רקע:

1. מדובר בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מפגיעתו בתאונת עבודה. התובע, יליד 15/04/1963, טען בתביעתו, כי בתאריך 28/05/2006, ביום השלישי לעבודתו, עת עבד בשירות הנתבעת 1, מי שלטענתו הייתה קבלן לעבודות טיח, באתר הבניה בבת חפר, ובעת שעבד בטיח על פיגום מאולתר, בגובה כ-1.5 מר', לפתע הפיגום קרס והתובע נפל ארצה (להלן: "התאונה").

2. כתוצאה מהתאונה נחבל התובע בגופו, ובין היתר סבל משבר פתוח עם תזוזה בקרסול רגל שמאל. פרופ' סודרי, מומחה אורטופד שמונה ע"י בית-המשפט, קבע לתובע נכויות זמניות משמעותיות, לתקופה מצטברת של כשנתיים מיום התאונה, ונכות צמיתה בשיעור 20%.

3. נטען בתביעה, כי הנתבעים 2 ו-3 היו בעת הרלוונטית מבצעי הבניה באתר; הנתבעת 2 הייתה חברה בע"מ, ואילו הנתבע 3 היה ה"בעלים" של הנתבעת 2, כהגדרת התובע.

4. הנתבעת 4 הינה חברה לביטוח בע"מ, מי שלטענת התובע ביטחה בעת הרלוונטית את אחריותם של הנתבעים 1,2 ו-3, כלפי העובדים באתר, ובכללם התובע, וכן ביטחה אותם בביטוח אחריות כלפי צד ג'.

5. ההליכים נגד הנתבעת 2 עוכבו, נוכח היותה בפירוק.

הסדר דיוני והשאלה שבמחלוקת:

6. בשלב מסוים הודיעו התובע והנתבעים 3 ו-4, כי הגיעו להסכם פשרה לפיצוי התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה.

להסכם הפשרה ניתן תוקף של פסק-דין חלקי ביום 28/06/12; ובכך למעשה מוצתה תביעתו של התובע.

7. כל שנותר במחלוקת, ועומד להכרעה, הוא חלוקת האחריות, והפיצויים בעקבותיה, בין הנתבעת 1 מחד, ונתבעים 3 ו-4 מאידך.

יצוין עוד, כי בדיון מיום 28/06/12 הודיעה הנתבעת 1 על הסכמתה לגובה הפיצויים בהתאם לפשרה הנ"ל.

הראיות:

8. בדיון ההוכחות העידו בפניי התובע, הנתבעת 1, ומר מחמוד חושיה, בעלה של הנתבעת 1 (להלן: "חושיה").

טענות הצדדים:

9. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") טענה בהגנתה, בין היתר, כי אין היא קבלן, או קבלן משנה, אינה עוסקת בעבודות בניה, אלא עובדת היא גרפיקאית שכירה בעיתון.

עוד טענה הנתבעת, כי שמה שורבב לתביעה, כמי שהעסיקה את התובע בעת הרלוונטית בעבודות טיח, משום שבאותה עת היה לה בן זוג בשם יוסוף מוחמד צאברי כמאל, תושב נפת ג'נין (מדובר באותו מחמוד חושיה שהעיד בפניי), אשר עבד כקבלן משנה אצל הנתבעת 2. מאחר ומדובר בתושב השטחים, שלא היה לו תיק ניכויים, ובהיותו בן זוגה, אותה עת, של הנתבעת, נתבקשה ע"י חושיה וע"י הנתבעת 2 לעשות שימוש בתיק הניכויים שלה לצורך העבודה.

עוד טוענת הנתבעת 1 בסעיף 30 להגנתה:

"30. יובהר כי הכל נעשה כחוק, בתיאום ובידיעת רואה חשבון, אגב היוועצות עם עורך דין, כדי למנוע מצב של עבירות מס ו/או עבירות אחרות. הוסבר לנתבעת כי אין כל פגם בכך שהיא תשמש מעין חברת כוח אדם, לצורך הנפקת משכורת, זאת ולא עוד".

משכך, לטענת הנתבעת, אין בינה לבין התובע יריבות, ועליו לתובע את הנתבעת 2 ו/או את חושיה.

10. הנתבעים 3 ו-4 (להלן: "הנתבעים") טענו בהגנתם, בין היתר, כי התובע עבד במועד הרלוונטי אצל קבלן בשם חושיה יוסף, אשר שימש קבלן משנה של הנתבעת 2, ומי שהיה חברה לחיים של הנתבעת, וניהל עסקיו באמצעותה ועל שמה.

טענות הנתבעת בסיכומיה:

11. בסיכומיה שבה הנתבעת על טענותיה בהגנתה. כפי שטענה בהגנתה, טענה גם כאן, שהתובע כלל אינו מכיר אותה, ואין היא מכירה אותו. די לציין, כי התובע התייחס אליה בתביעתו בלשון זכר, כדי ללמד כי הוא לא הכיר אותה.

הוכח, לטענתה, לאחר שמיעת הראיות, כי חושיה הוא הקבלן האמיתי אשר העסיק את התובע, ואילו היא שימשה כלי בידיו וכצינור בלבד להעברת כספים מנתבעת 2 לחושיה ולעובדים נוספים, כדי להתגבר על הקשיים בעבודתו בהיותו פלסטינאי ללא אזרחות ישראלית.

הנתבעת נמנעה, לטענתה, ממשלוח הודעת צד ג' נגד חושיה, מאחר והתחשבה בכך שמדובר בבעלה, באביהם של שניים מארבעת ילדיה, דבר שעלול היה ליצור עימות נוסף במישור היחסים בין השניים, במיוחד לאור יחסו האלים והשתלטני כלפיה.

אף הסכמתה לרשום את עסקו של חושיה על שמה ניתנה תחת לחץ, ובכפיה, לטענתה.

מאחר וחושיה אינו נתבע, אין מקום להתייחס אל הנתבעת ובן זוגה – חושיה, כתא משפחתי אחד, אף שהשניים נישאו בנישואים אזרחיים בקפריסין.

עוד טענה הנתבעת, כי הוכח בבית-המשפט שהקבלן שעבד בשטח, הלכה למעשה, הייתה הנתבעת 2, ואילו חושיה שימש עבור הנתבעת 2 ככלי כדי להימנע מלחוב כלפי עובדיה, וכן כקבלן משנה של הנתבעת 2.

טענות הנתבעים 3 ו-4 בסיכומיהם:

12. א. טענת הנתבעת, כי היא שימשה אך ורק "צינור להעברת כספים", ולא כמעבידתו של

התובע, אינה נכונה ועמדת בסתירה לעדותה בבית-המשפט ולהצהרתה למל"ל ולרשויות המס, וכן להודעתה בפני חוקר מטעם המל"ל.

בהקשר זה מפנה ב"כ הנתבעים להודעות הנתבעת וחושיה לחוקר המל"ל (נ/3 ו-נ/4). הנתבעת גם חתמה על טופס תביעה בגין תאונת עבודה (נ/2) בתור מעביד. כן מציינת את העובדה שהתובע הופנה לעבוד אצל הנתבעת ע"י שירות התעסוקה (נ/1).

כל הסממנים האלה מלמדים, לטענת הנתבעים, כי הנתבעת הייתה מעבידתו של התובע.

ב. הנתבעת 4 ביטחה בעת הרלוונטית את הנתבעת 2, בלבד, בביטוח אחריות כלפי צד ג', כשהנתבעת 2 שימשה קבלן ראשי, ואילו הנתבעת 1 הייתה קבלן משנה, שהעסיקה את התובע בעת הרלוונטית.

ג. חושיה עבד בשטח כמנהל עבודה מטעם הנתבעת וטיפל בכל העניינים, כטענת הנתבעת.

ד. מאחר ובעת הרלוונטית לתאונה הנתבעת וחושיה היו עדיין נשואים, מזה 12 שנים, הרי הם היוו "תא משפחתי אחד", וניהלו אורח חיים משותף, עד אשר יחסיהם עלו על שרטון במחצית שנת 2012, כטענת הנתבעת. משכך, הייתה הנתבעת מעבידתו של התובע, והיא שנתנה לו הוראות עבודה והנחיות באמצעות מנהל עבודה מטעמה, הלא הוא חושיה, בן זוגה.

ה. הנתבעת הייתה אף מבצע הבניה באתר; הציוד בו נעשה שימוש, לרבות הפיגום עליו עבד התובע, שייך לנתבעת. חושיה הוא אשר בנה את הפיגום ממנו נפל התובע. השליטה והפיקוח על התובע היו בידי הנתבעת ו/או מי מטעמה, ואילו נתבעת 2 – זו שהתקשרה עם הנתבעת בהסכם לביצוע עבודות הטיח, לא הייתה מעורבת בשום צורה בביצוע העבודות.

עדות התובע:

13. התובע העיד, כי הופנה לאותו מקום ע"י לשכת התעסוקה, "זוכר קבלן זילברמן משהו כזה"; ולמחרת הגיעה הסעה ולקחה אותו למקום העבודה, ביום השלישי לעבודתו קרתה התאונה (עמ' 14, ש' 2 עד 9).

מכתב ההפניה שנמסר לתובע ע"י לשכת התעסוקה הוגש וסומן נ/1. ממנו אכן עולה, כי מופנה לנתבעת בציון מס' טלפון, וכן שמה של הנתבעת כ-"איש קשר", לצורך תיאום תחילת העבודה עם התובע.

בעת מתן עדותו נכחו באולם בית-המשפט הנתבע וחושיה יוסף (עמ' 14, ש' 25). התובע זיהה את "יוסי" – שם הכינוי של חושיה, אך לא זיהה את הנתבעת.

התובע העיד, כי במשך שלושת ימי עבודתו באתר הכיר רק את "יוסי" כמי שהיה האחראי עליו, אך הקבלן אליו נשלח כדי לעבוד היה "אידה בידרמן".

כן העיד התובע, כי חושיה הוא שבנה את הפיגום והכין טיט, "…אני הבנתי שהוא העוזר שלי" (עמ' 15, ש' 9, ש' 13).

עדות הנתבעת:

14. הנתבעת העידה בחקירה ראשית, כי באותם ימים עסקה בגרפיקה, בתור עצמאית, לעולם לא עסקה בעבודות קבלנות, אם-כי הוציאה לבעלה חושיה (יוסי) חשבוניות לעסק שלו בקבלנות – בניה ושיפוצים.

לשאלה מדוע הוציאה לבעלה חשבוניות לעסק שלו, השיבה, כי הם היו נשואים והוא היה טיפוס אלים והכריח אותה להוציא חשבוניות (עמ' 16, ש' 5 עד 9), ובהמשך נשאלה והשיבה:

"ש: מדוע בכלל מלכתחילה יוסי לא הנפיק תעודות בעצמו?

ת: הוא לא יכול. הוא תושב השטחים. הוא ביקש ממני. הוא לא יכול לפתוח עסק על שמו".

(עמ' 16, ש' 14-13).

בהמשך נשאלה הנתבעת, עדיין בחקירה ראשית, על מעורבותה, אם בכלל, בפרויקט הבניה בבת חפר (הכוונה לאותו אתר עבודה בו נפגע התובע), והשיבה:

"ת: לכל הפרויקטים אני לא שייכת. אף פעם לא ניהלתי את העבודות שלו. אף פעם לא היה לי קשר לעבודות שלו. אני בכלל לא מודעת למה שהיה מתנהל בתוך העבודה כי אני עוסקת כל החיים כגרפיקאית. הוא היה קורא לעצמו יוסי חושי, קבלן שיפוצים. מעבר ללתת חשבוניות, מעולם לא היה לי קשר עם אף אחד מהלקוחות שלו".

(עמ' 16, ש' 16 עד 19).

15. הנתבעת נשאלה, בחקירה נגדית, מדוע לא שלחה הודעת צד ג' נגד חושיה, אף שכפי שהעידה הם כבר היו פרודים מזה 9 חודשים (נכון ליום מתן העדות בבית-המשפט), והשיבה שלא ידעה, כי זה מה שהיה צריך לעשות (עמ' 17, ש' 18). יצוין, כי הנתבעת הייתה מיוצגת ע"י עו"ד לאורך כל ההליך המשפטי.

הנתבעת נשאלה אם דיווחה לרשויות המס שהיא בעלת העסק, הכולל גם בניה ושיפוצים, והשיבה:

"ת: לא דיווחתי כלום, לא הצהרתי כלום, העסק נשאר שירותי גרפיקה.

ש: אבל החשבוניות שהוצאת בסוף החודש, הבאת אותם לרואה החשבון, דיווחת מס הכנסה, נכנסו במחזור העסקי שלי.

ת: לא הבאתי חשבוניות לרואה חשבון. אני הכרתי בינו ובין הרואה חשבון שלי והיה מתנהל מולו, מביא לו את החשבוניות. הייתי רק "פיקטיבית", גוף שזה עובר דרכו. אני לא רשמתי חשבוניות, לא הוצאתי חשבוניות. הוא ניהל את החשבוניות ומסר לרואה חשבון".

(עמ' 17, ש' 27 עד 32).

16. אף שסגרה את העסק שלה כגרפיקאית עצמאית לפני 5 שנים, היינו בשנת 2008, הנתבעת לא דיווחה לרשויות על סגירת תיק הניכויים ולא ביקשה לסגור אותו.

"ש: דיווחת על סגירת העסק למס הכנסה?

ת: לא סגרתי אותו פיזית. הפסקתי לעבוד ועברתי להיות שכירה ולא סגרתי את העסק במס הכנסה ובמע"מ. עזבתי להיות שכירה מעצמאית, להיות שכירה. הוא המשיך לעבוד על החשבוניות".

(עמ' 18, ש' 15 עד 18).

17. הנתבעת גם חתמה, בתור מעביד, על טופס תביעה לתשלום דמי פגיעה שהוגש ע"י התובע למל"ל בעקבות פגיעתו נשוא התביעה. לטענתה, זכור לה, כי בעלה ביקש ממנה שתחתום על איזשהו טופס לביטוח לאומי. עותק מהתביעה למל"ל הוגש וסומן נ/2.

במקום בו חתמה הנתבעת על נ/2, אף הוסיפה הסתייגות מפורטת שלה בתור מעביד מסיפור נסיבות התאונה כפי שתוארו ע"י התובע, לרבות תיקון באשר לכתובת האתר בו אירעה התאונה.

כן אישרה חתימתה על טופס 250 שהוגש וסומן נ/4.

18. בנוסף, הנתבעת מסרה הודעה לחוקר מטעם המל"ל (הודעתה סומנה נ/3).

בהודעתה מסרה הנתבעת, כי העסק שלה היה בשני תחומים: בגרפיקה, בה היא עוסקת; ובשיפוצים, וכי יש לה מנהל עבודה מטעמה שנמצא בשטח ואחראי על הפועלים. עוד מסרה בהודעתה לחוקר, כי התובע הופנה אליה לעבודה בשיפוצים ע"י לשכת התעסוקה, והיא שלחה אותו בתורה אל מנהל העבודה בשטח, שהוא חושיה, אשר נתן לו לעבוד באתר העבודה בבת חפר בעבודות טיח, ושם נפגע.

הנתבעת מוסיפה בהודעתה לחוקר, כי ביום התאונה לא נכחה בשטח, אך נודע לה על התאונה, הן מחושיה, והן מעובדים נוספים שסיפרו לה על האירוע. הנתבעת אף ידעה למסור לחוקר תיאור מפורט של האירוע ונסיבותיו, וזאת על-פי מה ששמעה מפועלים אחרים באתר. היא אף דאגה לבקר את התובע בבית-החולים לאחר התאונה, ושמעה ממנו מה שקרה.

עדות מחמוד חושיה:

19. עוד מתחילת עדותו נראה היה, כי חושיה ביקש לסייע לנתבעת ולקחת על עצמו את האחריות, ולהמעיט בחלקה ומעורבותה בהעסקת התובע. ב"כ הנתבעת פתחה ושאלה את חושיה: "זה נכון שהיית באירוע שבו התובע נפגע?", ובמקום שהעד יענה ב-"כן", או "לא"; התחיל לגולל סיפור ארוך תוך שהוא מבליט את חלקו כבעל העסק האמיתי וממעיט בחלקה של הנתבעת. כך השיב:

"ת: אני בעלה של אידה בידרמן ואני בעל העסק, חברת "ציטוט". אני ביקשתי ממנה לעזור לי בעבודה, בחשבונות. ביקשתי ממנה גם שתעזור לי להוציא לי אישור שנביא פועלים מלשכת התעסוקה, וגם הטלפון שהיה שם, זה הטלפון שלי. הבן אדם הזה, התובע, אני לא חושב שהיא דיברה אותו או ראתה אותו אי פעם. רק אחרי שקרה המקרה ראתה אותו, שהלך לקח ממנה את האישורים שנפל בעבודה. דבר שני, אני הייתי מעסיק אותו שם והוא אמר שהוא רק מכיר אותי והתחלנו לספר שם על המשפחות וזה...".

(עמ' 20, ש' 24 עד 28).

חושיה גם המשיך לספר דברים ששמע מהתובע, לפני התאונה, על בעיותיו האישיות, כביכול, שהיו לו באותה תקופה, כל זאת, במענה לשאלה, האם היה עד לאירוע. ובכך גם מוצתה חקירתו הראשית ע"י ב"כ הנתבעת.

קשה להשתחרר מהרושם שהעד הודרך לומר את הדברים הנ"ל, ללא קשר עם מהות השאלות שיופנו אליו.

20. בחקירתו הנגדית, התהפכו היוצרות. העד אישר חתימתו על הודעתו שמסר לחוקר מטעם המל"ל (סומנה נ/5). כשעומת עם הודעתו לפיה מסר, כי הוא עבד בתור שכיר אצל הנתבעת, בתפקיד מנהל עבודה בתחום השיפוצים, ואף מקבל ממנה תלושי שכר, השיב: "נכון, אני לא הבעלים. העסק לא על שמי" (עמ' 22, ש' 8).

חלוקת האחריות ומידת האשמה:

21. הוכח בפניי, הן מעדותה של הנתבעת, והן מעדותו של חושיה בעלה, כי הנתבעת הייתה בעלת העסק היחידה, שהעסיק את התובע. הנתבעת אמנם עסקה בעצמה בגרפיקה, אך מפיה שמענו, כי ניהלה עסק של עבודות בניה ושיפוצים, באמצעות בעלה חושיה, וזאת לאורך שנים. העובדה, כי מזה כ-9 חודשים (מיום מתן עדותה ב-28/05/2013), היא ובעלה פרודים, אין בה כדי לשנות דבר. הזמן הקובע הוא התקופה בה הועסק התובע, ונפגע, וזה היה, להזכיר, בתאריך 28/05/2006. התובעת אף העידה, כי התייעצה בזמנו עם חשבונאי ועם עורך-דין, ונמסר לה, כי מותר לנהל את העסק כפי שניהלה אותו. גם כשהפסיקה לעבוד כגרפיקאית, לא סגרה את תיק הניכויים והותירה את עסק השיפוצים פתוח.

אמנם, בהיותו בעלה, וגם בעל המקצוע ומנהל העבודה בשטח, היה חושיה הרוח החיה בניהול ענייני עבודות הבניה והשיפוצים, והדבר מובן והגיוני. עם זאת, משבחרה הנתבעת לנהל את העסק תחת חסותה, ולא רק הפורמלית, הרי בכך נטלה על עצמה אחריות, בין היתר, כלפי שלומם ובטחונים של עובדיה, ובכללם התובע.

22. נשאלת השאלה לגבי חלוקת האחריות בין הנתבעת, זו שהעסיקה למעשה את התובע באופן ישיר, בהיותה קבלן משנה, לבין הנתבעת 2 ומנהלה הנתבע 3, אלה שהיו אותה עת הקבלן הראשי בשטח.

לא הוצג כל מסמך או חוזה התקשרות ממנו היה ניתן ללמוד על מערכת היחסים בין הנתבעת (קבלן המשנה) לנתבעים (הקבלן הראשי).

מהראיות שהובאו בפניי, עולה, כי הפיגום אשר עליו עמד התובע, ואשר על-פי הנטען, קרס תחתיו, הוקם ע"י חושיה; מכאן אחריותה הברורה של הנתבעת לתקינות משטח העבודה, שהתברר, כי נבנה באופן לקוי ובלתי-יציב. עם זאת, אין בכך כדי לפטור את הקבלן הראשי מכל אחריות. הקבלן הראשי אמור היה אף הוא להנהיג שיטת עבודה בטוחה, לדאוג למשטחי עבודה בטוחים ויציבים, ולפקח על העבודות המתבצעות באתר, לרבות בכל הקשור לפן הבטיחותי, וזו גם אחריותו בתור "מבצע בניה" בשטח.

23. "מבצע בניה" מוגדר בתקנה 1 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988, כ-"קבלן ראשי או מזמין, המבצע את העבודה כולה או חלקה באמצעות עובדים שלו או באמצעות קבלנים העובדים עבורו".

החובה למלא אחר הוראות הבטיחות שבתקנות הבטיחות בעבודה מוטלת על מנהל העבודה הכשיר למלא תפקיד זה בהתאם לתקנות הבטיחות.

"מבצע בניה" הוא האחראי למינוי מנהל עבודה כשיר; ובאם לא ימונה מנהל עבודה, יהא "מבצע הבניה" חייב בעצמו למלא אחר הוראות הבטיחות בהתאם לתקנות הבטיחות (ר' תקנות 2 (א), 3 ו-5 לתקנות הבטיחות).

בשאלה זו לא הובאו ראיות כלשהן. דומה, כי היה על הנתבעים 3 ו-4 (נתבע 3 גם כמי שבא בנעליה של הנתבעת 2), להביא ראיותיהם גם בעניין זה, בהיותם "הקבלן הראשי", באתר העבודה, וכן "מבצע בניה".

24. כבר נפסק, כי חלוקת האחריות מסורה לשיקול דעתו של היושב בדין, הרואה את העדים, מתרשם מהם ומחומר הראיות שמובא בפני, וקובע את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם.

"הדבר תלוי במידה כה רבה בשיקול דעת ובהתרשמות השופט, וכמעט לעולם לא תמצא שני פוסקים שיגיעו לאותה מסקנה". (ע"א 435/63, 448 מלכוב נ' תמרוב, פ"ד יח(2) 146, 149).

עם זאת במסגרת חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף יש לבחון את מידת האשמה המוסרית ההדדית ביניהם. "המבחנים לחלוקת האחריות בין שני מעוולים במשותף הם מבחנים של אשמה, או אשמה מוסרית או צדק ויושר, וזאת מששוקלים את מידת האחריות או מידת הרשלנות של כל אחת מהן", (ר' ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 סימן 11 לפסק הדין).

הנטיה הטבעית, וכך היא נטיית הפסיקה, להטיל על המעסיק הישיר חלק גדול יותר באחריות מאשר על הקבלן הראשי, או מזמין העבודה.

בענייננו, בהתחשב מחד בעובדה שהתובע נפגע תוך כדי שהוא מבצע עבודות טיח שנמסרו לביצוע ע"י קבלן המשנה – הנתבעת, ומאידך בהתחשב בכך שהנתבעים 2 ו-3, בהיותם "מבצע הבניה" לא העסיקו מנהל עבודה מטעמם, ומכל מקום לא טענו זאת, ולא הביאו ראיה כלשהיא בענין זה, ולאחר שבחנתי מידת האשמה של אלה מול אלה, הנני רואה לנכון לחייבם בחלקים שווים.

25. לסיכום, הנני מחייב את הנתבעת 1 לשפות את הנתבעים 3 ו-4, באמצעות הנתבעת 4, במחצית הסכום בו חויבה ונשאה הנתבעת 4, בהתאם להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים, ואשר ניתן לו תוקף של פסק-דין חלקי ביום 28/06/12.

משמע, הנתבעת 1 תשלם לנתבעת 4 סך של 160,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה בלבד מתאריך 28/07/12 ועד היום.

הסכום הנ"ל ישולם תוך 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בנסיבות, ולאור ההסדר הדיוני, אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח כסלו תשע"ד, 21 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.