתידיות.
5. הנתבעת טענה כי אינה יודעת מה עלה בגורלו של סרגיי מאז התגרשו, אך היא מניחה כי הוא עזב את ישראל. לטענת הנתבעת, התברר לה בדיעבד כי סרגיי פיזר המחאות ישנות מחשבון הבנק המשותף, אשר שמה רשום עליהן. הנתבעת טענה כי לא חתמה על המחאה כלשהי מהמחאות אלה וכי היא לא הסכימה או ידעה על המשיכות שביצע סרגיי לבדו. לטענת הנתבעת, סרגיי פעל ללא הרשאתה עת מסר את השטרות נשוא התביעה לתובע.
6. הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע אינו אוחז כשורה, שכן השטרות נרשמו לפקודת חברת שפע בע"מ, ואילו התובע, ולא החברה, נרשם באופן אישי כזוכה בתיק ההוצל"פ וגם כתובע בתיק זה. התובע לא הוכיח כי הוא אוחז כשורה ולא הציג המחאת זכות מהחברה אליו.

דיון והכרעה

1. אין מחלוקת על כך שהנתבעת אינה חתומה באופן אישי על השטרות. אין גם מחלוקת ביחס לעובדה שלנתבעת היה עדיין חשבון בנק משותף עם סרגיי בשנים 2002- 2003.

שתי שסוגיות מרכזיות תעמודנה להכרעה – שאלת אחיזה כשורה בשטרות; והשאלה האם יש לחייב גרושתו של מושך בגין שטרות עליהם מוטבעים שמותיהם של שני הצדדים, שנמשכו מחשבון בנק משותף, מקום בו היא עצמה לא חתמה על השטרות.

האם השטר הוסב לתובע?

1. טענתה הראשונית של הנתבעת היא כי התובע אינו אוחז כשורה בשטרות, שכן השטרות משוכים לפקודת שפע בע"מ ולא לפקודת התובע.
2. בטרם הגיש התובע את השטרות לביצוע בלשכת ההוצל"פ, אחזה בהם שפע בע"מ, מכוח היותה הנפרעת. על מנת שהתובע ייחשב לאוחז כשורה, ההעברה אליו משפע בע"מ הייתה צריכה להיעשות באמצעות היסב (שכן מדובר בשטרות לפקודה).

סעיף 31(1) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") קובע כי די בחתימתו של המסב על השטר גופו, על מנת שיהא זה היסב בר תוקף. בספרו של זוסמן מצויין, כי מקום שלא נרשם שמו של הנסב, די בכך שאדם מחזיק בשטר, על מנת שאותו אדם יקבל את הסכום הנקוב בו [יואל זוסמן דיני שטרות 183 (מהדורה שישית, 1983)].

1. כאמור, בענייננו השטרות משוכים לפקודת שפע בע"מ. בגב השטרות הוטבעה חותמת של החברה יחד עם חתימה, אשר נחזית להיות חתימתו של מורשה מטעם החברה. בנסיבות העניין, נראה כי מדובר בחתימת היסב. משאוחז התובע בשטרות בפועל ובהעדר הסב ספציפי לאחר, הרי שהוא הנסב. (בהערת אגב אציין כי בגב אחד השטרות מצויה חותמת של בנק דיסקונט לישראל בע"מ מיום 9.5.02. אולם משלא הועלתה ע"י מי מהצדדים כל טענה בהקשר זה, לא ארחיב בנוגע לטענות שניתן היה להעלות לפיהן הבנק היה הנסב בשטר, ולתשובות אפשריות לטענות מעין אלה).

האם התובע אוחז כשורה בשטרות?

1. התובע הוא הנסב מכוח אחיזתו הפיזית בשטרות, אך האם הוא נחשב לאוחז כשורה?

כידוע, חשיבות הגדרתו של התובע כאוחז כשורה, להבדיל מאוחז רגיל או מאוחז בעד ערך, היא בעובדה שאוחז כשורה מקבל את השטר "כשהוא נקי מכל פגם שבזכות קנינם של צדדים קודמים לו, וכן מכל טענות הגנה אישיות גרידא שהיו להם בינם לבין עצמם" [ס' 37(2) לפקודה].

כלומר, אוחז כשורה מוגן מפני טענות הבאות לגרוע מתוקף ההתחייבות שבשטר, מן הצד האובליגטורי, אך אין הוא מוגן מפני טענות הבאות לגרוע מתוקפו של השטר גופו. כך למשל, טענת האחיזה כשורה יכולה לגבור על טענה לפגם בקנין בשטר, אך אינה יכולה לגבור על הטענה שכלל לא היה קנין בשטר או שהוא כלל לא היה סחיר או בר תוקף (יואל זוסמן דיני שטרות 246, 248).

1. ס' 28(א) לפקודה קובע את התנאים לאחיזה כשורה:

"28. (א) אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה:

(1) נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל;

(2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה."

כלומר, על הטוען לאחיזה כשורה להוכיח עמידתו במספר תנאים מצטברים: הראשון, כי השטר הוא שלם ותקין לפי מראהו; השני, כי הוא נעשה אוחז לפני שעבר זמנו של השטר; השלישי, כי לא היתה לו ידיעה שהשטר חולל לפני כן; הרביעי, כי הוא נטל את השטר בתום לב; והחמישי, כי הוא נטל את השטר בעד ערך.

15. ס' 29(ב) רישא לפקודה קובע חזקה לפיה "כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה". באופן רגיל על המושך לסתור חזקה זו, אלא אם מתקיימים התנאים הקבועים בס' 29(ב) סיפא לפקודה והוא הוכיח טענת הגנה ראויה, שאז נטל הראיה חוזר לאוחז השטר.

ראו בעניין זה שלום לרנר דיני שטרות 224 (מהדורה שניה, 2007):

"לפי סעיף 29 (ב) סיפא, מקום שהוכיח הנתבע טענת הגנה ראויה, "חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר". ההוראה אינה מוגבלת לטענת רמאות ואי חוקיות בלבד, והיא חלה על כלל הטענות שיש למושך כלפי הנפרע. במקרים אלה חובת ההוכחה עוברת לתובע, שעליו להוכיח כי נתן ערך לאחר היווצרותה של טענת ההגנה והיה תם לב במועד הרלוונטי". (ההדגשה הוספה- א.ד.)

כלומר, כאשר הנתבע הוכיח טענת הגנה ראויה לפגם בזכות הקנין, שבה וחוזרת חובת הראיה לאוחז, ועליו מוטל הנטל להוכיח את כשרות אחיזתו.

[ראו גם רע"א 6553/97 חגאי נ' חברת עבודי חיים בע"מ, פ"ד נב(2) 345, 355-356 (1998); ע"א 665/83 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בן עליזה, פ"ד לח(4) 281 (1984); יואל זוסמן דיני שטרות 263].

16. בענייננו, הנתבעת טענה שהיא חיה בנפרד מסרגיי משנת 2001 ושהיא לא עשתה כל שימוש בחשבון הבנק המשותף שלהם מאז, לרבות שימוש בפנקסי שיקים. הנתבעת טענה כי היא לא חתמה על השטרות וכי סרגיי פעל ללא הרשאתה וללא ידיעתה כאשר חתם עליהם והעביר אותם לשפע בע"מ. בנסיבות אלה, עומדת לנתבעת טענת הגנה טובה לפגם בזכות הקניין בשטר ועל כן נטל הוכחת האחיזה כשורה חוזר לתובע, כאמור בס' 29(ב) סיפא לפקודה.

עליי לבדוק, אפוא, האם עמד התובע בנטל זה.

האם ניתן ערך בעד השטרות?

17. אין אדם יכול להיות אוחז כשורה אלא אם נתן ערך בעד השטר [ע"א 152/59 סוארי נ' ברגרמן, פ"ד יד(3) 2354 (1960)]. הדרישה למתן ערך בתביעה שטרית בהקשר הרלבנטי לענייננו פורשה בפסיקה כערך ממשי, שניתן בפועל, להבדיל מתמורה סימלית או מהתחייבות לתת ערך.

הדברים הוסברו באופן בהיר במאמרו של מנחם מאוטנר " "שטר הבטחון": חוזה הכפוף לתנאי מתלה, נכס ממושכן ובעיית התמורה והערך" עיוני משפט כרך יב 205, 223-224 (תשמ"ז):

"... הפסיקה יצרה הבחנה בין תוכנם של המושגים "תמורה" ו"ערך" בהקשרים שונים. כך, מקום ש"ערך" נדרש לשם רכישת המעמד של אוחז כשורה, ניתן למושג "ערך" תוכן שונה מזה שניתן לו בהקשר של רכישת המעמד של אוחז בעד ערך. ה"ערך" הנדרש לצורך "אחיזה בעד ערך" זהה למושג התמורה של דיני החוזים, היינו, הוא כולל ערך הן במובן של "תמורה עתידית" והן במובן של "תמורה מבוצעת". לעומת זאת, לשם רכישת המעמד של אוחז כשורה, תוכנו של המושג "ערך" מצומצם יותר: בהקשר זה, "ערך" משמעו "תמורה מבוצעת" בלבד, בהבדל מ"תמורה עתידית".

ראו גם: ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן, פ"ד מז(5) 1, 22-23 (1993).

18. ביסוד דרישת התמורה הממשית עומדים דיני היושר, לפיהם נדחית זכות מן היושר בפני בעלות שרכש אדם לאחר מכן בעד ערך ובתום לב. עם זאת, רק מי שנתן ערך ממשי זכאי לעדיפות זו, על מנת שלא יפסיד את כספו, שכן מי שלא נתן ערך בעד השטר יכול לבטל את העסקה מבלי שייגרם לו כל הפסד. אוחז, שלא נתן דבר בעד השטר, אינו זכאי לכך שזכותו תהיה טובה יותר מזכות הנפרע, ולמושך עומדות טענות הגנה כלפיו, ממש כמו שהיו לו כלפי הנפרע שזכותו נפגמה (יואל זוסמן דיני שטרות 282-283).

19. בענייננו, לא עמד התובע בנטל הראיה להוכיח כי הוא נתן תמורה ממשית, או אפילו תמורה כלשהי, לשפע בע"מ עבור השטרות ומשכך אין הוא יכול ליהנות מהמעמד של אוחז כשורה.

20. עדותו של התובע הותירה רושם שלילי והיתה בלתי מהימנה. מעדותו של התובע עלה כי לשיטתו, כך נראה, הוא וחברת שפע בע"מ חד הם, מבלי שיש משמעות לאישיות המשפטית הנפרדת של החברה. התובע טען למעשה, כי אין הבדל בין עסקאות שנערכו עם שפע בע"מ לבין עסקאות שנערכו עימו באופן אישי וציין כי הוא זה שהיה אמור לקבל את התמורה לעצמו דרך החברה.

21. מחקירתו הנגדית של התובע עלה כי עסקת היסוד נערכה בינו, כאדם פרטי, לבין סרגיי, וכי השטרות ניתנו עבור השכרת המושכר, שהינו בבעלותו שלו ולא בבעלות שפע בע"מ. התובע ניסה לטעון בתחילת חקירתו כי הסכם השכירות נערך עם שפע בע"מ וכי הוא רק חתם בשם החברה (עמ' 10 ש' 29-31), אך בהמשך החקירה נאלץ להציג את הסכם השכירות (שמהצגתו ביקש בתחילה להימנע). מהסכם השכירות עולה כי ההסכם נערך בין התובע באופן אישי לבין סרגיי (ת/2; עמ' 14 ש' 22-23). התובע לא הצליח להסביר מדוע במקרה זה נרשמו השטרות לפקודת שפע בע"מ ולא לפקודתו, חרף העובדה כי עסקת היסוד נעשתה בין סרגיי לבינו כאדם פרטי. למעשה, מאחר והתובע עצמו אמור היה להיות הנפרע בעסקת היסוד, אזי אין הוא יכול להיות אוחז כשורה. התובע נהג לכאורה בדרך של ערבוביה ושעטנז בין עסקיו הפרטיים לבין עסקי החברה, לשם קבלת השטרות לפקודת שפע בע"מ ולא לפקודתו.

22. עוד עלה מהחקירה הנגדית כי לשפע בע"מ יש ככל הנראה חובות, לכל הפחות חוב לרשם החברות (עמ' 8 ש' 26) ונראה כי לא מן הנמנע שיש ממש בטענות ב"כ הנתבעת שמסיבה זו בחר התובע להרשם כזוכה בלשכת ההוצל"פ וכתובע בתביעה דנן במקום החברה. מהחקירה עלה, כי התובע אינו עורך הפרדה בין הכנסות המתקבלות עבור נכסים פרטיים שלו לבין הכנסות המתקבלות עבור שפע בע"מ, וכי הוא מוציא חשבוניות מטעם החברה, אך מפקיד את הכספים בחשבונו הפרטי (עמ' 10 ש' 3-8). התובע ניסה לטעון בתחילה כי בנוגע לנכסים פרטיים שבבעלותו הוא מבקש המחאות לפקודתו בלבד (עמ' 10 ש' 15-18) אך בהמשך החקירה התגלתה האמת כאשר התברר כי עסקת היסוד בוצעה בין סרגיי לבין התובע באופן אישי ואילו ההמחאות נרשמו לפקודת שפע בע"מ.

23. התובע לא הציג כל מסמך המעיד על המחאת זכות שניתנה לו ע"י שפע בע"מ או על תמורה כלשהי שהוא נתן לה ודבריו בעניין זה נטענו בעלמא. כאמור לעיל, עדותו של התובע היתה לא מהימנה ואיני מקבל את טענתו כי נתן לשפע בע"מ תמורה כלשהי עבור השטרות.

24. לאור האמור לעיל, התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שנתן ערך ממשי בעד השטרות ועל כן הוא אינו יכול להחשב לאוחז כשורה בשטרות.

דרישת תום הלב

25. מעבר לנדרש אתייחס גם לשאלת תום לבו של התובע.

כאמור לעיל, ס' 28(א)(1) לפקודה קובע כי על מנת שתובע יהא אוחז כשורה, היה עליו ליטול את השטר לפני שעבר זמנו ומבלי שהיתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן. ס' 28(א)(2) לפקודה מוסיף וקובע שעל מנת שתובע יהא אוחז כשורה, היה עליו ליטול את השטר מבלי שהיתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה בעת שסיחרו לו את השטר.

26. התובע העיד כי השטרות הוצגו לפרעון ע"י שפע בע"מ וכי הם הוחזרו על ידי הבנק (עמ' 10 ש' 19-21):

"ש. השיקים נשוא התיק הוצגו לפרעון על ידי החברה.

ת. על ידי החברה עם החשבונית של החברה ואני בעלי החברה והופקדו לחשבון החברה ואני מאשר כי משם הם חזרו."

כלומר, התובע, בכובעו כמנהל שפע בע"מ, הסב את השטרות לעצמו, כאדם פרטי, לאחר שהם חזרו מהבנק, וברור שהוא ידע שהם חוללו על ידי הבנק. בנסיבות אלה, אין ספק שהתובע ידע שהשטרות חוללו לפני הסיחור ועל כן הוא אינו יכול להיות אוחז כשורה.

ראו שלום לרנר דיני שטרות 236-237:

"8.29 להלן דוגמאות אחדות לנטילת שטר שלא בתום לב:

1. ידיעת אוחז כי השטר חולל קודם לסיחורו אליו. הווי אומר, אם הנפרע הציג שיק לפירעון והבנק הנמשך סירב לפורעו... ולאחר מכן סוחר השיק לנסב שידע על החילול, לא יהא הנסב אוחז כשורה..."

27. זאת ועוד; התובע הודה כי השטר הראשון - מיולי 2002, הוחזר ע"י הבנק. חרף זאת, הסכים התובע להאריך את תקופת השכירות (עמ' 13 ש' 1-4) ושפע בע"מ (שאמצעות התובע) אף קיבלה שטרות נוספים משנת 2003.

בנסיבות אלה, יכול ויש מקום לטענה לפיה התובע ידע במועד שלפני זמן פרעון השטרות, כי קיימת אפשרות סבירה שסרגיי לא יעמוד בהתחייבותו כלפיו, ולכן אין הוא יכול להיחשב כמי שנטל את השטרות בתום לב [ראה: ע"א 1925/95 מלכה רפאל נ' בנק הבנייה לישראל (5.2.97); ע"א (חי') 1428/00 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' רמי עייני (21.3.02); ת"א (י-ם) 16274/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' הר זהב שירותי מזון בע"מ (2.3.05)].

28. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי התובע פעל בחוסר תום לב בעת קבל השטרות, מבלי שהוא נתן בעדם ערך ממשי כלשהו. על כן, אין התובע יכול להחשב כאוחז כשורה בשטרות ולא עומדות לו הזכויות הנובעות ממעמד זה.

טענות ההגנה של הנתבעת

29. כאמור לעיל, הנתבעת העלתה טענות הגנה ראויות לפגם קנייני בשטרות. משקבעתי כי התובע אינו אוחז כשורה בשטרות, הרי שדינו כדין נמחה רגיל, ולנתבעת עומדות כנגדו גם טענות הגנה כגון פגם בקניין וגם טענות הגנה חוזיות (ראה שלום לרנר דיני שטרות 315-316).

30. אקדים את המאוחר ואציין, כי קיבלתי את טענות הנתבעת במלואן.

הנתבעת טענה כי היא לא חתמה באופן אישי על השטרות וכי חתימתו של סרגיי על גבי השטרות נעשתה ללא הרשאתה. הנתבעת הוסיפה וטענה כי בעת העברת השטרות ע"י סרגיי לתובע היא לא חיה עימו ולא נהנתה מפירות המושכר, ועל כן אין לחייבה בגינם. כמו כן, טענה הנתבעת כי בהסכם הגירושין מסרגיי, אשר קיבל תוקף של פסק דין בבימ"ש, התחייב סרגיי לקבל על עצמו את כל התחייבויות העבר ואת ההתחייבויות העתידיות בגין חשבון הבנק המשותף שלהם ולפטור את הנתבעת מכל חיוב.

31. עדותה של הנתבעת היתה מהימנה עליי. הנתבעת הותירה רושם חיובי ואמין ואני מקבל את גרסתה במלואה. אני מאמין לנתבעת כי לא התגוררה עם סרגיי משנת 2001 וכי לא עבדה בחנות הירקות הנדונה, שכן היא גרה עם הוריה בעיירה שלומי ועבדה שם (עמ' 16 ש' 29-32; עמ' 17 ש' 1-4). אני מאמין לנתבעת כי לא השתמשה בחשבון הבנק המשותף לאחר שנפרדה מסרגיי (עמ' 24 ש' 16-17) וכי סרגיי פתח את חנות הירקות במושכר לאחר שנפרדה ממנו (עמ' 24 ש' 18-19).

32. נקודת המוצא בפקודה היא כי אין לחייב אדם שאינו חתום על השטר [ס' 22(א) לפקודה]. עם זאת, הפקודה החילה בס' 24 ו- 25 את דיני השליחות על החתימה השטרית ונקבע שפעולת שלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת את השולח ובלבד שעובדת השליחות תבוא לידי ביטוי בשטר.

33. במקרה שלפניי פרטיה של הנתבעת מוטבעים על גבי השטר, כשותפה בחשבון הבנק יחד עם סרגיי.

לטענת התובע, מקום בו פרטיו האישיים של בעל החשבון מוטבעים על גבי השטר, חזקה על החותם שעשה זאת כשלוחו של בעל החשבון. לטענתו, ההלכה המנחה בעניין זה נקבעה בע"א 4294/90 עזבון המנוחה רינסקי ז"ל נ' רחמני ושות' מימון בע"מ, פ"ד נ(1) 453 (1996) (להלן: "הלכת רינסקי"), שם נקבע כי די בציון שמו של השולח במקום כלשהו בשיק על מנת לחייבו.

34. עם השנים צומצמה בפסיקה תחולתה של הלכת רינסקי, בייחוד בדיון בשאלת חיובם של בני זוג בחשבון משותף, תוך שנקבע כי יש לקרוא את הלכת רינסקי על רקע הנסיבות העובדתיות הייחודיות שנדונו שם. נקבע שחזות השיק אינה הכל ושיש לבדוק את נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה, על מנת לבדוק אם בן הזוג שחתם על השיק פעל בהרשאתו של בן זוגו. נקבע כי במידה ומתברר שבן הזוג פעל ללא הרשאה, הרי שעומדת לבן הזוג השני טענת הגנה כלפי הנפרע ואפילו כלפי אוחז כשורה, שכן חתימה על גבי שיק מחייבת רק את מי שחתם עליו בפועל. החתימה לבדה אינה יכולה להצביע על גובה ההרשאה, אם בכלל, אלא אם הוצגה ראיה פוזיטיבית בדבר הרשאה או מצג של שליחות כלפי צד שלישי. פסק הדין שמקובל לראותו כמנחה בהקשר זה ניתן בע"א (ת"א) 690/98 צדקה נ' ד.ו.ד. חברה לעבודות עפר בע"מ (11.1.99):

"...העובדה ששם המערערת מופיע על גבי השיק, לא יכול להעיד, אפילו כלפי צד ג', על גובה ההרשאה בכלל לעניין המסוים, מה גם ששני שמות משותפים על גבי טופס של שיק לא יכולים להעיד דווקא על הרשאה, אלא על פתיחת חשבון לצורכי נוחות או על הסדרים אחרים... אם לכך נוסיף את העובדה שפסק דין רינסקי לא בא לשנות לגמרי הלכות יסוד, במובן זה שבסיס פקודת השטרות עדיין נותר כשהיה, קרי: חיוב כל מי שחתם על שיק, כי אז נגיע למסקנה, שברגע שבית המשפט, מבחינה עובדתית, קובע שיש חותם אחד על שיק, ושאדם נוסף ששמו מופיע על השיק לא חתם עליו בשום צורה שהיא, אז זכות התביעה השטרית היא כלפי החותם בלבד ולא מעבר לכך. הלכת רינסקי לא באה להוסיף חייבים, היא באה למצוא חייב על-פי השיק, כדי ליתן משמעות לעיסקה שנעשתה, בבחינת חוזים ושטרות לקיום ניתנו".

[ראו בעניין זה גם: ע"א (חי') 1596/00 מוטעי נ' גל חברה לדלק בע"מ (6.9.01); ע"א (ת"א) 2692/04 שלם נ' אם. די. אס. סחר וקניות וגרש בע"מ (14.8.05); רצ"פ (חי') 8306-03-09 מ.א. צ'יינג' בע"מ נ' אוחנה (14.6.09). לריכוז אסמכתאות נוספות, ראו: תא"מ (אי') 44568-03-11 ביטון נ' מור (26.2.12)].

35. כאמור לעיל, אין מחלוקת כי הנתבעת אינה חתומה על השטרות, אלא סרגיי. התובע טען כי הנתבעת היתה עם סרגיי במעמד החתימה על הסכם השכירות, אך לא חתמה על ההסכם או על השטרות. לטענתו, עורכת הדין שערכה את ההסכם המליצה לו להסתפק בחתימתו של סרגיי בלבד, למרות שהנתבעת נכחה בעת חתימת ההסכם (עמ' 12 ש' 4-10). טענה זו של התובע אינה הגיונית, אינה עומדת במבחן המציאות ואיני מקבלה. התובע אף לא הביא לעדות את עורכת הדין, שלטענתו המליצה לו לוותר על חתימתה של הנתבעת, וההלכה בעניין המנעות מהבאת עד רלבנטי לעדות ידועה [למשל: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991)].

בענייו זה אני מבכר את גירסתה של הנתבעת לפיה לא היתה עם סרגיי במועד שכירת החנות, לא היתה שותפה בחנות ולא עבדה בה. כאמור, אני מאמין לנתבעת שסרגיי השכיר את המושכר לאחר שהם נפרדו והיא עברה להוריה בשנת 2001 (עמ' 24 ש' 18-19) ושהיא לא היתה שותפה במושכר.

36. אני גם מאמין לנתבעת שהיא לא היתה שותפה פעילה בחשבון הבנק המשותף משנת 2001, עת נפרדה מסרגיי ועברה לגור עם הוריה וכי לא ביצעה כל פעולה בחשבון משנה זו ואילך (עמ' 24 ש' 16-17, עמ' 21 ש' 10, ש' 23-24).

37. סיכומו של עניין זה - אני מאמין לנתבעת שסרגיי פעל ללא הרשאתה כאשר משך את השטרות מחשבונם המשותף לאחר שנת 2001, כאשר התגוררו בנפרד ולא ניהלו משק בית משותף.

38. כאמור, אוחז כשורה לא יזכה בתביעה נגד שולח, אם השלוח שחתם בשם שולחו חרג מההרשאה שניתנה לו. במקרה שבפניי קבעתי כי התובע כלל אינו אוחז כשורה בשטרות, ומשהוספתי וקבעתי כי סרגיי חרג מההרשאה שניתנה לו ע"י הנתבעת – דין התביעה להידחות.

סוף דבר

39. התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,850 ₪.

סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן תיווסף עליו ריבית פיגורים כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ז אלול תשע"ב, 4 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.