העובדות

1. התובע יליד 1962, תושב השטחים, חשמלאי במקצועו, עבד אצל הנתבע 1, אליהו עטייה (להלן: "עטייה"), קבלן לביצוע עבודות חשמל, בביתו של הנתבע 2, משה כהן (להלן: "כהן"), שהיה בשלבי הקמה לאחר סיום עבודות השלד. (להלן: "הבית"). במסגרת עבודתו, ביום 8.2.2007 עלה התובע עם סולם וארגז כלים על גרם המדרגות שהוביל לקומה השלישית בבית. למדרגות לא היה מעקה והתובע איבד את שיווי המשקל ונפל מגובה רב. (להלן: "התאונה"). ממקום התאונה התובע פונה לבית חולים אסף הרופא, שם נבדק, צולם ואושפז ביחידת הטראומה. ביום 17.2.2007 נותח בניתוח של שחזור פתוח עם קיבוע פנימי של השברים באגן. ביום 26.2.2007 שוחרר מבית החולים למרכז שיקומי ברמאללה, שם המשיך בטיפול פיזיותראפי עם המלצות לטיפול רפואי קבוע ושיכוך כאבים תחת מעקב של רופא מטפל.

2. בתמיכה לתביעה הוגשה חוות דעתו הרפואית של ד"ר מוחמד יונס, מומחה בתחום האורתופדי, לפיה לתובע נכות צמיתה בשיעור 23.5% בגין שברים בחוליות, באגן והגבלה בתנועות פרק ירך ימין. ד"ר יונס קבע שיש מקום גם להפעיל באופן חלקי את תקנה 15 ולהעמיד את נכותו הצמיתה של התובע על 30%.

3. לטענת התובע יש לייחס רשלנות לכל אחד מהנתבעים, בכך שהפרו את הוראות הבטיחות בעבודה, בין היתר לא הציבו מעקה שימנע נפילה מגרם המדרגות, לא דאגו למתקן להרמת הסולם, ובכך הנהיגו שיטת עבודה פסולה ומסוכנת. הנתבעים גם לא הזהירו את התובע מפני הסכנות הכרוכות בעבודתו, ואף לא ציידו אותו באמצעי מיגון כלשהם (סעיף 6 לכתב התביעה).

4. הנתבעים הכחישו את נסיבות התאונה. לחילופין, נטען שלתובע רשלנות תורמת מכרעת. כהן צירף את חוות דעתו הרפואית של פרופ' נרובאי, לפיה נכותו הרפואית של התובע היא בשיעור 5% לפי סעיף 35 (1) בין א-ב' לתקנות המל"ל.

5. נוכח הפער בין חוות הדעת מטעם הצדדים, מונה ד"ר דרור כמומחה מטעם בית משפט בתחום האורתופדי (להלן: "המומחה"). על פי חוות דעתו של המומחה נכותו של התובע בגין השבר של הSacrum - 5% לפי סעיף 37(8)א', ובגין השבר של עצם הזנב, 5% נכות לפי סעיף 37(8)א'. נכותו המשוקללת של התובע היא 9.75%. המומחה סבר שאין להקנות נכות בגין שבר בחוליותT 8-10. המומחה לא זומן ע"י מי מהצדדים להיחקר על חוות דעתו.

דיון

חובת המעביד - עטייה

6. הנתבעת, כמעבידתו של התובע, חבה חובת זהירות מושגית למנוע "סכנות צפויות" לעובד אשר מעביד סביר יכול וחייב היה לצפותן מראש (ע"א 663/88 שריזיאן נגד לבידי אשקלון, מז(3) 225; ע"א 145/80 ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, לז(1) 113, 126). במסגרת חובת הזהירות המושגית של מעביד כלפי עובדיו עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, שיטות עבודה נאותות, אספקת חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים. על המעביד גם לדאוג להדרכה, ולהזהיר את העובד מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתו ולפקח על קיומם של אמצעי הזהירות הדרושים. (ע"א 477/85 אפרים בוארון נגד עירית נתניה ואח', מב(1) 420, 415; ע"א 1958/97 רפאל בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות, דינים עליון נה 823; ע"א 662/89 מדינת ישראל נגד אנטון קרבון, מה(2) 593; ע"א 707/79. וינר את טיקו נגד סימון אמסלם, לה(2) 209; ע"א 688/79 נומר אסעד יזבק נגד קובטי מונעם, לו(1) 785; ע"א 515/83 באשיר עגור נגד דב אייזנברג לט(1) 197; ע"א 240/87 קריכלי נגד א.פ.ל., מג(3) 507; ע"א 655/80 מפעלי קירור בע"מ נגד אסתר מרציאנו, לו(2) 592 603-604; ע"א 14/08 מנסור כאמל עבד אלרחים נגד פלסטניר מפעלי אריזה פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו, פורסם בנבו, 2.12.2009).

7. עדותו של התובע באשר לאופן התרחשות התאונה לא נסתרה או הופרכה במסגרת חקירתו הנגדית. עטייה אישר במסגרת חקירתו הנגדית שפנה אל התובע על מנת שיבצע את עבודת החשמל, קבע את שעות עבודתו, נתן לו הוראות, הביא למענו את ארגז הכלים והסולם, ואף הסיע אותו לתחנת האיסוף בסוף יום העבודה. עטייה גם אישר שהיה ער לעובדה שלא היה מעקה ופתר את עצמו בכך שאמר לכהן שזה "מסוכן". כהן השיב לו שהוא יטפל בכך.

8. עטייה, כמעבידו של התובע, הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, כאשר לא נקט אמצעים סבירים על מנת להבטיח סביבת עבודה בטוחה לתובע. עטייה היה ער לסיכון בהעדר מעקה ובפרט שהתובע טיפס על מדרגות עם סולם וכלי עבודה. שומה היה על עטייה להשכיל לקדם פני סכנה ע"י נקיטת אמצעי בטיחות ראויים ומשלא עשה כן התרשל כלפי התובע.

חובת הבעלים- כהן

9. האחריות הקונקרטית של בעלים לסיכונים בנכס תחול בדרך כלל על עניינים הקשורים בבטיחות הבסיסית והיסודית של המבנה. ככל שהבעלים מודע לסיכונים, עליו לנקוט באמצעים להסרתם כדי להבטיח את שלומם של באי המקום. מכוח זיקתו של הבעלים לנכס חובתו הנורמטיבית איפוא לצפות את קיומן של תקלות בטיחותיות במבנה, ולדאוג כבעל המקום להסרתן. (רע"פ 4348/08 אפרים מאיר נגד מדינת ישראל פורסם בנבו 8.7.2010). אוסיף ואומר שהיות ועטייה עסק בביצוע עבודות חשמל בלבד (להבדיל מקבלן ראשי) אין בהעסקתו כדי לפטור את כהן, מזמין העבודה מאחריותו (ע"א 878/06 דב טרויהפט נגד דוד עטייה, פורסם בנבו ביום 4.1.2009, ת.א. (חי) 24601-09-10 אמין אבו אלהיג'א נגד וי.קל. חברה לגגות בע"מ, פורסם בנבו 20.1.2015).

10. התובע הוכיח את התרשלותו של כהן אשר העיד שבנו הוא הבעלים של הבית, אך הוא טיפל למענו בשיפוצו ולצורך כך התקשר עם עטייה. בחקירתו הנגדית כהן הודה שביקר בבית פעמיים ביום לצורך פיקוח על אופן ביצוע העבודה, היה מודע לכך שמעקה שהיה קיים קודם לכן פורק וכי לא הורכב מעקה אחר.

חלוקת האחריות בין הנתבעים

11. חלוקת אחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעת בית המשפט אשר קובע את החלוקה על פי הראיות שבפניו ולפי מידת האשמה המוסרית הרובצת לפתחו של כל אחד מהם (ע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקוה בע"מ נגד סמרי יוסף, מו(4) 421, 426-427). האחריות המרבית לקרות התאונה ותוצאותיה תוטל בעיקר על המעביד עטייה. אני קובעת שעליו לשאת באחריות ל- 80% מנזקו של התובע. אחריותו של כהן מופחתת ועליו לשאת ב- 20% מנזקו של התובע.

רשלנות תורמת

12. כהן ועטייה טענו שלתובע רשלנות תורמת רבתי. מגמה שהשתרשה בהלכות בית המשפט היא שכשמדובר בתאונת עבודה, כאשר בה נפגע העובד יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו. נקבע כי על מנת לייחס "אשם תורם", על המעביד להראות כי העובד הפעיל שיקול דעת עצמאי ושחטא ברשלנות גמורה מעבר לדלת אמות הסיכון שיצר המעביד. (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון נגד מרציאנו לז(2) 592, 603-604; ע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקווה בע"מ נגד יוסף סמרי, מ"ו(4) 421, 427; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נגד אטדגי (פרחן) מא(4) 524, 527).

טעם נוסף לנטייה שלא להחמיר עם העובד הוא שבלהט העבודה עלול העובד להיכשל באי מתן תשומת לב מלאה לכל הסכנות מסביב כאשר לא אחת העובד נחפז בעבודה ומבצע קיצורי דרך, הכל תוך ראיה סובייקטיבית של הרצון להטיב עם המעביד ומקום העבודה כמקור פרנסה (ע"א 477/85 אפרים בוארון נגד עירית נתניה מב(1) 415, 427 ; ת"א 556/93 מורלי אשר נגד שלמה רבן, פורסם בנבו 11.2.2009).

13. התובע, חשמלאי מזה 30 שנה, העיד שבמהלך עבודתו עלה וירד במדרגות כשבע פעמים מדי יום, והיה מודע לסיכון, אף על פי כן בחר לעלות במדרגות בגובה רב וללא מעקה כשהוא נושא סולם וארגז כלים. התובע לא מצא להעיר את תשומת ליבם של עטייה או כהן לסכנה הכרוכה בכך והיות ומדובר באיש מקצוע בעל וותק רב, סבורני שבנסיבות העניין יש ליחס לו אשם תורם בשיעור 15%.

נכות רפואית

14. אני דוחה את טענת כהן לפיה נכותו הרפואית של התובע היא בשיעור 5% בלבד. בחוות הדעת אמנם קבע המומחה שאין תזוזה בשבר בסקרום, אך בתשובה לשאלת הבהרה שהופנתה אליו בעניין זה, ענה שלמרות העדר תזוזה בשבר יש לקבוע אחוזי נכות על פי תקנה 37(8) לתקנות המל"ל. המומחה לא זומן להיחקר על חוות דעתו ועל כן אני מאמצת את קביעתו כי שיעור נכותו הרפואית של התובע הוא 9.75%.

נכות תפקודית

15. לטענת התובע בסיכומיו יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית על 10%. מנגד, לטענת כהן בסיכומיו על פי חוות דעתו של המומחה, טווח התנועות של עמוד השדרה המותני והגבי מלא, אין לתובע חוסר עצבי, טווח תנועות מפרקי הירכיים מלא וסימטרי, ואין כל הגבלה בתנועות. לפיכך יש לקבוע ששיעור הנכות התפקודית הוא לכל היותר על 5%.

"הלכה פסוקה היא שהנכות התפקודית אשר באה להצביע על הפרעה בתפקידו של מי שנפגע גופנית, יכולה אם כן להיות זהה או דומה לנכות הרפואית וכך במקרים רבים אך יכולה גם להית שונה ממנה (ע"א 3049/93) סימא גירוגיסיאן נגד סייף רמזי נב (3), 792). אחוזי נכות רפואית אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה, אלא הכל תלוי בטיב עבודתו ובהתעסקותו של הניזוק ובטיב הפגיעה בבריאותו. יש והפגיעה בגופו של הניזוק, אינה חמורה כלל, אך בגללה איננו מסוגל לעסוק במקצוע הקודם, ולהיפך - ייתכן והפגיעה היא חמורה אך בכל זאת מסוגל הניזוק להמשיך בעיסוקו ללא הגבלה". (ע"א 646/77 לוי נגד עמיאל, לב(3) 598, 593; ת"א 1430/96 (י-ם) אהרוני עודד נגד אומני הוריזאן, פורסם בנבו 18.1.2004).

בקביעת הנכות התפקודית יש לקחת בחשבון את נסיבותיו הרפואיות של הנפגע ולבחון האם נכותו הרפואית טומנת בחובה הגבלה תפקודית בכושרו להשתכר. מקצועו של הנפגע מחד, ומצבו הנפשי ויכולת ההסתגלות שלו מאידך, ישפיעו ללא ספק על קביעת מידת התפקודיות של הנכות שנגרמה לו (ע"א 627/87 ימיני נגד שאבי מז(4) 155).

16. על פי עדותו הראשית של התובע, שנתיים לאחר התאונה ניסה לחזור למעגל העבודה בהיקף משרה שבין פעמיים לשלוש פעמים בשבוע. התובע עבד כמפקח אצל אחיו בגדה המערבית והכנסתו הייתה בין 1,700 ₪ – 1,500 ₪ במזומן לחודש. מדובר בעבודה שאיננה פיזית על מנת לסייע לתובע בכלכלת המשפחה. על גרסתו חזר גם במהלך חקירתו הנגדית. בנסיבות דנן, אני קובעת ששיעור הנכות התפקודית הוא כשיעור הנכות הרפואית 9.75% ועל סמך נתונים אלה ייערך חישוב הנזק.

עבודה ושכר

17. אין חולק שבמועד בו ארעה התאונה לתובע היה אישור לעבוד בישראל, תוקף האישור היה עד 25.2.2007, ולאחר מועד זה לא הוארך. (עמ' 15 שו' 4-8, 21-22).

על פי אישור המוסד לביטוח לאומי שצורף לתצהיר התובע, שכרו החודשי נכון ליום 8.2.2007 עמד על 4,000 ₪ וכשסכום זה משוערך להיום 4,842 ₪.

גובה הנזק

הפסד שכר מלא בתקופת אי הכושר (בין 9.2.2007 – 10.5.2007)

18. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתקופת אי כושר למשך שלושה חודשים בהתאם לבסיס השכר של התובע עובר לתאונה, על כן בגין תקופה זו אני מחייבת את הנתבעים לשלם סך של 14,526 ₪.

הפסד שכר עד דצמבר 2007

19. אין מחלוקת שבתקופה זו התובע לא יכול היה להמשיך לשהות ולעבוד בישראל, ועל כן צריך היה להוכיח מהו השכר הממוצע באזור, ובנטל זה לא עמד. מנגד, כהן צירף נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ברשות הפלסטינאית, לפיהם בסיס השכר הממוצע של עובדי בנין בגדה המערבית ובעזה עומד על 80 ₪ ליום וכ-1,840 ₪ לחודש. למרות נתונים אלה ובהתאם לפסיקה, אני קובעת שבסיס השכר הממוצע בשטחים עומד על כ-2,000₪-2,200₪. (ת.א. י-ם 7150/05 עיזבון המנוח אפיאלא רדואן נגד קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פורסם בנבו 30.8.2010). בגין תקופה זו לא מצאתי לפסוק לתובע פיצויים מלאים על אף האישורים הרפואיים שצירף וזאת בשל התנגדותו של כהן להגשת האישורים הרפואיים ללא עורכיהם ובהעדר פנייה או התייחסות של המומחה לתקופה זו. מצד שני, בהתייחס לפגיעתו ועיסוקו של התובע, אני מחייבת את הנתבעים על פי בסיס השכר בשטחים והנכות התפקודית בסך של 1,433 ₪ בגין תקופה זו.

הפסד שכר מתום תקופת אי הכושר ועד היום

20. על פי בסיס שכרו של התובע כאמור לעיל ונכותו התפקודית, אני מחייבת את הנתבעים לשלם 17,608 ₪. (2,100 כפול 9.75% כפול 86 חודש). על הסכום הנ"ל יש להוסיף ריבית כדין מאמצע התקופה.

הפסד שכר לעתיד

21. בהתאם לאותם נתונים, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע פיצוי גלובלי בסך 20,000 ₪ בגין פריט נזק זה.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

22. על פי עדותו של התובע, לאחר התאונה הוא נזקק לעזרה חריגה ומוגברת מצד בני משפחתו וזאת במשך שישה חודשים. לאחר מכן, מצבו הלך והשתפר, אך עד היום הוא נזקק לעזרה בביצוע מטלות שונות. סביר להניח שמספר חודשים לאחר התאונה התובע נזקק לעזרת בני ביתו ועל אף העובדה שלא הוגש תצהיר בתמיכה לטענתו, אני מחייבת את הנתבעים בפיצוי גלובאלי בסך 3,000 ₪ בגין העבר והעתיד.

הוצאות ונסיעות

23. התובע לא צירף כל ראייה בגין הוצאותיו ובכל מקרה מדובר בתאונת עבודה ועל כן המל"ל נושא בכל ההוצאות הרפואיות והוצאות הנסיעות לטיפולים (עב"ל 1332/01, אברהם הרמן נגד המוסד לביטוח לאומי ואח', פורסם בנבו 3.7.2003).

על כן אני דוחה את דרישתו של התובע בפריט נזק זה.

כאב וסבל

24. בהתחשב בנכותו של התובע, אשפוזו והניתוח שעבר, אני מחייבת את הנתבעות לפצות את התובע בסך של 68,000 ₪.

ניכויים

25. מסכום הפיצוי יש לנכות את תשלומי המל"ל (מענק נכות ודמי פגיעה) המשוערכים להיום ועומדים על סך 44,789 ₪.

סוף דבר

26. סך הנזק 124,567 ₪, בניכוי רשלנות תורמת בשיעור 15% - 105,881 ₪, בניכוי תגמולי מל"ל - 61,092 ₪.

אני מחייבת את עטייה לשלם לתובע סך 48,874 ₪ על הסכום הנ"ל יש להוסיף שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% והוצאות משפט (על פי החלק היחסי של האגרה).

אני מחייבת את כהן לשלם לתובע סך 12,218 ₪ על הסכום הנ"ל יש להוסיף שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% והוצאות משפט (על פי החלק היחסי של האגרה).

ניתן היום, כ' באדר תשע"הכ' אדר תשע"ה 11 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.