1. תביעה לסילוק יד מיום 30.09.2009.

רקע עובדתי

2. התובעת היא מדינת ישראל, באמצעות מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "התובעת" או "המנהל" או "ממ"י"), המנהל את קרקעות מדינת ישראל, רשות הפיתוח והקרן הקיימת לישראל, מכוח חוק מנהל מקרקעי ישראל, התש"ך - 1960. הנתבעים הם בני משפחת בן-עזרא (להלן: "הנתבעים" או "משפ' בן-עזרא"). הנתבעים 1 ו-2, מר נתן בן-עזרא (להלן: "נתבע 1") וגב' אינס בן-עזרא (להלן: "נתבעת 2") הם הוריהם של הנתבעים 3 – 6: מר אבי בן-עזרא (להלן: "נתבע 3"), מר ישראל בן-עזרא (להלן: "נתבע 4"), מר עמוס עמי בן-עזרא (להלן: "נתבע 5") ומר יוסף בן-עזרא (להלן: "נתבע 6").

3. המקרקעין מושא התביעה הם מקרקעין מוסדרים הידועים גם כחלק מחלקה 25 בגוש 6510 וחלק מחלקות 31, 34, 59, 60, 62, 64, 74, 81 בגוש 7262 בשכונת כפר ענה, באור יהודה, בשטח כולל של 3,540 מ"ר כמתואר בתשריט המצורף לכתב התביעה (וכנספח שני לתצהיר יוסי כהן) (להלן: "המקרקעין" או "המקרקעין שבמחלוקת"). כל החלקות עליהם משתרעים המקרקעין הן בבעלות רשות הפיתוח, בשלמות (נסחי מקרקעין צורפו כנספח לתצהיר יוסי כהן). המקרקעין שבמחלוקת כלולים בתב"ע מס' מאא/205, וייעודם על פי התב"ע - תעסוקה מעורבת, שפ"פ ודרך (ר' תעודת עובד ציבור של מר עמי אמזלג, סגן מתכנן מחוז תל אביב, ממ"י).

4. במסגרת הדיון מיום 7.5.2013 ניתן פסק דין חלקי בהסכמת הצדדים, אשר הורה לנתבעים לסלק את ידם מהשטח התחום בקו אדום בתשריט שכותרתו "תשריט מצורף לדו"ח פיקוח מתאריך 3.1.12" ובצדו הימני למטה כתוב: "המסמך הופק על ידי הילה רוזנברג", ונושא את התאריך 3.4.2012 שעה 14:54:54. נפסק כי על הנתבעים לסלק את ידם מהשטח האמור עד לא יאוחר מיום 10.8.2013 וכי עד למועד זה יסירו גם את השער החשמלי שמצוי בכניסה למתחם זה.

5. ביום 22.11.2001, הוגשה תביעה לבית המשפט השלום בתל אביב (תא 120871/01) בין אותם הצדדים בתביעה שלפני. התביעה הוגשה כתביעה לסילוק יד בסדר דין רגיל. ביום 14.4.2002 נמחקה התביעה מחמת חוסר מעש מצד התובעת.

טענות הצדדים

התביעה

6. במועד שאינו ידוע, פלשו הנתבעים למקרקעין והקימו עליהם מבנים רבים, לרבות 4 יחידות דיור, סככות, מחסנים, משטחי חניה, מכולות ואורוות סוסים. המקרקעין משמשים את הנתבעים גם לאחסון ערימות עפר וחול. פניות התובעת אל הנתבעים לא נענו והנתבעים מוסיפים להחזיק בשטחי המקרקעין שלא כדין.

על הנתבעים לפנות את המקרקעין ולהשיבם לתובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ, מחובר או נטוע. לתובעת אין עניין במחוברים שממילא נבנו ללא היתר כדין. על הנתבעים להרוס את המחוברים במסגרת פינוי המקרקעין.

לחילופין, טוענת התובעת, כי אם בית המשפט ימצא שהנתבעים הם בני רשות במקרקעין, הרי שמדובר ברשות הדירה שניתן להפסיקה בכל רגע, והתובעת מבקשת להפסיקה.

על כן מבקשת התובעת להורות על פינוי הנתבעים מהמקרקעין, על הריסת ופינוי המקרקעין מכל צמוד, בנוי או נטוע, וזאת על ידי הנתבעים ועל חשבונם. עוד מבקשת התובעת ליתן נגד הנתבעים צו מניעה האוסר על הנתבעים להחזיק במקרקעין ולעשות בהם שימוש כלשהו בעתיד.

ההגנה ותשובת התובעת

7. הנתבעים אינם פולשים אלא מחזיקים כדין במקרקעין מזה עשרות שנים מכוח חוזה שכירות מוגנת שנחתם עם "עמידר" – החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ (להלן: "עמידר"), כנציגת התובעת.

בשנות החמישים המוקדמות הוריו של הנתבע 1 והנתבע 1 החלו להתגורר בשטח מושא התובענה. ביום 10/1/1962 נכרת הסכם שכירות מוגנת בין עמידר ובין מר סולומון בן עזרא ז"ל, אביו המנוח של הנתבע 1 (להלן: "חוזה השכירות")(חוזה השכירות צורף כנספח 1 לתצהירי הנתבעים). הנתבע 1 התגורר עם הוריו ולאחר פטירתם המשיך להתגורר בשטח עם רעייתו, הנתבעת 2, ועם ילדיהם אשר נולדו במרוצת השנים.

על פי הסכם השכירות, הנתבעים שכרו מחברת עמידר דירת מגורים בת 2 חדרים ומטבח (להלן: "הדירה" או "המושכר המקורי") ואת החצר הצמודה לדירה. משאין החוזה מוציא במפורש את החצר מהגדרת המושכר, בשונה מחוזי שכירות שנחתמו עם חברת עמידר המחריגים את החצר הצמודה למושכר באופן מפורש (ר' לדוגמה חוזה שצורף כנספח 2 לתצהירי הנתבעים), הרי שבענייננו כולל המושכר גם את החצר. לפיכך, הנתבעים הם דיירים מוגנים בכל המקרקעין שבמחלוקת ולא רק בדירה. משנשמטה הקרקע תחת טענת הפלישה – יש לדחות את התביעה לסילוק יד. הנתבעים מלינים על כך שהתובעת הסתירה את חוזה השכירות שהיה בידה, וצורף לתביעה משנת 2001 שנמחקה מחוסר מעש.

הנתבעים קיבלו את המושכר במצב נטוש והשקיעו בשטח כולו כספים רבים בכך שהחזיקו וטיפחו אותו במשך עשרות שנים. התובעת ידעה והסכימה להחזקת הנתבעים את המקרקעין ולא עשתה דבר על מנת להפסיק את השימוש כאמור. אם לא יקבל בית המשפט את הטענה שהנתבעים הם דיירים מוגנים בשטח כולו, כי אז זכאים הנתבעים לארכה לפינוי השטח שלגביו ייקבע כי הנתבעים אינם דיירים מוגנים בו, הואיל ולגביו הנתבעים הם בני רשות. כמו כן, הנתבעים זכאים להשבת השקעותיהם בשטח זה.

8. בתשובה לטענות ההגנה טענה התובעת כי עמידר לא עסקה ואינה עוסקת בהחכרת קרקעות אלא רק בבינוי וניהול מבנים, כאשר מנהל מקרקעי ישראל, כנציג התובעת על פי דין, הוא המנהל את קרקעות המדינה, לפיכך, לא יכלה עמידר להשכיר לאביו של הנתבע 1 את המגרש הסמוך לדירה.

כמו כן, הנתבעים אינם צד לחוזה שהציגו, והוא אינו מקנה אלא זכות שכירות בדירה בת שני חדרים. הנתבעים, לעומת זאת, פלשו לשטח של 3.5 דונם והם מחזיקים בו שלא כדין. לטענת הנתבעים בדבר הסתרת חוזה השכירות מבית המשפט, משיב ב"כ התובעת כי התביעה משנת 2001 והמסמכים הנלווים לה לא הועברו לידיו ועל כן בעת הגשת התביעה לא ידע על קיומו של חוזה השכירות.

ראיות

9. התובעת צרפה לכתב התביעה נסחי רישום מקרקעין, תשריט מצבי של המקרקעין הנדונים, דו"ח פיקוח מיום 10.6.2008, ותצלום אויר עליו פורטו השימושים השונים שנעשים במבנים ובשטחים במקרקעין.

מסמכים אלה צורפו גם לתצהירי עדות ראשית מטעם התובעת, של העדים הבאים:

(1) מר יוסי כהן, מנהל מחלקת פיקוח במחוז תל אביב של מנהל מקרקעי ישראל;

(2) מר ניקי פרנקו, מפקח במחוז תל אביב של מנהל מקרקעי ישראל;

(3) מר ניר בן סימון, סגן מנהל מחלקת מיפוי ומדידות במחוז תל אביב של ממ"י;

(4) תעודת עובד ציבור של מר עמי אמזלג, סגן מתכנן במחוז תל אביב של ממ"י;

(5) חוות דעת שמאית של השמאי אמיר חפשי, לעניין דמי פינוי.

10. הנתבעים הגישו תצהירי עדות ראשית אליהם צורפו המסמכים הבאים:

(1) חוזה השכירות שנחתם בין אביו של הנתבע 1 לבין חברת עמידר;

(2) דוגמה לחוזה שכירות בו הוכנס סעיף מיוחד לפיו מוסכם על הצדדים לחוזה כי המושכר אינו כולל את המגרש סביבו;

(3) החלטות של מנהל מקרקעי ישראל;

(4) שוברי תשלום לחברת עמידר לתשלום דמי השכירות (לתאריכים 1-3.1990, 12.2007, 06.2006, 12.2005, 04.2009, 04.2012, 05-06.2012, 07-08.2012 ואישור הפקדת מזומן לתאריך זה);

(5) תקנון תכנית מתאר מאא/205.

(6) כתב התביעה בתיק 120871/01 מיום 22.11.2001 על נספחיו;

(7) החלטת ביהמ"ש מיום 14.4.2002 בדבר מחיקת התביעה משנת 2001 מחמת חוסר מעש;

כמו כן, הגישו הנתבעים חוות דעת של שמאי, מר טובי גרש לעניין דמי הפינוי.

דיון והכרעה

11. אלה השאלות המונחות לפתחו של בית המשפט בתיק זה:

(א) האם חוזה השכירות העניק זכויות דיירות מוגנת לשוכר סלומון בן עזרא ז"ל?

(ב) האם הנתבעים או מי מהם הוא בעל זכויות דיירות מוגנת מכוח חוזה השכירות?

(ג) האם המושכר על פי חוזה השכירות מתייחס לכל המקרקעין שבמחלוקת?

(ד) האם זכאים הנתבעים או מי מהם להוסיף ולהחזיק במקרקעין שבמחלוקת או בחלק מהם?

(ה) האם זכאים הנתבעים או מי מהם לפיצוי כנגד הפינוי, במקרה שיינתן צו לפינוי המקרקעין?

12. אשיב לכל השאלות בקצרה, ולאחר מכן אדון בכל אחת מהן בפירוט הנדרש.

אני סבור שחוזה השכירות הוא חוזה שכירות מוגנת, והדייר סלומון בן עזרא היה דייר מוגן מכוח החוזה. זכות הדיירות המוגנת עברה לבנו – הנתבע 1 – ואליו בלבד. המושכר על פי חוזה השכירות הוא דירה בת 2 חדרים ומטבח. בהינתן העובדה שמדובר בבית צמוד קרקע ולא בבנייה רוויה אני סבור שהחצר הסמוכה למושכר ומשמשת אותו באופן בלעדי וטבעי, אף היא חלק מהמושכר. מכאן ועד להשתלטות על שטח של 3.5 דונם רב המרחק. הנה כי כן המושכר המקורי על פי חוזה השכירות הוא השטח המסומן 17 בנספח ג' לתצהיר בן סימון ולחוו"ד השמאי אמיר חפשי. אשר על כן, זכאי הנתבע 1 להוסיף ולהחזיק במושכר המקורי, דהיינו בשטח 17 הנ"ל. כל עוד מחזיק הנתבע 1 בשטח זה, הוא רשאי לאפשר לנתבעים האחרים להשתמש בשטח המושכר יחד עמו, ומכוחו. התוצאה היא שעל הנתבעים לסלק את ידם מכול יתרת המקרקעין. על הנתבעים להרוס את כל שבנו ללא היתר כדין על המקרקעין שבמחלוקת, למעט שטח המושכר המקורי, ולמסור את החזקה במקרקעין לתובעת כשהמקרקעין פנויים מכל אדם, חפץ או מחובר למקרקעין. הנתבעים אינם זכאים לדמי פינוי כנגד פינוי המקרקעין. הנתבעים לא הוכיחו את השקעותיהם במקרקעין. הנתבעים לא השביחו את המקרקעין, באשר כל שנבנה נבנה שלא כדין ומיועד להריסה. אני רואה ליתן לנתבעים שהות של כחצי שנה לפינוי המקרקעין.

עד כאן עיקרי הדברים, ועתה אפרט.

המסגרת הנורמטיבית:

13. סע' 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע כי "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". עילת התביעה במקרה שלפנינו מיוסדת על הוראה זו של חוק המקרקעין. אין חולק כי התובעת היא בעלת המקרקעין, שהם מקרקעין מוסדרים, כפי שהוכח מנסחי רישום המקרקעין המצורפים לראיות התביעה ומהווים ראייה חותכת לתכנם (סע' 125(א) לחוק המקרקעין). כבעלת המקרקעין זכאית התובעת לדרוש את מסירת החזקה בהם ממי שמחזיק בהם שלא כדין.

הנטל להוכיח את חוקיות החזקת המקרקעין על ידי הנתבעים מוטל על הנתבעים. וכך מורה המחוקק בעניין זה: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין – על הנתבע הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". (פקודת הנזיקין [נוסח חדש], סע' 30).

בהתאם לכך נפסק בבית המשפט העליון:

"הלכה פסוקה היא, כי בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק-יד על זכות קנינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות (ראה ע"א 483/62, 486/62, [10], ו-ע"א 246/66, 247/66, [11], בע' 574-575) ואז על הנתבע להראות, ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום...

ברם, כפי שהובהר בפסיקה (לרבות ב-ע"א 483/62, 486/62, [10], הנ"ל), מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום. לעומת זאת, אם תביעתו לפינוי מוגשת נגד אדם שנכנס למקום, או החזיק בו, מכוח חוזה שכירות או רישיון, עליו לגולל כבר בשלב ראשון (היינו בכתב-התביעה) את עילת הפינוי, כגון: הפרת החוזה על-ידי הדייר או ביטול הרישיון על-ידי בעל הבית. (ע"א 127/77, מלכה קפה נ' יוסף לוי, ו-3 אח', פ"ד לא(3) 455)

14. בעניינו עומדת התובעת על כך שהנתבעים מחזיקים במקרקעין ללא זכות שבדין. על הנתבעים הנטל להוכיח זכות חוקית לישיבתם במקרקעין. הנתבעים מבססים את הגנתם על חוזה השכירות שנכרת בין עמידר ובין אביו של הנתבע 1. כטענה חלופית טענו הנתבעים להיותם בני רשות בחלק המקרקעין שאינו חלק מהמושכר.

אשר על כן, גורל התביעה יוכרע על פי תוצאות הדיון בעניין חוזה השכירות שהציגו הנתבעים. לעניין טענתם החלופית של הנתבעים, הקדימה התובעת והבהירה בכתב התביעה כי אם יטענו הנתבעים לרישיון במקרקעין הרי שמדובר ברשות הניתנת לביטול בכל עת, והתובעת מבקשת להפסיקה.

חוזה השכירות:

15. עניין לנו במקרקעין בשטח של כ-3.540 מ"ר בשכונת כפר ענה, באור יהודה. ביום 10.01.1962 נכרת חוזה שכירות למטרות מגורים בין מר סולומון בן-עזרא ז"ל ובין חברת עמידר למשך שנה אחת, מחודש מאי 1961 ועד לחודש אפריל 1962. לחוזה השכירות המצורף כנספח 1 לתצהירי הנתבעים צורף גם תרשים של הדירה. בגוף החוזה תואר המושכר כדירה בת שני חדרים ומטבח. אין בתיאור המושכר התייחסות לחצר הסמוכה לדירה.

הצדדים נחלקו בשאלה אם מדובר בחוזה שכירות מוגנת אם לאו. פתרון המחלוקת מצוי בהוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב – 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"). סע' 1 לחוק הגנת הדייר קובע כי בעל בית הוא מי שהשכיר נכס בשכירות ראשית, וכי דייר הוא "מי שמחזיק בנכס בשכירות ראשית על פי חוזה או מכוח חוק זה..."

סע' 19(א) לחוק הגנת הדייר, הוא הסעיף הראשון בפרק שכותרתו "דיירים לפי חוק", וזו לשונו: "דייר המחזיק במושכר לאחר שתמה תקופת השכירות, יחולו עליו תנאי השכירות כפי שהיו מוסכמים בתום תקופת השכירות או כפי ששונו לאחרונה על פי הסכם או על פי חוק". סעיף זה הוא, לאמתו של דבר, הסעיף המעניק לדייר את הגנת החוק מפני פינוי ומפני שינוי תנאי השכירות. על פי סעיף זה ממשיך הדייר להחזיק בדירה כשוכר גם לאחר שתמה תקופת השכירות. משנכנס הדייר תחת כנפי הוראות סע' 19 לחוק, הופך הדייר לדייר מוגן וחלות עליו כל יתר הוראות החוק. ומיהו הדייר שהוראות סע' 19 לחוק אינן חלות עליו? – זהו דייר לגביו חלים סייגים לחוק אשר מפורטים בחלק א', פרק ב' לחוק, אשר כותרתו "תחולה". בענייננו, סייגים מרכזיים בפרק האמור מתייחסים לנכס שהושכר שלא בדמי מפתח לאחר 20/8/1968, או לנכס שהושכר לאחר 8/7/1955 בחוזה שנאמר בו במפורש שהדייר לא יהיה דייר מוגן.

חוזה השכירות שלפנינו נכרת בשנת 1962 ואין בו כל התנאה על נושא הדיירות המוגנת. לא מצאתי כי מתקיים לגביו סייג מן הסייגים המנויים בפרק ב' של חלק א' לחוק הגנת הדייר, ועל כן אני קובע כי מדובר בחוזה שחלות עליו הוראות חוק הגנת הדייר בהתאם לסע' 19 לחוק. דומני שבצדק טען ב"כ הנתבעים כי מוטב היה אלמלא טענה התובעת את שטענה בעניין זה. הניסיון מלמד שחוזים בנוסח זה אשר נכרתו בין עמידר ובין דיירים שונים בשנות השישים של המאה הקודמת הוכרו כחוזים שחלות עליהם הוראות חוק הגנת הדייר. הנה כי כן, עם סיום תקופת השכירות הקבועה בחוזה השכירות, בחודש אפריל 1962 הפך אביו של הנתבע 1 לדייר מוגן במושכר מכוח החוק.

האם מי מהנתבעים היה לדייר מוגן?

16. בבקשת הרשות להגן, ולאחר מכן בכתב ההגנה (שהוגש לפי הוראת בית המשפט המחוזי אשר קיבל את טענות הנתבעים בעניין מחיקת כותרת) ואף בסיכומים בכתב טענו הנתבעים כי כולם דיירים מוגנים במקרקעין, הואיל והחזיקו בהם יחד עם הדייר החוזי (אביו המנוח של הנתבע 1) לפני פטירתו (ר' לדוגמה סע' 27 – 28 לסיכומי הנתבעים). רק במסגרת הסיכומים בעל פה אישר ב"כ הנתבעים שכיום הדייר המוגן היחיד, לשיטת הנתבעים , הוא הנתבע 1. לאחר אריכות ימיו של הנתבע 1 יוכלו הנתבעים האחרים לטעון כי הם דיירים נדחים לפי סע' 27 לחוק הגנת הדייר.

בטרם אדון בעניינו של הנתבע 1 אני מבקש להבהיר מדוע לא יכול היום איש מהנתבעים להיות דייר מוגן למעט הנתבע 1.

אין חולק כי איש מהנתבעים אינו דייר מוגן על פי חוזה השכירות, באשר חוזה השכירות נכרת בין עמידר ובין אביו של הנתבע 1. רק אביו של הנתבע 1 היה דייר מוגן על פי החוזה.

הנתבעים טוענים לזכויות מכוח סע' 20 לחוק הגנת הדייר. סע' 20 לחוק הגנת הדייר, אשר כותרתו "דייר של דירה שנפטר" קובע כך:

(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

(ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם.

לענייננו רלוונטיות הוראות ס"ק (ב) דלעיל. נקל להבין שרק באין ילדים אשר יבואו בנעליו של הדייר המוגן יהיו קרוביו האחרים לדיירים. במקרה שלפנינו נעצרת שרשרת ההעברה בנתבע 1 שהוא ילדו של הדייר החוזי, בהתאם לס"ק (ב) רישא. לפיכך, טענתם הראשונית של הנתבעים לפיה כל הנתבעים היו לדיירים מוגנים עם פטירתו של הסבא (אביו המנוח של הנתבע 1) אינה יכולה לעמוד, וטוב עשה ב"כ הנתבעים שחזר בו מטענה זו, גם אם באיחור מה.

17. אשר לנתבע 1 –

על מנת להיות לדייר מוגן מכוח זכויות הדיירות של הדייר החוזי, על הנתבע 1 להוכיח שהתגורר עם הדייר החוזי במושכר לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו של הדייר החוזי, ולא הייתה לו דירה אחרת למגוריו באותה עת. האמת ניתנת להיאמר שהנתבע 1 לא הקפיד להוכיח את המוטל עליו באופן דווקני ומפורט, אך למרות זאת אני סבור שניתן להסתפק בראיות שהוצגו מטעמו בעניין זה.

במה דברים אמורים? – הנתבעים לא טרחו להבחין במהלך עדויותיהם בין שטחי המקרקעין השונים, ועל כן לא ניתן לקבוע שהנתבע 1 התגורר יחד עם אביו במושכר המקורי בתקופה הסמוכה לפני פטירת האב (ולעניין היקף המושכר המקורי אתייחס בהמשך). יחד עם זאת אני רואה להסתפק בעדותו של הנתבע 1 בתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן ובתצהיר העדות הראשית בהם העיד הנתבע כי התגורר בשטח מושא התביעה מאז הגיע אליו עם הוריו בשנות החמישים, ובשנים שלאחר מכן ועד היום. עדות זו של הנתבע אינה נסתרת בראיות התביעה, והיא מקבלת חיזוק מעדותו של הנתבע בעל פה. הנתבע נשאל אם התגורר בבית המקורי יחד עם אביו עד לפטירתו, והשיב בחיוב. הנתבע הוסיף ואמר "כל זמן עד עכשיו אני גר שם". ב"כ התובעת אינו מסתפק בדברים אלה ושב ושואל את העד: "עד עכשיו אתה מתגורר באותו בית שבו גר אבא?" והוא משיב בחיוב. (עמ' 38 ש' 24 – 29). אביו של הנתבע נפטר בשנת 1974 (עמ' 44 ש' 18 – 19). הנתבע מעיד שהתגורר בבית עם אביו כבר מנישואיו לנתבעת 2 שנת 1963 (עמ' 39 ש' 1). אני רואה להסתפק בדברים אלה להוכחת מגוריו של הנתבע 1 עם אביו במושכר המקורי 6 חודשים סמוך לפטירתו של האב, ויותר.

הרכיב הנוסף הנדרש על פי סע' 20 לחוק, דהיינו היעדר דירה נוספת למגוריו של הנתבע 1 , כלל לא עלה בדיון. מן הראוי היה שעניין זה יעלה ביוזמת הנתבעים וייאמר במפורש בעדויותיהם. למרות מחדל זה, אני סבור שניתן ללמוד מהדבקם של הדברים ןמהקשרם שלנתבעים 1 – 2 לא הייתה מעולם דירה אחרת למגוריהם וכי הם גרים מאז ומתמיד במקרקעין. תחילה התגורר בהם הנתבע 1 עם הוריו. לאחר נישואיו והולדת הילדים המשיכו הנתבעים להתגורר במקרקעין, כשהנתבעים 1 – 2 מתגוררים במושכר המקורי. לפיכך, אני רואה את הנתבע 1 כמי שבא בנעליו של הדייר החוזי לפי סע' 20 לחוק הגנת הדייר.

למעלה מן הצורך אציין כי שוברי התשלום שהציגו הנתבעים (נספח 4 לתצהירי הנתבעים) לרבות שוברים עבור השנים האחרונות, הם שוברים שהופקו על ידי חברת עמידר ועניינם "דמי שכירות". השוברים הופקו על שם הנתבעים 1 – 2 לכתובת כפר ענה 62 אור יהודה, היא כתובת המושכר על פי חוזה השכירות. סכום השוברים בשנת 2012 הוא כ-50 ₪ לחודש. שוברים אלה מלמדים כי גם עמידר ראתה בנתבעים שוכרים (גם לאחר הגשת התביעה). סכום השוברים מתאים לדמי שכירות של דיירות מוגנת.

התוצאה היא שהנתבע 1 הוא דייר מוגן במושכר – כמשמעו להלן – ועל כן נדחית תביעת הפינוי כלפיו בכל הנוגע למושכר המקורי. מכוח זכותו של הנתבע 1 רשאים גם הנתבעים האחרים, אשתו וילדיו, לעשות שימוש במושכר המקורי יחד עם הנתבע 1, כל עוד הוא מחזיק במושכר כדין.

18. בהקשר זה אבקש לציין כי במסגרת הסיכומים העלתה התובעת טענות בדבר עילות פינוי שקמו כלפי הנתבע 1 בגין הפרת הסכם השכירות ובהתאם לחוק הגנת הדייר. התובעת מפנה בעניין זה לפסק דין שניתן על ידי בתביעה אחרת במקרקעין בכפר ענה בת"א 21083-02-10 מינהל מקרקעי ישראל נ' משיח (להלן: "עניין משיח") (ערעור שנדון בע"א 6867-04-13 – נדחה).

לא אוכל להיעתר לבקשת התובעת. טענות התובעת בדבר עילות פינוי לפי חוק הגנת הדייר לא עלו בכתב התביעה ואף לא בכתב התשובה, שעה שחוזה השכירות כבר היה מונח לפני התובעת. טענות אלה הן בגדר הרחבת חזית ולא אוכל לדון בהן בתיק זה. יש ליתן לנתבע הזדמנות הוגנת להתגונן מפני טענות בדבר קיומן של עילות פינוי לפי חוק הגנת הדייר. זאת לדעת, בעניין משיח העלתה התובעת כבר בכתב התביעה את דבר קיומו של חוזה השכירות וטענה להפרתו. טענות אלה עמדו בלב הדיון שהתקיים בעניין משיח, ובהתאם לכך ניתן פסק הדין באותו עניין. לא כן בענייננו. (לדחיית עילות תביעה בעניין פינוי דייר מוגן שלא נטענו בכתב התביעה ר' כב' השופט מלצר בעניין רע"א 9477/10 די טרה קסטודיה נ' אשר מדר, לאמור: "כתב התביעה (הן המקורי והן המתוקן), אשר הגישה המבקשת, לא פירט דבר ביחס לכך שמדובר בתביעת פינוי לפי חוק הגנת הדייר – ולפיכך לא היה מקום שבית המשפט ידרש לעניין".)

לפיכך, בכל הנוגע למושכר המקורי – תביעת הפינוי נדחית.

היקף המושכר

19. הנתבעים טוענים כי הם מחזיקים בכל המקרקעין שבמחלוקת מכוח חוזה השכירות המוגנת, וכי זה היה שטח המקרקעין בו החזיקו מאז ומעולם. שטח המושכר – לשיטת הנתבעים – כולל את המגרש שסביבו, דהיינו כל המקרקעין שבמחלוקת. את טענתם מבססים הנתבעים על כך שבחוזה השכירות לא נאמר שהחצר הסמוכה למושכר אינה חלק מן המושכר, וזאת בהשוואה לחוזי שכירות אחרים של עמידר בהם צוין הדבר במפורש. עוד מבססים הנתבעים את טענתם על הפנייה לסע' 6 של חוזה השכירות בו מצווים הנתבעים לשמור על ניקיון החצר, ומכאן שהחצר היא חלק מהמושכר. הפעם מבקשים הנתבעים להסתמך על פסק דין אחר שניתן על ידי בת"א 42013-12-11 חברת הכשרת הישוב בישראל בעמ ואח' נ' סידי ואח', (להלן: "עניין הכשרת הישוב") שם נפסק כי חצר הסמוכה למושכר צמוד קרקע מהוה חלק בלתי נפרד מהמושכר.

מנגד, טוענת התובעת שחוזה השכירות אינו כולל דבר מלבד דירה בת 2 חדרים ומטבח.

לטעמי, כשם שהתובעת לא יכולה להיבנות מעניין משיח כך לא יכולים הנתבעים להיבנות מעניין הכשרת היישוב. לא אחדש דבר אם אומר שכל מקרה נדון לפי נסיבותיו. בעניין הכשרת היישוב דנתי בשטחי חצר קטנים אשר סמוכים לדירות צמודות קרקע הצמודות זו לזו. קבעתי כי מדובר בשטחים המהווים חלק אינטגרלי מהמושכר, וכי שטחים אלה שימשו את הדיירים למעבר מקדמת דנא. לא כן בענייננו. אביו של הנתבע 1 שכר מעמידר דירה בת שני חדרים ומטבח, בשטח של כ-40 מ"ר, ומכוח שכירות זו מבקשים כיום הנתבעים להחזיק בשטח של 3.5 דונם, ובו מבנים שנבנו ללא היתר, אורווה, מחסנים, סככות ועוד. לכך, לא ייתן בית המשפט את ידו.

20. בעניין משיח נאמר בערכאת הערעור:

"הערעור הינו רק לגבי הזכויות הנטענות בדירה, כך שבכל מקרה לגבי יתרת השטח שהוא החלק הארי של השטח הוברר כי המערער עשה דין עצמי פלש למקרקעי ציבור והחזיק בהם במשך שנים רבות ללא כל תשלום מצידו תוך ניהול עסקיו ומסעדתו ולעניין זה יפים דבריו של בית משפט קמא בסוף פסק דינו."

הדברים שנאמרו בבית המשפט קמא בעניין "יתרת השטח", ואליהם מפנה בית המשפט המחוזי הם הדברים הבאים:

לטעמי, הגיעה העת שייאמר בקול צלול ובהיר, שפולש למקרקעי ציבור לא ייהנה מפלישתו, והוא עתיד להיות מפונה מהמקרקעין תוך תשלום הוצאות של ממש, וכשהוא חשוף לתביעה בגין דמי שימוש ראויים. אפשר שבכך תפחת במידת מה מכת המדינה שבגדרה פולשים אנשים למקרקעי ציבור ונוהגים בהם מנהג בעלים".

דברים אלה יפים גם לענייננו. חוזה השכירות מתאר את המושכר באופן ברור וקובע כי הוא כולל דירה בת שני חדרים ומטבח. הואיל ומדובר בדירה צמוד קרקע ולא בבנייה רוויה, ניתן לראות את המושכר ככולל גם את שטח החצר הסמוכה למושכר, ודרושה באופן סביר לצורך השימוש במושכר. מדובר בשטח של מטרים ספורים מכל צדי המושכר. הא ותו לא. הנתבעים לא הציגו כל ראייה חיצונית התומכת את טענתם בדבר החזקתם מקדמת דנא בשטח שבמחלוקת כחלק מהמושכר. אדרבה, מעדויות הנתבעים למדנו שכל המבנים המשמשים כיום למגורי הנתבעים, למעט המבנה המקורי, נבנו רק משנת 2000 ואילך. זאת ועוד, חוזה השכירות עליו מבססים הנתבעים את טענותיהם כולל תשריט. התשריט מתאר את הדירה ואינו כולל שטח קרקע כלשהו שסביב הדירה.

21. אין ממש בניסיונם של הנתבעים להיבנות מהשוואת חוזה השכירות לחוזים מאוחרים של עמידר. החוזה שצרפו הנתבעים לצורכי השוואה הוא חוזה משנת 1978 (נספח 2 לתצהירי הנתבעים). חוזה זה מציין במפורש כי המושכר אינו כולל את המגרש שסביבו. מכאן מבקשים הנתבעים להסיק כי העדרו של סייג זה בחוזה השכירות דנן מלמד כי המושכר כולל את המגרש. ולא היא. ראשית, אין ללמוד דבר מחוזה משנת 1978 על חוזה משנת 1962. החוזה שונה בכל תנאיו, וגם בעניין זה. שנית, באותה מידה של היגיון שבה מבקשים הנתבעים להסיק שהמגרש בחוזה דנן הוא חלק מהמושכר, ניתן לטעון שההיפך הוא הנכון. משראתה עמידר שנתרבו המתחכמים הטוענים לזכויות במגרש שסביב המושכר למרות שהוא אינו חלק מתיאור המושכר בחוזה, טרחה עמידר וכתבה במפורש שמגרש אינו חלק מהמושכר. אין להסיק מכאן שחוזים שאינם כוללים הוראה זו נכלל בהם המגרש כחלק מהמושכר למרות שאין הדבר מצוין בחוזה.

עוד זאת, האזכור של החצר בסע' 6(ג) של החוזה, פועל דווקא לחובת הנתבעים, אם בכלל ניתן ללמוד ממנו דבר לענייננו. בסע' 6(ג) של החוזה מחויב השוכר "לשמור על ניקיון המושכר, חדר המדרגות, החצר וכן המקומות המשותפים לו ולדיירים אחרים באותו הנכס." עינינו הרואות כי מדובר בסעיף סטנדרטי שרלוונטי בעיקר למושכר המהווה חלק מנכס גדול ובו דיירים נוספים. ברם, דווקא ההבחנה בחוזה בין "המושכר" לבין "החצר", שעל ניקיון שניהם מצווה השוכר, מלמדת כי החצר אינה חלק מהמושכר.

22. לסיכום, כפי שצוין בתחילה, הנטל על הנתבעים להוכיח כי הם מחזיקים במקרקעין מכוח זכות שבדין. עלה בידי הנתבעים להוכיח כי הם מחזיקים בחלק מהמקרקעין מכוח חוזה השכירות מוגנת, אך בכך לא סגי. הנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי חוזה השכירות מתייחס לכל המקרקעין שבמחלוקת. ההיפך הוא הנכון. חוזה השכירות מתייחס לדירה בת 2 חדרים ומטבח. אם תמצי לומר, ניתן לצרף לדירה שטח חצר קטן המצוי בסמוך לדירה ונחוץ לצורך שימוש סביר בה. אין רגליים לטענה כי שטח המושכר כולל מקרקעין בהיקף של 3,540 מ"ר, אשר אין להם כל זכר בחוזה השכירות.

בשולי הדברים אציין כי טענת הנתבעים לפיה מדובר בשטח המהווה חלק מהמשק הביתי שהיה מקובל בסמוך לבתים ערביים בשנות החמישים, עלולה לעמוד בעוכריהם. סע' 4 לחוק הגנת הדייר קובע כי: "משק חקלאי, או בנין או חלק מבניין שהם חלק של משק חקלאי והושכרו יחד אתו, לא יחול חוק זה על שכירותם." אם נכונה טענת הנתבעים כי השטח כולו הושכר להם כמשק חקלאי ביתי, אפשר שחוק הגנת הדייר אינו חל גם על המושכר המקורי, דהיינו דירת הנתבעים 1 – 2.

הנה כי כן, המושכר המקורי הוא הדירה אשר השכירה עמידר לאביו המנוח של הנתבע 1, ובו מתגוררים כיום הנתבעים 1 – 2. שטח זה זוהה בדיון כשטח המסומן "א" בתשריט המצורף לדו"ח פיקוח מיום 3/1/2012 (עמ' 38 ש' 20), הוא השטח המסומן 17 בתשריט המצורף כנספח "ג" לתצהיר בן סימון ולחוות דעת אמיר חפשי מטעם התובעת. השטח האמור כולל גם שטח קרקע סביר בסמוך לדירת הנתבעים 1 – 2, והוא בלבד חוסה תחת הגנת חוזה השכירות.

האם זכאים הנתבעים להמשיך להחזיק במקרקעין? האם זכאים הנתבעים לפיצוי כנגד הפינוי?

23. על יסוד הממצאים והמסקנות דלעיל, זכאים הנתבעים להוסיף ולהחזיק במושכר המקורי ובחצר הסמוכה לו, דהיינו בשטח המסומן 17 בנספח ג' לתצהיר בן סימון (בית המגןרים של הנתבעים 1 – 2), מכוח זכויותיו של הנתבע 1 כדייר מוגן במושכר המקורי, וכל עוד הוא מחזיק במושכר המקורי כדין. (לעניין זה ראה ע"א 4100/97 רינדר ואח' נ' ויזלטיר, פ"ד נב(4) 580).

24. לעומת זאת, הנתבעים אינם זכאים להוסיף ולהחזיק ביתרת השטח שבמחלוקת. אינני סבור שהנתבעים מחזיקים בשטח כבני רשות. לטעמי, בכל הנוגע לשטח החורג מן המושכר המקורי מדובר בפולשים לכל דבר ועניין.

25. ההלכות המרכזיות בעניין רישיון במקרקעין, ביטול הרישיון, ומתן פיצויים בקשר עם ביטול הרישיון פורטו, בין היתר, במאמרה של פרופ' נינה זלצמן "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב, 24, וכן ב- ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3), 210; ע"א 1156/02 ח'יר נ' לידאי, פ"ד נז(3), 949; ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2), 337; רע"א 977/06 בן חמו נ' מדינת ישראל; ע"א (תל אביב) 1187/09, רמ-נח בע"מ נ' עבודי. בפסקי הדין האמורים ובפסיקה נוספת נקבעו, בין היתר, ההלכות הבאות: החזקה רבת שנים במקרקעין, בידיעת הבעלים ובשתיקתו, יכולה להקים למחזיק רשות מכללא (פרשת טבוליצקי). רשות חינם להחזיק במקרקעין ניתנת בדרך כלל לביטול כהרף עין עם הבעת רצונו של הבעלים להביא את הרשות לסיומה (פרשת טבוליצקי). "רשות חינם - לא כל שכן ברכוש הציבור – אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה" (פרשת בן חמו, סע' ד(2)). ככלל, ביטול הרשות, ובמיוחד כשמדובר ברשות מכללא, אינו כרוך במתן פיצויים למחזיק. על בית המשפט לשקול את מידת הצדק שבמתן פיצויים למחזיק בהתחשב בהשקעותיו במקרקעין ובהשבחתם, מצד אחד, ובאי תשלום דמי שימוש עבור ההחזקה במקרקעין, מצד שני. בין כך ובין כך אין מקום, בדרך כלל, להתנות את סיום הרשות ופינוי המקרקעין בתשלום פיצויים למחזיק (פרשת ח'יר ופרשת רמ-נח).

ברע"א 10346/06, לילי ארז נ' מדינת ישראל, כותב בית המשפט העליון מפי כב' הש' אליקים רובינשטיין, כך:

"בהקשר אחר ציינתי לגבי סוגיית פינוי ממקרקעי ציבור לאחר זמן שהיה ממושך: "ככלל, האתגר בתיקים מעין אלה הוא איזון: מזה, אחריות למקרקעי ציבור – שרבים (ואיני מדבר במקרה דנן דווקא, או בו בלבד) עשו בהם כבשלהם והרשויות ניעורו כעבור זמן רב...; ומזה, רגישות אנושית נחוצה, בנסיבות של מגורי שנות דור" (רע"א 441/06 נוריאל נ' מינהל מקרקעי ישראל מחוז ת"א (לא פורסם))...

 לגופם של דברים, מקובל עליי ככלל ניתוח הרוב בבית המשפט המחוזי, לפיו המבקשת לא הוכיחה כי היא בעלת זכויות בדירה, למעט רשות מכללא (ולאמיתה, ואף בדוחק, מעין רשות מכללא), המוסקת משתיקת המשיבה לאורך שנים ומהמשך קבלתו של שכר הדירה הזעום, והניתנת לביטול, בין היתר, על ידי הגשת התביעה לסילוק יד (ראו ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210; וכן נ' זלצמן, "רישיון במקרקעין" (להלן זלצמן) הפרקליט, מב (1995) 24, 29-28, 58-56). ואולם, אטעים כי "רשות מכללא" כזאת היא במהותה "רשות מכללא על-ידי מחדל", שהרי התנהגות המשיבה כלפי המבקשת לא נבעה מחשיבה כזאת או אחרת, אלא פשוט מכבדותו ואיטיותו לעתים של המינהל הציבורי, העוסק ברכוש הציבור וידיו מלאות עבודה, ופעמים הוא יעיל יותר ופעמים פחות, וראיה לדבר שנקפו שנים עד שהוחל בטיפול בפינוי, וגם משהוחל נקפו עוד שנים עד הגשת תביעה, ומי ימלל אם ישנם עוד מקרים כאלה. בכגון דא על בית המשפט לדקדק היטב בבואו לגזור זכויות מנסיבות של מימי המינהל הציבורי ההולכים להם לאט"...

ובמקום אחר:

ואולם, בית משפט זה, ובתי המשפט בכלל, מצווים גם על האינטרס הציבורי, קרי, שלא ליתן יד להימשכותה של פלישה למקרקעי הציבור ולמאבק בהפקרות בתחום זה, שעה שהרשויות מתגייסות לכך, מה שלא תמיד נעשה (ראו רע"א 10164/04 אגבבה נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה), רע"א 10152/04 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם), ע"פ 3413/05 פרי (פטיטו) נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), ע"פ 5249/05 בר יוסף נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקוה (טרם פורסם)). (רע"א 1004/05, שרלי חומרי בניין בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל).

26. הציטוטים דלעיל, מתוך פרשת לילי ארז, ומתוך פרשת שרלי, יפים לענייננו. לטעמי, בין אם ידעה התובעת על השימוש שעושים הנתבעים במקרקעין, ולא עמדו לה המשאבים הדרושים כדי להפסיק את הפלישה, ובין אם לא ידעה התובעת על השימוש האמור, הרי שאין מדובר בשתיקה העולה כדי הסכמה ומתן רשות מכללא לנתבע לעשות שימוש במקרקעין. אפס, גם אם עולה שתיקת התובעת כדי מתן רשות מכללא לנתבעים, הרי שמדובר ברשות חינם במקרקעי ציבור, ורשות אשר כזאת לעולם אינה בלתי הדירה, והיא באה אל קיצה עם מתן הודעה מצד התובעת לנתבע על כך שעליו לסלק את ידו מן המקרקעין. הודעה שכזו ניתנה במפורש אגב הגשת התביעה.

27. אין מקום למתן פיצויים כלשהם לנתבעים בגין פינוי המקרקעין. הנתבעים לא הוכיחו השקעות כלשהן במקרקעין ובוודאי שלא הוכיחו השבחה של המקרקעין. מלבד אמירה בעלמא בדבר השקעות שהשקיעו הנתבעים במקרקעין, לא הציגו הנתבעים כל ראיה לקיומן של השקעות כאמור ובוודאי שלא הציגו ראיות ולא נקבו בסכומן של ההשקעות הנטענות. גם לו הוכחו כל אלה, הרי שבהתחשב בכך שהנתבעים נהנו מהמקרקעין לאורך ימים ושנים מבלי לשלם לתובעת דבר עבור השימוש שהם עושים במקרקעין, אין הנתבעים זכאים לתשלום פיצויים כלשהם בגין ביטול הרשות. בפרשת ח'יר נקבע כי ישנן נסיבות בהן תשלום הפיצויים יהיה נוגד את תחושת הצדק. אני סבור כי במקרה שלפנינו תשלום פיצויים לנתבעים, אשר פלשו למקרקעי ציבור והם מחזיקים בהם ללא זכות שבדין, תוך שהם מעכבים את פיתוח המקרקעין עפ"י התכניות החלות עליהן, יהיה נוגד את תחושת הצדק.

סוף דבר

28. התובעת ביקשה לסלק את ידם של הנתבעים מהמקרקעין בטענה שהם מחזיקים במקרקעין ללא זכות שבדין. נמצא שהנתבע 1 הוא בעל זכויות דיירות מוגנת בשטח שהושכר לאביו המנוח. שטח זה הוא השטח המסומן 17 בנספח ג' לתצהיר בן סימון. הנתבע 1 רשאי להוסיף ולהחזיק בשטח זה. מכוח זכותו של הנתבע 1 רשאים גם הנתבעים האחרים או מי מהם להשתמש בשטח המושכר, יחד עם הנתבע 1, וכל עוד הוא מחזיק בשטח כדין. לעומת זאת, על הנתבעים כולם לסלק את ידם מיתרת שטח המקרקעין, ולהחזירו לתובעת כשהוא פנוי.

לא מצאתי מקום לברר במסגרת תביעה זו את טענות התובעת בדבר עילות פינוי שקמו לתובעת נגד הנתבע 1 מכוח חוק הגנת הדייר. שמורות לתובעת טענותיה בעניין זה בכפוף להוראות כל דין. כמו כן, ניתן לתובעת היתר לפיצול סעדים כך שתביעותיה הכספיות כלפי הנתבעים תתבררנה בתביעה נפרדת (כפי שציינו הנתבעים עצמם בבקשת הרשות להגן, סע' 80).

29. על יסוד כל האמור לעיל אני מורה כך:

(1) על הנתבעים לסלק את ידם מהמקרקעין, למעט השטח המסומן 17 בנספח ג' לתצהיר בן סימון.

(2) על הנתבעים להרוס את כל שבנו ללא היתר כדין על המקרקעין המחויבים בפינוי, לסלק את ההריסות, ולמסור את החזקה במקרקעין לתובעת כשהמקרקעין פנויים מכל אדם, חפץ או מחובר השייך לנתבעים. בהתחשב בשנים הרבות בהם מחזיקים הנתבעים במקרקעין, ובכך שמדובר בבתי המגורים של הנתבעים ניתנת לנתבעים שהות של כחצי שנה לביצוע הפינוי. בהתאם לכך יבוצע הפינוי לא יאוחר מיום 20/11/2014 בשעה 13:00.

(3) נאסר על הנתבעים להחזיק במקרקעין המחויבים בפינוי לאחר המועד שנקבע לפינוי, או לעשות בהם שימוש כלשהו.

(4) בכפוף לביצוע הפינוי במועד, לרבות מסירת המקרקעין בהתאם להוראות דלעיל, ישלמו הנתבעים לתובעת הוצאות משפט על הצד הנמוך, בסך 10,000 ₪ בלבד, כולל שכ"ט עורך דין.

התשלום ישולם עד ליום 20/6/14.

(5) ברם, אם לא יפנו הנתבעים את המקרקעין במועד, או לא ימסרו את החזקה בהם לתובעת על פי ההוראות דלעיל, יעמוד סכום ההוצאות על סך 25,000 ₪ (במקום סך של 10,000 ₪ האמור לעיל) והתובעת תהא רשאית לנקוט בהליכי הוצל"פ לביצוע פסק הדין לרבות הריסה ופינוי. עלויות ההריסה והפינוי שיבוצעו באמצעות ההוצאה לפועל יוספו על סכום ההוצאות דלעיל.

ניתן היום, י"ג אייר תשע"ד, 13 מאי 2014, בהעדר הצדדים.