1. מבוא
2. התובע, עו"ד במקצועו, עותר לחייב את הנתבע בתשלום שכר טרחה, בגין שירותים משפטיים אשר נתן לנתבע בשנים 1989 עד שנת 2000.
3. התביעה מבוססת על הסכם שכר טרחה מתאריך 28.11.1989 לפיו הוסכם כי התובע יטפל במקרקעין של הנתבע ולימים, כאשר יבנה בניין מגורים על המקרקעין, ישולם לתובע שכ"ט בשיעור 2% בצירוף מע"מ משווי הדירות שיבנו על המקרקעין.
4. בשנת 2001, טרם בניית יחידות הדיור, עלו יחסי הצדדים על שרטון, התובע לא זכה לקבל שכר טרחה מכח ההסכם ומכאן התביעה.
5. הנתבע טוען מנגד כי התובע הוא שניתק את הקשר עמו, לא טיפל בנדרש על פי הסכם שכר הטרחה ובהתאם אינו זכאי לתשלום כלשהו.
6. הצדדים הגיעו להסדר דיוני במסגרתו ויתרו על חקירות העדים והסכימו כי פסק הדין יינתן על בסיס כתבי הטענות והראיות בתיק.
7. הסוגיות העיקריות בהן יש להכריע הינן:
8. האם קוים הסכם שכר הטרחה על ידי התובע והאם חרף אי השלמת הטיפול על ידיו, הוא זכאי לפיצויי ציפייה;
9. זכאותו של התובע לשכר ראוי ושאלת התיישנותה של עתירה זו;
10. העובדות וטענות הצדדים
11. התובע הינו עורך דין במקצועו, בעל ותק וניסיון אשר ייצג את הנתבע בעניינים שונים בין השנים 1989-2000.
12. הנתבע הינו איש עסקים, בעל השכלה אקדמאית ובעל חברה קבלנית לבניין, אשר היה לקוחו של התובע.
13. כנטען, התובע נתן לנתבע שירותים משפטיים על פי הסכם שנערך ונחתם בתאריך 28.11.1989, בקשר עם מגרש שעליו עמד בניין מגורים בן 2 קומות, הנמצא ברחוב ששת הימים 38 בנתניה, והידוע כחלקה 250 בגוש 8267 (להלן: "המגרש" או "המקרקעין").
14. בהתאם למסמך שכותרתו "התחייבות לתשלום שכר טרחה", מתאריך 28.11.1989, התחייב הנתבע בתשלום שכר בשיעור 2% בצירוף מע"מ משווי דירות שיבנו על המקרקעין. כנטען, לבקשת הנתבע, נדחה מועד תשלום שכר הטרחה, לא יאוחר ממועד מכירת הדירות (להלן: "הסכם שכר הטרחה" או "ההסכם"). אין מחלוקת כי במועד זה היה הנתבע בעלים של 3/8 מן המקרקעין.
15. כנטען, במסגרת ההסכם התבקש התובע ליתן לנתבע שירותים משפטיים שכללו, בין היתר, מתן ייצוג משפטי בהליכי פירוק שיתוף במגרש, ניהול מו"מ עם השותפים במגרש ורכישת חלקיהם במגרש, רכישת חלקה של אמו של הנתבע במגרש, התקשרויות עם קבלני משנה ורישום דירות הבניין שייבנה, כבית משותף.
16. בהתאם להסכם, התחייב הנתבע לשאת בשיעור השכר המוסכם גם אם יתבקש התובע להפסיק את הטיפול, לפני מועד בניית הדירות.
17. התובע טוען כי ביצע את הטיפול המשפטי הנדרש בנוגע למגרש, אשר כלל ייצוג בהליכים משפטיים שונים כדלהלן:
    1. בתאריך 11.10.1993 הוגשה על ידי התובע תובענה לפירוק שיתוף במגרש והתובע נכח בדיונים רבים בענין זה;
    2. התובע ניהל מו"מ עם שותפיו של הנתבע, התקיימו פגישות במסגרתן הועלו הצעות להסדר;
    3. התובע ניצח על הליכי פניה לאדריכל אשר יערוך סקיצה של הדירות שיבנו, וכן פנה לשמאי אשר יעריך את שווין של הדירות;
    4. התובע ניהל משא ומתן עם השותפים במגרש, ערך הסכם קומבינציה, ניהל משא ומתן ובחן כדאיות ההתקשרות;
    5. ייצוג הנתבע בהסכם מתאריך 31.12.1996 לרכישת זכויותיהם של בעלים אשר החזיקו ב – 1/4 מהזכויות במקרקעין (ה"ה פליגלמן), תמורת סך 280,000 דולר;
    6. התובע ניהל מו"מ עם בעלי ה – 1/4 הנוספים (ה"ה שליט), ערך טיוטת הסכם ומשהמו"מ לא צלח חזרו הצדדים לבית המשפט, שם נוהלו ישיבות רבות נוספות, בהן נכח התובע;
    7. התובע ערך חוזה להשכרת הדירה בקומה השנייה של הבניין הבנוי על המגרש;
    8. התובע ניהל מו"מ נוסף עם שותפתו השניה של הנתבע במגרש (ה"ה שליט) וייצג את הנתבע בהסכם מתאריך 11.6.1999 לרכישת זכויותיה, תמורת סך 250,000 דולר;
    9. התובע טיפל בעניינים נוספים הנובעים מהסכם הרכישה מה"ה שליט והקשורים עם הפרת ההסכם על ידיה. בשל טיפול שביצע התובע ולאחר מו"מ הופחתה התמורה בסך 25,000 ₪; בתאריך 12.9.2000 פעל התובע לרישום הזכויות על שם הנתבע.

התובע טוען כי בעניינים האמורים ייצג את הנתבע ב - 23 ישיבות בבית משפט וניהל הליכי משא ומתן ממושכים שבסיומם נחתמו שני הסכמים לרכישת מחצית הזכויות במגרש, בשווי 530,000 דולר.

• 1. עוד נטען כי בתאריך 6.1.2000 טיפל התובע בהעברת זכויות אמו של הנתבע במגרש על שם הנתבע; ובתאריך 27.9.2000 הועברו הזכויות במגרש על שם הנתבע ואלה נאמדו לפי הצהרת הנתבע בשיעור 500,000 ₪.

1. התובע טוען כי השירותים שניתנו היו לשביעות רצונו המלאה של הנתבע, בשים לב לכך כי מלוא הזכויות במגרש עברו לבעלותו.
2. דא עקא, בשנת 2001 פרצו חילוקי דעות בין הצדדים על רקע עסקה שאינה קשורה לתובענה, ואשר הביאה לקרע בין הצדדים. התובע טוען גם כי בשנת 2003 הגיעו הצדדים להסדר פשרה במסגרת הליכי גישור, אך הליכים אלה לא כללו את נשוא התובענה.
3. כפי שעלה מתצהירי הצדדים, העסקה האחרת הינה עסקה במסגרתה רכש הנתבע מהתובע, בכובעו ככונס נכסים מטעם בנק מרכנתיל דיסקונט, חנות ומרתף ברחוב שמואל הנצי"ב בנתניה. כפי שנטען, בין הצדדים נתגלעו חילוקי דעות בקשר עם הרכישה, כשהנתבע טען כי התובע העדיף את ייצוג הבנק חלף ייצוגו; למעשה טען הנתבע כי התובע פעל נגדו באותה עסקה (להלן: "העסקה האחרת" או "עסקת שמואל הנצי"ב").
4. מנגד טוען התובע כי הנתבע הוא שהפסיק את המשך הטיפול המשפטי, טרם בניית הדירות. לפיכך, בנסיבות אלה, לפיהן הנתבע קיבל מהתובע את מלוא השירותים המשפטיים הנדרשים עד למועד הפסקת פעילותו, זכאי התובע לקבלת מלוא שכרו המוסכם על פי ההסכם.
5. לימים, נטען כי בהתאם להיתר בניה שניתן בתאריך 4.3.2004, הותר לנתבע לבנות על המגרש בנין מגורים בן 8 קומות ובו 24 דירות.
6. בהתאם, בחודש יולי 2009 הושלמו עבודות בניית הבניין וכעולה מאישור לשכת רישום המקרקעין בנתניה, מכר הנתבע 14 דירות; התובע פנה לנתבע לקבלת פירוט ומידע בדבר מכירת הדירות אך לא נענה.
7. לפיכך פנה התובע לשמאי מטעמו ובהתאם לחוות דעת מתאריך 15.8.2005, הוערך שווין של כלל הדירות בסך 4,019,562$. בהתאם להסכם שכר הטרחה, שכרו של התובע הינו 2% בתוספת מע"מ מתמורת מכירתן של 14 הדירות, ואשר סכומי מכירתן המשוערכים ליום הגשת התביעה (29.09.2009), מסתכם בסך כולל של 11,396,742 ₪; 2% מסך זה בתוספת מע"מ מסתכם בסך של 264,404 ₪ - סכום התביעה.
8. התובע טוען כי הנתבע התעשר על חשבונו באי תשלום שכרו ולפיכך זכאי התובע לתשלום השכר, כמוסכם בהסכם. לחלופין, זכאי התובע לשכר ראוי בגין מתן השירותים המשפטיים שניתנו לנתבע, בסך 44,700 $ בצירוף מע"מ.
9. התובע טוען גם כי בתאריך 15.6.2003 הוגשה על ידיו תובענה כספית אחרת כנגד הנתבע, לחיובו בתשלום שכר טרחה בנוגע לנכס הנמצא ברחוב ניל"י 42, נתניה וכן בנוגע למקרקעין דנן [ת.א 1982/04 – להלן: "התביעה הקודמת")].
10. בתאריך 6.5.2007 ניתן פסק דין אשר חייב את הנתבע לשלם לתובע שכר טרחה בגין הנכס בניל"י ולגבי התביעה הקשורה במקרקעין דנן, נקבע כי התביעה מוקדמת שכן טרם נמכרו דירות בבנין (להלן: "פסק הדין בתביעה הקודמת"). במסגרת הליכי ערעור שהגיש הנתבע, הגיעו הצדדים להסכמה כי בית המשפט יפסוק לעניין החיוב הכספי לפי סעיף 79 א לחוק בתי המשפט, ולגבי המגרש - שומרים הצדדים על טענותיהם. בית המשפט המחוזי הורה על ביטול פסק הדין של בית משפט השלום וכן על ביטול מרביתו של החיוב הכספי [ע"א 4587-08 – להלן: "פסק הדין בערעור"].
11. לאור כל האמור עתר התובע לחייב את הנתבע בתשלום סך 264,404 ₪, שכר טרחה בגין מכירת 14 דירות בבניין שנבנה על המגרש.
12. הנתבע טוען מנגד כי בשים לב לפסק הדין בתביעה הקודמת, נוצר השתק עילה ולפיכך דין התובענה להידחות.
13. עוד טוען הנתבע, כטענות סף כלשונו, כי אין חולק ואף לא נטען כי התובע נתן "ייעוץ משפטי בכל הקשור להקמת יחידות המגורים והתקשרויות עם קבלני משנה"; אין חולק אף כי התובע לא ערך אף לא הסכם מכר אחד בקשר עם הדירות ואף לא פעל לרישום הבית המשותף שנבנה על המקרקעין; התובע אף סרב להצעת בית המשפט להשלים עריכת החוזים בדירות שנותרו בבניין ולרישום הבית המשותף. בשל כל אלה נטען כי התביעה נשענת על אדני שווא.
14. הנתבע אף טען כי כדי לזכות בשכר בשיעור 2% משווי 5 הדירות שניתן היה לבנות על 3/8 מהמגרש, שהיו בבעלות הנתבע בעת חתימת ההסכם, על התובע היה ליתן את כל השירותים כמפורט בהסכם.
15. הנתבע טוען אף כי התובע ביצע מספר פעולות שאינן קשורות להסכם, קיבל בגינן שכר מלא, לפי דרישתו, ובית משפט דחה תביעתו לשכר ראוי במסגרת פסק הדין בתביעה הקודמת. כך, בגין הטיפול בתביעה כנגד ה"ה פליגלמן ושליט וכן בגין הסכם הרכישה ממשפחת פליגלמן, שולם סך 35,370 ₪; בגין הטיפול בעסקת הרכישה מה"ה שליט שולם סך 15,487 ₪.
16. הנתבע טוען גם כי התובע אינו יכול לשנות כיום את גרסתו ולטעון כי השירותים שנתן כלולים בהסכם, שכן קיימים מספר מחסומים המונעים ממנו לעשות כן: האחד, פסק הדין בתביעה הקודמת; השני, מכתב פרקליטו מתאריך 7.1.2002 טרם התביעה הקודמת, במסגרתו דרש התובע "שכר ראוי", בניגוד לתובענה דנן במסגרתה נתבע שכר מוסכם על פי ההסכם.
17. הנתבע טוען אף כי לשיטתו של התובע, היה על הנתבע לשלם בגין השירותים, עם סיומו של כל הליך שנקט בשמו. דא עקא, כל ההליכים הסתיימו כעשר שנים טרם הגשת התובענה ומשכך חלה לגביהם התיישנות.
18. לגופו של הסכם טוען הנתבע כי התובע הוא שניתק את הקשר בין הצדדים ואין לו אלא להלין על עצמו; משכך לא קמה לתובע עילת תביעה מכח ההסכם. כך, טרם העברת הטיפול בעריכת חוזי המכר ורישום הבית המשותף שנבנה על המקרקעין, נדרש התובע לעשות כן ומשסרב, לא היה מנוס כי עו''ד אחר יטפל בכך.
19. עוד טוען הנתבע כי גם אם ההסכם היה יוצא לפועל, הרי שהנתבע לא היה משלם מכיסו אגורה שחוקה שכן כמקובל, רוכשי הדירות היו נושאים בשכרו של התובע. מכל מקום, התובע מבקש לקבל שכר בערכים של מאות אלפי ₪, מבלי שנקף אצבע ומשכך ברור כי אין כל ממש בתובענה.
20. הנתבע הוסיף וטען גם כי מדובר בהסכם שנכפה עליו, נוסח ע"י התובע באופן בלתי הוגן, העולה כדי עושק וכי התובע פעל במסגרתו כשהוא מצוי בניגוד עניינים. כמו כן, כי לא דיווח אודותיו לבית המשפט.
21. התנהלות דומה בניגוד עניינים, התבצעה גם בעסקת שמואל הנצי"ב, אשר גם בה לא דיווח התובע על הסכמים בנוגע לנכס זה, על אף היותו כונס. במילים אחרות, התובע פעל בשני כובעים, האחד, כ – OFFICER OF THE COURT והשניה, כפרקליט פרטי של הנתבע, כאשר מידע זה כמס בליבו ולא גילה לבית המשפט שאישר ההסכם.
22. התובע אשר חשש כי הנתבע יבטל את ההסכמים עמו מיד לאחר שיאושר הסכם המכר בשמואל הנצי"ב, הוסיף תניה לפיה אם יבוטל ההסכם טרם תחילת הבניה, ישולם לתובע שכר טרחה בשיעור 2% ממחיר הדירות שימכרו, הן בגין החלק במגרש שטרם נרכש והן בגין החלק במגרש שהיה בבעלות הנתבע.
23. בנסיבות אלה, טוען הנתבע כי מדובר בהסכם בלתי חוקי בעליל, הנוגד את תקנת הציבור והנוגד את כללי לשכת עורכי הדין.
24. עוד טען כי ספק אם חתימתו הנחזית בשולי הדף הינה חתימתו שלו. בנוסף, כי בהסכם לא נרשם שמו אלא נרשם מר יצחק בולמש, בטעות קולמוס לכאורה על ידי התובע.
25. הנתבע טוען כי במועד חתימת ההסכם היו לו 3/8 בלבד מן המגרש, לאמו, הגברת רחל בולמש 1/8, לה"ה פליגלמן 1/4, ולה"ה שליט 1/4. בניגוד לנטען על ידי התובע, הרי שהנתבע הגיש לבדו וביוזמתו תכניות ובקשות לעירייה בקשר עם מחצית המגרש, שהיתה בבעלותו ובבעלות אמו, לבניית 7 דירות, מהן 5 דירות עבורו ושתי דירות לאמו ולהליכים אלה לא היה שותף התובע כלל. לפיכך, אף אם התובע היה פועל למימוש זכויות הנתבע נכון למועד חתימת ההסכם, היה התובע זכאי, לכאורה, לשכר בגין חמש דירות בלבד, כפוף לקיום כל התחייבויותיו על פי ההסכם.
26. תמיכה למסקנות אלה של הנתבע, הינה כי המועד הקובע לאומד דעת הצדדים הוא במעמד חתימת ההסכם, עת היו לתובע 3/8 בלבד מן המגרש ולא עשרים שנים לאחר מכן.
27. מכל מקום, ומשהתובע לא היה שותף לטיפול בקשר עם הקמת יחידות המגורים; לרישום בנין הדירות שנבנה כבית משותף; להכנת חוזי מכר; להתקשרויות עם רוכשי הדירות; לחוזים עם קבלני משנה; להגדלת זכויות הבניה בוועדות המקומיות והמחוזיות – הרי שאף כל אלה שוללים את זכאותו לשכר טרחה ותומכים בדחיית תביעתו.
28. ראיות הצדדים
29. מטעם התובע הוגש תצהירו, במסגרתו תמך בעובדות אשר פורטו לעיל. לתובע הותר להגיש תצהיר משלים המתייחס לראיות אשר הוצגו על ידי הנתבע בתצהירו, כפי שיפורט להלן.
30. התובע התייחס בתצהירו לטענות ההגנה של הנתבע וטוען כדלהלן:
    1. הדירה הראשונה נמכרה רק בשנת 2007, על כן לא חלה התיישנות;
    2. תיקונים שנעשו בהסכם בכתב יד, נעשו על ידי הנתבע, ופועלים "לרעתו" של התובע;
    3. הסכם שכר הטרחה לא היה מותנה בביצוע עבודות כלשהן מצד התובע;
    4. הנתבע מעולם לא ביקש ממנו לטפל ברישום בנין הדירות כבית משותף;
    5. לענין הטענה כי לנתבע היו 5 דירות בלבד על פי ההסכם, מפנה התובע להוראות סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, כהנחיה לפירוש הסכם. לטענתו, בהסכם קומבינציה שנערך עם שותפו של הנתבע בתאריך 8.11.1998, דובר על בניית 15 דירות לפחות, ובטיוטת ההסכם, דובר אף על 18 דירות;
    6. התובע דוחה את טענות הנתבע כי החתימה על גבי ההסכם אינה חתימתו ומפנה לכתב ההגנה הראשון מטעם הנתבע, טרם תיקונה של התביעה;
    7. בנוגע לטענת הנתבע כי הוצע לתובע לטפל במכירת דירות שטרם נמכרו, טוען התובע כי הסכים להצעה, אך התברר כי לא ניתן כלל למכור דירות נוספות כיוון שהנתבע קיבל הקלות מס בגין השכרת דירות אלה;
    8. בניגוד לטענות הנתבע, לא שולם לו תשלום כלשהו בגין השירותים המשפטיים שהעניק. בהתייחס לחשבוניות המפורטות על ידי הנתבע, טוען התובע כי אלה ניתנו בגין שירותים שאינם נשוא התביעה.
    9. לעניין טענת השתק עילה טען, כי בית המשפט דחה את בקשתו של הנתבע לסילוק על סף של התביעה ומכל מקום הפנה לפסק הדין בתביעה הקודמת שם נקבע כי מועד התשלום הוא מועד מכירת הדירות, אשר מכירתן החלה בשנת 2007;
31. מטעם הנתבע הוגש תצהירו בלבד, בו תמך בעובדות אשר פורטו לעיל. הנתבע הוסיף וטען, בין היתר, כדלהלן:
    1. באשר לנסיבות עריכת הסכמי ניל"י וששת הימים טען כי בשלושת ההסכמים שנחתמו באותו תאריך 28.11.1989 - הסכמי שכר טרחה והסכם לרכישת הנכס בניל"י - מופיע התאריך בכתב ידו של התובע. באופן לא מפתיע, לא טעה התובע בשם המתנוסס על החוזה לרכישת הנכס בניל"י והוא אפרים בולמש. על מנת להסתיר את פעולותיו ונאמנותו הנדרשת כלפי בית המשפט ככונס וכמפרק של הנכס בניל"י אותו מכר, רשם בכוונה את "ההסכמים" הנוספים על שם בולמש יצחק, על מנת שלא יידרש לדווח עליהם לבית המשפט; זאת בשים לב לכך כי התנה את מכירת המגרש ברחוב ניל"י בעריכת שני הסכמי שכר טרחה עם "יצחק בולמש", על אותו נכס בדיוק;
    2. התובע שינה ותיקן את ההסכם בכתב ידו, על מנת למנוע התיישנות, להתאים את ההסכם לבניה שנעשתה כעבור שנים רבות, וכן להתאימו לתביעה הקודמת;
    3. כל עיסוקו של התובע היה בטיפול בהליכים שהביאו לרכישת חלקם של השותפים במגרש, כולל ניסיונות לעסקת קומבינציה עם השותפים במגרש, ובגין זה כבר שולם לתובע שכ"ט; מכל מקום ענין זה נדון והוכרע בפסק הדין בתביעה הקודמת;
    4. הבניין שנבנה והשטח עליו הוא בנוי, שונה באופן מהותי מהמגרש שהיה במועד חתימת ההסכם, ותוכניות הבניה שהיו בתוקף באותו מועד. פעולות רכישת השטחים של החלקים האחרים במגרש, אינן חלק מההסכם;
    5. הספק באשר לאותנטיות של חתימתו על ההסכם, נובע מהדמיון המובהק של חתימת התובע על שטר מכר של רחל בולמש, לזו המתנוססת על תיקונים בהסכם;
    6. לא בכדי לא ציין התובע בהסכם את הגוש והחלקה. כך, בעוד שבהסכם ניל"י מפורט הגוש והחלקה כולה – חלקה 56, הרי שבהסכם שכר הטרחה דנן לא מפורט הגוש והחלקה כולה, אלא רק המקרקעין שהינם בבעלות בולמש יצחק, כיוון שלנתבע אין יכולת להתחייב על כל חלק שאינו בבעלות בולמש.
    7. בהתייחסו לטיוטת הסכמי הקומבינציה עליהם מסתמך התובע, כדי לתמוך בטענתו לענין מספר הדירות, מציין הנתבע כי שני הסכמים אלה הוכנו על ידי עו"ד אחר וממילא ללא כל הסכמה מצדו כי התובע יקבל 2% משווי כל הדירות שהיו נבנות.
    8. לאחר שהתובע הפסיק ביוזמתו לייצגו, לא היה לתובע כל חלק בהשבחת המגרש ולא היה לו כל חלק בבניה; כל הטיפול בהשבחת הנכס נעשה כולו על ידי עורכי דין אחרים.
32. דיון והכרעה

הצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן על בסיס החומר בתיק ללא שמיעת עדויות. לאחר שקראתי את כתבי הטענות, תצהירי הצדדים על הראיות שצורפו, וכן את סיכומי הצדדים, החלטתי לדחות את התובענה. להלן טעמי.

התנאי לזכאות התובע לשכר הטרחה המוסכם, לא הוכח

1. תחילה אציין כי הנתבע זנח בסיכומיו את טענתו לענין זיוף חתימתו על ההסכם ולכן נקודת המוצא היא כי חתימת הנתבע מתנוססת עליו. עוד זנח הנתבע את טענותיו לענין עושק ואי חוקיות באשר להסכם ולפיכך לא אדרש לטענות אלה. ולגופו של הסכם.
2. בהסכם שכר הטרחה הוסכם כדלהלן (ההדגשה אינה במקור):

"

התחייבות לתשלום שכר טרחה

תאריך: 28.11.89

אני הח"מ: יצחק בולמש ת.ז. 5180360

שוכר בזה את שירותיו המקצועיים של משרד עורך דין, יוסף הולנדר

מרח' סמילנסקי 4, בנתניה וזאת לצורך טפול בענינים המשפטיים

כמפורט לעיל:

מהות העניין: טיפול בעניין חלקה______ שבגוש_____ ששת הימים נתניה 38

יעוץ משפטי בכל הקשור להקמת יחידות

המגורים והתקשרויות עם קבלני משנה

רישום הדירות כבית משותף.

הנני מתחייב בזה לשלם לעו"ד, יוסף הולנדר שכר טרחה כמפורט להלן:

שכר הטרחה המוסכם נקבע על בסיס 2% + מע"מ משווים של הדירות

שתיבננה.

שכר הטרחה אינו כולל אגרות והוצאות אותם יחזיר הלקוח למשרד מיד

עם דרישה בהתאם לחשבונות וקבלות שיוצגו.

במידה ומסיבה כלשהיא יתבקש הח"מ להפסיק ולטפל בענינים הניזכרים דלעיל לפני בניית הדירות ו/או הדירה על המיגרש אזי ישולם שכרו כאמור דלעיל.

מועד התשלום יעשה לא יאוחר מ- (12 - נמחק) 24 חודש ממועד התחייבות זו

ו/או בשלב מכירת הדירות הכל לפי (המוקדם - נמחק) המאוחר.

במידה ויהיו חילוקי דיעות בענין שווי הדירות ימונה שמאי ו/או

מעריך מקרקעין כבורר מוסכם.

אני מאשר בחתימתי קבלת העתק התחייבות זו.

חתימת לקוח"

1. התובע טען בשלשת כתבי התביעה מטעמו, אשר הוגשו בתיק דנן (כתב התביעה המקורי ושני כתבי תביעה מתוקנים) כי הנתבע הוא זה שהפסיק את הקשר בין הצדדים כדלהלן:

"11. בשנת 2001 פרצו חילוקי דעות בין הצדדים על רקע עסקה שאינה קשורה לתובענה, שהביאה לקרע בין הצדדים.

12. בשנת 2003 הגיעו הצדדים לידי הסדר פשרה במסגרת הליכי גישור, אך אילו לא כללו את נשוא התובענה.

13. הנתבע הפסיק את המשך הטיפול המשפטי על ידי התובע במגרש, לפני בנית בניין הדירות." (ההדגשה אינה במקור; כתב התביעה המתוקן).

1. באשר לנסיבות הפסקת הטיפול, פרט התובע את נסיבות עסקת שמואל הנצי"ב, אשר הביאה לחילוקי הדעות בין הצדדים. התובע טען כי הנתבע העלה כלפיו טענות קשות במסגרת פועלו ככונס נכסים, במסגרת תובענה כספית שהגיש כנגדו. לימים אף הגיש הנתבע כנגד התובע תביעת רשלנות מקצועית שנדחתה. בשל חילוקי הדעות, הופסק הטיפול טרם בניית הדירות (סעיפים 18-20 לתצהיר התובע).
2. הנתבע טען מנגד כי בשל ניגוד העניינים וייצוג הבנק כנגדו, העדיף התובע את המשך עסקיו עם הבנק וניתק כל קשר עמו; בתצהירו הצהיר הנתבע כי התובע הוא שהפסיק את הטיפול המשפטי.
3. בענין זה הנני מקבל את עמדת הנתבע. ודוק. התובע טוען בלשון רפה כי הנתבע ניתק עמו קשר, ללא כל פירוט וללא כל הסבר. מצופה היה כי לו אכן כך היו פני הדברים כי אז התובע, אשר לשיטתו פעל עבור הנתבע משך כ – 12 שנים בפעולות משפטיות רבות וללא כל שכר, יפנה אל הנתבע ויברר בצורה כלשהי מדוע הופסקו היחסים. התובע לא עשה כן, והדבר מעלה תהיות לגבי נכונות גרסתו או הבנתו את מצב הדברים, בעניין זה.
4. יתר על כן, כפי שעולה מן הראיות שהוצגו, גרסת התובע הנוכחית, שונה בתכלית מגרסאותיו בהליכים הקודמים בין הצדדים ואף בשל כך אני מעדיף את עמדת הנתבע.
5. כך, במסגרת התביעה הקודמת, שם תבע התובע שכר טרחה הן בגין פרויקט רחוב ניל"י והן בגין ההסכם דנן, הגדיר התובע את סיום היחסים באופן אחר כדלהלן:

"מזה שנתיים ימים הופסקו היחסים בין הצדדים וזאת על רקע הליכים משפטיים המתנהלים לאכיפה ולביטול עסקת מכר של חנות" [סעיף 20 לכתב התביעה בתביעה הקודמת (נספח ט' לתצהיר הנתבע)].

1. כלומר, בתביעה הקודמת, במועד הקרוב לסיום היחסים בין הצדדים, לא טען התובע כי הנתבע הפסיק את היחסים אלא טען באופן כללי כי היחסים הופסקו. יתר על כן, בהמשכו של כתב התביעה בתביעה הקודמת, נכתב על ידי התובע גם כי:

"בפועל חרף העובדה שהתובע הפסיק את הטיפול המשפטי..." (סעיף 22 לכתב התביעה התביעה הקודמת);

כך גם בתצהיר עדות ראשית באותה תביעה:

"...בשנת 2001, עלו היחסים ביני לבין בולמש על שרטון, וזאת בשל חילוקי דעות שנוצרו ביננו על רקע עסקה, שאינה קשורה לתובענה דנן...בעקבות כך, הטיפול המשפטי...הופסק בשנת 2001";

וכן:

"לאחר שהפסקתי לספק לבולמש שירותים משפטיים..." (סעיפים 28 ו – 35 לתצהיר התובע בתביעה הקודמת; נספח כה לתצהיר הנתבע).

1. כלומר, בניגוד לנטען בתובענה כיום, התובע טען בעבר כי הטיפול המשפטי הופסק בשל חילוקי דעות ולא כי הנתבע היה מי שהפסיק את טיפולו של התובע.
2. גרסה זו מתיישבת יותר עם שורת ההיגיון וניתן אף להניח כי התובע היה זה שהחליט על ניתוק הקשר בשל אותם חילוקי דעות וניגוד העניינים, בשל פועלו ככונס נכסים, בעסקת שמואל הנצי"ב.
3. די באלה כדי להוות תשתית לדחיית טענת התובע כי הנתבע הוא שהפסיק את הייצוג, ובהתאם לדחות את תביעתו לקבלת שכר בשיעור 2% + מע"מ משווי הדירות, כמפורט בהסכם.
4. להלן יפורטו טעמים נוספים לענין זה.

אין זה סביר ואף לא מתקבל על הדעת, כי כאשר עו"ד פועל כנגד לקוחו בהליך משפטי, יהא הלקוח חייב להמשיך לקבל שירותים מאותו עו"ד בענין אחר

1. מקובלת עלי אף טענת הנתבע כי כאשר עו"ד המייצג לקוח משך שנים רבות, פועל נגדו בהליך אחר, יש ללקוח סיבה מספקת להפסיק את קבלת השירותים. בשל כך סבורני, כי אין לראות את הנתבע כמי שהפסיק את ההתקשרות ו/או הפר את ההסכם בין הצדדים וממילא בנסיבות אלה לא יהיה התובע זכאי לקבל פיצויי ציפייה.
2. ודוק. אין מחלוקת כי התובע ייצג בנק ככונס נכסים ובכובעו זה פעל כנגד האינטרס של הנתבע. לפיכך, התובע אינו יכול לצפות כי מחד יפעל כנגד הנתבע בהליך אחד ומאידך ימשיך הנתבע ליתן בו אמון ויאפשר לו לייצגו בהליכים אחרים בכלל, ובטיפול המשפטי נשוא ההסכם דנן, בפרט. אף אם נכונה טענת התובע כי הנתבע ידע טרם עסקת שמואל הנצי"ב כי התובע פועל ככונס הנכסים למכירתה, הרי שאין בכך כדי לשנות ממסקנתי (ראה הנטען בסעיף 4.16 לסיכומי התשובה). לכך יש להוסיף כי בניגוד לטענות התובע וחרף הקרע שנוצר, פנה הנתבע לתובע בבקשה כי ימשיך לייצגו (מכתב הנתבע מתאריך 4.10.2000 – נספח לג1 לתצהירו). לפיכך, משבחר התובע להמשיך ולייצג את הבנק, אין לראות את הנתבע כמי שאחראי לקרע בין הצדדים.
3. מכל מקום יצוין כי, אף אם הייתי קובע כי הנתבע הוא זה שהפסיק את ההתקשרות, הרי שלא היה בכך כדי לזכות את התובע בשכר על פי ההסכם. כפי שכבר נפסק, כאשר לקוח פועל בתום לב ומפסיק את ההתקשרות בינו ובין עורך דינו בשל חוסר שביעות רצון, הרי שלא יחויב בפיצויי ציפייה (הלכת בייניש-עדיאל):

"דעתנו היא כי אין לקרוא דברים אלו באופן שיאפשר לרוקן מתוכן את חובתם של מתקשרים בחוזה לקבלת שירותים משפטיים מעורך דין לנהוג בתום לב. אמנם, חוזה מסוג זה מבוסס על אמון הדדי, וברי כי מקום בו לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה הינה סיבה הוגנת, לא יטיל עליו בית המשפט לשלם לעורך דינו פיצויי ציפייה. זאת, מתוך הבנה כי יש לשמר את אותו יסוד אמון ולהבטיח כי ימשיך להתקיים ביחסים שבין עורכי דין לבין לקוחותיהם. החשש הוא, כי אם יידע לקוח, מבעוד מועד, כי בכל מקרה ומקרה יחוייב בתשלום פיצויי ציפייה לעורך דינו, הרי שיימנע מלהפסיק את הייצוג וימשיך בהתקשרות שאינה רצויה לו, גם באותם מקרים בהם יסוד האמון של הלקוח בעורך דינו אינו קיים עוד".

[ע"א 8854/06 חיים קורפו, עו"ד נגד משה סורוצקין, פסק דין מיום 20.3.2008, פורסם במאגרים – סעיף 17 לפסק דינו של כבוד השופט דנציגר; ראה גם 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי-דין, עו"ד יחזקאל ביניש נגד דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד מז (5) 114].

1. בעניינו מיושמת הלכה זו בדרך של מקל וחומר בשל האמור לעיל. אף מטעם זה, איני סבור כי התובע זכאי לפיצויי ציפייה ולקבלת שכר על פי ההסכם כפי שתבע.

התובע סבר כי מגיע לו שכר ראוי בלבד בגין פועלו - עובדה התומכת אף היא בדחיית תביעתו למלוא השכר על פי ההסכם

1. טעם נוסף לדחיית התביעה הינה אף העובדה כי התובע סבר טרם נקיטת ההליכים, כי הוא זכאי לשכר ראוי ולזה בלבד.
2. כעולה מהראיות, טרם הגשת התביעה הקודמת ולאחר שהיחסים בין הצדדים הופסקו, נשלח לנתבע מכתב התראה במסגרתו עתר התובע לתשלום שכר ראוי. כך, במסגרת מכתב באי כוחו הקודמים מתאריך 7.1.2002 (נספח ל לתצהיר הנתבע), עתר התובע לתשלום שכר ראוי בגין פעולותיו המפורטות לעיל בסך 44,300 דולר, הוא השכר הראוי הנתבע באופן חלופי בתביעה זו.
3. אמנם כראיה יחידה יכול כי לא היה בה כדי לשמוט את הבסיס תחת תביעתו, אלא שבצירוף הנימוקים דלעיל סבורני כי אף בעמדה זו של התובע יש תמיכה לאי זכאותו של התובע לשכר המוסכם.

השכר הראוי לא הוכח וחלה לגביו התיישנות

1. אין מחלוקת כי השכר הראוי אשר נתבע בתביעה זו, נתבע אף במסגרת התביעה הקודמת [סעיף 28 לכתב התביעה הקודמת (נספח ט לתצהיר הנתבע)].
2. בית המשפט אשר דן בתביעה הקודמת על בסיס אותן ראיות וטענות דכאן, דחה את תביעתו של התובע לשכר ראוי וכך קבע:

"32. אין מחלוקת בין הצדדים שהפרויקט טרם נבנה. על פי הסכם שכר הטרחה, המועד לתשלומו הוא: "לא יאוחר מ- 24 חודש ממועד ההתחייבות ו/או בשלב מכירת הדירות הכל לפי המאוחר". לא הוצגו לפני ראיות שהדירות נמכרו. נהפוך הוא, מתוך הדברים למדתי שפרויקט זה טרם הבשיל. על כן, לא קם המועד לתשלום שכר הטרחה וממילא אין מקום לחייב את הנתבע להקדים את התשלום שלא בהתאם להסכם. משכך, דין התביעה לשכר טרחה בהתאם לחוזה להידחות. אין באמור לעיל, כדי למנוע מהתובע לדרוש את המגיע לו, על פי הסכם שכר הטרחה, בשלב מכירת הדירות.

33. התובע טען לחילופין, כי הוא זכאי לתשלום שכר טרחה ראוי בגין טיפול משפטי שסיפק לנתבע. בתצהירו פרט את הליכי הייעוץ המשפטי שסיפק לנתבע במסגרת הליכי פירוק השיתוף, את העברת הזכויות בפרוייקט שביצע מאמו של הנתבע לנתבע וכיוצ"ב. אלא, שגם בתביעה זו, לא הוכיח התובע מה הוא שכר הטרחה הראוי המקובל לטיפול משפטי מסוג זה. על כן, אין בידי להיעתר לתביעה זו." (ראה סעיפים 32 ו – 33 לפסק הדין בתביעה הקודמת, נספח ד2 לתצהיר הנתבע).

1. אמנם על פי פסק הדין, התביעה לשכר ראוי נדחתה לגופה וניתן היה לסבור, כפי שטוען הנתבע, כי אכן קיים מעשה בית דין בענין זה. דא עקא, סבורני כי צודק התובע בטענתו כי משפסק דין זה בוטל בערעור, הרי שקביעה זו אינה עומדת עוד וממילא לא קיים מעשה בית דין בענין השכר הראוי [ראה פסק הדין בערעור -נספח ד3 לתצהיר הנתבע].
2. יחד עם זאת אין בכך כדי לסייע לתובע שכן זה לא הוכיח מהו השכר הראוי הנתבע.
3. ודוק. במסגרת ההסכם וכאמור, אין כל זכר או בסיס לשכר הראוי הנתבע ו/או בסיס לחישובו. לפיכך, משלא נקבע בסיס כלשהו לשכר בהסכם, הרי שחלה על התובע החובה להוכיח שכר זה באמצעות חוות דעת ו/או באמצעות ראיות מתאימות אחרות. התובע לא הציג ראיות כלשהן לאופן חישוב השכר הראוי ואף לא ראיות בבסיס חישובו, ומשכך לא הוכיח תביעתו בענין זה (מקובלות עלי טענות הנתבע בסעיפים 10.2 ואילך בסיכומיו).
4. יתר על כן, דין עתירה זו להידחות אף מחמת התיישנות. אמנם בהסכם נקבע כי המועד לתשלום שכר הטרחה הינו לא יאוחר מ – 24 חודשים ממועד חתימת ההסכם או בשלב מכירת הדירות לפי המאוחר, ואין מחלוקת כי הדירה הראשונה נמכרה בשנת 2007. דא עקא, העילה לתביעת השכר הראוי קמה עת נותק הקשר בין הצדדים בשנת 2001. אף אם ניקח לקולא את המועד האחרון בשנת 2001 מחד, ומועד הגשת התביעה, בתאריך 29.9.2009, מאידך, הרי שחלפו למעלה מ - 7 שנים ובשל כך חלה התיישנות.

לתובע שולם שכר טרחה לאחר חתימת ההסכם אותו יש לזקוף בגין השירותים נשוא התביעה

1. אין מחלוקת כי התובע נתן שירותים שונים בקשר עם המקרקעין נשוא פרויקט ששת הימים וטען כי לא שולם לו שכר כלל.
2. בענין זה הציג הנתבע חשבוניות שונות בגין תשלומים ששולמו לתובע משך השנים, לאחר חתימת ההסכם. מנגד טען התובע כי "...לא ייתכן כי התשלומים בוצעו בגין השירותים המשפטיים נשוא תביעה זו..." (סיכומי התובע סעיף 9.5 וסעיף 23 לתצהירו המשלים).
3. על מנת להפריך את טענות הנתבע לתשלומים שבוצעו כביכול, נדרש התובע בסיכומיו ובתצהירו לסעיפים רבים המבוססים על תאריכים והסברים - מדוע לא ייתכן כי התשלומים נשוא החשבוניות שהוצגו, קשורים לתביעה דנן.
4. עיון בחשבוניות שהציג הנתבע (נספחים י', יא', י"ג-ט"ו) מלמד כי התובע בחר להנפיק חשבוניות וציין באופן כללי כי עניינן: "יעוץ משפטי", "שכ"ט חוזה" ו - "הוצאות (נסחים)".
5. מבלי להיכנס לשאלה האם אופן עריכת חשבוניות אלה תואם את הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), תשל"ג-1973 (ולטעמי לא), הרי משלא פרט התובע את מהות היעוץ המשפטי במקום המיועד לכך בחשבונית ("מהות הענין") - אין לו להלין אלא על עצמו.
6. מכל מקום, אף את טענות התובע כי השכר הנטען בגין כל השירותים שניתנו טרם ניתוק היחסים, הינו סך זעום ולא סביר (50,857 ₪), לא ניתן לבחון הואיל והתובע לא הוכיח את עתירתו לשכר ראוי, כאמור.
7. כך או כך, אין זה סביר אף כי התובע יעבוד משך כ – 12 שנים ממועד חתימת ההסכם, יטפל בעשרות פעולות כטענתו ועד להפסקת הקשר בין הצדדים, לא יקבל ולו שקל אחד ויטען כי שכרו ישולם במסגרת ההסכם; זאת בפרט שהמועד לתשלום לא נראה באופק עת הופסקו היחסים.
8. בשל הקביעות דלעיל, אינני נדרש להכריע ביתר טענות הצדדים ובין היתר כי השירותים המפורטים בתביעה כלולים או לא כלולים בהסכם. אציין רק כי העובדה כי קיימת מחלוקת בענין זה רובצת אף היא לפתחו של התובע אשר לא פרט במסגרת ההסכם את מהות הטיפול באופן מפורט וכנדרש, על מנת למנוע מחלוקת מסוג זה.
9. על פניו ובשים לב לנוסח ההסכם, נראה כי הפעולות בגינן נתבע השכר הראוי אינן כלולות בהסכם וזאת בשל לשונו הברורה של ההסכם: "יעוץ משפטי בכל הקשור להקמת יחידות המגורים והתקשרויות עם קבלני משנה רישום הדירות כבית משותף". לו סבר התובע כי אף הייצוג ברכישת חלקם של השותפים במגרש ובהליכי פירוק שיתוף, כלול בהסכם, הרי שהיה עליו לציין זאת ודבר לא מנע ממנו לעשות כן.
10. לסיכום
11. לאור האמור, התביעה נדחית. לאחר שלקחתי בחשבון את העובדה כי לא נשמעו ראיות וכי הצדדים הגיעו להסדר דיוני ללא שמיעת ההוכחות, ישא התובע בהוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור 10,000 ₪, לתשלום תוך 30 יום.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור תוך 45 יום.

ניתן היום, ב' אייר תשע"ג, 12 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.