1. עסקינן בתביעה כספית על סך של 380,000 ₪ נכון ליום הגשתה בתאריך 30.9.09.

2. התובע עוסק בעבודות בניה ושיפוצים במסגרת עסקו המוכר בשם "רז עבודות גמר" (להלן: "העסק").

3. הנתבעים הם בעל ואישה.

4. בגבולות חודש אוגוסט 2007 החל קשר עסקי בין התובע לנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), שהחל לפעול או לעבוד במסגרת העסק.

יש מחלוקת בין הצדדים האם הנתבע נתן שרותים לעסק כמנהל עבודה עצמאי (כגרסת התובע בכתב התביעה), או שמא הועסק ע"י התובע כעובד שכיר (כגרסת הנתבע).

הנתבע הפסיק את הקשר העסקי עם התובע בגבולות חודש אוגוסט 2009.

(לתקופת הקשר העסקי (או העבודה) שבין התובע לנתבע נתייחס גם להלן).

מוסכם בין הצדדים כי במסגרת תובענה זו ביהמ"ש אינו צריך להחליט על טיב הקשר העסקי שבין הצדדים, נשוא המחלוקת בין הצדדים, שכן הדבר מצוי בסמכותו הייחודית של ביה"ד לעבודה, וכבר קיימת תביעה מצד הנתבע כנגד התובע בבי"ד זה, בכל הקשור ליחסי עובד מעביד נטענים שביניהם (סעיף 19 לסיכומי התובע; סעיף 11.1 לסיכומי הנתבעים).

טענות התובע בכתב התביעה

5. טוען התובע בכתב התביעה, שהוגש בסדר דין מקוצר, כי בתחילת הקשר העסקי שבין הצדדים שררו בין התובע לנתבעים יחסים חבריים שביססו גם יחסי אמון.

6. טוען התובע כי הנתבע פנה אליו והסביר לו כי נקלעו למצוקה כלכלית קשה הואיל ורכשו מאסף ויערה שפושניק בית מגורים ברחוב יציאת אירופה 28 בחדרה (להלן: "הבית"), וטרם שילמו את מלוא התמורה.

בנוסף, טען באוזניו הנתבע כי הם זקוקים לכספים לצורך ביצוע שיפוצים בבית, לרבות שיפוץ הגינה ועוד, כפי שיפורט להלן.

7. לאור היחסים הטובים ששררו בין הצדדים באותה תקופה, הסכים התובע, כך לטענתו, לתת לנתבעים הלוואות כבקשתם בסכומים נכבדים, ולשלם עבורם חובות לבעלי מקצוע וספקים ששיפצו את ביתם (כשהכוונה בעיקר לשיפוצים שבוצעו במבנים שונים בחצר הבית, וגם לכך נתייחס להלן).

8. לטענת התובע, הנתבעים ניצלו לרעה את היחסים הטובים ותום לבו, ובתקופת הקשר העסקי שהיה בין התובע לנתבע הצליחו לקבל ממנו כספים בסכום של 380,000 ₪.

9. טוען התובע כי הנתבעים ידעו היטב את גובה חובם אליו בזמן אמת, ולא היתה להם שום טענה בנדון. יחד עם זאת ולמען הסדר הטוב, בתאריך 21.6.09 חתמו לו התובעים על מסמך נושא כותרת "תצהיר", בו צוין כדלקמן:

"ברצוננו לאשר בזאת כי קיבלנו ממר מורגן אושרי ת.ז. 029681335 הלוואה לא צמודה וללא ריבית בסך של 380,000 ₪ באמצעות העברות בנקאיות, מזומנים והמחאות לפקודתנו בשנים 2008 ו- 2009.

הכספים שימשו אותנו לתשלום עבור הבית ויחידות הארוח שבנינו בחצר.

הכספים יוחזרו החל מינואר 2010 ב- 19 תשלומים שווים של 20,000 ₪ כל אחד.

איתן נהרי ת.ז. 028101723 (-)

עדית נהרי ת.ז. 023579196 (-)".

(המסמך האמור צורף כנספח ו' לכתב התביעה).

10. לאחר שסירב התובע לתת לנתבעים הלוואות נוספות, נטש הנתבע את העבודה בעסק במהלך חודש אוגוסט 2009, והנתבעים התנערו מחובם האמור.

11. לאור האמור, תובע התובע בתובענה זו את החזר ההלוואה נשוא נספח ו' לכתב התביעה, על סך של 380,000 ₪.

טענות הנתבעים בבקשת הרשות להגן

12. כאמור התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, והנתבעים הגישו בקשת רשות להגן שנתמכה בתצהירי הנתבעים , ותמציתה כדלקמן:

א. הנתבע עבד כשכיר בעסק מחודש אוגוסט 2007, ומערכת היחסים בינו ובין התובע היתה טובה ובעלת אמון מלא.

ב. במחצית חודש יוני 2009 התובע אמר לנתבע כי נערכה בעסקו ביקורת של רשויות המס, והם עלו על העברות הכספים שהוא נתן לו. רואה החשבון שלו הציע, כי העברות הכספים ייחשבו כהלוואות עד לאחר שתסתיים הביקורת. אז ישבו לערוך את ההתחשבנות הסופית ביניהם.

ג. לצורך כך ביקש התובע מהנתבע לחתום, ולהחתים את אשתו, על המסמך נשוא נספח ו' לכתב התביעה, אך הנתבע ביקש מהתובע לקבל מסמך נגדי המפרט את מצב הדברים האמיתי. משלא נענה לכך התובע הנתבע לא חתם על המסמך, וגם אשתו לא חתמה עליו.

החתימות המופיעות על המסמך נספח ו' לכתב התביעה, הנחזות להיות חתימות הנתבעים, אינן כאלה אלא מזויפות.

ד. הנתבע החל עבודתו כשכיר אצל התובע בחודש אוגוסט 2007 בשכר עבודה של 25,000 ₪ לחודש.

הנתבע עבד כשכיר אצל התובע עד לחודש אוגוסט 2009, סה"כ 25 חודשים, ועל כן היה זכאי לשכר עבודה בשיעור של 625,000 ₪.

ה. בנוסף לשכר עבודתו הנתבע גם היה זכאי לקבל מהתובע את הסכומים הבאים:

1. 5,000 ₪ לחודש בונוס בגין כל פרוייקט רווחי בו הועסק ע"י התובע. היות וכל הפרויקטים היו רווחיים, הוא זכאי לקבל מהתובע סכום של 125,000 ₪.

2. דמי הבראה - בשיעור של 1,700 ₪ לשנה. בגין 25 חודשים הוא זכאי לדמי הבראה בשיעור של 3,542 ₪.

3. פדיון חופשה - לתקופת עבודה של 25 חודשים בשיעור של 25,000 ₪.

4. החזר שימוש טלפון נייד - בהתאם למוסכם התובע היה צריך לשלם בעבורו את שיחות הטלפון. עד יום 5.11.08 הוא לא עשה כן (ביום 5.11.08 הועבר החשבון הנייד של הנתבע על שם התובע. לכן הדרישה הכספית היא לתשלום היא עד מועד זה), בסכום של 13,394 ₪.

5. פיצויי פיטורין - 62,500 ₪ (לפי חישוב של 30,000 ₪ לחודש, כולל הבונוס, לתקופה של 25 חודשים).

6. דמי שכירות ראויים בגין משרד העסק ששכן באחד מחדרי הבית של הנתבעים - לפי סכום של 2,000 ₪ לחודש, ובגין 25 חודשים - 50,000 ₪.

7. דמי שכירות ראויים לקרוואן שהוצב בחצר הבית - מחודש אוגוסט 2009 ולמשך 6 חודשים, בשיעור של 1,000 ₪ לחודש, בסה"כ 6,000 ₪.

8. החזר הלוואה - בשיעור של 11,000 ₪, שהנתבע נתן לתובע לרכישת רכב בתאריך 18.10.07.

ו. הסכומים דלעיל מלמדים כי הנתבע זכאי לקבל מהתובע סך של 921,436 ₪.

ז. התובע שילם לנתבע בתקופת העבודה סכומים כדלקמן:

1. הפקדת כספים בחשבונו - 281,000 ₪.

2. תשלום לצדדים שלישיים עפ"י הוראתו של הנתבע - 99,428 ₪.

3. תשלום 5,000 ₪ כהחזר הלוואה לאביו של הנתבע (הלוואה שניתנה על חשבון חוב שכר עבודה של התובע לנתבע, עפ"י בקשת התובע מאביו של הנתבע).

ח. סה"כ שילם התובע לנתבע כספים (בדרך המפורטת בסעיף ז' לעיל) סך של 385,428 ₪, אותם יש לקזז מהכספים שהתובע חייב לנתבע בגין שכר עבודה (כמפורט בס"ק (ד) לעיל), ויתר הרכיבים המפורטים בס"ק (ה) לעיל.

ט. מעבר לסכומים דלעיל, לא קיבלו הנתבעים מהתובע כספים אחרים כלשהם, בכל דרך שהיא.

י. משכך, לא רק שהנתבעים לא חייבים לתובע דבר, אלא התובע עוד חייב לנתבעים סכומי כסף ניכרים.

יא. לאור כך יש לדחות התביעה נגד הנתבעים.

דיון והכרעה

13. אלה הן השאלות הדורשות הכרעה בתובענה זו:

א. האם התובע הוכיח את אמיתות חתימות הנתבעים על המסמך נספח ו' לכתב התביעה?

ב. מהו השכר החודשי הקובע לתקופת עבודתו של הנתבע בעסקו של התובע?

ג. מהי תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבע?

ד. האם הנתבעים זכאים לסכומים נוספים מהתובע מעבר לשכר העבודה הישיר?

ה. האם התובע הוכיח כמה כספים שילם לנתבעים המישרין ו/או באמצעות תשלום לצדדי ג', בתקופת העבודה?

שאלה א' - אי הוכחת אמיתות חתימת הנתבעים על מסמך ההלוואה

14. כאמור, התובע מתבסס בכתב תביעתו גם על נספח ו' לכתב התביעה, המצוטט בסעיף 9 לעיל (להלן: "מסמך ההלוואה").

זו גם הסיבה לטעמי שהתביעה הוגשה בסדר דין מקוצר.

15. הנתבעים כאמור מכחישים חתימתם על מסמך ההלוואה.

16. טוען התובע בתצהיר עדותו הראשית ת/8 כדלקמן:

א. לאחר ששילם לנתבעים כספים רבים, במישרין ו/או לצדדי ג' עפ"י הוראתם, כפי שפירט בכתב התביעה ובתצהירו, הוא ערך חישוב יחד הנתבע ממנו עולה כי מדובר בסך של 380,000 ₪ (סעיף 14).

ב. למען הסדר הטוב הוא החתים את הנתבעים על מסמך ההלוואה, שצורף כנספח י"ד לת/8 (סעיף 17).

ג. מעמד חתימת המסמך היה כדלקמן (סעיף 37):

הוא הכין את המסמך ביום 21.6.09 והגיע עמו לביתם של הנתבעים. הנתבע חתם על המסמך בפניו במרפסת ביתו, ולאחר מכן לקח את המסמך ונכנס לתוך הבית. הוא חזר עם המסמך כשהוא כבר חתום ע"י אשתו, הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת").

ד. טענת הנתבעים כי מסמך ההלוואה לא נחתם על ידם היא טענה שקרית, שכן הנתבע חתם על המסמך בפניו, וציין באוזניו כי אשתו חתמה על המסמך (סעיף 38).

17. בחקירתו הנגדית ציין התובע אודות חיבור מסמך ההלוואה כדלקמן:

א. בינו לבין הנתבע היתה התחשבנות כל חודש, והנתבע ידע במדויק בכל חודש כמה סכומים הוא קיבל מהתובע. הוא גם ידע שקיבל יותר כספים ממה שמגיע לו בעבור עבודתו. לאחר שהוא והנתבע הגיעו למסקנה מה הסכום שהנתבעים חייבים לתובע, נוצר מסמך ההלוואה (עמ' 53 לפרו' ש' 18-29).

ב. בשלב מסוים הנתבע ביקש כספים נוספים מהתובע, שהשיב לו כי אינו יכול לתת לו יותר כספים. באותו זמן התובע גם אמר לנתבע שיש צורך לעשות מסמך עליו הנתבע יחתום, ובו יפורט מה סכום החוב וכיצד ישולם, על מנת שגם התובע יהיה רגוע בנושא הכספים שהוא נתן לנתבעים (עמ' 57 לפרו' ש' 4-9).

18. טענות הנתבע על זיוף חתימות הנתבעים על המסמך, כעולה מתצהירו נ/35

א. טוען הנתבע בתצהירו נ/35 כי מסמך ההלוואה נשוא נספח ו' לכתב התביעה הוא מזויף במובן זה שלא הוא ולא אשתו חתמו עליו (סעיף 4).

ב. לגרסתו של הנתבע, התובע הציג בפניו את המסמך הזה באחד מימי חודש יוני 2009, ודרש כי יחתום עליו ויחתים את אשתו.

התובע נימק זאת בכך כי נערכה בעסקו ביקורת של רשויות המס, והם עלו על הכספים שהוא העביר לנתבע בתקופת העבודה.

רואה החשבון שלו ייעץ לו לומר כי העברות הכספים האמורות ניתנו כהלוואות לנתבע, ולאחר שתסתיים ביקורת רשויות המס, תיערך התחשבנות כספית סופית ביניהם.

הנתבע סירב לחתום כל עוד לא יקבל מסמך נגדי מהתובע המתאר לאשורו את מצב הדברים. משלא קיבל מסמך כאמור מהתובע, לא חתם על המסמך, וגם אשתו לא חתמה עליו.

על כן, החתימות המופיעות על המסמך אינן חתימות הנתבעים, אלא חתימות מזויפות (סעיף 4).

19. הנתבע נחקר בנקודה זו חקירה נגדית ותמציתה כדלקמן:

א. כשהתובע פנה אליו עם המסמך לצורך חתימה, הוא ביקש מסמך נגדי על מנת שהוא יהיה מכוסה בעתיד כלפי התובע. גם היה תמוה בעיניו מדוע התובע רוצה שהוא יחתום על משהו שלא היה (עמ' 156 לפרו' ש' 22-24).

התובע הסביר לו שרשויות המס רוצים ממנו תשובות לגבי העברות של כספים שהוא העביר לנתבע, ושאותם לא היה יכול להסביר (עמ' 158 לפרו' ש' 7-9).

אז גם הבין לאשורו שהתובע לא הוציא לו תלושי שכר (עמ' 156 לפרו' ש' 19-21).

ב. אם התובע היה נותן לו מסמך נגדי כבקשתו, סביר שהיה חותם על המסמך, הגם שתוכנו שקרי (עמ' 156 לפרו' ש' 25-27; עמ' 157 לפרו' ש' 10-11).

ג. הוא תיאר את תגובתו של התובע לבקשה כי יתן לו מסמך נגדי כהתנהגות מתלהמת, בכך שהתובע נפגע וטען כנגדו "מה אתה לא סומך עלי?" (עמ' 157 לפרו' ש' 4-5).

ד. לאחר שסירב לחתום על מסמך ההלוואה התובע לקח אותו, ולאחר אותו יום הוא לא ראה יותר את המסמך, עד לצירופו לכתב התביעה (עמ' 157 לפרו' ש' 19-21).

ה. לשאלה האם שאל את התובע מדוע כתוב במסמך סכום של 380,000 ₪ ולא סכום אחר, השיב: "זה לא הגיע לשם, זה התפוצץ ברגע שאמרתי את מה שאמרתי" (עמ' 157 לפרו' ש' 22-23).

ו. לשאלה האם לאחר אותו ביקור של התובע בביתו וסירובו לחתום על המסמך, פנה אליו התובע שוב בנסיון שכנוע לחתום על המסמך, והשיב: "הוא שיחק אותה נעלב, לא היה זמין כלפיי, ובשלב מסוים... הוא שלח את אשתו... שתנסה לשכנע אותי (לחתום - ח.ש.) על המסמך הזה, והתשובה שהיא קיבלה היא אותה תשובה שהוא קיבל" (עמ' 157 לפרו' ש' 24-27).

ז. לשאלה האם אחרי המקרה הנדון הוא המשיך לעבוד כרגיל אצל התובע, השיב בחיוב אך הוסיף שמפה ואילך המצב רק הלך והתדרדר (עמ' 157 לפרו' ש' 28-29).

ח. עד לתאריך הנקוב במסמך ההלוואה, 21.6.09, התובע העביר לו כספים בסכום כולל של 408,428 ₪ (עמ' 158 לפרו' ש' 10-12).

20. גם הנתבעת, אשתו של הנתבע, נתנה תצהיר עדות ראשית (נ/34), בו התייחסה למסמך ההלוואה, וציינה כדלקמן:

א. היא מעולם לא לוותה כספים כלשהם מהתובע (סעיף 2).

ב. היא מעולם לא חתמה על מסמך ההלוואה, והחתימה המתיימרת להיות חתימתה היא זיוף (סעיף 4).

ג. לאור האמור, אין היא חייבת דבר לתובע (סעיף 5).

21. הנתבעת נחקרה חקירה נגדית אודות מסמך ההלוואה, וציינה כדלקמן:

א. נודע לה לראשונה על מסמך ההלוואה רק כשצורף לכתב התביעה. אז גם נוכחה לדעת שהחתימה המתיימרת להיות חתימתה, היא חתימה מזויפת (עמ' 145 לפרו' ש' 30-32).

ב. לפני הגשת כתב התביעה היא לא שמעה כלל על מסמך ההלוואה (עמ' 146 לפרו' שורה 1).

מומחי הצדדים בשאלת אמיתות או זיוף החתימות על מסמך ההלוואה

22. התובע תמך טענתו בדבר אמיתות חתימת הנתבע על מסמך ההלוואה בחוות דעתה של הגרפולוגית הגב' אורה כבירי (ת/1).

בדיקותיה וממצאיה של הגב' כבירי פורטו בהרחבה בחוות דעתה, שתמציתם כדלקמן:

א. הנתבע חתם בסבירות הגבוהה ביותר (דרגה 1) על מסמך ההלוואה במקום המיועד לחתימת "איתן נהרי".

ב. הנתבע גם חתם בשם עידית נהרי, את החתימה "עדית" במסמך ההלוואה, במקום המיועד לחתימת "עדית נהרי".

23. הנתבעים לעומת זאת תמכו בטענתם כי חתימתם זויפה על מסמך ההלוואה בחוות דעתו של המומחה, הגרפולוג המשפטי, מר יצחק חג'ג', שחוות דעתו הוגשה וסומנה נ/22.

בדיקותיו וממצאיו של מר חג'ג' פורטו בהרחבה בחוות דעתו, ותמציתם כדלקמן:

א. הוא מצא 7 ניגודים בין חתימות הנתבעים שאינן שנויות במחלוקת (מסמכי השוואה) לבין החתימות הנחזות להיות חתימותיהם במסמך ההלוואה.

ב. לכן מסקנתו, בסבירות גבוהה ביותר (דרגת זהות מס' 1), שחתימות מסמך ההלוואה לא נחתמו ע"י הנתבעים.

24. למעשה יש הסכמה בין המומחים כבירי וחג'ג' כי הנתבעת, הגב' עדית נהרי, לא חתמה על מסמך ההלוואה.

המחלוקת ביניהם היא רק לגבי חתימתו של הנתבע (כאשר לגרסת המומחית כבירי, הנתבע חתם בשם אשתו, הנתבעת).

25. הן הגב' כבירי והן מר חג'ג' נחקרו חקירה נגדית על חוות דעתם.

הגב' כבירי עומתה עם הטענה כי אינה מומחית לכתב יד אלא גרפולוגית, אך טענה בתשובה כי אי אפשר לעשות השוואת כתב יד מבלי שיודעים גרפולוגיה, שכן הבסיס להשוואת כתב יד זה מדע הגרפולוגיה (עמ' 19 לפרו' ש' 20-22).

כמו כן, ציינה הגב' כבירי כי על אף שלא ביצעה בדיקה מיקרוסקופית, היא ביצעה הגדלה של מסמך ההלוואה במחשב לאחר סריקתו. כמו כן, יש לה זכוכית מגדלת של יהלומנים שרואים בה את כל המרכיבים של האותיות ואפילו מבנה הקו (עמ' 20 לפרו' ש' 19-22).

המומחה חג'ג' גם נחקר כאמור חקירה נגדית, בה חזר ופירט ממצאיו, תוך שהוא מדגיש שבמהלך בדיקת מסמכי ההשוואה מול מסמך ההלוואה, הוא ראה ניגודים שלימדו אותו כי הנתבע לא חתם על מסמך ההלוואה.

מדגיש המומחה חג'ג' כי יתכן ויהיו שינויים וריאטיביים לנבדק, שנובעים מכתיבה טבעית שלו, ואת אלה לקח בחשבון, אך במקרה הנדון מצא כאמור ניגודים בין החתימות שגרמו לו להסיק את מסקנתו בדרגת ודאות גבוהה (עמ' 69 לפרו' ש' 3-12).

מומחה ביהמ"ש ותוצאות בדיקת פוליגרף

26. לנוכח המחלוקות בין מומחי הצדדים אודות חתימתו של הנתבע, הסכימו ב"כ הצדדים בישיבת יום 27.10.10 כדלקמן:

א. ימונה מומחה לא מכריע מטעם ביהמ"ש לזיהוי כתב יד, לבחינת אמיתות חתימתו של הנתבע על מסמך ההלוואה.

ב. הן התובע והן הנתבע יישלחו לבדיקת פוליגרף במסגרתה יישאלו שתי שאלות כדלקמן:

שאלה ראשונה

1. התובע יישאל - "האם מסמך ההתחייבות נחתם בפניך ע"י מר איתן נהרי?"

2. הנתבע יישאל - "האם חתמת על מסמך ההתחייבות?"

(הערה: בישיבה זו כונה "מסמך ההלוואה" כ"מסמך התחייבות").

שאלה שניה

1. התובע יישאל - "האם סיכמת עם איתן נהרי על שכר חודשי קבוע של 25,000 ₪?"

2. הנתבע יישאל - "האם סיכמת עם מורגן אושרי על שכר חודשי קבוע של 25,000 ₪?"

(הערה: השאלה השניה בבדיקת הפוליגרף נוגעת למחלוקת אחרת בין הצדדים, באשר לשכרו של הנתבע בעבודתו בעסק, ולכך נתייחס במסגרת שאלה ב' להלן).

27. כמומחה מטעם ביהמ"ש לזיהוי כתב יד מונה מר יונתן נפתלי, וחוות דעתו מיום 9.12.10 הוגשה וסומנה במ/1.

בחוו"ד זו פירט המומחה את מהלך הבדיקה, את ממצאיו ואת מסקנותיו כדלקמן:

מהלך הבדיקה:

א. נעשתה השוואה בין דוגמאות החתימה לבין עצמן לשם קביעת טווח הוריאציה הטבעי של החותם.

ב. נעשתה השוואה בין חתימת המחלוקת לבין הדוגמאות בתכונות הכתב השונות. בין היתר נבדקו תכונות התנועה והמהירות, הלחץ, הגודל, המרחקים, נקודות התארגנות, פתיחה וסיום, חיבורים, נטיה, מבנה קו, פריסה במרחב, רישות, עיצוב ועוד.

ג. נעשתה בדיקה מיקרוסקופית לדוגמאות המקור ולחתימת המחלוקת.

ממצאים ומסקנות:

א. קיימת שונות בחלק ניכר מתכונות הכתב בהשוואה בין חתימת המחלוקת לבין הדוגמאות.

ב. השונות האמורה קיימת גם בתכונות כתב להן הכותב אינו מודע ו/או הקשות לשינוי.

ג. השונות האמורה נמצאה בין היתר בתכונות הכתב הבאות: עיצוב ספציפי, מבנה קו, חיבורים, מיקום יחסי ופריסה במרחב.

ד. לאור כל האמור לעיל, קיימת אפשרות סבירה שחתימת המחלוקת מזויפת.

(עפ"י טבלת המדרג שצורפה לחווה"ד, הקביעה בחווה"ד, כי קיימת אפשרות סבירה שהחתימה מזויפת, היא יחסית רמה נמוכה, ונמצאת מדרג אחד מעל האפשרות לזהות החתימה).

28. כבודק פוליגרף מטעם ביהמ"ש מונה מר מרדכי גזית, ותוצאות הבדיקה מיום 16.11.10 הוגשו וסומנו במ/3.

הבודק שאל את התובע והנתבע את השאלות שסוכמו עליהן ושפורטו בסעיף 26 לעיל.

ממצאי הבדיקה:

א. התובע השיב על השאלה הראשונה שהופנתה אליו בחיוב ובשלילה על השאלה השניה.

הנתבע השיב בשלילה על השאלה הראשונה שהופנתה אליו ובחיוב על השאלה השניה.

ב. בתשובותיו של התובע לשאלות הרלבנטיות אובחנו תגובות המצביעות על אמירת שקר.

בתשובותיו של הנתבע לשאלות הרלבנטיות לא אובחנו תגובות המחשידות אמירת שקר.

ג. לאור כך בודק הפוליגרף בדעה כדלקמן:

1. התובע דובר שקר בגרסתו כפי שבאה לידי ביטוי בתשובותיו לשאלות הרלבנטיות.

2. הנתבע דובר אמת בגרסתו כפי שבאה לידי ביטוי בתשובותיו לשאלות הרלבנטיות.

29. בודק הפוליגרף לא הוזמן לחקירה על חוות דעתו מטעם מי מהצדדים.

30. המומחה נפתלי מטעם ביהמ"ש הוזמן לחקירה ע"י התובע, ותמצית חקירתו הנגדית היא כדלקמן:

א. הוא מתעסק רק בזיהוי כתב יד (עמ' 76 לפרו' ש' 27).

ב. הוא מצא ממצאים נוגדים בין החתימה שבמחלוקת לבין דוגמאות החתימה, אותן פירט בחקירתו הנגדית (עמ' 77-79) ובדפי העבודה שלו שהוגשו וסומנו במ/2.

ג. אמנם בדוגמאות החתימה רואים שהנתבע חותם בצורות שונות, ולכן מסקנתו בדבר זיוף חתימת הנתבע לא היתה ברמת ודאות מאד גבוהה אלא רק מסקנה אחת מעל מאזן ההסתברות. יחד עם זאת, מכלול הבדיקות שערך, כמפורט גם בבמ/2, גרמו לו להסיק ברמה אחת מעל מאזן ההסתברות כי החתימה הנחזית להיות חתימתו של הנתבע על מסמך ההלוואה אינה חתימתו (עמ' 80 לפרו' ש' 6-17).

ד. שלל המומחה נפתלי בחקירתו הנגדית את טענת התובע כי יתכן והשוני בחתימת הנתבע על מסמך ההלוואה נובע מכך שחתם על המסמך באוויר ולא על משטח מוצק דוגמת שולחן, שכן לא ראה סימנים עקביים לכך שכך נעשה (עמ' 80 לפרו' ש' 28-31).

ה. מסכים המומחה נפתלי כי החתימה שבמחלוקת דומה לחתימת הנתבע, אבל בסה"כ התכונות שהן לא מודעות ושקשה להעתיק אותן, יש הבדלים המלמדים כי לא הנתבע חתם את החתימה על מסמך המחלוקת (עמ' 81 לפרו' ש' 1-4).

ו. מסכים המומחה נפתלי כי החתימה שבמחלוקת כתובה באופן די טבעי. אולם, לא סביר כי הנתבע בחר לזייף את חתימת עצמו (זיוף עצמי), שכן בן אדם שמנסה לזייף את חתימתו שלו עצמו, דווקא יתרחק יותר מכל מיני היבטים צורניים שמופיעים בחתימה שבמחלוקת, הדומים לחתימתו האמיתית (עמ' 81 לפרו' ש' 8-11).

לשון אחרת - אדם שינסה לזייף את חתימת עצמו, יבחר מלכתחילה לחתום חתימה שונה מחתימתו האמיתית, ולא חתימה דומה.

ז. מדגיש המומחה נפתלי כי מסקנתו היא ברמה של "קיימת אפשרות סבירה לשונות", שהיא רמה מעל מאזן ההסתברות. בכמה מעל מאזן ההסתברות, את זה יקבע ביהמ"ש (עמ' 81 לפרו' ש' 8-13).

ח. כשנשאל מה היה גורם לו להסיק שישנה זהות בין החתימה שבמחלוקת במסמך ההלוואה לבין חתימת הנתבע האמיתית, השיב: "אני יכול להגיד שאם ה"א" לא היתה שונה כמו שהיא, אם ה"י" לא היתה שוכבת כ"כ ימינה ומחוברת ל"ת". במילים פשוטות, השינויים שעמדתי עליהם בחווה"ד" (עמ' 81 לפרו' ש' 19-21).

ט. בסעיף ה(3) לחוות דעתו במ/1 יש פירוט של שונות בתכונות הכתב שהוא פירט באותו סעיף. יחד עם זאת, הדגיש המומחה כי ציין את המילים "בין היתר" ברישת הסעיף כדי לומר שמדובר בחלק מהתכונות שנמצאה בהן שונות בין החתימה שבמחלוקת לחתימה האמיתית של הנתבע, וכי ישנה שונות בתכונות נוספות אותן פירט ביתר הרחבה בבמ/2 (דפי עבודתו - עמ' 82 לפרו' ש' 10-12).

31. כאמור, עומדות בפניי 3 חוו"ד מומחים, בשאלת אמיתות חתימתו של הנתבע על מסמך ההלוואה, כדלקמן:

חוות דעתה של המומחית כבירי מטעם התובע.

חוות דעתו של המומחה חג'ג' מטעם הנתבעים.

חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש מר יונתן נפתלי.

32. חוות דעתו של המומחה נפתלי דומה בממצאיה ובמסקנותיה לחוות דעתו של המומחה חג'ג' מטעם הנתבעים, אם כי במדרג ודאות נמוך יותר.

33. נאמר לא אחת בפסיקה אודות עד מומחה מטעם ביהמ"ש, ובכלל זה מומחה רפואי, כדלקמן:

א.         מומחה מטעם ביהמ"ש כמוהו ככל עד, ולביהמ"ש מסור שיקול הדעת האם להסתמך על חוות דעתו, או לדחותה, כולה או חלקה.

ב. ההכרעה הסופית בכל המחלוקות הקיימות בין הצדדים, לרבות במחלוקות הרפואיות, מסורה לידי ביהמ"ש, גם כאשר משמעות הדבר סטיה ממסקנותיו של המומחה מטעם ביהמ"ש.

ג.          יחד עם זאת, ככלל ובהעדר טעות בולטת בחוו"ד המומחה שמונה ע"י ביהמ"ש, ובהעדר נימוקים כבדי משקל, הנטיה היא שלא לסטות מחוות דעתו של המומחה האמור.

ראה לעניין זה: 

ע"א 7617/07, יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגר נבו).

ע"א 2160/90, רז נ' לאף, פד"י מז(5), 170.

ע"א 3056/99, שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, פד"י נו(ד), 936, 949.

34. האם במקרה דנן יש הצדקה לסטות ממסקנות חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש מר יונתן נפתלי?

לטעמי התשובה שלילית ולהלן נימוקיי:

א. חוות דעתו של המומחה נפתלי ברורה, בהירה ומשכנעת, ונתמכת בבדיקות רחבות שביצע להשוואת חתימת המחלוקת לדוגמאות החתימה, כמפורט בחוות דעתו ובבמ/2 (דפי העבודה של המומחה).

ב. חקירתו הנגדית של המומחה היתה נרחבת, ונגעה גם לעניין הדמיון ואפשרות שינוי החתימה במכוון ע"י הנתבע, כמפורט לעיל.

המומחה נפתלי השיב בצורה כנה ומשכנעת לכל השאלות שהופנו אליו בנדון, ולמרות זאת לא שינה ממסקנותיו בחוות דעתו. יחד עם זאת הדגיש, לנוכח הדמיון בין החתימות בחלק מתכונות הכתב ולאור העובדה כי נוכח לדעת שהנתבע משנה מדי פעם את חתימותיו (כפי שהדבר גם עלה בחקירתו הנגדית של הנתבע - עמ' 154 לפרו' ש' 5), כי קבע את מדרג הודאות של מסקנתו במדרג נמוך יחסית, אך מעל מאזן ההסתברות הנדרש במשפט אזרחי, כמפורט בהרחבה לעיל.

הדגיש המומחה נפתלי כי לא משנה את מסקנותיו בנדון, לאור העובדה שישנן תכונות כתב, שלמרות השינוי המסוים בחתימות, נותרות קבועות בכל חתימותיו של הנתבע, והן לא היו בנמצא בחתימה שבמחלוקת (ראה סעיף 30(ה) לעיל).

ג. תוצאות בדיקת הפוליגרף כמפורט בסעיף 28 לעיל, עולות בקנה אחד עם המסקנה, כי הנתבע לא חתם את חתימת המחלוקת שבמסמך ההלוואה.

בודק הפוליגרף לא הוזמן לחקירה ע"י הנתבע, ומסקנותיו מבדיקתו לכאורה לא נסתרו.

תוצאות אלה מחזקות את מסקנתו של המומחה נפתלי שמונה מטעם ביהמ"ש.

ד. גם העובדה שאין מחלוקת שהנתבעת לא חתמה על מסמך ההלוואה, אלא חתימתה נרשמה לכאורה ע"י מאן דהוא, מלמדת כי לא ניתן לסמוך על אמיתות החתימות על המסמך.

ה. גם האמנתי יותר לגרסתו של הנתבע כי לא חתם, וגם לא החתים את אשתו, על מסמך ההלוואה, כפי שציין בתצהירו ובחקירתו הנגדית.

חיזוק לאמון זה מצאתי גם בתמלול שיחה טלפונית שהתבצעה בין התובע לנתבע, שיחה בה הנתבע לא היה מודע להקלטתה (התמלול צורף כנספח ט"ז לת/8), לאחר סיום הקשר העסקי בין התובע לנתבע.

בשיחה זו לא הודה הנתבע באוזני התובע, שניסה לחלץ זאת מפיו, כי הוא חייב לו כספים כלשהם (לדוגמא: בעמ' 3 לתמלול ש' 17 הנתבע אומר לתובע: "ידידי, אני לא חייב לך שקל"), אלא ההיפך - משתמע מהשיחה שלנתבע עדיין דרישות כספיות מהתובע הנובעות מהקשר העסקי ביניהם, ולכן רוצה לשבת עם התובע ולסגור חשבון (ראה למשל עמ' 2 לתמליל ש' 22; עמ' 7 לפרו' ש' 14 וש' 26; עמ' 10 לתמלול ש' 10; עמ' 11 לתימלול ש' 1-2).

35. לאור כל האמור לעיל, ולנוכח ממצאיו ומסקנותיו של המומחה נפתלי מטעם ביהמ"ש בבמ/1, ותוצאות בדיקת הפוליגרף בבמ/3, אני קובע כי הוכח לי שהנתבעים לא חתומים על מסמך ההלוואה.

נזכיר כי לא היתה מחלוקת שהנתבעת לא חתמה על מסמך ההלוואה, והספק היה רק לגבי חתימתו של הנתבע (שלפי קביעת המומחית כבירי מטעם התובע, חתם גם בשם הנתבעת, לאור תכונות כתב זהות שבין שתי החתימות).

משהסקנו כי הנתבע לא חתם על מסמך ההלוואה, ממילא גם לא ניתן לקשור אותו לחתימה השניה המיוחסת לנתבעת.

36. אפילו יהיה מי שיחלוק על מסקנתנו, כי הוכח לנו שהנתבעים לא חתומים על מסמך ההלוואה, הרי אין ספק כי כל האמור לעיל הטיל ספק רב באמיתות חתימות הנתבעים על מסמך ההלוואה.

ספק זה פועל לחובת גרסת התובע בדבר אמיתות חתימות, שכן נטל הראיה להוכיח את אמיתות המסמך, כאשר הנתבע מכחיש את חתימתו עליו, מוטל על התובע (ראה לעניין זה: ע"א 5293/90, בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ ואח', פד"י מז (3), 240).

לנוכח הספק דלעיל סבורני כי התובע בכל מקרה לא עמד בנטל הראיה המוטל עליו להוכחת אמיתות חתימות הנתבעים על מסמך ההלוואה.

37. על כן, במענה לשאלה א' אנו קובעים כי התובע לא הוכיח את אמיתות חתימת הנתבעים על מסמך ההלוואה. ההיפך - שוכנענו כי הנתבעים לא חתמו על מסמך ההלוואה.

שאלה ב' - שכרו הקובע החודשי של הנתבע בתקופת העבודה בעסקו של התובע

38. במסגרת שאלה זו נברר האם הוכח לי שיעור שכרו החודשי של התובע, כפי שסוכם עובר לתחילת עבודתו, בין התובע לנתבע.

39. שאלה זו רלבנטית למחלוקת נשוא תובענה זו שכן הנתבע טוען שכספים שהעביר לו התובע ו/או שילם בעבורו לצדדי ג' בתקופת העבודה, ניתנו על חשבון שכר העבודה וקוזזו ממנו. על כן יש רלבנטיות לשיעור שכר העבודה החודשי המוסכם בין הצדדים.

40. גרסאות הצדדים בנדון סותרות זו את זו, ויש להכריע ביניהן.

העדפתי להתחיל דווקא בגרסת הנתבעים שהעלו בתצהיריהם את טענת קיזוז שכר העבודה מכספים ששילם להם התובע.

41. הנתבע בתצהיר עדותו הראשית נ/35 ציין כדלקמן:

א. כל סיכום תנאי העבודה בינו ובין התובע, עובר לתחילת העבודה בעסק, נעשה בע"פ (סעיף 1.4).

ב. בתחילת העבודה עוד לא הוחלט אם הוא ישמש כעובד שכיר של התובע או כשותף (סעיף 1.4).

ג. יחד עם זאת, סוכם בינו ובין התובע עובר לתחילת העבודה, כי ישולם לו סך של 25,000 ₪ לחודש, בתוספת סך של 5,000 ₪ לחודש בונוס אם הפרויקטים עליהם יעבוד בעסק יהיו רווחיים (סעיפים 1.4-1.5 לנ/35).

42. בחקירתו הנגדית ציין הנתבע לעניין שכרו כדלקמן:

א. התובע הציע לו לראשונה לבוא לעבוד בעסקו בפסח 2007, כשהתובע התארח בביתו של הנתבע באילת. אז אמר לו התובע: "איתן, כשתסיים את העבודה בנפטון (במסגרת עבודתו של הנתבע בחברת רום הגבס עבד במלון נפטון באילת - ח.ש.) ותחזור לחדרה לעבוד אצלי כשכיר במשכורת נטו של 25,000 ₪ וכאשר נראה שהעסק ממריא לכיוונים שאני רואה אותך לוקח אותנו, נפתח את הכל מחדש ונהיה מעין שותפים ברמה של 50-50 (עמ' 149 לפרו' ש' 16-21).

ב. לשאלה האם ביצע בדיקה כלשהי בעסקו של התובע על מנת לבחון את גודל העסק ו/או את רווחיותו, השיב בשלילה שכן לטעמו הוא ראה את הפוטנציאל הקיים בעסקו של התובע ואת הפוטנציאל האישי שלו למנף את העסק כלפי מעלה (עמ' 149 לפרו' ש' 22; עמ' 151 לפרו' ש' 3-11).

ג. לשאלה האם כשהתחיל לעבוד בחודש אוגוסט 2007 הוא קיבל באופן סדיר שיק משכורת על סך 25,000 ₪, השיב בשלילה (עמ' 150 לפרו' ש' 18-19).

ד. גם בחודשים הבאים הוא לא קיבל תלוש שכר ו/או שכר קבוע של 25,000 ₪, אולם הוא המשיך לעבוד שכן התובע אמר לו להמתין בסבלנות עד שיקבל את הכסף מהפרויקטים שהוא עובד עליהם, והוא יפצה אותו. היות ובסופו של דבר הובטח לו להיות שותף בעסק, הוא ספג זאת. למיטב זכרונו התשלום הראשון שהתובע שילם לו היה בחודש נובמבר 2007, כ- 3 חודשים לאחר תחילת העבודה (עמ' 151 לפרו' ש' 14-31).

ה. לשאלה איך נקבע הבונוס הוא השיב שהתובע הציע לו לקבל 5,000 ₪ עבור פרויקטים רווחיים שהוא יבצע, כאשר הבונוס יהיה פר חודש ולא פר פרויקט. היינו - אם פרוייקט יימשך 3 חודשים והוא יהיה רווחי הוא יקבל סכום של 15,000 ₪. פרויקט רווחי לטעמו של הנתבע זה רווח של 15% ומעלה (עמ' 152 לפרו' ש' 10-21).

ו. אין מסמך בכתב על סיכום הדברים האמור (עמ' 152 לפרו' ש' 18).

ז. צירף הנתבע לתצהיר עדותו הראשית, כנספח 1, רשימה של פרויקטים עליהם עבד במסגרת עבודתו בעסקו של התובע.

נשאל הנתבע אודות ההיקף הכספי של כל פרויקט וציין שאינו זוכר לומר (עמ' 155 לפרו' ש' 15-16).

גם בהמשך חקירתו הנגדית נשאל לגבי רווחיות פרויקטים כאלו ואחרים שלכאורה עבד בהם במסגרת עסקו של התובע, שכן נכללו ברשימת הפרויקטים נספח 1 לתצהירו, אך לא ידע למסור פרטים אודותם (ראה עמ' 170-174 לפרו'), ואף לא זכר את אחוז הרווח בכל פרוייקט (עמ' 175 לפרו' שו' 3).

43. הגב' עדית נהרי, התייחסה בחקירתה הנגדית לנושא השכר המוסכם החודשי שסוכם בין התובע לנתבע, וציינה כדלקמן:

א. זמן קצר לאחר שבעלה הנתבע התחיל לעבוד אצל התובע, הזמין אותם התובע לעשות על האש אצלו בבית. הוא גם הזמין את אביו של הנתבע מר אברהם נהרי. באותו מעמד התובע הצהיר בפני כולם (ובכלל זה בפניה ובפניו של אביו של הנתבע) כי בעלה מקבל ממנו 25,000 ₪ (עמ' 138 לפרו' ש' 21-30).

ב. לשאלה האם התובע אמר שמדובר ב- 25,000 ₪ ברוטו או נטו, השיבה בשלילה (עמ' 139 לפרו' ש' 27).

ג. לשאלה מדוע לא אמרה דבר כשראתה שבעלה מתחיל לעבוד אך לא מקבל מדי חודש שיק של 25,000 ₪, השיבה שהיא כן שאלה את בעלה בנדון והוא אמר לה שתסמוך עליו והכל יהיה בסדר, ולכן הניחה שהכל יהיה בסדר (עמ' 140 לפרו' ש' 13-19).

ד. כשנשאלה אודות טענת הבונוס של הנתבע השיבה שבעלה אמרה לה בזמנו שכל פרויקט שיהיה רווחי גם יגיע לו בונוס מהתובע, אך הוא לא נקב בסכום הבונוס (עמ' 142 לפרו' ש' 7-8).

44. גם אברהם נהרי, אביו של הנתבע, בחקירתו הנגדית, התייחס לנושא השכר של בנו בעבודתו אצל התובע, וציין כדלקמן:

א. הוא ידע שהתובע משלם לנתבע משכורת חודשית בשיעור של 25,000 ₪ (עמ' 126 לפרו' ש' 15-16).

ב. הוא ידע זאת מהתובע עצמו כשאמר לו את זה, בשני מפגשים ביניהם, כדלקמן:

מפגש ראשון - על המרפסת אצלו בבית.

מפגש שני - בביתו של התובע עצמו, כשהזמין אותו לעשות על האש.

(עמ' 126 לפרו' ש' 15-19; עמ' 127 לפרו' ש' 11-12).

ג. השכר שולם לנתבע עבור ביצוע פרויקטים שביצע בעבור התובע. הוא לא יודע לומר על בסיס מה נקבע הסכום של 25,000 ₪, שכן הדבר הזה נסגר בין התובע לנתבע (עמ' 127 לפרו' ש' 6-9).

יחד עם זאת, התובע הצהיר בפניו שהבן שלו, הנתבע, מבצע עבודות יוצאות מן הכלל. המהנדסים משבחים את העבודה של בנו והיא עוברת חלק (עמ' 127 לפרו' ש' 13-15).

45. מן העבר השני - התובע בתצהיר עדותו הראשית ציין אודות שכרו המוסכם של הנתבע במסגרת עבודתו בעסק, כדלקמן:

א. סוכם כי הנתבע יעבוד בעסק כמנהל עבודה עצמאי, והתמורה שיקבל תהיה בהתאם לכל עבודה ופרויקט (סעיף 7).

ב. מעולם לא סוכם כי התובע יקבל שכר חודשי בשיעור של 25,000 ₪, סכום מוגזם ודמיוני.

המחזור העסקי של העסק שלו הוא כ- 4 מיליון ₪, כאשר הרווח הוא כ- 300,000 ₪. על כן, כבעל העסק, הוא עצמו הרוויח כ- 15,000 ₪ בחודש, ולא יעלה על הדעת כי יסכים לשלם לנתבע סכום חודשי של 25,000 ₪ בעבור עבודתו (סעיף 34).

ג. שכר מקובל של מנהל עבודה בעל תואר בתחום הבניה עומד על סך של 7,000-10,000 ₪ (סעיף 34).

46. בחקירתו הנגדית ציין התובע לעניין שכרו של הנתבע, כדלקמן:

א. הוא התחשבן עם הנתבע על כל פרויקט בסוף כל חודש, והם היו רושמים על נייר מה שמגיע לו בגין אותו פרויקט. הוא היה משלם לנתבע קצת יותר והיו עוברים הלאה. הוא אף פעם לא התחשבן איתו על הגרוש. הוא תמיד נתן לו יותר (עמ' 49 לפרו' ש' 20-22).

ב. לשאלה מדוע הוא לא צירף לתצהירו את כל אותם דפי חשבונות שהתחשבן עם הנתבע, השיב: "מי שהיה עושה את הנייר הזה זה איתן והוא היה דואג להשמיד אותו אח"כ. ממש ככה" (עמ' 49 לפרו' ש' 23-24).

ג. כשעומת עם הטענה שלא היו דברים מעולם, ושהוא לא התחשבן אף פעם עם הנתבע לפי פרויקטים, שכן הנתבע היה שכיר לו ועם שכיר לא מתחשבנים, השיב:

"לא נכון. למה אם איתן אומר שהוא מקבל ממני 25,000 ₪ בחודש, למה יש חודשים שהוא קיבל 50 ו- 40..." (עמ' 49 לפרו' ש' 25-28).

ד. ציין התובע כי הוא הסכים להעסיק את הנתבע כמנהל עבודה עצמאי אך הוא לא דרש ממנו להרשם כעוסק מורשה, שכן הנתבע היה צריך לעשות זאת מיוזמתו, וכך הוא גם הבטיח שהוא יעשה (עמ' 52 לפרו' ש' 11-13).

ה. לשאלה האם בכל התקופה שהוא העביר לנתבע כספים על חשבון עבודתו הוא דרש ממנו אי פעם לקבל חשבונית מס, השיב: "כל פעם אמרתי לו מה אתה רוצה לעשות עם העניין הזה, איך פותרים את הבעיה. כל פעם הוא אמר יותר מאוחר, וכל הזמן הוא ידע על מה הוא היה צריך לתת לי חשבונית. בגלל זה הוא גם לא שמר את החשבונות" (עמ' 52 לפרו' ש' 14-17).

הוא לא הפסיק את עבודתו של הנתבע בעקבות העובדה שלא מסר לו חשבוניות, שכן הם היו במערבולת של עבודה והוא גם לא רצה להפסיק לנתבע את פרנסתו. הם היו בחברות טובה והוא המתין שכך הוא יעשה (עמ' 52 לפרו' ש' 21-24).

ו. המחזור השנתי של עסקו הוא כ- 4 מיליון ₪ בשנה. הוא מנהל ספרים בשיטת החשבונאות הכפולה והוא מדווח לרשויות המס על הכנסותיו פעם בחודש (עמ' 52 לפרו' ש' 18-20).

ז. כשעומת עם הטענה שניהול הספרים שלו אינו תקין, שכן היה יכול להביא את הכרטסת של הנתבע, וממנה ניתן ללמוד על מעמדו של הנתבע בעסק (שכיר או עצמאי או שותף) וכמה שולם לו, והשיב: "איתן אמר שהוא לא רוצה להיות רשום בתור שותף ולא בתור שכיר" (עמ' 56 לפרו' ש' 20-21).

כשנשאל מדוע התנהל כך במשך שנתיים שהרי זו התנהלות בלתי חוקית, והשיב שהוא עשה זאת למען החברות הטובה שהיתה בינו ובין הנתבע באותה עת (עמ' 56 לפרו' ש' 22-23).

ח. לקראת סוף ההתקשרות ביניהם, בחודשים אפריל-יוני 2009, הוא דיווח על הנתבע כעובד שכיר שלו בשכר של 5,000 ₪.

מסמך מביטוח לאומי בנדון הוגש וסומן נ/25.

(עמ' 90 לפרו' ש' 3-7).

הוא ציין כי דיווח למל"ל על הנתבע כעובד שכיר כשהוא ביקש ממנו (עמ' 90 לפרו' ש' 9-11).

ט. כשנשאל מה היה השכר החודשי של הנתבע בחודש, השיב שבממוצע 7,000 ₪ נטו (עמ' 93 לפרו' ש' 28).

י. כשהופנה לדברי בא כוחו, שהסתמך על תצהירו ת/8, כי סה"כ הכספים ששולמו לנתבע ע"י התובע בתקופת העבודה היו כ- 700,000 ₪, בניכוי סכום ההלוואה הנטענת בשיעור של 380,000 ₪, מלמד כי שכר העבודה לתקופת העבודה הוא 320,000 ₪, באופן שמתקבל כי השכר החודשי הוא כ- 12,800 ₪ לחודש ולא 7,000 ₪, השיב שהוא התכוון ל- 7,000 ₪ נטו שבגילום לברוטו הוא יכול להגיע ל- 12,800 ₪ (עמ' 93 לפרו' ש' 29-31).

יא. כשנשאל אודות הרווח העסקי השנתי שלו המדויק, השיב: "אני יכול להביא דוחות של רואה חשבון" (עמ' 94 לפרו' ש' 10-13).

יב. לשאלה מדוע לא הציג דו"ח רווח והפסד מרואה חשבון של העסק שלו, השיב: "אני יכול להביא את זה לדיון הבא" (עמ' 94 לפרו' ש' 19).

47. ראוי עוד לציין, כי בסיכומיו התובע טוען שבמקרה הטוב, שכרו של הנתבע עמד על סך של 10,000 ₪ ברוטו לחודש (עמ' 66 לסיכומים).

48. מיותר לציין כי הקושי שהיה קיים לצדדים להוכחת השכר המוסכם, כמו גם מעמדו של הנתבע בעסקו של התובע (שכיר או נותן שרותים עצמאי או שותף), נובע מהעובדה שלא טרחו הצדדים להעלות את סיכומיהם על הכתב.

לכן לא נותר לנו אלא להסיק מהראיות שבפנינו ומנסיבות העניין את גובה השכר המוסכם.

49. גרסתו של הנתבע בדבר שכר קובע של 25,000 ₪ (לא כולל הבונוס אליו נתייחס להלן), נתמכת בעדויותיהם של אשתו, הנתבעת, ואביו מר אברהם נהרי, ששמעו נתון זה באוזניהם מהתובע עצמו (כמפורט בסעיפים 43-44 לעיל), והאמנתי לעדותם זו.

50. אמנם נכון כי מדובר בעדים המקורבים לנתבע (אשתו ואביו), אך גרסה זו של שכר חודשי בשיעור של 25,000 ₪, אומתה בבדיקת הפוליגרף שבוצעה לתובע ולנתבע (ראה סעיפים 26 ו- 28 לעיל), ותוך חיזוק או סיוע לגרסתם ולגרסת הנתבע.

51. אכן קיימת תמיהה - אם אכן זה היה השכר החודשי המוסכם, מדוע לא הקפיד הנתבע לקבל השכר החודשי מהתובע מדי חודש בחודשו, כפי שעולה מנספח התשלומים שקיבל מהתובע, שצורף כנספח 3 לתצהירו נ/35.

יחד עם זה הסברו של הנתבע לכך, היה סביר בעיניי. נזכיר כי הסברו של הנתבע הוא - כי ראה לטווח ארוך את עבודתו בעסקו של התובע עד כדי הפיכתו לשותף מלא. לכן לא הקפיד על תשלום סדיר מדי חודש בחודשו, אולם תוך רישום החיוב לחובת התובע ולזכותו, היינו - חוב מצטבר של התובע אליו בשיעור של 25,000 ₪ לחודש (ראה סעיף 42(ד) לעיל).

52. האם מדובר ב- 25,000 ₪ נטו או ברוטו?

התובע בתצהיר עדותו הראשית לא פירט אלא ציין כי סוכם על שכר עבודה של 25,000 ₪ לחודש (ראה סעיף 6 לנ/35).

בחקירתו הנגדית כבר ציין הנתבע כי מדובר על 25,000 ₪ נטו כמשכורת חודשית (ראה סעיף 42(א) לעיל).

יחד עם זאת, תמוה בעיניי אם אכן כך סוכמו הדברים ביניהם מדוע אשתו של הנתבע לא יודעת מכך, ומדוע התובע לא יידע אותה על סיכום דברים זה (ראה סעיף 43(ב) לעיל)?

נזכיר כי אם מדובר על סכום של 25,000 ₪ נטו בחודש כמשכורת חודשית, כי אז הברוטו הוא הרבה יותר גבוה, ועלות שכרו של הנתבע לתובע תהיה הרבה מעבר לסכום זה.

53. בנסיבות אלה אני נוטה יותר למסקנה, כי סוכם בין התובע לנתבע, עובר לתחילת הקשר העסקי ביניהם, על שכר חודשי בסכום של 25,000 ₪ כסכום ברוטו, או כסכום כולל, תלוי בהגדרת הנתבע כשכיר או כעצמאי.

חיזוק למסקנתי זו מצאתי במשכורתו החודשית של הנתבע בחברת רום גבס חיפוי וקירוי (1997) בע"מ (להלן: "רום הגבס"), שם עבד כמנהל פרויקט מלון נפטון, עובר לתחילת עבודתו אצל התובע, בשיעור של כ- 16,000-17,000 ₪ בממוצע ברוטו (ראה הנתונים המופיעים בת/25, על מסמך הנושא כותרת "אישור המעסיק על תקופת העסקה ועל השכר", שהוגש למוסד לביטוח לאומי במסגרת תביעה לדמי אבטלה שהגיש הנתבע בתאריך 28.8.07 או בסמוך לכך, כמו גם מתלושי שכרו של הנתבע לחודשים פברואר-יולי 2007 שהוגשו וסומנו ת/21).

ציין הנתבע בחקירתו הנגדית כי בתום הפרויקט במלון נפטון הציעו לו בחברת רום הגבס לעבוד בחברת בת שלהם באותה רמת תנאים, עם אותה רמת ותק, אך הוא ביקש להשוות את השכר לסכום שהציע לו התובע והם סירבו לכך (עמ' 149 לפרו' ש' 1-9).

האמנתי לנתבע בגרסתו זו.

מכאן עולה המסקנה כי הנתבע היה יכול להמשיך לעבוד במסגרת רום הגבס או חברת בת שלה בשכר חודשי ברוטו ממוצע של כ- 17,000 ₪, אך הוא העדיף לעבור לעבוד אצל התובע כיוון שהציע לו שכר גבוה יותר.

מכאן תמיכה בגרסתו של הנתבע, כי היה צפוי להשתכר אצל התובע סכום הגבוה מ- 17,000 ₪ ברוטו בממוצע (בניגוד לגרסתו של התובע כי הנתבע היה צפוי להשתכר אצלו סכום של כ- 13,000 ₪ ברוטו - ראה סעיף 46(י) לעיל).

כמה יותר גבוה?

סכום של 25,000 ₪ ברוטו, כפי שהעיד על כך הנתבע בתצהירו, כפי ששמעו גם הנתבעת ואביו של הנתבע באוזניהם מפיו של התובע (ואביו של הנתבע שמע זאת פעמיים מפיו של התובע כמפורט לעיל), וכפי שנתמך הדבר גם בתוצאות בדיקת הפוליגרף כמפורט לעיל.

54. התובע בסיכומיו מנסה להסיק אחרת, כמפורט בסעיפים 19-66 לסיכומים. אולם כאמור לא שוכנעתי ממסקנותיו אלה לנוכח דבריי לעיל, ולנוכח העובדות הבאות:

א. רצה התובע לשכנע אותנו כי אין זה סביר כי יסכים לשכר בן 25,000 ₪ לנוכח הרווח הלא גדול הנובע מעסקו (ראה סעיף 45(ב) לעיל). אולם, הוא לא טרח לצרף כל מסמך חשבונאי שילמד על רווח זה ללא הסבר סביר (ראה סעיפים 46(יא+יב) לעיל).

בנדון יש להפעיל את הכלל שבפסיקה הקובע לאמור כי צד שנמנע מלהביא עד רלבנטי בהעדר הסבר אמין וסביר, מעורר מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו וכי נמנע מהבאתו לעדות כי הוא חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. לשון אחרת, מחדל זה פועל לחובתו, ויש בו בכדי לתמוך בגירסת הצד היריב. על כן, ביהמ"ש רשאי להסיק מאי הזמנת עד רלבנטי כאמור, מסקנות מחמירות וקיצוניות נגד מי שנמנע מהבאת העד.

לעניין זה ראה: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649.

בהשלכה למקרה דנן - לו היה מוצג דו"ח רווח והפסד או מסמך חשבונאי אחר ממנו ניתן היה ללמוד על רווחי העסק בתקופת העבודה, היינו מוצאים כי שכר ברוטו של 25,000 ₪ הוא שכר סביר יחסית לרווח.

ב. טען התובע כאמור בתצהירו כי עובר לקשר העסקי בינו ובין הנתבע סוכם כי שכרו של הנתבע יהיה פר פרוייקט שהוא יעבוד עליו (ראה סעיף 45(א) לעיל).

סתם התובע בתצהירו ולא פירט למה הכוונה, האם לאחוזים מהתשלום שיתקבל בגין הפרוייקט או רק מהרווח של הפרוייקט.

גם לא פירט התובע מה שיעור האחוזים שאמור הנתבע לקבל.

בנסיבות אלה העדפתי את גרסת הנתבע כי סוכם ביניהם על סכום גלובלי של 25,000 ₪ לחודש, על-פני כל שיטת התחשבנות אחרת, עלומה וסתומה, כגרסת התובע.

ג. לא בכדי הסכים התובע לתת לנתבע שכר גבוה מזה ששולם לו ברום הגבס, שכן הוכח לי כי הנתבע היה בעל נסיון בניהול פרוייקטים גדולים.

בחב' רום הגבס עבד כ-5 שנים, והפרוייקט האחרון שניהל בעבורם היה של מלון נפטון באילת בהיקף של יותר מ- 30 מליון ₪ (עמ' 147 לפרו ש' 4; עמ' 148 לפרו' ש' 4-5; עמ' 188 לפרו' ש' 15-16).

טבעי בעיניי כי התובע ירצה לנצל הידע, הנסיון והקשרים שהנתבע צבר בשנותיו בשטח כמנהל פרוייקטים ע"מ למנף את עסקו, כשאיפת הנתבע עצמו כשנכנס לקשר העסקי עם התובע (ראה סעיף 42(ב) לעיל).

אמנם התובע בסיכומיו ביקש להמעיט בערכו של הנתבע בכך שפרוייקט נפטון נגמר בהפסד, הנתבע לא סיים את לימודי הנדסאות הבניין והוא אף אינו מנהל עבודה מורשה (ובשלוש נקודות אלה אין מחלוקת – ראה עדותו של הנתבע עמ' 146 לפרו' ש' 16-25, עמ' 148 לפרו' ש' 11-17), אך לא היה בכך לשכנעני מהטעמים הבאים:

1. שוכנעתי כי התובע ייעד לנתבע תפקיד של מנהל פרוייקטים, כגרסתו של הנתבע (ס' 1.3 לנ/35) ולא תפקיד של מנהל עבודה ,כגרסת התובע (ס' 5 לת/8), שהרי הנתבע אינו מנהל עבודה מורשה וחזקה כי התובע לא ישכור שירותי מנהל עבודה שאינו מורשה.

2. לאיתן היה כאמור נסיון כמנהל פרוייקט, תפקיד שאינו מצריך הסמכה מיוחדת אלא רק נסיון ( עדותו של איתן שלא נסתרה, עמ' 146 לפרו' ש' 26) וסביר כי התובע ישכור את שירותיו בתחום זה.

3. התובע בחקירתו הנגדית ניסה לתאר את ההבדל בין מנהל עבודה למנהל פרוייקט (עמ' 52 לפרו' ש' 25-33), אך לטעמי לא כ"כ בהצלחה שכן ערבב בין סמכויות השניים. דוגמא לערבוב כזה ניתן לראות בעדותו של התובע כי לאיתן אין הסמכה כמנהל פרוייקטים ולכן בפרוייקטים מסויימים הביאו מנהל פרוייקט עם תעודה (עמ' 52 לפרו' ש' 30-33). כאמור הכוונה היא למנהל עבודה מוסמך ומורשה ע"י משרד העבודה (ואיתן אינו כזה כאמור) ואין הכוונה למנהל פרוייקטים, המהווה שם תואר בלבד שאינו מחייב הסמכה ממשרד העבודה, ונרכש עם שנות העבודה והנסיון.

כאמור בעדותו של התובע היו פרוייקטים שהצריכו מנהל עבודה מוסמך ומורשה. היות והנתבע אינו כזה, שכר התובע שירותיו של מנהל עבודה מורשה (אותו הגדיר בטעות כמנהל פרוייקט), אך גם במקרה כזה "איתן היה מעליו" (עמ' 52 לפרו' ש' 30-33). היינו איתן הוא מנהל הפרוייקט, ומעל מנהל העבודה המורשה.

בהתאם לעדותו של הנתבע, שלא נסתרה, מנהל פרוייקט מרוויח או אמור להרוויח יותר ממנהל עבודה (עמ' 147 לפרו' ש' 2-3).

מכאן כי - אי הכשרתו או הסמכתו של הנתבע כמנהל עבודה כדין אינה שוללת את סבירות שכרו הגבוה, שכן נשכר כמנהל פרוייקטים ולא כמנהל עבודה מוסמך.

4. אכן פרוייקט נפטון הפסיד בסופו של יום, אך לא הוכח לי כי הדבר השפיע על החלטתו של התובע לשכור את שירותי הנתבע ו/או על השיקול בקביעת גובה שכרו.

זאת ועוד - הנתבע בחקירתו הנגדית נתן הסברים להפסדי פרוייקט נפטון, המלמדים כי לא נבעו מניהול כושל שלו את הפרוייקט (עמ' 148 לפרו' ש' 11-17). הסבריו אלה של הנתבע לא נסתרו וגם סבירים בעיניי. התובע לא טרח להביא לעדות נציג מחב' רום הגבס, מעבידתו של הנתבע בפרוייקט זה, ע"מ שיעיד על הסיבות לכשלון הפרוייקט, ומחדל זה יש לייחס לחובת גרסתו כי פרוייקט נפטון הפסיד עקב ניהול כושל של הנתבע.

ההיפך – הנתבע העיד (וציינו זאת לעיל) כי חב' רום הגבס הציעה לו לאחר סיום פרוייקט נפטון המשך עבודה באחת מחברות הבת שלה באותם תנאים, אך הוא בחר לעבוד אצל (או עם, תלוי בקשר העסקי ביניהם) התובע עקב שיפור תנאי השכר. גרסתו זו של הנתבע לא נסתרה.

סביר כי אם כשלון פרוייקט נפטון היה עקב מעשים או מחדלים של הנתבע בניהול הפרוייקט חב' רום הגבס לא היתה מציעה לו הצעה זו (כפי שציין בצדק הנתבע בחקירתו הנגדית (עמ' 149 לפרו' ש' 3-5).

5. אכן נכון כי הנתבע טרם סיים את לימודי הנדסאות הבניין אותם החל ללמוד במכללת רופין. יחד עם זאת העיד הנתבע כי סיים את כל שעות הלימוד הנדרשות, עמד בכל הבחינות של משרד התעסוקה אך לא הגיש פרוייקט גמר

ולא התגונן עליו. לכן לא הוסמך כהנדסאי בנין (עמ' 146 לפרו' ש' 16-19). אם כן יש לומר כי השכלה בתחום הבניין הנתבע רכש, אך תואר לא השכיל לקבל עקב אי-עמידה בכל הדרישות האקדמאיות הנדרשות.

בכל אופן לא שוכנעתי כי אי-הסמכתו של הנתבע בתואר "הנדסאי בנין" שימש שיקול בשיקולי התובע בעת קביעת שכרו של הנתבע. טענה כזו לא נטענה ע"י התובע וממילא לא הוכחה לי.

ד. טוען התובע בסכומיו (סע' 47-53) כי ניתן ללמוד על שכרו של הנתבע מתצהיר עדותו הראשית (ת/2) של מר עוזי כץ (להלן: "כץ"), מנהל חברת כרמל גמא ששכרה את שירותי התובע, בתקופה בה הנתבע עבד בעסק, לביצוע מס' פרוייקטים כקבלן משנה בו שימשה כקבלן ראשי.

מצהיר כץ כי הנתבע הגיש כל חודש את החשבון לתשלום, ובמסגרת החשבונות נכלל הוצאות מנהל העבודה, שהוצג בפניו כנתבע, בשיעור של 12,000 ₪.

מכאן ניתן ללמוד כי עלות שכרו החודשי של הנתבע היא 12,000 ₪ לכל היותר ולא מעבר לכך.

הוסיף וציין התובע בסיכומיו כי היה וייטען כי הנתבע עבד במקביל על מס' פרוייקטים אצל התובע ולכן הסכום שהתקבל מכרמל גמא בעבורו לא שיקף את מלוא שכרו החודשי אצל התובע, כי אז יפנה לתשובתו של כץ בחקירתו הנגדית כי הוא מקווה שהנתבע עבד רק אצלם, שכן עפ"י הוראות התובע הנתבע היה צריך בעת עבודתו בפרוייקטים של כרמל גמא לעבוד רק אצלם (עמ' 24 לפרו' ש' 1-3).

לאחר שבחנתי הטענה לא שוכנעתי ממנה מהטעמים הבאים:

1. כץ אינו יכול להעיד על תנאי העבודה שנסגרו באופן אישי בין התובע לנתבע.

2. ייתכן והסכום של 12,000 ₪ ששילמה גמא היה הסכום המקסימלי שהסכימה לשלם תמורת מנהל עבודה, הגם שהתובע שילם יותר לנתבע, אך עקב שיקולי כדאיות כלכלית מהפרוייקטים עצמם הסכים התובע לכך.

3. עדותו של כץ מתייחסת לכל היותר באופן נקודתי לעבודתו של הנתבע בפרוייקטים של כרמל גמא אך לא על מכלול עבודתו בעסק. אמנם יתכן כי התובע ציין באזני כץ, או מאן דהוא אחר מכרמל גמא, כי הנתבע יישהה כל יום העבודה בפרוייקטים שלהם, אך אין וודאות כי כך נעשה בפועל. גם כץ לא ידע לומר לאשורו אם אכן הנתבע שהה באתרי הבניה כל יום כל היום או שלעתים התובע החליף אותו (עמ' 24 לפרו' ש' 4-5).

מעבר לכך הנתבע בחקירתו ציין כי עבודתו אצל התובע הצריכה המון שעות עבודה ונמשכה לתוך הלילה בעבודה משרדית של הכנת חשבונות ו/או הצעות מחיר ו/או בדיקת חשבונות של ספקים/קבלנים (עמ' 159 לפרו' ש' 3-7; עמ' 183 לפרו' ש' 14-15; עמ' 187 לפרו' ש' 2-5).

על כל אלה לא שולם לנתבע במסגרת החזר ההוצאות מכרמל גמא, שכן עבודה זו לא קשורה לכרמל גמא ולא נעשתה בשעות עבודתו של הנתבע בפרוייקטים שלה.

ה. עוד טוען התובע בסיכומיו כי ההיקף הכספי של הפרוייקטים עליהם עבד הנתבע לא הצדיק שכר כה גבוהה.

טענה זאת יש לדחות משני טעמים עיקריים:

1. כפי שציינו לעיל התובע לא צירף כל מסמך חשבונאי ממנו ניתן ללמוד על היקפם הכספי של הפרוייקטים האמורים ו/או הרווח הנובע מהם. מחדל זה יש לפרש לחובת התובע מכח הכלל שבפסיקה המוזכר בס' 54(א) לעיל.

בכל אופן מחדל זה משמיט הקרקע מתחת טענתו הנ"ל של התובע.

2. אפילו צודק התובע כי הפרוייקטים לא עלו יפה מבחינה רווחיותם, אין בכך בכדי לשלול כי לא כך היה הצפי של התובע והנתבע עת סיכמו את תנאי השכר עובר לתחילת עבודתו של הנתבע בעסק. אם התברר בדיעבד כי התובע

טעה בצפי, וכי הנתבע לא הביא התנופה הכלכלית המצופה ממנו בעסק ו/או כי הפרוייקטים שטיפל בהם במסגרת העסק הפסידו, כי אז מדובר בטעות בכדאיות העסקה שאינה בגדר "טעות", המצדיקה את ביטול ההסכמה ביניהם לענין השכר (ראה סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי). תשל"ג -1973).

55. טוען הנתבע גם כי סוכם בינו ובין התובע על סכום בונוס חודשי של 5000 ₪ על כל פרוייקט רווחי בו יעבוד במסגרת העסק.

האם הנתבע הוכיח טענתו זו?

לטעמי התשובה שלילית ולהלן נימוקיי:

א. נתחיל דווקא מהסוף – אפילו הייתי משוכנע כי כך סוכם (והדבר לא הוכח לי כפי שנראה להלן), הנתבע לא הוכיח את רווחיות כל אחד מהפרוייקטים עליהם עבד לטענתו (נספח 1 לתצהירו), והוא אף לא ניסה להוכיח זאת (אין התייחסות של ממש לרווחיות הפרוייקטים למעט טענה כללית וסתמית כי הפרוייקטים היו רווחיים בסעיף 7 לתצהירו).

בחקירתו הנגדית הגדיר הנתבע פרוייקט רווחי ככזה שהרווח ממנו יהיה 15% ומעלה (ראה סעיף 42(ה) לעיל). אולם לא ידע למסור כל פרט אודות הפרוייקטים עליהם עבד (ראה סע' 42(ז) לעיל), ממנו ניתן ללמוד על רווחיותם.

ניסה הנתבע ללמוד על רווחיות הפרוייקטים עליהם עבד לנוכח שיפור מצבו הכלכלי של התובע בתקופת העסקתו (רכש 2-3 בתים ושני רכבים חדשים בליסינג – עמ' 161 לפרו' ש' 15-18), אך כמובן שלא זו הדרך ללמוד על רווחיות פרוייקטים. להמחשה – איך נתון זה מסתדר עם העיכוב בכספים שעיכב התובע לנתבע בתואנה של מצב כלכלי קשה ואף לווה ממנו (לגרסת הנתבע) כספים לרכישת רכב (עמ' 155 לפרו' ש' 21-23; עמ' 161 לפרו' ש' 13-14; עמ' 169 לפרו' ש' 23-24)?!

נשאל על-כך הנתבע והשיב ש:"הייתי טיפש, נאמן לויאלי ולכל אורך הדרך האמנתי בו.." (עמ' 175 לפרו' ש' 7-8).

בכל אופן הנתבע לא הוכיח כי הפרוייקטים עליהם עבד במסגרת העסק היו רווחיים, ולכן בכל מקרה לא הוכיח זכאותו לבונוס חודשי.

ב. הנתבע לא הוכיח לי כי סוכם על בונוס חודשי של 5000 ₪ על כל פרוייקט רווחי, מהטעמים הבאים:

1. סביר כי אם כך היו מסכמים היה טורח הנתבע לשמור כל מסמך אודות הפרוייקטים האמורים בכדי להוכיח בעתיד את רווחיותם, בכל סכסוך שיתעורר בעתיד בינו ובין התובע. במיוחד כך היה עושה לאחר סכסוך מסמך

ההלוואה שממנו אילך התדרדרו היחסים בינו ובין התובע כפי שצויין לעיל ובטרם לקח התובע ממנו את מחשב העסק (ראה עדותו של הנתבע עמ' 157-158 לפרו').

משלא עשה כן (ובעקבות כך לא הצליח להוכיח את רווחיות הפרוייקטים), מלמד הדבר לכאורה כ לא "בנה" או סמך על כל בונוס עתידי, אלא רק על שכרו המוסכם החודשי, שגם כך לא היה נמוך.

2. אם אכן סוכם על בונוס חודשי של 5000 ₪, הכיצד לא טרח הנתבע לומר זאת לאישתו, שעפ"י עדותה ידעה רק על זכאותו לבונוס ולא על שיעורו (ראה ס' 43 (ד) לעיל), הרי הסכום היה גלוי וידוע?!

גם בכך ראיתי חיזוק מסויים כי לא סוכם על בונוס במסגרת תנאי השכר שנסגרו בין התובע לנתבע עובר לתחילת עבודתו של הנתבע בעסק.

3. אחד הביסוסים למסקנתי כי שכרו של הנתבע סוכם על 25,000 ₪ היה הזכרת סכום זה באזני אביו של הנתבע ואישתו במפגשים חברתיים (ראה דברינו לעיל).

סביר כי אם היה מסוכם על סכום בונוס בכל פרוייקט רווחי היה התובע מזכיר גם זאת באותם מפגשים, שכן, כעולה מרוח הדברים, התובע מסר הנתונים לאביו של הנתבע ולאישתו כדי להתהדר או להתפאר בעיניהם, ואין סיבה כי ישמיט נתון זה, בלתי אם לא סוכם כך!

4. גם שיטת חישוב הבונוס לכל פרוייקט כהבנת הנתבע לא שיכנעה אותי. לטעמי בונוס צריך להינתן בסוף כל פרוייקט כסכום אחד ויחיד בכפוף לרווחיותו. אולם לגרסת הנתבע אין זה כך – אלא אם פרוייקט נמשך למשל 3 חודשים והסתיים ברווח כי אז הבונוס עליו צריך להיות 15,000 ₪ (3 חודשים כפול 5000 ₪) ולא 5000 ₪ בלבד (עדותו של הנתבע עמ' 152 לפרו' ש' 14-15).

שיטת חישוב בונוס כזו מצריכה הוכחה ברורה, גם מבחינת שיעור אחוז הרווחיות של הפרוייקט, ולא רק השערה של הנתבע מהו שיעור הרווח לפרוייקט רווחי (עדותו עמ' 152 לפרו' ש' 18-19).

הוכחה כזו כאמור לא ניתנה לי.

56. לאור כל האמור לעיל אני קובע כדלקמן:

א. הוכח לי (באמצעות עדויות הנתבע, הנתבעת ואביו של הנתבע, תוצאות בדיקת הפוליגרף ויתר דברינו לעיל) כי סוכם בין התובע לנתבע, עובר לתחילת הקשר העסקי ביניהם, כי שכרו החודשי של הנתבע יהיה סך של 25,000 ₪.

ב. אין מדובר בסכום נטו אלא בסכום ברוטו או כולל (תלוי בהגדרת הנתבע כשכיר או עצמאי).

ג. לא הוכחה זכאות הנתבע לבונוס חודשי בכלל או בשיעור של 5000 ₪ בפרט.

57. היות והתובע הגדיר את הנתבע כנותן שירותים עצמאי לעסק (להבדיל משכיר כטענת הנתבע), אבחן התובענה מבחינת החיובים הכספיים בתובענה דנן בדרך זו. היינו התובע היה צריך לתת לנתבע מידי חודש בחודשו, בתקופת הקשר העסקי ביניהם, סכום של 25,000 ₪ בצירוף מע"מ בכפוף לקבלת חשבונית. היות ואין מחלוקת כי באותה תקופה הנתבע לא היה רשום ברשויות המס כעוסק מורשה ולכן גם לא נתן חשבוניות לתובע, ממילא התובע לא שילם לו הסכום בתוספת מע"מ.

במילים אחרות את ההתחשבנות בין הצדדים שנעשה להלן (התחשבנות שהיא לב לבה של המחלוקת ביניהם, והולידה התובענה הנדונה), נעשה ביחס לסכום חודשי של 25,000 ₪ כסכום הכולל, היחיד, שהגיע לנתבע מהתובע בתקופת הקשר העסקי ביניהם.

שאלה ג – תקופת העבודה של התובע אצל הנתבע

58. נתון חשוב נוסף לצורך הכרעה בתובענה זאת הוא תקופת העבודה או הקשר העסקי שבין התובע לנתבע. במילים אחרות כמה חודשים עבד התובע בעסק או נתן לו שירותים כעצמאי?

59. בסיכומיו הכניס הנתבע נתון זה לפרק ה"מוסכמות" (סעיף 10), ועפי"ו הנתבע עבד בעסק או נתן לו שירותים במשך 25 חודשים, מחודש אוגוסט 2007 ועד חודש אוגוסט 2009.

60. בתצהירו של התובע ת/8 לא ראיתי התייחסות ברורה לתקופת הקשר העסקי שהיה לו עם הנתבע, למעט הטענה כי הנתבע החל לעבוד אצלו במהלך שנת 2007 (ס' 5).

אבל בחקירתו הנגדית אישר התובע למעשה תקופה זו, לאחר שהזכירו לו כי הנתבע סיים לעבוד ברום הגבס בסוף חודש יולי 2007, כפי שגם עולה מנ/25, ומיד לאחר-מכן החל לעבוד אצלו עד חודש 08/09 (עמ' 51 לפרו' ש' 7-12).

61. משכך ניתן לומר כי הוכחה לי תקופת הקשר העסקי הנטען שבין התובע לנתבע, אשר היא 25 חודשים (מתאריך 1.8.07 ועד סוף חודש אוגוסט 2009, בשכר חודשי מוכח של 25,000 ₪.

בתקופה זו היה זכאי הנתבע לקבל מהתובע סך של 625,000 ₪ כשכר בגין עבודתו או שירותיו.

שאלה ד' – זכאות הנתבעים לסכומים נוספים מהתובע, מעבר לשכר הישיר

62. טוען הנתבע בתצהירו כי מעבר לשכר הישיר דלעיל, בשיעור של 25,000 ₪ בחודש, זכאים הנתבעים, או מי מהם, לסכומי כסף נוספים מהתובע.

נבחן להלן טענה זו של הנתבעים והוכחתה, שכן יש לה חשיבות לענין הכספים שטוענים כי הם זכאים לקזז מכספים שהעביר להם התובע במישרין או בעקיפין (באמצעות צדדי ג' לפי בקשתם/דרישתם) במהלך תקופת הקשר העסקי שהיה בינו ובין הנתבע.

63. טוען הנתבע בתצהירו נ/35 (7-11) כי התובע נותר חייב לו כספים הנובעים מיחסי עובד-מעביד ביניהם כדלקמן:

דמי הבראה – 3740 ₪.

פדיון חופשה שנתית - 38,667 ₪.

החזר הוצאות טלפון נייד - 29,400 ₪.

פיצויי פיטורין – 83,333 ₪.

כאמור הוסכם בין הצדדים כי לא אכריע בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד בין התובע לנתבע כיוון שהדבר בסמכותו היחודית של בית-הדין לעבודה, כהוראת סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 הקובע לאמור:

"לבית דין איזורי תהא סמכות יחודית לדון-

בתובענות בין עובד...למעביד...שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד..."

משכך, ההכרעה בדבר זכאות הנתבע לסכומים דלעיל הנובעים ממערכת יחסי עובד-מעביד נטענים, גם נתונה לסמכותו היחודית של ביה"ד לעבודה, ולא לי הסמכות להכריע בכך. היות וכבר הוגשה תביעה מתאימה ע"י הנתבע דנן כנגד התובע דנן בבית דין אזורי לעבודה (סעיף 11.1 לסיכומי הנתבעים), סביר כי שם תתברר זכאות הנתבע לסכומים הנטענים הנ"ל.

על-כן איני לוקח בחשבון במסגרת תובענה זו, ולמעשה איני מכריע, בזכאות הנתבע בסכומים האמורים הנובעים מיחסי עובד-מעביד נטענים בין התובע לנתבע.

64. טוען הנתבע בתצהירו (סעיף 12) כי התובע השתמש במשרד הממוקם בביתם שבחדרה מחודש 8/07 ועד חודש 8/09. הוא היה אמור לשלם להם דמי שכירות באופן שוטף אך לנוכח היחסים המיוחדים שהיו ביניהם, ההתחשבנות הסופית נדחתה לשלב יותר מאוחר.

טוען הנתבע כי דמי השכירות הראויים בגין המשרד לתקופה דלעיל (25 חודשים) הם סך של 2000 ₪ לחודש, הכוללים בחובם גם הוצאות יחסיות של חשמל, ארנונה, מים, פקס' ואינטרנט, ובסה"כ סך של 50,000 ₪.

לאחר שבחנתי דרישה זו של הנתבע שוכנעתי כי לא הוכחה מהטעמים הבאים:

א. הנתבע הודה כי השימוש בחדר שבבית כמשרד לעסק תמורת דמי שכירות מעולם לא סוכמה, ואף לא הועלתה לדיון, בינו ובין התובע (עמ' 187 לפרו' ש' 12-14). זאת בניגוד לאמור בס' 12 לתצהירו ממנו השתמע כי תשלום דמי שכירות סוכם מראש רק הגבייה התעכבה עד להתחשבנות הסופית.

אין לשלול את האפשרות כי הנתבע הסכים להקצות חדר בביתו למשרד בחינם לצרכי העסק בו ראה עצמו בעתיד כשותף (עמ' 151 לפרו' ש' 6-11 וש' 29-31; כן ראה ס' 12 לנ/35).

גם לא דובר על חדר גדול שהוקצה, אלא בשטח של כ- 6 מ"ר, שלא התקבלו בו לקוחות של העסק. חדר זה היה פנוי משימוש ונועד בעיקר לעבודתו של הנתבע בעסק (עדותה של הנתבעת עמ' 142 לפרו' ש' 18-32; עמ' 143 לפרו' ש' 1-23; עדותו של הנתבע עמ' 186 לפרו' ש' 24-31).

גם התובע ציין בנדון כי החדר האמור שימש מאז ומתמיד את הנתבע בעבודתו, ולא היה שינוי בסטטוס זה של החדר לאחר עבודתו של הנתבע בעסק (עמ' 49 לפרו' שורות 1-4).

בנסיבות אלה לא הוכחה לי זכאות הנתבעים לדמי שכירות בגין השימוש בחדר בביתם שהוקצה כמשרד.

ב. דמי שכירות ראויים צריכים להיות מוכחים ברגיל באמצעות חוות שמאי (ראה לעניין זה ת.א. (י-ם) 2787/07 כהן נ' לוי - פורסם במאגר נבו, סע' 32 לפסה"ד).

קל וחומר במקרה דנן, כשמדובר על דמי שכירות ראויים של חדר אחד בתוך בית.

הנתבעים לא טרחו להגיש חוו"ד שמאי לדמי שכירות ראויים אלה.

יותר מזה – הנתבעים אף לא נתנו לביהמ"ש כלים להעריך את סבירות דמי השכירות הנטענים. כאמור הנתבעים טוענים כי העריכו את דמי השימוש על פי יחסיות תשלומי חשמל, מים ארנונה ועוד, כמתואר לעיל, אך לא צירפו, אף לא חשבון אחד מהנ"ל לבחון זאת.

לאור זאת יש לומר כי התובעים גם לא הוכיחו את שיעור דמי השכירות הראויים.

לאור האמור לעיל אני קובע כי לא הוכח לי ע"י הנתבעים זכאותם ו/או את שיעור דמי השכירות הראויים הנתבעים על ידם בגין חדר המשרד הנטען.

65. לטענת הנתבעים התובע הציב בחצר ביתם של הנתבעים בחדרה קרוואן (מבנה עץ) והשכירו למשך 6 חודשים, בהסכמתם, לצד ג' בדמי שכירות חודשיים של 2,000 ₪. היות והקרוואן של התובע אך החצר היא שלהם הוסכם כי יתחשבנו על חלקם בשכירות בעתיד.

לטענת הנתבעים הם זכאים למחצית מדמי השכירות שקיבל התובע בששת חודשי ההשכרה, בשיעור של 6000 ₪ (סעיף 13 לנ/35).

לאחר שבחנתי דרישה זו של הנתבע שוכנעתי כי לא הוכחה מהטעמים הבא:

עובר להנחת הקרוואן לא הוסכם כי התובע ישלם לנתבעים דמי שכירות כלשהם (עדותו של הנתבע עמ' 187 לפרו' ש' 29-32). ההיפך – מעדות הנתבע עולה כי הסכים להצבת הקרוואן בחצר והשכרתו ע"י התובע לצד ג' ללא דרישה כספית כלשהיא מהתובע, אלא כמחווה לו, לנוכח יחסי החברות שנוצרו במסגרת עבודתו אצלו (עמ' 183 לפרו' ש' 4-6; עמ' 188 לפרו' ש' 1-2).

גם התובע בעדותו ציין כי הצבת הקרוואן והשכרתו לצד ג' היתה בהסכמה של הנתבעים, כאשר הוא היה מקבל את השכירות (1,800-2,000 ₪ בחודש), ומים וחשמל היה השוכר מתחשבן במישרין מול הנתבעים (עמ' 90 לפרו' ש' 27-28).

היינו לא היתה כל הסכמה מראש בין הצדדים על שיתוף הנתבעים בדמי השכירות שקיבל התובע משוכר הקרוואן, בניגוד לרשום בתצהיר הנתבע, כמפורט לעיל.

ההיפך כאמור - מעדותם של הצדדים, ובמיוחד עדותו של הנתבע כאמור לעיל, עולה כי הוסכם בין הצדדים כי הצבת הקרוואן והשכרתו לצד ג' ע"י התובע תהא ללא תמורה. בכך ויתרו למעשה הנתבעים על זכאותם להשתתפות בדמי השכירות של הקרוואן.

לאור האמור לעיל אני קובע כי הנתבעים לא הוכיחו זכאותם למחצית מדמי השכירות של הקרוואן שהונח ע"י התובע בחצרם.

66. ציין הנתבע בתצהיר עדותו הראשית כי הלווה לתובע סך של 11,000 ₪ במזומן לרכישת רכב מסוג סיטרואן קסרה. ההלוואה התבצעה ביום 18.10.07, וביום זה ניגש לסניף הבנק שלו ומשך את הסך המזומן האמור לצורך ההלוואה (סעיף 14 לנ/35). סכום זה הוא זכאי לקבל בחזרה מהתובע.

בחקירתו הנגדית ציין הנתבע אודות ההלוואה האמורה כדלקמן:

א. התובע רצה לרכוש את הרכב האמור בעבורו, לשימוש בעבודתו בעסק, ממגרש מכוניות. הרכב היה אמור לעלות כ- 40,000 ₪ אך לתובע היו חסרים 11,000 ₪ לרכישה. לכן ביקש כי הנתבע ילווה לו סכום זה, וישלמו במישרין לבעל מגרש המכוניות והרכב יהיה צמד אליו (עמ' 155 לפרו' ש' 21-26).

ב. לשאלה כיצד הסכים להלוות כסף לתובע ביום 18.10.07 כשבמועד זה טרם שילם לו את משכורות חודשים 8-9/07 שעבד אצלו, השיב כי הסכים לכך כיוון ש"אושרי שהיה חבר ומעסיק, בזמנו הציג את עצמו כמו אח וככה גם חשבתי..." (עמ' 187 לפרו' ש' 22-24).

מן העבר השני התובע הכחיש בתצהירו ת/8 (סע' 51) קבלת הלוואה כאמור מהנתבע/ים.

גם בחקירתו הנגדית הכחיש כי הנתבע שילם לבעל מגרש המכוניות סכום של 11,000 ₪ וציין "היית מזמין את בעל המגרש" (עמ' 90 לפרו' ש' 31-32).

לאחר ששקלתי העדויות בטענת ההלוואה לרכישת רכב, שוכנעתי כי הנתבעים לא עמדו בנטל הראיה והשכנוע המוטל עליהם להוכיח מתן הלוואה זו, מהטעמים הבאים:

א. הנתבעים היו יכולים להוכיח את ההלוואה הנטענת אם היו מציגים אסמכתא מהבנק מיום 18.10.07, מועד ההלוואה, על משיכת כספים מזומנים בסכום של 11,000 ₪ מחשבונו של הנתבע (כגרסת הנתבע דלעיל), אך לא עשו כן ללא הסבר סביר.

ב. לגרסת הנתבע שילם את סכום ההלוואה במישרין לבעל מגרש המכוניות ממנו נרכש הרכב. היה יכול הנתבע להביא את בעל המגרש לעדות, כפי שהעיר בצדק התובע בחקירתו הנגדית, שיעיד על התשלום, אך לא עשה כן ללא הסבר סביר.

ג. המחדלים הראייתיים של הנתבע כמפורט בס"ק א-ב לעיל משמשים לחובת גרסת הנתבעים (כי נתנו הלוואה כאמור לתובע) ולטובת גרסת התובע (המכחיש קבלת הלוואה כאמור) מכח הכלל שבפסיקה המוזכר בסעיף 54(א) לעיל.

ד. לא סביר בעיניי כי הנתבע ייתן הלוואה לתובע בשיעור של 11,000 ₪ בחודש 10/07 כשהאחרון מעכב לו משכורת או תשלומי שכר של חודשיים (8-9/07) בשיעור של 50,000 ₪. הסברו של הנתבע כי עשה כן עקב יחסיו המיוחדים באותה עת עם התובע לא שיכנע אותי. הסבר זה אולי משכנע (וגם בדוחק) להסכמה לעיכוב בשכר, אך לא להוצאת כסף מכיסם של הנתבעים לטובת התובע המעכב שכרם.

ה. הנתבעים לא צירפו כל אסמכתא אחרת למתן ההלוואה לתובע, ובנסיבות דלעיל לא יכולתי לסמוך רק על מילתו של הנתבע להוכחת ההלוואה.

על-כן אני קובע כי הנתבעים לא הוכיחו ההלוואה, וממילא לא הוכיחו זכאותם להחזר ההלוואה מהתובע.

67. לאור כל האמור לעיל, ובמענה לשאלה ד' כהגדרתה לעיל, אני קובע כי לצרכי תובענה זו, הנתבעים לא הוכיחו זכאות לקבלת כספים נוספים מהתובע, מעבר לשכר הישיר בתקופת העבודה או הקשר העסקי בין התובע לנתבע, בשיעור של 625,000 ₪ כמפורט בסעיף 61 לעיל.

שאלה ה' - סכומי הכספים ששילם התובע לנתבעים במישרין או באמצעות תשלום לצדדי ג'

68. כאמור, טוען התובע כי בתקופת העבודה או הקשר העסקי, שילם לנתבע/ים במישרין, וגם באמצעות תשלום לצדדי ג' עפ"י בקשתם, בעיקר לצורכי עבודות שיפוץ שביצעו בחצר ביתם (מחסן, 3 יחידות דיור, התקנת ג'קוזי, דק ושביל בטון בחצר), כספים רבים, כמפורט בתצהירו, וכפי שנתייחס לכך ביתר פירוט גם להלן.

69. הקושי הוא כי לא לכל תשלומי הכספים האמורים יש אסמכתא, וגם התובע לא טרח להבדיל בין תשלומי שכר לנתבע בתקופת העבודה לבין כספים אחרים שהעביר להם לטענתו כהלוואה (ראה לעניין זה עמ' 53 לפרו' ש' 22-24; עמ' 54 לפרו' ש' 15-18; עמ' 56 לפרו' ש' 7-11 וש' 17-33; עמ' 57 לפרו' ש' 1-3).

גם את כל מימון עבודות השיפוצים הנטענים (ע"י התובע) בביתם של הנתבעים לא רשם התובע בספרי העסק, וגם לא דאג לקבל חשבוניות מרוב בעלי המקצוע עמם עבד כפי שנראה להלן (ראה גם עמ' 61 לפרו' ש' 6-7).

גם הנתבע בתצהיר עדותו הראשית עמד על הנקודה כי התובע לא מפרט בתצהירו את הכספים שניתנו על חשבון שכרו ובין הכספים האחרים אותם הוא מכנה כהלוואות שנתן לנתבעים (סעיף 29 לנ/35).

בנסיבות אלה לא נותר אלא לבחון כל העברת כספים שטוען לה התובע ו/או תשלום לצדדי ג' בעבור הנתבעים, מול טענות הנתבעים בנדון ולהכריע בסוגיה.

70. עוד ראוי לציין כי התובע העיד, כי הכספים ששילם לצדדי ג' בעבור שיפוצי הבית על יחידותיו השונות, נעשה ללא רווח קבלני. לכן גם ההחזר שהוא דורש הוא את הוצאות השיפוץ בפועל ללא רווח קבלני (עמ' 48 לפרו' ש' 18-23).

עוד הדגיש התובע כי כל הסכומים שתובע בתביעתו הנדונה, שולמו בפועל על ידיו לנתבעים או לצדדי ג' (עמ' 48 לפרו' ש' 11-12).

71. היות וכאמור התובע לא פירט בתצהיר עדותו הראשית כמה כספים שילם כשכר לתובע וכמה כספים נתן לנתבעים כהלוואה, נשאל ב"כ התובע בנדון ע"י ביהמ"ש בישיבת יום 27.10.10 והשיב: "מפנה לתצהיר עדותו הראשית של התובע, סעיף 15.1-15.7 ובסעיף 18, זה יתן כ- 700,000 ₪. ההפרש בין הסכום הנ"ל בניכוי 380,000 ₪ (סכום התביעה - ח.ש.) זהו סכום השכר/עבודה" (עמ' 9 לפרו' ש' 13-15).

במילים אחרות - ב"כ התובע הפנה את ביהמ"ש לסכומים המפורטים בסעיפים שהזכיר. חיבור אריתמטי פשוט של הסכומים בסעיפים הנ"ל יתן לנו סכום של כ- 611,435 ₪ (רשמתי "כ" כיוון שאת הסכום של 5,000 דולר המוזכר בסעיף 15.5 הערכתי לפי 20,000 ₪).

היינו - סכום זה אינו מגיע לכדי סך של 700,000 ₪ כטענת ב"כ התובע, אלא פחות מכך. למעשה אליבא דגרסת התובע עצמו בתצהירו, הוא העביר לנתבע/ים סכום של 611,435 ₪, כאשר לפי קביעתי בסעיף 61 לעיל, הנתבע היה זכאי לשכר עבודה בתקופת העבודה, לסכום של 625,000 ₪ לפחות (ואני מדגיש "לפחות", שכן יתכן והנתבע זכאי לסכומים נוספים ככל שייקבע כי היו יחסי עובד מעביד בין שניהם, כמפורט בסעיף 63 להלן).

משכך, התובע לא שילם לנתבע ביתר לעומת השכר המגיע לו, אלא פחות מכך. על כן לכאורה צודקים הנתבעים כשטוענים בתצהיריהם, כי כל הכספים שהעביר להם התובע, במישרין או באמצעות צדדי ג', היו על חשבון שכר ולא כהלוואה.

על כן לכאורה כבר בשלב זה הייתי יכול לדחות את התביעה, שכן על פניו הוכח לי שכל הכספים שהעביר התובע לנתבעים (במישרין או באמצעות צדדי ג') לא היו חלקם הלוואה (בסכום של 380,000 ₪, סכום התביעה) כטענת התובע, אלא על חשבון השכר המגיע לנתבע בתקופת העבודה או מתן השירותים בעסק.

יחד עם זאת, היות ושמעתי עדים רבים בעניין הכספים שהועברו ע"י התובע לנתבע, נבחן סוגיה זו ביתר פירוט להלן, ונכריע בה (ויתכן כי הכרעה זו תהא ברת שימוש גם בתביעה האחרת התלויה ועומדת בין הצדדים בבית הדין לעבודה, המוזכר לעיל).

72. כספים ששולמו ע"י התובע לנתבע/ים (במישרין או באמצעות צד ג'), ואינם שנויים במחלוקת

חלק מהכספים הנטענים ע"י התובע שהועברו לנתבעים אינם שנויים במחלוקת, והנתבעים מודים בהם, כדלקמן:

א. טוען התובע בתצהירו כי העביר לחשבון הבנק של הנתבעים סכום של 281,000 ₪ (סעיף 15.2 לת/8), וסכום זה אושר למעשה ע"י הנתבעים (סעיף 15 לנ/35).

ב. טוען התובע בתצהירו (סעיף 15.1 לת/8) כי שילם סך של 81,940 ₪ בגין חלק מחובם של הנתבעים למוכרי הבית שלהם (ה"ה שפושניק), והנתבעים מודים בכך (סעיף 17.1 לנ/35).

ג. טוען התובע בתצהירו (סעיף 15.3) כי שילם ביום 20.7.08 סך של 11,000 ₪, חובם של הנתבעים לרופא עיניים בגין טיפול עיניים של הנתבעת, והנתבעים מודים בכך (סעיף 17.2 לנ/35).

ד. יש הסכמה בין הצדדים כי שולם לחברת חומרי בניין תמרי טפירו בע"מ סך של 6,488 ₪ (סעיף 87 לסיכומי התובע, וסעיף 17.3 לנ/35).

ה. טוען התובע בתצהירו (סעיף 15.6) כי שילם לגרושתו של הנתבע סך של 2,000 ₪ כדמי מזונות ביום 17.5.09, והנתבעים מודים בכך (סעיף 17.4 לנ/35).

ו. מודים הנתבעים כי שולם להם סכום נוסף ע"י התובע בשיעור של 26,000 ₪, בשתי המחאות, האחת על סך של 16,000 ₪ והשניה על סך של 10,000 ₪ (סעיף 15 לנ/35).

היינו - אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע העביר לנתבעים כספים, במישרין או באמצעות תשלום לצדדי ג' (עפ"י בקשת הנתבעים), בשיעור כולל של 408,428 ₪. כך גם העיד הנתבע בחקירתו הנגדית (עמ' 158 לפרו' ש' 10-13).

יחד עם זאת, סבורני שיש עוד סכום אחד שאינו שנוי במחלוקת, והוא הסכום ששילם התובע לאביו של הנתבע, על חשבון החזר הלוואה (ולא משנה כרגע האם ההלוואה ניתנה לתובע, כטענת הנתבע, או לנתבעים כטענת התובע - ראה סעיף 24 לנ/35 וסעיף 18 לת/8), בשיעור של 5,000 ₪ בשתי המחאות על סך של 2,500 ₪ כל אחת.

הנתבע מודה כי סכום זה שולם ע"י התובע לאביו של הנתבע מר אברהם נהרי, כהחזר הלוואה שנתן אביו, ושהגיעה לידי הנתבעים.

על כן יש לומר שהסכום הנכון לטעמי שאינו שנוי במחלוקת הינו סך של 413,428 ₪.

73. הכספים הנטענים כי שולמו ע"י התובע, והשנויים במחלוקת

כאמור, עפ"י חישובינו, הכספים שהעביר התובע לנתבעים, במישרין או באמצעות צד ג', עפ"י טענתו, הם בשיעור של 611,435 ₪ (ראה סעיף 71 לעיל).

הנתבעים מודים רק בקבלת סכום של 413,428 ₪.

ההפרש בשיעור של 198,007 ₪ שנוי במחלוקת בין הצדדים, ואותו נבחן להלן פריט פריט בהתאם לתצהירו של התובע.

א. הג'קוזי

טוען התובע בתצהירו כי שילם לחברת ג'ט.אייר. ניהול ואחזקה 1999 בע"מ סך של 22,000 ₪ עבור ג'קוזי שסופק והותקן בביתם של הנתבעים, עפ"י בקשתם.

התובע צירף כנספח ז' חשבונית על רכישת שתי יחידות ג'קוזי, אחת שהותקנה בביתו ואחד בעבור הנתבעים (סעיף 15.4 לת/8).

הנתבע בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 23.3 לנ/35) ציין אודות הג'קוזי כי התובע קנה גם בעבור הנתבעים על דעת עצמו ג'קוזי, עת רכש לעצמו ג'קוזי. אשתו, הנתבעת, אמרה לתובע כי אין להם צורך בג'קוזי, שכן באותה תקופה הם היו במינוס של כ- 40,000 ₪ והג'קוזי היה בגדר מותרות בעינם, אך התובע ענה לנתבעת שזו מתנה ממנו (הנתבעת בתצהיר עדותה הראשית נ/34, אמרה דברים דומים בסעיף 7).

בחקירתו הנגדית, התובע עומת עם טענת הנתבעים כי סירבו לקניית ג'קוזי, כיוון שלא היה להם כסף, והשיב שזה לא נכון (עמ' 57 לפרו' ש' 17-18).

התובע גם ציין כי ראה פרסום על הג'קוזי בעתון, והחליט לרכוש לעצמו, ואשתו אמרה לו: "לא נעים, מה איתן יגיד, ואז קניתי גם לי וגם לאיתן" (עמ' 57 לפרו' ש' 26-30).

הנתבעת, בחקירתה הנגדית, גם נשאלה על הג'קוזי וציינה כדלקמן:

נודע לה לראשונה על הג'קוזי לאחר שהתובע כבר ביצע את רכישת הג'קוזי.

היא לא יודעת אם התובע התייעץ קודם הרכישה עם בעלה הנתבע, אבל כששמעה את הדבר משניהם היא אמרה שהיא אינה רוצה ג'קוזי אצלה בבית.

הג'קוזי שהותקן עד היום קיים בביתה (עמ' 145 לפרו' ש' 14-18).

גם הנתבע בחקירתו הנגדית נשאל על הג'קוזי ואישר כי התובע רכש אותו מחברת ג'ט אייר בסכום של 22,000 ₪, אך ציין שזו היתה מתנה מהתובע (עמ' 175 לפרו' ש' 20-25; עמ' 176 לפרו' ש' 1-10).

כשנשאל הנתבע מדוע התובע צריך לתת לו מתנות אם באותה עת הוא היה חייב לו כסף בעבור שכר עבודה, השיב: "תשאל אותו" (עמ' 176 לפרו' ש' 14-15).

כשעומת עם טענת התובע שסוכם ביניהם שעלות הג'קוזי תקוזז משכרו, השיב: "מעולם לא. שקר שהומצא בזה הרגע. אני בטוח בכך. מעולם לא" (עמ' 176 לפרו' ש' 16-17).

כשהופנה לפרוטוקול חקירתו הנגדית בבקשת הרשות להגן מיום 11.4.10 בפני כב' הרשמת קרן מרגולין פלדמן (עמ' 3 לפרו' ש' 22-25), שם הוא ציין כי התובע היה חייב לו כספים, ובזמנו הוא ראה פרסום אודות הג'קוזי בעתון, והתובע שאל אותו אם הוא רוצה שהוא יזמין לו את הג'קוזי וזה יקוזז מהחוב ביניהם, היינו - רכישת הג'קוזי ע"י התובע לא נעשתה כמתנה אלא על חשבון קיזוז החוב, השיב:

"באותו מעמד של החקירה ברשות להגן, עמד פה בן אדם מפוחד שלא זוכר כמעט מאומה, שעושה סלט מכל עובדה, והכוונה אלי. עמדתי אני שפחדתי מהבריונות שלו שבאותו מעמד די חופף לאותה תקופה, הייתי מאוים ע"י גורמים חיצוניים... בגלל שהייתי מפוחד אז פשוט התבלבלתי בעדות. אח"כ אשתי תיקנה אותי בבית, הזכירה לי שהוא רצה, הביא את זה כמתנה, והיא אפילו התנגדה לזה יחד איתי" (עמ' 176 לפרו' ש' 18-23).

כשאני בוחן את העדויות הנ"ל שבפניי, שוכנעתי כי התובע לא נתן את הג'קוזי לנתבעים כמתנה, אלא רכש אותו מכספו, בסכום של 22,000 ₪ (סכום שהוכח בחשבונית, ואף הנתבע הודה בסכום זה), ונתן אותו לנתבעים על חשבון חוב שכרו אל הנתבע.

מעבר לעובדה כי אין הגיון כלכלי או אחר שהתובע יתן לנתבעים מתנה של 22,000 ₪, כאשר הוא חייב לנתבע סכומים ניכרים עד אותו מועד בגין שכר, קיימת עדותו של הנתבע בבקשת הרשות להגן מיום 11.4.10 המאשרת למעשה כי הג'קוזי נרכש על חשבון חוב שכר עבודה.

בנדון העדפתי את עדותו של הנתבע מיום 11.4.10 על פני עדותו בחקירתו הנגדית, שכן מחד - היא עולה בקנה אחד עם ההגיון הכלכלי של הדברים, ומאידך - התירוץ שנתן לעדותו שם כי היה מפוחד בעת החקירה והתבלבל, ורק אשתו היתה צריכה לתקן אותו בנדון, לא שיכנע אותי.

יתכן ורכישת הג'קוזי התבצעה עפ"י עצה משותפת של התובע והנתבע בלבד, מבלי לשתף את אשתו של הנתבע (הנתבעת), שלא רצתה את הג'קוזי, אך אז היה מאוחר מדי שכן כפי שהעידה הנתבעת, היא ידעה על רכישת הג'קוזי רק בדיעבד ולא מלכתחילה. בנדון לכאורה אין לה להלין אלא על בעלה שהסכים להסדר עסקי זה שבינו ובין התובע (רכישת ג'קוזי על חשבון חוב שכר עבודה).

תיאור החלטת רכישת הג'קוזי ע"י התובע, כמתואר בחקירתו הנגדית (עמ' 57 לפרו' ש' 26-30, שגם צוטט לעיל), אינו מוביל בהכרח למסקנה כי מדובר במתנה, אלא מתאר כיצד עלה הרעיון בראשו של התובע לרכוש ג'קוזי גם בעבור הנתבעים. כאן צץ הרעיון, והביצוע היה בכפוף לניכוי עלות הג'קוזי משכרו של הנתבע כמתואר בהרחבה לעיל.

לאור כל זאת אני קובע כי את סכום הג'קוזי שילם התובע על חשבון שכרו של הנתבע, ויש לקחת אותו בחשבון הסכומים שהעביר לנתבעים באמצעות צד ג' (חברת ג'ט אייר שמכרה את הג'קוזי).

ב. תשלום למר רענן נהרי בעבור התקנת מזגנים

טוען התובע בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 15.4 לת/8), כי שילם לאחיו של הנתבע, מר רענן נהרי (להלן: "רענן"), סך של 3,000 ₪ עבור התקנת 4 מזגנים ביחידות הדיור שבחצר ביתם של הנתבעים. סכום של 2,000 ₪ שולמו בשיק שספחו צורף כנספח ט' לתצהיר, וסך של 1,000 ₪ במזומן במטבע חוץ (200 יורו).

רענן הגיש תצהיר עדות ראשית (נ/32), בו הכחיש את טענת התובע כי שילם לו כספים. הדגיש רענן בתצהירו כי מעולם לא דרש כספים עבור התקנת מזגנים אצל אחיו הנתבע, וגם לא קיבל כספים. כל המזגנים שהתקין בביתו של הנתבע וביחידות הדיור שבחצר ביתו, נעשו בזמנו החופשי וללא תמורה.

עוד הדגיש רענן כי התקנת המזגנים במשרד בחצר ביתו של הנתבע היתה במחצית השניה של 2008.

הנתבע, בתצהיר עדותו הראשית, ציין כי אכן המזגנים ביחידות הדיור שבחצרו הותקנו ע"י אחיו רענן, אך אחיו לא דרש ולא קיבל שום תמורה עבור התקנה זו (סעיף 23.5 לנ/35).

יצוין כי הנתבע בחקירתו הנגדית בבקשת הרשות להגן, מסר גרסה שונה, סותרת, על פיה שולמו לרענן אחיו תשלום בעבור התקנת המזגנים ע"י התובע (פרוטוקול מיום 11.4.10, שורות 30-34).

התובע נחקר חקירה נגדית אודות התקנת המזגנים ע"י רענן, וציין כדלקמן:

כשנשאל מדוע צירף רק את ספח השיק ששילם לטענתו לרענן (נספח ט' לנ/35) ולא צירף את כל השיק, השיב: "זה שיק מהחשבון שלי. זה שיק קטן. זה בלי ספחים השיק הזה... תבדוק בבנק מי פרע את השיק. הנתבע גם יודע שאח שלו קיבל את הכסף" (עמ' 91 לפרו' ש' 24-26).

גם רענן נחקר חקירה נגדית, ואישר כי התקין מזגנים בבית אחיו עפ"י בקשתו. למיטב זכרונו מדובר ב- 3 מזגנים (עמ' 125 לפרו' ש' 1-8).

כשעומת עם טענת התובע כי שילם לו כסף תמורת התקנת 4 מזגנים, השיב: "לא קיבלתי כסף מעולם מאושרי, לא בשיקים ולא במזומן ולא ביורו. לא ביצעתי עבורו שום עבודה מעולם... גם לא ביקשתי כסף. באתי לאחי, אמרתי לו אם הוא צריך עזרה, זה אח שלי..." (עמ' 125 לפרו' ש' 15-19).

כשעומת עם עדותו של הנתבע, אחיו, בחקירתו הנגדית בבקשת הרשות להגן, שם כאמור ציין הנתבע שהתובע שילם לרענן כספים בעבור התקנת המזגן, השיב: "אם אח שלי טוען דבר כזה זה לא נכון, הוא מבולבל. הוא טועה. אני מעולם לא קיבלתי כסף. אם הייתי מקבל כסף כמובן שגם הייתי מוציא חשבונית" (עמ' 125 לפרו' ש' 28-30).

הדגיש רענן שוב כי הוא לא קיבל מהתובע לא שיקים ולא יורו (עמ' 125 לפרו' ש' 26-27).

כשנשאל רענן מה מחיר התקנת מזגן בלבד (ורענן הוא מתקין מזגנים עצמאי - עמ' 122 לפרו' ש' 22-27) השיב שהמחיר נע בין 400 ל- 600 ₪ (עמ' 124 לפרו' ש' 29-30). גם הנתבע נחקר אודות התקנת המזגנים ע"י רענן והתשלום הנטען בעבור התקנה זו ע"י התובע, וציין כדלקמן:

הוא אינו זוכר מי הזמין את העבודה מאחיו האם הוא או התובע, אבל הוא לא שולל שגם אם הוא הזמין את ההתקנה מרענן הוא עשה זאת בשם התובע (עמ' 178 לפרו' ש' 24-25).

לשאלה מי שילם לרענן השיב שאף אחד לא שילם לו (עמ' 178 לפרו' ש' 26).

כשעומת עם גרסתו בחקירתו הנגדית בבקשת הרשות להגן, שם ציין כי התובע שילם לרענן, השיב: "בתקופה ההיא של מתן הרשות להתגונן, כל נושא האני שילמתי ואני נתתי, אני יודע ממורגן, שהתפאר שהוא שילם ושהוא עשה, וככה חשבתי באותה תקופה, הייתי בטוח שהוא שילם לרענן. אח"כ, והתקדם המשפט, הבאנו את רענן למר פרידמן למשרדו, שאלנו אותו והוא אמר שמעולם לא ביקש כסף כי אני אח שלו ולמה שיבקש ממני כסף. שאלתי אותו אם הוא קיבל מזומן והשיב שלא" (עמ' 178 לפרו' ש' 27-32).

לאחר שבחנתי את העדויות שוכנעתי לקבל חלק מגרסתו של התובע בנדון שהוכחה לי. לטעמי הוכח לי תשלום של 2,000 ₪, מהתובע לרענן באמצעות ספח השיק שצורף כנספח ט' לנ/35. התשלום המזומן הנטען ע"י התובע, בשיעור של 200 יורו, לא הוכח לי, וגם לא עולה בקנה אחד עם שווי ההתקנה כפי שאפרט להלן.

טעמיי הם כדלקמן:

1. סבורני כי הגרסה שנתן הנתבע בחקירתו הנגדית בבקשת הרשות להגן, על פיה התובע שילם לרענן בעבור התקנת המזגנים היא המדויקת יותר.

תירוצו של התובע כי בעת החקירה בבקשת הרשות להגן הוא לא ידע את הנתונים לאשורם, אינו סביר בעיניי. סביר יותר בעיניי כי הנתבע ידע בזמן אמת שהתובע שילם לאחיו רענן, ולכן גם אמר את שאמר בחקירתו בבקשת הרשות להגן.

2. אמנם רענן ציין כי אינו נוהג לקחת כספים בעבור עבודות שמבצע לבני משפחה, ולכן גם לא לקח כספים מהנתבעים בעבור התקנת המזגנים, אולם לא זה המקרה דנן.

במקרה דנן העבודה הוזמנה, ככל הנראה (הדבר לא נשלל ע"י הנתבע בחקירתו הנגדית, כמפורט לעיל), ע"י התובע, ולא ע"י הנתבעים. משכך, אין מדובר בעבודה בעבור בני משפחה אלא בעבור התובע, ואין סיבה שרענן לא יגבה בעבורה כספים.

3. גם ספח השיק נספח ט' לנ/35 על סך 2,000 ₪, בו נרשם: "עבור מזגנים רענן", נושא תאריך פרעון 12.11.08, שעולה בקנה אחד עם האמור בתצהירו של רענן נ/32, כי ביצע את התקנת המזגנים ביחידות הדיור שבחצר ביתם של הנתבעים, במחצית השניה של 2008 (ראה לעיל).

היינו - התאמה בין תאריך הפרעון שבספח השיק לבין מועד ביצוע העבודה ע"י רענן.

אמנם טוב היה יותר אם התובע היה מצרף לתצהירו גם צילום מהשיק, אולם בנסיבות דנן, כמפורט לעיל, שוכנעתי כי ספח השיק שיקף את מציאות השיק. ככל שהנתבעים רצו לסתור זאת, היו יכולים לפנות לביהמ"ש בבקשה מתאימה לצילום השיק בבנק. הנתבעים לא עשו כן, ומחדל זה משמש לחובת גרסתם.

4. כאמור, טוען התובע כי שילם לרענן בעבור התקנת 4 מזגנים, בעוד אשר הנתבע בחקירתו הנגדית בבקשת הרשות להגן ציין כי מדובר ב- 3 מזגנים (עמ' 3 לפרו' ישיבת יום 11.4.10 ש' 30).

רענן לא ידע לנקוב במספר המזגנים המדויק שהוא התקין ביחידות הדיור, וסבור שזה נע בין 3 ל- 5 נקודות (עמ' 124 לפרו' ש' 11-22).

לשם פשטות החישוב נקבל את גרסת התובע כי הותקנו ע"י רענן 4 מזגנים. מחיר התקנת כל מזגן, כגרסת רענן (המצוינת לעיל), נע בין 400 ל- 600 ₪. חישוב פשוט ילמדו כי התקנת 4 המזגנים צריכה לנוע בין 1,600 ₪ ל- 2,400 ₪.

על כן, התשלום בשיק על סך 2,000 ₪ צריך לשקף את מחיר ההתקנה האמיתי ולא סכום של 3,000 ₪ כגרסת התובע.

מעבר לכך גם הסכום המזומן שנטען ע"י התובע כי שולם לרענן בשיעור של 200 יורו, לא הוכח ע"י התובע מעבר לאמירה בעלמא שלו.

על כן כאמור שוכנעתי כי התובע שילם לרענן רק סכום של 2,000 ₪ כמשתקף מספח השיק.

5. הכחשתו של רענן כי קיבל סכום כלשהו מהתובע בעבור התקנת המזגנים לא שיכנעה אותי, לנוכח ספח השיק והאמור לעיל.

יכולות להיות מספר סיבות אפשריות להכחשה זו, ושתיים מהן הוזכרו בסעיף 90 לסיכומי התובע. האחת - רצונו לעזור לאחיו בתובענה הנדונה, שהרי כל סכום ששולם לו אמור להיזקף לחובת הנתבעים בתובענה זו. השניה - הוא לא הוציא חשבונית מס בעבור התקבול האמור, ולכן הכחיש זאת.

לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי לקבוע כי התובע שילם לרענן סכום של 2,000 ₪ בגין התקנת המזגנים ביחידות הדיור בחצר ביתם של הנתבעים, ולכן סכום זה יש לזקוף לזכות התובע ולחובת הנתבעים במסגרת תובענה זו.

ג. תשלום לאיש אלומיניום בשם אבנר

טוען התובע בתצהירו (סעיף 15.4) כי שילם לקבלן בשם אבנר סך של 3,500 ₪ בעבור חלונות אלומיניום שהותקנו באחת מיחידות הדיור של הנתבעים.

להוכחה הוא צירף כנספח ח' צילום שיק וספח שיק מיום 28.5.09, כשבספח השיק נרשם "אלומיניום איתן".

הנתבע בתצהיר עדותו הראשית מודה בתשלום, אך מצוין כי מדובר בהחזר של הוצאות קופה קטנה שנוהלה על ידו. הוא היה מעביר קבלות לנתבע, שבתמורה היה משלם לו את סכום הקבלות או לצדדים שלישיים (סעיף 23.4).

התובע בחקירתו הנגדית הכחיש את טענת הנתבע כי בעסק שלו יש "קופה קטנה". לגרסתו לא היה מצב שאיתן קנה חומרים בעבורו במסגרת קופה קטנה, שכן יש לו ספקים בכל הארץ (עמ' 57 לפרו' ש' 13-16).

מדגיש התובע כי ככל שהיה צורך לקנות דברים לעסק, הוא היה נותן לנתבע כסף לקנות, אם כי מדובר בדברים קטנים, שכן לרוב כל הדברים לעסק היו נקנים מספקים שהוא היה משלם להם במישרין (עמ' 61 לפרו' ש' 18-19).

כשהופנה לדוחות שצורפו לתצהירו של עוזי כץ (ת/2), שהוכנו ע"י הנתבע, שם נרשם מספר פעמים "קופה קטנה איתן", דבר שמלמד לכאורה כי איתן ניהל קופה קטנה, והשיב: "קופה קטנה היתה מופנית כלפי כרמל גמא. כשאיתן היה בא ומבקש דברים הייתי נותן לו במקום ולא מתחשבן על קופות קטנות" (עמ' 91 לפרו' ש' 21-23).

גם הנתבע נחקר חקירה נגדית בסוגיה זו וציין כדלקמן:

הרישומים היחידים שהוא ביצע בתקופת עבודתו אצל התובע, אותם העביר לתובע, היו רישומי קופה קטנה (עמ' 158 לפרו' ש' 23-25).

הוא מודה כי באחת מיחידות הדיור בחצר ביתם (יחידת דיור שכונתה "המשרד") הותקנו חלונות אלומיניום. הוא לא זוכר מי התקין אותם אך מי שטיפל בזה היה התובע. הסכום ששולם לאיש האלומיניום, ע"י התובע, בשיעור של 3,500 ₪ זה בעצם החזר קופה קטנה שהוא הוציא מכיסו, ובוצעה ביניהם התקזזות בנדון.

כשנשאל הנתבע האם הוא יכול להציג מסמך על ההתקזזות האמורה השיב בשלילה

(עמ' 180 לפרו' ש' 28-32; עמ' 181 לפרו' ש' 1-2).

כשנשאל הנתבע מדוע כשכיר (כטענתו), היה צריך לממן את העסק של התובע והשיב, שלעתים היו פרויקטים שבהם לא היה לתובע כרטיס אצל ספק בקרבת מקום. לכן התובע אמר לו שהוא יקנה חומרים והוא יחזיר לו בקופה קטנה, אולם הוא פרס זאת לאורך זמן ולא טרח להחזיר לו זאת מיד לאחר מכן, כיוון שהתובע ניהל את עסקו בצורה מבולגנת (עמ' 179 לפרו' ש' 14-20).

כשבחנתי את טענות הצדדים בנדון ואת עדויותיהם, שוכנעתי לקבל את טענת התובע כי שילם לאיש האלומיניום סכום של 3,500 ₪, בעבור התקנת חלונות אלומיניום באחת מיחידות הדיור בחצר ביתם של הנתבעים.

לא שוכנעתי כי הדבר נעשה כקיזוז מול סכומי קופה קטנה שהוציא הנתבע מכיסו. טעמיי הם כדלקמן:

1. טענת "הקופה קטנה" שנטענה ע"י הנתבע, נטענה בעלמא ללא כל הוכחה שהיא, על כספים שהוציא בפועל לקופה הקטנה.

הנתבע טען כי ביצע רישומי קופה קטנה אך העבירם לתובע (ראה עדותו שצוינה לעיל), אך לא שוכנעתי בדבר שכן, לא סביר בעיניי שהנתבע יוציא מכיסו סכומים לא מבוטלים בגין רכישת חומרים לעסק במסגרת קופה קטנה, כאשר התובע עדיין חייב לו סכומים ניכרים כשכר עבודה.

בנסיבות אלה יותר סביר בעיניי כי אם אכן היו רישומים כאמור, הנתבע היה שומר העתק מהם, ומציגם במסגרת הדיון האמור. משלא הוצגו רישומים כאמור המסקנה היותר משכנעת בעיניי היא, כי לא נערכו רישומים כאלה מלכתחילה ע"י הנתבע לצורך הצגה לתובע.

בנדון יותר שוכנעתי מטענת התובע כי כל החומרים והדברים לעסק נרכשו מכספו, וככל שהנתבע הוציא סכומים קטנים בעבור רכישת מוצרים שוליים לעסק, הוא החזיר לו סכומים אלה מיד, בניגוד לגרסתו של הנתבע כמפורט לעיל.

גם הרישום בדוחות לכרמל גמא, שצורפו לתצהירו של כץ (ת/2), שלכאורה ציינו מספר פעמים "קופה קטנה איתן", לא שיכנעו אותי אחרת. רישום זה נעשה ע"י הנתבע, הופנה כלפי כרמל גמא ולא כלפי התובע, והחשוב מכל - אודות פשרו של רישום זה לא נשאל כץ דבר בחקירתו הנגדית.

2. הנתבע מודה כי הותקנו בחלונות אחת מיחידות הדיור שבחצרו חלונות אלומיניום, שהוזמנו ושולמו ע"י התובע.

הוא מודה כי השיק נספח ח' לת/8 הוא שיק שאכן שולם לאיש האלומיניום, אך כהחזר קופה קטנה. דא עקא שעל ספח השיק, שגם צורף במסגרת נספח ח', לא נרשם כל רישום המלמד כי הוא בגדר החזר קופה קטנה, למרות שהיה מצופה כי כך ייעשה אם אכן היה בגדר החזר קופה קטנה. כל שנרשם על ספח השיק הוא "אלומיניום - איתן", וסכום השיק בשיעור של 3,500 ₪. לנוכח הודאה זו של הנתבע גם לא נתתי משקל רב לעובדה כי התובע לא טרח להביא את איש האלומיניום לעדות (לטענתו לא מצא אותו – עמ' 58 לפרו' ש' 1-2), ולא צירף חשבונית שלו לתשלום (לטענתו לא זוכר אם נתן לו חשבונית - עמ' 58 לפרו' ש' 3-4).

לאור כל האמור לעיל שוכנעתי כי סכום של 3,500 ₪ שולם לאיש האלומיניום ע"י התובע, כתמורה להתקנת חלונות ביחידת דיור בחצרם של הנתבעים. לא הוכח לי ע"י הנתבעים כי מדובר בהחזר קופה קטנה. לכן סכום זה צריך להילקח בחשבון כסכום ששולם ע"י התובע בעבור הנתבעים במסגרת תובענה זו.

ד. תשלום לחשמלאי (גיסו של הנתבע) מר ירון אליהו

טוען התובע בתצהיר עדותו הראשית כי שילם לגיסו של הנתבע, מר ירון אליהו (להלן: "ירון"), חשמלאי במקצועו, סך של כ- 1,700 ₪ עבור ביצוע עבודות חשמל ביחידת המגורים האמצעית בחצר ביתם של הנתבעים (סעיף 15.4 לנ/35).

ירון נתן תצהיר עדות ראשית (נ/27), בה הכחיש קבלת כספים ע"י התובע בעבור עבודה שביצע ביחידות הדיור של הנתבעים שבחצר ביתם.

ציין ירון כי אכן ביצע עבודות חשמל בשלוש יחידות הדיור הבנויות בחצר ביתם של הנתבעים, כשעבודה זו כללה עבודות חיווט הנקודות ולוחות החשמל, כאשר הצנרת הוכנה ע"י הנתבע עפ"י הנחיותיו.

עוד הדגיש ירון בתצהירו כי היות והנתבע הוא גיסו, הוא לא דרש ממנו תשלום עבור העבודות שביצע, אלא הוא ביצע אותן בזמנו החופשי לאחר שעות העבודה בין השנים 2008-2009.

באשר לטענת התובע כי שילם לו סך של 1,700 ₪ בעבור העבודה בביתם של הנתבעים, מציין ירון כי מדובר בטעות של התובע, שכן בעבר קיבל שיק מסוים מהתובע לפקודת "אורפז חשמל", חנות בה רכש רכיבים עבור עבודה שביצע להוריו של התובע בביתם עקב תקלה חמורה במערכת החשמל. הנתבע ביקש ממנו לטפל בתקלה האמורה ולכן הוא גם לא גבה כסף עבורה.

גם הנתבע בתצהירו התייחס לנקודה זו וציין כי גיסו ירון ביצע עבורו עבודות חשמל ביחידות הדיור ללא תמורה (סעיף 23.11 לנ/35).

ירון נחקר חקירה נגדית על האמור בתצהירו, ואישר כי ביצע עבודת חיווט בלוח החשמל ביחידות הדיור הבנויות בחצר ביתם של הנתבעים. ליתר דיוק ציין כי ביצע עבודות חשמל בשתי יחידות דיור מתוך שלוש (עמ' 38 לפרו' ש' 8-13). הוא פירט בחקירתו הנגדית את העבודות שביצע.

לשאלה מי קנה את החומרים לביצוע עבודות החשמל השיב שהוא אינו יודע (עמ' 101 לפרו' ש' 4), והוא גם לא שאל מי ביצע את ההזמנה (עמ' 101 לפרו' ש' 12).

יחד עם זאת, הוא ציין כי הוא הביא לנתבע רשימת ציוד לרכישה והחומר הומצא לו (עמ' 101 לפרו' ש' 13-14).

הוא מכיר את התובע והם חברים (עמ' 101 לפרו' ש' 18).

כשעומת עם טענת התובע כי שילם לו עבור ביצוע עבודות בביתו של הנתבע סך של 1,700 ₪, השיב: "אני אמרתי לך עוד פעם, אני לא זוכר דבר כזה, גם רשמתי את זה בתצהיר, כי זה היה מזמן. אם היית אומר לי שבועיים אחרי או חודש אחרי אולי הייתי זוכר משהו כזה. אני זוכר שביצעתי את זה בתור ג'סטה לגיסי. גם זה לא הגיוני שהייתי לוקח 1,700 ₪ אם הייתי גובה כסף על זה, אלא יותר" (עמ' 101 לפרו' ש' 24-27).

כשנשאל כמה היה לוקח מאדם זר עבור ביצוע העבודה שהוא ביצע ביחידות הדיור, והוא השיב שמשהו כמו 3,000-5,000 ₪ (עמ' 101 לפרו' ש' 28).

כשנשאל האם יצא לו פעם לעשות עבודות בתשלום עבור התובע, השיב: "עזרתי להורים שלו פעם אחת... ופה אושרי נתן לי שיק עבור החומרים. זה היה מזמן מזמן בשנת 2005 לערך... אושרי בא ונתן לי את השיק" (עמ' 101 לפרו' ש' 29-32).

גם הנתבע נחקר חקירה נגדית על התשלום הנטען לגיסו ירון, וציין כדלקמן:

הוא רכש את החומרים בעבור עבודות החשמל שביצע בעבורו גיסו ירון ביחידות הדיור. הוא לא זוכר במדויק כמה אך מדובר בכמה אלפים בודדים. הוא לא שמר את הקבלה על הרכישה שכן הוא לא היה אז עוסק מורשה ולכן לא ראה צורך לשמור את הקבלות (עמ' 185 לפרו' ש' 7-23).

לשאלה מי שילם לירון אליהו השיב שאף אחד לא שילם לו. הוא לא ביקש תמורה שכן משפחה לא לוקחים ממשפחה (עמ' 185 לפרו' ש' 24).

כשבחנתי את טענות הצדדים ועדויותיהם בעניין התשלום לירון אליהו, שוכנעתי כי התובע לא הוכיח ששילם לירון אליהו סכום של 1,700 ₪ בגין ביצוע עבודות חשמל באחת מיחידות הדיור בחצר ביתם של הנתבעים.

טעמיי הם כדלקמן:

1. התובע לא צירף כל אסמכתא לתשלום כאמור, הגם שהיה מצופה שכך ייעשה, כפי שעשה בתשלומים לרענן ולאיש האלומיניום.

2. התובע אפילו לא יודע לומר במדויק כמה שילם לירון בעבור ביצוע העבודות, אלא ציין ששילם לו "סך של כ- 1,700 ₪" (ציטוט מתצהיר עדותו הראשית).

3. האמנתי לנתבע כי הוא זה שרכש את החומרים לעבודתו של ירון מחנות החשמל. אמנם הנתבע לא צירף קבלה על הרכישה, אולם נתן הסבר הגיוני לכך, כמפורט לעיל. מעבר לכך, הנתבע לא טען אודות בעלי מקצוע אחרים כי רכש חומרים אלא הודה כי התובע עשה זאת (ראה המזגנים, איש האלומיניום וכו'), ורק אודות ירון התעקש כי הוא זה שסיפק את החומר. לכן האמנתי לו בנקודה זו.

4. בנסיבות אלה גם האמנתי לירון כי לא קיבל תמורה בנדון מהתובע.

במיוחד כשציין, שאת עבודת ההכנה "השחורה" ביצע הנתבע בעצמו.

על כן, שוכנעתי לקבוע כי התובע לא הוכיח כי שילם לירון סך של 1,700 ₪, וסכום זה לא ייזקף לזכותו במסגרת תובענה זו.

ה. תשלום לבוריס בעבור התקנת פרקט עץ ביחידת הדיור האמצעית

טוען התובע בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 15.4) כי שילם לאדם בשם בוריס סך של 3,000 ₪ עבור התקנת פרקט מעץ ביחידת הדיור האמצעית בחצר ביתם של הנתבעים.

הנתבע בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 23.12 לנ/35) מציין כי הדבר נכון חלקית. בוצעה התקנת פרקט חלקית לבקשת התובע ביחידת המשרד (כך כונתה יחידת הדיור האמצעית), מבלי שהוא היה מעורב בהזמנה. אולם התובע לא צירף הוכחת תשלום. בחקירתו הנגדית ציין התובע כי הוא מכיר את איש הפרקטים בוריס, ששמו המדויק הוא בוריס שמידוב (עמ' 62 לפרו' ש' 29).

כשנשאל מדוע לא הזמין אותו לעדות שיעיד על ביצוע העבודה והתשלום שקיבל, והסביר שהיתה ביניהם מחלוקת על כסף, שאותה לאחר מכן הוא הסדיר, ולאחר שהסדיר הוא פנה אליו לבוא לעדות ובוריס התחמק ממנו. הוא לא רצה להעיד והוא לא רצה להזמין אותו בכח (עמ' 62 לפרו' ש' 29-33; עמ' 63 לפרו' ש' 1-9).

טוען התובע כי שווי העבודה של בוריס הרבה יותר מ- 3,000 ₪, אך הוא הסכים לבצע זאת ב- 3,000 ₪, שכן הוא זה שהביא את הפרקט, שנותר לו מהעבודה שהוא ביצע בספקטרום בקיסריה (עמ' 63 לפרו' ש' 10-16).

לשאלה האם בוריס נתן לו חשבונית על סכום של 3,000 ₪, השיב בשלילה (עמ' 33 לפרו' ש' 17).

הוא גם לא זוכר איך הוא שילם לבוריס (עמ' 63 לפרו' ש' 26).

היות והנתבע לא הביא את בוריס לעדות, הוא צירף חוו"ד שמאי, מר יצחק בריל (ת/13) שהעריך את שווי עבודת הפרקט (חומר ועבודה) בשיעור של 7,500 ₪.

כשנשאל השמאי בחקירתו הנגדית על הפערים בין הערכתו לבין הדרישה של התובע בתובענה זו (7,500 ₪ מול 3,000 ₪), השיב שהוא לא יודע מה נאמר ע"י התובע, ובכל מקרה הוא נתן את הערכתו בין קבלן ללקוח רגיל, ללא יחסים מיוחדים (עמ' 84 לפרו' ש' 8-23).

כשנשאל האם עלות התקנת הפרקט שווה 3,000 ₪ השיב שמדובר בסכום סביר (עמ' 85 לפרו' ש' 1-2).

הנתבע בחקירתו הנגדית ציין כי בוריס התקין את הפרקט ביחידת המשרד. אולם ציין גם כי משיחה שלו עם בוריס הוא ציין באוזניו כי לא קיבל על עבודתו כסף מהתובע והוא גם לא דרש על זה כסף (עמ' 185 לפרו' ש' 28-30).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בנדון, שוכנעתי לקבוע כי התובע לא הוכיח לי תשלום סכום כלשהו לאיש הפרקטים בוריס, וממילא גם לא הוכיח תשלום סכום של 3,000 ₪ לבוריס, כטענתו בנקודה זו.

טעמיי הם כדלקמן:

1. התובע לא הביא את בוריס לעדות, ללא סיבה סבירה.

אי רצונו של בוריס לבוא לעדות, אינה סיבה לפטור את התובע מחובתו להזמינו לעדות, בוודאי שכך הדבר כשאין בידיו כל אסמכתא לתשלום לבוריס.

היה יכול התובע להזמין את בוריס באמצעות ביהמ"ש, על מנת שיעיד על ביצוע העבודה והתשלום לו. משלא עשה כן פועל הדבר לחובת גרסתו מכח הכלל שבפסיקה כמפורט בסעיף 54(א) לעיל.

2. חוות דעתו של השמאי בריל אינה מועילה לתובע, שכן מהווה הערכה כללית של שווי התקנת הפרקט לרבות חומר ועבודה, לרבות רווח קבלני. אולם, כבר ציינו בראשית דברינו בשאלה ה' כי התובע ציין בעדותו כי תביעתו בנדון נועדה להחזר כספים ששולמו בפועל לבעלי מקצוע (צדדי ג') ללא רווח קבלני (ראה סעיף 70 לעיל).

כאמור, במקרה דנן התובע לא הוכיח כי שילם סכום כלשהו לבוריס בעבור עבודת התקנת הפרקט, ולכן גם לא הוכיח זכאותו לסכום כלשהו מהנתבעים בגין כך.

3. גם למדנו לדעת מעדותו של התובע (כמפורט לעיל) כי הפרקט עצמו לא נרכש על ידו אלא נותר לו מפרויקט אחר עליו עבד (ספקטרום קיסריה), ומעדותו של הנתבע עולה החשש כי לא שולם לבוריס סכום כלשהו בגין עבודתו (כמפורט לעיל), חשש שהתעצם לנוכח אי הבאתו של בוריס לעדות.

על כן, במסגרת תובענה זו, אין לקחת לזכות התובע את הסכום שטען כי שילם לבוריס בשיעור של 3,000 ₪, בהעדר הוכחה.

ו. תשלום לצחי הבעלים של עסק בשם "הבית של פיסטוק", עבור אספקת והתקנת דק סביב לג'קוזי שהותקן בחצר ביתם של הנתבעים

טוען התובע בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 15.4), כי שילם לצחי הבעלים של עסק בשם "הבית של פיסטוק", סך של 9,066 ₪ בעבור אספקת והתקנת דק סביב לג'קוזי. כאסמכתא לתשלום צירף צילום שיק על הסכום האמור, נספח י"א לתצהירו.

הנתבע בתצהיר עדותו (סעיף 23.13), מודה באמור אך מציין כי התשלום לצחי היה כקיזוז לחובות המגיעים לו בגין קופה קטנה שהתובע חייב לו.

בחקירתו הנגדית הנתבע הכחיש כי מדובר בקיזוז קופה קטנה (עמ' 92 לפרו' ש' 26).

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים בנדון שוכנעתי לזקוף סכום זה, שהנתבע מודה בו, לטובת התובע בתובענה זו.

לא הוכח לי ע"י הנתבע כי אכן מדובר בסכום שהוחזר לו במסגרת "קופה קטנה", שלא הוכחה לי ו/או הסכומים שהנתבע הוציא במסגרתה, כמפורט בהרחבה בסעיף ג' לעיל העוסק בתשלום לאיש אלומיניום בשם אבנר (ראה דברינו בס"ק (1) בסעיף ג' לעיל, שם פירטתי מדוע איני מקבל את טענת הקופה הקטנה של הנתבע. הדברים שם רלבנטיים גם במקרה הנדון.

ז. אספקת 4 מזגנים בעלות של כ- 15,000 ₪ שהותקנו ביחידות הדיור בחצר ביתם של הנתבעים

טוען התובע בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 15.4) כי סיפק לנתבעים 4 מזגנים חדשים בעלות של כ- 15,000 ₪ (לא כולל התקנה). ביחידה האמצעית הותקנו שני מזגנים ובשתי היחידות הנוספות הותקן מזגן אחד לכל יחידה.

הנתבע בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 23.14) מאשר את דבריו של התובע באופן חלקי. לטענת הנתבע, המזגנים שהותקנו היו חלק מקבוצת מזגנים עוקפים שהוצאו מפרוייקט משרדי כמעט חינם ברמלה, שם עבד התובע. המזגנים הושמו ע"י התובע בחצרם של הנתבעים ו- 3 מהם הותקנו ביחידת הדיור המכונה "המשרד". יתר המזגנים נלקחו ע"י התובע.

התובע נחקר חקירה נגדית בנושא המזגנים בישיבת יום 31.3.11 וציין כי המזגנים שהותקנו ביחידת הדיור בחצרם של הנתבעים אכן נלקחו ממשרדי כמעט חינם ברמלה (כטענת הנתבע בתצהירו), אולם תמורתם כרמל גמא, שהיתה הקבלן הראשי בפרוייקט, קיזזו לו סכומי כסף שהגיעו לו (עמ' 14 לפרו' ש' 20-23).

כשנשאל מדוע לא הציג כל מסמך קיזוז בנדון מטעם כרמל גמא, ציין "מה זה רלבנטי? זה שלי. לכן מה זה משנה אם קיזזו לי או לא. נתתי את זה לאיתן" (עמ' 90 לפרו' ש' 18-19).

ראוי לציין כי עוזי כץ מנהל חברת כרמל גמא, נשאל בנושא המזגנים וציין כדלקמן: כשנשאל אם הוא יודע שהתובע לקח מזגנים חדשים עודפים מאתר הבניה שלהם ב"כמעט חינם" ברמלה, השיב שהוא יודע שהיתה עסקה כזו אבל אין לו מידע מדויק עליה, אבל היתה התחשבנות כלשהי (עמ' 25 לפרו' ש' 16-19).

עוד ציין כץ כי אם אכן בוצע קיזוז, צריך להיות לכך אסמכתא בכתב (עמ' 25 לפרו' ש' 24).

רענן נהרי, אחיו של התובע, איש המזגנים, שהתקין את המזגנים, ציין בחקירתו הנגדית כי התקין מספר מזגנים ביחידות הדיור. הוא לא זוכר את מספר המזגנים שהתקין, אך זה היה בין 3 ל- 5 מזגנים (עמ' 124 לפרו' ש' 11-14).

בהמשך הוא ציין כי הוא חושב שמדובר ב- 3 מזגנים שהיו חדשים (עמ' 125 לפרו' ש' 5-6).

חלק מהמזגנים שהותקנו ביחידות הדיור הוא רכש בעצמו, על חשבונו, כמתנה לאחיו הנתבע (עמ' 124 לפרו' ש' 6-10; עמ' 125 לפרו' ש' 31-32).

הנתבע בחקירתו הנגדית הדגיש כי התובע סיפק רק 3 מעבים חיצוניים של מזגנים (החלק החיצוני של המזגן), אותם גנב מכרמל גמא מפרוייקט שנקרא "כמעט חינם" ברמלה, הוא סיפק רק את החלק החיצוני של המזגן ולא הפנימי, כי בפנימי היה מזגן שיושב על תקרה אקוסטית. את המזגנים הפנימיים הוא רכש באמצעות אחיו רענן (עמ' 180 לפרו' ש' 15-19).

חלק מהמזגנים שהותקנו ביחידות הדיור סופקו לו ע"י רענן אחיו (עמ' 180 לפרו' ש' 15).

להערכת שווי המזגנים הגיש התובע חוו"ד שמאית של השמאי יצחק בריל (ת/13). בחוו"ד זו ציין השמאי כי עלות 4 מזגנים, כולל עלות הובלה והתקנה, היא 12,000 ₪, פחות מהסכום הנדרש ע"י התובע בתביעתו.

השמאי בריל נחקר חקירה נגדית אודות המזגנים וציין כדלקמן:

הוא לא זוכר מי היצרן של כל אחד מהמזגנים (עמ' 88 לפרו' ש' 11).

כל שהוא זוכר שהיו כמה סוגי מזגנים מספקים שונים (עמ' 88 לפרו' ש' 12-13).

הוא גם לא זכר לאשורו אם מדובר במזגנים מפוצלים אם לאו, אך למיטב זכרונו מדובר במזגנים שאינם מפוצלים (עמ' 88 לפרו' ש' 14-15).

כשעומת עם הטענה שמדובר במזגנים מפוצלים לא שלל זאת (עמ' 88 לפרו' ש' 16). הוא אישר כי למזגן מפוצל יש יחידה חיצונית ויחידה פנימית (עמ' 88 לפרו' ש' 17). הוא העריך כל התקנה של מזגן ב- 3,000 ₪ לרבות 30% רווח קבלני. אם מנכים את הרווח הקבלני מקבלים סכום של 8,400 ₪ (עמ' 88 לפרו' ש' 24-25).

כשנשאל כמה צריך לנכות בעבור "הובלה", שכן המזגנים כבר היו בחצריו של הנתבע, השיב שלא צריך להוריד דבר. כשעומת עם העובדה שהמחיר שלו כולל גם הובלה, השיב שלא צריך להוסיף אותה (עמ' 88 לפרו' ש' 26-29).

כשנשאל אם התובע רק סיפק את היחידה החיצונית של המזגן המפוצל כמה יש להוריד מערכו, השיב שיש צורך להוריד 30%, ואז מגיעים לסכום של 5,880 ₪ בעבור היחידות החיצוניות של שלושת המזגנים (עמ' 88 לפרו' ש' 32; עמ' 89 לפרו' ש' 1-4).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בנדון והעדויות הרלבנטיות כמפורט לעיל, שוכנעתי לקבוע, לאחר התלבטות, כי יש לזקוף לטובת התובע סכום של 8,400 ₪, בגין המזגנים.

טעמיי הם כדלקמן:

1. שוכנעתי כי מדובר בהתקנת 4 יחידות של מזגנים מפוצלים כטענת התובע, ולא 3 יחידות כטענת הנתבע, שכן אחיו רענן לא ידע לומר כמה מזגנים במדויק הוא התקין, אך שיער שמדובר בין 3 ל- 5 מזגנים.

בכך למעשה ראיתי תמיכה מסוימת בגרסת התובע.

2. שוכנעתי, וגם זאת לאחר התלבטות, כי קוזז לתובע סכום מסוים בגין לקיחת המזגנים מפרוייקט "כמעט חינם" ברמלה, ע"י חברת כרמל גמא. שוכנעתי בכך, על אף שהתובע לא צירף כל חשבון קיזוז לעניין מחברת כרמל גמא, לנוכח עדותו של כץ בחקירתו הנגדית כמפורט לעיל, כי היתה התחשבנות כלשהי עם התובע בנדון (דבר שגם שולל את טענת הנתבע כי המזגנים נגנבו ע"י התובע).

3. הבעיה העיקרית היתה מה שווי המזגנים לתובע (ללא רווח קבלני).

מחקירתו של השמאי בריל עולה כי שווי המזגנים ללא רווח קבלני הוא 8,400 ₪, כמפורט לעיל.

לא שוכנעתי מעדותו של הנתבע כי התובע סיפק רק את היחידות החיצוניות של המזגן ולא הפנימיות, וכי את הפנימיות הוא רכש באמצעות אחיו רענן, משני טעמים עיקריים:

הראשון - מדוע לרכוש יחידה פנימית של מזגן אם התובע סיפק לו מזגן מפוצל, הכולל יחידה פנימית וחיצונית?! הרי התובע לא ירכוש מכרמל גמא חצי מזגן מפוצל!

השני - אחיו רענן לא ציין את עובדת רכישת היחידות הפנימיות בתצהירו ובחקירתו הנגדית, ובכך לכאורה תמיכה בגרסת התובע כי סיפק מזגן מפוצל מושלם. היינו - גם את היחידה החיצונית וגם את היחידה הפנימית.

שמאותו של השמאי בריל את שווי 4 המזגנים, שהיו חדשים, בסכום של 8,400 ₪ ללא רווח קבלני, תואמת פחות או יותר את הערכת רענן, שהעריך שווי כל מזגן בשיעור של 2,000 ₪, ובסה"כ סך של 8,000 ₪ (עמ' 124 לפרו' ש' 27-28).

על כן אני קובע כי יש לזקוף לזכות התובע סכום של 8,400 ₪ בגין אספקת 4 מזגנים לנתבעים, שהותקנו ביחידות הדיור שבחצרם.

ח. משטח בטון

טען התובע בתצהיר עדותו הראשית (15.4), כי ביצע משטח בטון בחצר ביתם של הנתבעים , עפ"י בקשת הנתבע, בשטח של כ-120 מ"ר. לשם כך רכש מצע סוג א', בטון וברזל מחב' תמיר טפירו, שכר את שירותיו של בעל מקצוע מר מועאדכה, ושווי העבודה מוערך בסך של 24,000 ₪ לפי מחיר של 200 ₪ למטר.

הוסיף וציין התובע בתצהירו כי ביצע שביל בטון זהה בחצרי אביו של הנתבע, הסמוכים לחצרי הנתבעים, ולבקשת הנתבע חייבו בעבור הבטון בלבד בסכום של 4,500 ₪.

הנתבע בתצהיר עדותו הראשית אישר חלקית את טענת התובע בנדון בציינו בתצהירו (סעיף 23.15) כי התובע החליט ליצור שביל גישה ליחידת דיור שחשבו תחילה להפכה למשרד העסק, ע"מ שלקוחות העסק לא יחנו מול ביתו. בכל אופן מדובר בבטון בנפח של 9 מ"ק בלבד, ולכן הסכום הנתבע בשיעור של 24,000 ₪ הוא מופרז.

אביו של הנתבע, מר אברהם נהרי, ציין בתצהירו נ/33 כי אכן ביצע בחצריו באמצעות התובע שביל בטון זהה בשטחו לשביל הבטון שנוצק בחצרי הנתבעים, בשטח של 120 מ"ר וגובה 9 ס"מ שהצריכו כ-11 מ"ק בטון. הוא התעקש לשלם לתובע בעבור החומר והעבודה , ואף שילם בפועל סכומים כדלקמן:

4,000 ₪ - בעבור בטון.

2,470 ₪ - בעבור עבודה.

צילומי שני השיקים שנתן בנדון לתובע, ושנפרעו, צורפו כנספח 5 לתצהירו.

התובע בחקירתו הנגדית ציין כי לא הביא את מועאדכה (איש הבטון) לעדות כי לא מצא אותו. הוא גם לא זוכר אם נתן לו חשבונית מס על התשלום. הוא גם לא זוכר איך שילם למועאדכה (עמ' 92 לפרו' ש' 30-32; עמ' 93 לפרו' ש' 1-39).

התובע אישר כי ביצע שביל בטון זהה בחצרי אביו של הנתבע אך הכחיש את גרסתו לעניין התשלומים ששילם לו, אלא ציין כי האבא שילם לו 4,000 ₪ בעבור הבטון לשביל, והשיק השני ע"ס 2,470 ₪ שולם לו ע"י האבא בעבור חומרים שמשך מספק ורשם על הכרטיס של התובע, אך לא בגין עבודת ביצוע השביל שעלתה יותר מכך, אך לבקשת הנתבע לא חייב אותו בגין עבודה (עמ' 93 לפרו' ש' 6-9).

הנתבע בחקירתו הנגדית ציין בנושא שביל הבטון כדלקמן:

הוא אישר כי מועדכה ביצע העבודה, כשאת הבטון סיפק התובע (עמ' 179 לפרו' ש' 27-32).

טוען הנתבע כי התובע לא הביא מצע לשביל אלא השביל נוצק על המצע שהיה קיים בעת שרכש הבית (עמ' 180 לפרו' ש' 4-5).

עוד ציין הנתבע כי לפני יציקת הבטון בשביל השתמשו בברזל, אך ברזל זה נלקח מרשתות הלולים שהיו בחצר הבית, אם כי לא שלל שהתובע סיפק חלק מרשתות הברזל (עמ' 180 לפרו' ש' 6-10).

הנתבע מאשר כי התובע שילם למועאדכה בעבור ביצוע שביל הבטון כ- 6000 ₪, והוא לא החזיר כסף זה לתובע (עמ' 180 לפרו' ש' 11-12).

אביו של הנתבע גם נשאל בחקירתו הנגדית על שביל הבטון וציין כדלקמן:

הוא לא ראה כי שמו מצעים בחצרי הנתבעים טרם היציקה (עמ' 131 לפרו' ש' 26-28).

הוא לא ראה ששמו ברזל בשביל הבטון של בנו אך ראה שביצעו החלקה של הבטון (עמ' 131 לפרו' ש' 31-32).

בחצריו יצקו אותו שביל, והוא שילם לתובע בשני שיקים נפרדים במתכוון. האחד בשביל חומר והשני בשביל עבודה כדי שלא ייטען בעתיד כי שילם רק בעבור אחד מהם (עמ' 132 לפרו' ש' 5-29).

היות והתובע לא הביא את מועאדכה לעדות ולא הציג חשבונית שלו, כלל בחוו"ד השמאי בריל (ת/13) הערכת שווי עלות יציקת משטח בטון בשטח השביל דנן (חומר ועבודה) בסכום של 20,700 ₪.

נחקר השמאי בריל על רכיב זה בשמאותו וציין כדלקמן:

כשהוצגו לו נתוני השביל, מחיר מצע לפי מחירון דקל ומחיר קוב בטון בהתאם למה שהתובע שילם באותה תקופה לספק הבטון שלו טפירו, הוא אישר כי ביצוע העבודה יכול להגיע לסכום של 6,200 ₪ (עמ' 85 לפרו' ש' 20-31; עמ' 86 לפרו' ש' 1-2).

כשנשאל הכיצד אם-כן העריך את שווי העבודה יותר מפי שלוש מכך השיב שהוא לקח מרכיבים נוספים דוגמת הסרת אדמה, מילוי, רשתות ברזל, תכנון, ימי עבודה ועוד (עמ' 86 לפרו' ש' 3-7).

כשעומת עם הטענה שלא היה צרך לקחת מרכיבים נוספים מעבר לעלות חומר ועבודה, כי כך התובע הציג את דרישתו להחזר הוצאה נטענת זו, השיב : " זה מאוד לא נכון. מורגן גם יכול לטעות או לשכוח.." (עמ' 86 לפרו' ש' 11-12).

אישר השמאי כי לא קדח בבטון או חפר בסמוך לו לוודא הנחת יריעות מתחתיו שנלקחו בחישוב בהערכתו (עמ' 86 לפרו' ש' 16-20).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בנדון וראיותיהם שוכנעתי לזקוף לזכות התובע בתובענה זו בגין יציקת שביל הבטון סך של 6,470 ₪, כסכום ששילם אביו של הנתבע לתובע בגין שביל זהה. זהו המחיר של יציקת השביל (חומר + עבודה) שהוכח לי.

טעמיי הם כדלקמן:

1. לתובע זכאות לקבל את עלות שביל הבטון (חומר + עבודה) לאור הודאת הנתבע כי התובע שילם בעבור הבטון ובעבור העבודה למועאדכה.

לא שוכנעתי מגרסת הנתבע כי התובע יצר השביל לצרכיו (כניסת רכבי לקוחות לחצר), שכן, כמצויין לעיל, הודו הנתבעים כי מעולם לא קיבלו את לקוחות העסק בביתם.

2. שוכנעתי כי המחיר המשקף נכונה את יציקת שביל הבטון (חומר+עבודה) הוא המחיר ששילם אביו של הנתבע בשיעור כולל של 6,470 ₪.

האמנתי לאביו של הנתבע כי התעקש לשלם לתובע לא רק את עלות הבטון אלא גם את מחיר העבודה, וזו הסיבה שנתן שני שיקים בנדון, כדי להוכיח ששילם את שני מרכיבים הנ"ל.

לא האמנתי בנדון לתובע כי השיק השני ע"ס 2,470 שיקף משיכת חומרים מספק ע"י האבא תוך רישומם בכרטיסו של התובע. טענה זו נטענה בעלמא, ללא כל ביסוס או אסמכתא, ואף מבלי לציין את שם הספק האמור.

3. חיזוק למסקנה כי המחיר ששילם אביו של התובע משקף נאמנה את עלותו האמיתית של שביל הבטון (חומר+עבודה) מצאתי בדברי השמאי בריל בחקירתו הנגדית כי עלות חומר+עבודה של שביל בטון דוגמת זה שנוצק בחצריו של הנתבע היא בגבולות 6,200 ₪ (ראה לעיל).

התוספות שניסה השמאי בריל להוסיף לצורך הצדקת הערכתו בסכום של 20,700 ₪, כמפורט לעיל,לא שכנעו אותי, שכן לא צויינו בתצהיר התובע כי בוצעו על-ידו (למשל הוצאות תכנון השביל, חפירה בקרקע וכד'), והוא אף לא טרח לבצע חפירות לוודא ביצוע דברים שלקח בחישוב הערכתו (דוגמת יריעות, שאף לא נטען ע"י התובע כי הושמו בשביל טרם היציקה).

4. חיזוק נוסף למסקנה כי העלות האמיתית של השביל היא כשיעור התשלום ששילם אביו של הנתבע, מצאתי בעובדה, שלא סביר כי התובע יוותר על סכום ביצוע עבודת השביל לאבא בשיעור כה ניכר (כ- 20,000 ₪ לגרסת התובע בתצהירו) כשחייב באותה עת סכומים ניכרים לנתבע כשכר עבודה. היה יכול להתנות הויתור לבקשת הנתבע (כגרסתו), בקיזוז עלות העבודה (בחצרי האבא) מחובו לנתבע.

5. היה יכול התובע להתאמץ יותר באיתורו של מבצע עבודות השביל (מועאדכה), המוכר לו גם מעבודה קודמת (עמ' 92 לפרו' ש' 32), לשם הבאתו לעדות לעניין השכר שקיבל בעבור יציקת שביל הבטון והחלקתו, ו/או לדאוג לקבל ממנו חשבונית מס כדין ו/או לצרף חשבוניות רכישת חומרי השביל (בטון, ברזל, מצע וכד'), אך לא עשה את כל אלה. מחדלים אלה משמשים לחובת גרסתו כי עלות השביל (חומר+עבודה) גבוהה מעבר למה ששילם לו אביו של הנתבע.

לאור כל האמור לעיל אני קובע כי התובע הוכיח זכאות לסכום של 6,470 ₪ בעבור שביל הבטון, וסכום זה יש לזקוף לזכותו במסגרת תובענה זו.

ט. תשלום לעלי פלחין בגין עבודות אינסטלציה ביחידות הדיור

טוען התובע בתצהיר עדותו הראשית (15.4) כי שילם לאינסטלטור על פלחין (להלן: "עלי") סך של כ- 9,000 ₪ בזמנים שונים עבור חומרים ועבודות אינסטלציה, לרבות חפירות, שביצע בבית הנתבעים וביחידות הדיור שבביתם.

עלי בתצהיר עדותו (ת/4) ציין כי ביצע לבקשת התובע עבודות אינסטלציה ב- 3 יחידות דיור הנמצאות בחצר ביתם של הנתבעים. בתצהירו גם תיאר את מהות עבודות האינסטלציה שביצע, וציין כי בגין עבודתו קיבל מהתובע סך של כ- 9,000 ₪ במזומן.

הנתבע בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 23.10) מכחיש זאת ומציין כי עבודות האינסטלציה המדוברות בוצעו ע"י אביו, מר אברהם נהרי, שהוא אינסטלטור במקצועו. מוסיף הנתבע ומציין בתצהירו כי עלי ביצע עבודות אינסטלציה רק בקרוון שהתובע התקין בחצר ביתו.

אביו של הנתבע, מר אברהם נהרי, גם נתן תצהיר עדות ראשית נ/33 וציין בו כדלקמן אודות ביצוע עבודות האינסטלציה:

במקצועו הוא שרברב תברואתי סוג 3 ובעל תעודת מקצוע מטעם משרד העבודה, והוא אף ציין בתצהירו את מס' התעודה.

הוא ביצע את כל עבודות האינסטלציה ב- 3 יחידות הדיור בחצר ביתם של הנתבעים. הוא פירט בתצהירו את העבודות שביצע.

ציין כי תחילה ביצע את עבודת האינסטלציה ביחידת המשרד בחודש מרץ 2008, ואת עבודות האינסטלציה בשתי יחידות הדיור האחרות ביצע בחודש 6/09.

את העבודות ביצע עבור בנו הנתבע ללא תמורה, כשחלק מהחומרים סיפק בחינם ממה שהיה לו בחצר ביתו, ויתר החומרים סופקו ע"י הנתבע לפי דרישתו.

כשסיים לבצע את עבודות האינסטלציה בשתי היחידות בחודש 6/09, התובע שם בחצר ביתם של הנתבעים קרוואן, והוא התבקש לבצע בו את עבודת אינסטלציית מים (להבדיל מאינסטלציה סניטרית).

התובע נחקר חקירה נגדית על תצהירו ובסוגיית עלי ציין כדלקמן:

כשנשאל היכן במדויק ביצע עלי עבודות אינסטלציה, השיב: ביחידות הדיור, בבית ובמחסן הבית (עמ' 92 לפרו' ש' 9-11).

כשהוצגה לו גרסתו של עלי כי עבד רק ב- 3 יחידות הדיור שבחצר הבית, השיב שהתכוון שעלי ביצע חפירות בחצר הבית לשם עבודה ביחידות הדיור (עמ' 92 לפרו' ש' 15).

כשנשאל מדוע בתצהירו ציין כי שילם לעלי עבור חומרים אם את החומרים קנה לכאורה הוא עצמו, כעולה מתעודות המשלוח שצורפו כנספח ה' לתצהירו, השיב, כי אכן התשלום לעלי היה רק בעבור עבודה ולא חומרים, אותם רכש בעצמו. הסכום הכולל היה 9,000 ₪, כשעלי קיבל רק עבור עבודה. התובע אף נתן דוגמא – אם נניח החומרים עלו 5,000 ₪ והעבודה 4,000 ₪, אז שילם לעלי רק 4,000 ₪ והיתרה לחנות החומרים (עמ' 92 לפרו' ש' 19-23).

ציין התובע כי עלי עבד אצלו כקבלן עצמאי (עמ' 92 לפרו' ש' 24).

עלי בחקירתו הנגדית ציין כדלקמן:

הוא לא זוכר אם בעת שעבד ביחידות הדיור הוא היה עוסק מורשה (עמ' 29 לפרו' ש' 21).

הוא עבד בנדון על בסיס יומי, כשהתובע שילם לו את שכרו (עמ' 31 לפרו' ש' 21-22). הוא ציין כי התובע שילם חלק משכרו במזומן וחלק בכך שהביא לו דברים לבית (עמ' 31 לפרו' ש' 23).

התובע לא נתן לו תלוש שכר על עבודתו (עמ' 31 לפרו' ש' 25).

סכום העבודה שלו הסתכם ב- 8,000 ₪ (עמ' 32 לפרו' ש' 16).

בתרשים שהוגש לו הוא סימן (בצהוב) כי עבד ב- 3 יחידות הדיור שבחצר הבית וכן בפינת כביסה שבתוך הבית. התרשים הוגש וסומן נ/4 (עמ' 30 לפרו' ש' 7-9).

הוא תיאר בחקירתו את העבודה שביצע ביחידות הדיור (עמ' 31 לפרו' ש' 1-14).

כשעבד בחצר הנתבע נעזר בעובד שלו מהשטחים בשם עבד אלרחאן. הוא לא ציין זאת בתצהירו כי לא נשאל על-כך (עמ' 31 לפרו' ש' 31-33).

לשאלה איזה עבודות אינסטלציה ביצע בקרוואן של התובע השיב, שביצע רק חיבורים כיוון שהקרוואן בא מוכן (עמ' 32 לפרו' ש' 2-3).

כשעומת (בחקירה חוזרת) עם הטענה שאת עבודות האינסטלציה (מים וביוב) ב- 3 יחידות הדיור ביצע אביו של הנתבע ולא הוא , השיב: "שקר וכזב...אבא שלו היה שם ועבד אבל לא הצליח לעשות כלום. לכן קראו לי" (עמ' 32 לפרו' ש' 31-33).

הנתבע בחקירתו הנגדית ציין בנדון כדלקמן:

עלי חיבר רק את הקרוואן של התובע שהוצב בחצרם לביוב שלהם שהיה קיים. הוא לא ביצע כל עבודת אינסטלציה ביחידות הדיור שבחצר (עמ' 184 לפרו' ש' 30-32; עמ' 185 לפרו' ש' 1-3).

לשאלה האם הוא יכול להציג חשבונית רכישה של אביזרי אינסטלציה, השיב שחלק מאביזרי האינסטלציה נרכשו ע"י התובע בהתאם לתעודות המשלוח והחשבונית שצירף התובע לתצהירו (נספחים ה-ו), ויתר החומרים אביו סיפק לו (עמ' 185 לפרו' ש' 4-6).

אביו של הנתבע, מר אברהם נהרי ציין בחקריתו הנגדית בנקודה זו כדלקמן:

הוא תיאר את עבודות האינסטלציה שביצע ביחידות הדיור שבחצר הבית ומועד ביצוען (עמ' 129 לפרו' ש' 2-8; עמ' 130 לפרו' ש' 5-11).

חלק מחומרי העבודה הביא ממלאי שנותר לו במחסן ביתו (עמ' 129 לפרו' ש' 17-19).

יתרת החומרים הביא הנתבע עפ"י דרישתו. לטעמו הנתבע שילם על החומרים כי מדובר בפריטים קטנים (עמ' 130 לפרו' ש' 21-22).

בעבודות האינסטלציה שביצע ביחידות הדיור עזר לו בחור בשם גיורא זגורי, שגם עבד אצל התובע. אולם כשעזר לו בעבודות הוא לא עבד אצל התובע. גיורא עבד עימו שם בשנים 2007-2008. העזרה של גיורא היתה בעיקר בעבודות החפירה להנחת הצינורות. מי שהביא לו את גיורא לעזרה היה הנתבע (עמ' 129 לפרו' ש' 19-31; עמ' 131 לפרו' ש' 19-20).

את טענת עלי כי התקשה בעבודות ולכן הזעיקו אותו כינה "שקר מוחלט", ואף התפלא כיצד יתקשה בעבודות אם יש לו תעודה סוג 3! (עמ' 131 לפרו' ש' 22-23). יצויין כי גם גיורא זגורי נתן תצהיר עדות ראשית (נ/31) ותמך למעשה בגרסת האבא והנתבע כשציין בו כדלקמן:

הוא עבד אצל התובע מחודש 9/08 ועד 12/08.

אחרי סיום עבודתו אצל התובע עבד תקופה קצרה יחד עם הנתבע בהסבת יחידת המשרד ליחידת מגורים. באותה תקופה האבא עבד במקום וביצע את עבודות האינסטלציה.

בחקירתו הנגדית חזר על גרסתו זו (עמ' 119 לפרו' ש' 12-13), תוך הדגשה כי את עבודת האינסטלציה של המשרד ביצע אביו של הנתבע (עמ' 120 לפרו' ש' 11-13).

ציין העד כי בתקופת העזרה לנתבע בהסבת המשרד ליחידות מגורים היו כ- 3 ימים שהיה שכיר של התובע, ובא לעזור לנתבע לפי בקשת התובע, אך כאשר הפסיק עבודתו המשיך לעזור לנתבע ללא שכר, בתור טובה (עמ' 121 לפרו' ש' 2-8).

כשאני בוחן העדויות הנ"ל שוכנעתי לקבוע כי התובע לא הוכיח כי עלי ביצע את עבודות האינסטלציה ביחידות הדיור ו/או בבית הנתבעים ו/או במחסן הכביסה ליד ביתם, ואף לא הוכיח כי שילם לו סכום כלשהו בכסף או בשווה כסף.

טעמיי הם כדלקמן:

1. עדותם של הנתבע ואביו, שנתמכה (בכל הקשור ליחידת המשרד שהוסבה ליחידת מגורים) בעדותו של העד גיורא זגורי, היתה מהימנה בעיניי יותר מעדותם של התובע ועלי. עדותם בנדון היתה סדורה, עקבית ולא נסתרה. לכן שוכנעתי כי מי שביצע את עבודות האינסטלציה (מים+ביוב) ביחידות המגורים בחצר ביתם של הנתבעים היה האבא, עם עזרה מסויימת של גיורא זגורי, שלא הוזכר כלל ע"י התובע בתצהירו ובחקירתו הנגדית בהקשר עבודות האינסטלציה. לכן גם אין לקשור בין העזרה של גיורא לתובע בכל הקשור לעבודות האינסטלציה (הגם שיתכן ומס' ימים ספורים עבד בחצר ביתם של הנתבעים במסגרת עבודתו אצל התובע כפי שציין בחקירתו הנגדית).

2. עדותו של התובע סתרה בכמה נקודות משמעותיות את גרסתו של עלי באופן שגרם לי לא ליתן אמון בגרסתם לעניין ביצוע עבודות אינסטלציה בביתם של הנתבעים ו/או ביחידות הדיור שבחצר.

נקודות הסתירה הן כדלקמן:

ציין התובע בתצהירו כי עלי ביצע עבודות בבית הנתבעים וביחידות הדיור שבחצר. עלי לעומתו ציין בתצהירו כי ביצע עבודות רק ביחידות הדיור. בחקירתו הנגדית הגדיל עלי לעשות כשציין שביצע עבודות גם בפינת הכביסה שבבית, שלא הוזכרו כלל בתצהירו, ואף לא בתצהירי התובע. בצדק התנגד להרחבת חזית זאת ב"כ הנתבעים, וקיבלתי התנגדותו זו (עמ' 30 לפרו' ש' 12-29).

ציין התובע בתצהירו כי שילם לעלי 9,000 ₪ במזומן, לעומתו עלי ציין בחקירתו הנגדית כי שכרו היה 8,000 ₪ שחלקו שולם במזומן וחלקו בחומרים שהביא לו התובע לבית.

לא זו אף זו התובע בחקירתו הנגדית, והכל כמפורט לעיל, ציין כי הסכום שנקב בתצהירו כתשלום לעלי, בשיעור של 9,000 ₪ למעשה לא שולם כולו לעלי, אלא חלקו שולם לחנות הבניין בגין רכישת חומרים לעבודתו של עלי. התובע לא טרח להפריד בתצהירו ו/או בחקירתו הנגדית בין עלות העבודה של עלי לבין עלות החומרים, על-מנת שנוכל לבחון את סבירות המחיר ששילם לעלי .

3. העובדה שעלי בחקירתו הנגדית ידע לתאר את היחידות בחצר ו/או ל"פרט" את עבודות האינסטלציה שביצע לכאורה ביחידות הדיור לא הרשימה אותי. הוא הרי ביצע, אפילו אליבא דהנתבע, עבודות אינסטלציה מסויימות בקרוואן של התובע שהונח בחצרי הנתבעים, ומשם היה יכול להכיר את החצר על תכולתה ואת חיבורי האינסטלציה השונים הקשורות ליחידות הדיור.

4. גם לא האמנתי לעלי כי נקרא לעזרה לאחר שאביו של הנתבע התקשה בביצוע העבודה.

שוכנעתי כי אביו של הנתבע הוא אינסטלטור מוסמך שידע לבצע את עבודות האינסטלציה הנדרשות ביחידות הדיור, כשבעבודות הקשות פיזית (דוגמת חפירות להנחת צינורות), לפחות ביחידת המשרד, קיבל עזרה מגיורא זגורי.

5. בנסיבות אלה היה מצופה מהתובע להביא ראיות יותר מבוססות להוכחת ביצוע העבודות ע"י עלי ו/או התשלום לו, אך גם זאת לא עשה.

הוא לא הוציא תלושי שכר לעבודתו של עלי, לא הציג כל אישור בכתב לתשלום לו, לא פירט ימי עבודה ו/או שעות עבודה של עלי, לא פירט את ההתחשבנות עם עלי על עבודתו ואף לא טרח להביא לעדות את עובד השטחים של עלי שלדבריו עבד עימו בעבודותיו ביחידות הדיור שבחצר הבית כמפורט לעיל.

כל המחדלים הנ"ל פועלים לחובת גרסתו של התובע, ולטובת גרסת הנתבע מכח הכלל שבפסיקה הוזכר בסעיף 54(א) לעל.

6. אמנם הנתבע הודה בחקירתו הנגדית כי חלק מחומרי האינסטלציה רכש על-חשבון התובע, אך התובע לא השכיל כאמור לפרט חומרים אלה ולכן לא הוכיח את הכמות והמחיר של החומרים בהם עשה הנתבע שימוש (אמנם התובע צירף לתצהירו תעודות משלוח וחשבונית מס כמוזכר לעיל, אך יש אפשרות כי חלק מהחומרים שימשו גם לעבודות האינסטלציה בקרוואן שלו). בכל אופן גם שוכנעתי כי את רוב החומר הביא אביו של הנתבע ונותר להשלים רק פריטים קטנים (כמפורט לעיל במסגרת החקירה הנגדית של האבא) שעלותם אינה רבה, שבכל מקרה כאמור גם לא הוכחה לי ע"י התובע.

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את טענת התובע בכל הקשור לעבודות עלי ו/או התשלום לו , ולא זוקף לזכותו כל סכום שהוא בנדון.

י. תשלום לנגר בשם יהודה בעבור התקנת מטבחים ביחידות הדיור

טוען התובע בתצהיר עדותו הראשית (בסעיף 15.4) כי שילם לנגר בשם יהודה סך של 9,500 ₪ בעבור התקנת מטבחים ביחידות הדיור שבחצר ביתם של הנתבעים.

מר יהודה אוחיון (להלן: "יהודה"), הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם התביעה (ת/7), בו ציין כי הוא נגר מקצועי ובעל עסק עצמאי בתחום הנגרות.

עוד ציין יהודה כי במהלך החודשים מאי-יוני 2009 הזמין הנתבע ממנו 3 ארונות מטבח בעלות של 9,500 ₪. הוא התקין את ארונות המטבח המוזמנים ב- 3 יחידות דיור שנמצאות בחצר ביתו של הנתבע. בעבור עבודתו התובע שילם לו סך של 9,500 ₪ במזומן.

הנתבע, בתצהיר עדותו הראשית, ציין כי יהודה ביצע עבודה חלקית של ארונות מטבח לבקשת התובע, ביחידה הקטנה וביחידה השלישית שבחצר ביתו, ובוודאי שלא בהיקף שתואר ע"י התובע ויהודה, וגם לא באותם סכומים.

עוד צירפו הנתבעים תצהיר עדות ראשית של גיסה של הנתבעת מר רן שוקרון (להלן: "שוקרון"), רואה חשבון עצמאי (נ/28).

בתצהירו ציין שוקרון כי בסוף שנת 2007 עבר ממשרד ישן למשרד חדש. הוא שכר את שרותי התובע, לאור העובדה שהנתבע עבד אצלו, גם כדי לבצע פירוקים של ציוד וריהוט במשרד הישן, וגם כדי לבצע עבודות בניה בגבס ועבודות גמר במשרד החדש. במסגרת פירוק הריהוט במשרד הישן פורקו שתי יחידות של ארונות מטבח, יחידה תחתונה ויחידה עליונה, ואלה נלקחו עם עוד ריהוט משרדי ע"י התובע והנתבע, כדי שישתמשו בהם, כיוון שהוא רכש ריהוט וארונות מטבח חדשים.

מטעם הנתבעים גם נתן תצהיר עדות ראשית מר שמואל דנה (נ/29), נגר במקצועו, שציין שהנתבע רכש עבורו חומרי גלם ליצור ארונות מטבח, כשהחומר חתוך ומוכן והוא הרכיב מהם ארונות מטבח ביחידת המשרד. הוא הרכיב שתי יחידות בצד שמאל וכן מקום לתנור בילד-אין. ארונות המטבח שהוא הרכיב היו תוספת לארונות מטבח קיימים בצד ימין מעל ומתחת לשיש.

התובע נחקר בחקירה נגדית אודות המטבחים שהותקנו ביחידות הדיור וציין כדלקמן:

כשנטען שיחידות המטבח ביחידת המשרד נלקחו ממשרדו של שוקרון השיב שאלה ארונות מטבח שהוא רכש מאותו שיפוץ שעשה אצל שוקרון, לרבות כסאות ושולחנות משרד בסכום של 5,000 ₪. את הארונות הנ"ל התקינו באחת היחידות וביתר היחידות עשו השלמה בארונות שהזמינו מיהודה (עמ' 50 לפרו' ש' 18-22).

כשנשאל מדוע אם כן לא תובע את אותם 5,000 ₪ שרכש לכאורה בהם גם את ארונות המטבח משוקרון, השיב שהוא לא זוכר אם הוא שילם לשוקרון או לבעל המבנה ששוקרון שכר ממנו. בכל אופן הוא לא דרש את זה בתביעתו הנדונה כי לא ייחס לזה חשיבות כספית, שכן שוויים של ארונות המטבח בלבד אינו גבוה (עמ' 50 לפרו' ש' 23-27).

מציין התובע כי את ארונות המטבח שנלקחו ממשרדו של שוקרון הרכיב יהודה הנגר (עמ' 50 לפרו' ש' 29-30).

גם הנתבע נחקר חקירה נגדית בנושא התקנת המטבחים וציין כדלקמן:

הוא מכיר את יהודה הנגר. הוא ביצע אצלו שני מטבחונים, ביחידה הקטנה וביחידה השלישית, אך לא ביחידת המשרד. גודל כל מטבחון הוא כ- 2.5-3 מטר אורך.

לטענת התובע ויהודה, התובע שילם לו אך הוא מעולם לא ראה כל חשבון מצידו של התובע בנדון, וגם לא ראה כל הוכחת תשלום בעניין זה.

הוא גם לא יודע כמה שולם ליהודה בעבור עבודתו.

יחד עם זאת, לא זכור לו שיהודה פנה אליו מתישהו בטענה כי מגיע לו כסף בעבור העבודות שביצע (עמ' 183 לפרו' ש' 18-25; עמ' 184 לפרו' ש' 3-10).

יהודה הנגר גם נחקר חקירה נגדית על תצהירו וציין כדלקמן:

ידוע לו שאי הוצאת חשבונית בגין תשלום זו עבירה. יחד עם זאת, במקרה הנדון התובע שילם לו כסף במזומן והוא לא הוציא חשבונית, שכן "אני עובד קטן, עושה פה ושם מטבח, כן יתפסו אותי לא יתפסו, אם יתפסו אותי לא יקבלו ממני כלום..." (עמ' 44 לפרו' ש' 7-9; עמ' 43 לפרו' ש' 18-20).

במקרה הנדון, בכל הקשור לסקיצות המטבחונים, הוא ישב עם הנתבעים, שכן התובע אמר לו לעשות מה שהם רוצים (עמ' 44 לפרו' ש' 1-2).

לשאלה איך הוא זוכר כיום, כ- 3 שנים אחרי העבודה, כמה כספים הוא קיבל מהתובע עבור העבודה, והשיב: "אני זוכר מה שקיבלתי" (עמ' 44 לפרו' ש' 10).

יחד עם זאת, כשנשאל באותו חודש שעבד אצל הנתבעים בהתקנת המטבח אצל מי עוד עבד, השיב: "לא זוכר" (עמ' 44 לפרו' ש' 11).

כשנשאל באיזה מ- 3 היחידות עבד, השיב שעבד רק במשרד וביחידה השלישית אך לא ביחידה הקטנה (עמ' 44 לפרו' ש' 20-21 וש' 32).

במשרד הוא עשה שני ארונות, וביחידה השלישית הוא עשה את הארון השלישי. סה"כ הוא עשה 3 יחידות של ארונות (עמ' 45 לפרו' ש' 6-9).

הוא לא דרש את תשלום העבודה מהנתבע (עמ' 45 לפרו' ש' 27).

כשנשאל מה היה שטח הארונות, השיב שהוא אינו זוכר (עמ' 45 לפרו' ש' 28).

כשנשאל מה המחיר למטר עץ השיב שהוא קובע מחיר לפי הפרצוף של הבן אדם, אם כי הסטנדרט הוא כ- 1,100 ₪ למטר רץ (עמ' 45 לפרו' ש' 28-31).

הוא לא ביצע שום עבודות נגרות בקרוואן שהונח בחצר הנתבעים (עמ' 46 לפרו' ש' 1).

שוקרון בחקירתו הנגדית ציין כדלקמן:

הוא תיאר בחקירתו הנגדית את ארונות המטבח שנלקחו ממשרדו ע"י התובע.

המטבח נרכש יחד עם מבנה המשרד, והוא נתן אותם לתובע שלא שילם לו בעבורם. הוא ראה את יחידות המטבח שפורקו ממשרדו ומותקנים ביחידת המשרד וביחידת המגורים (עמ' 106-107 לפרו').

גם העד שמואל דנה נחקר חקירה נגדית וציין כדלקמן:

מעבר למה שצוין בתצהירו הוא לא ביצע לנתבע עבודות נוספות (עמ' 108 לפרו' ש' 9). כשהתבקש לפרט מה הוא ביצע לנתבע, השיב שאיתן ביקש ממנו עזרה בתוספת לארונות קיימים. לכן הוא שלח אותו לחנות בשם גרין באזוה"ת הישן עם מידות, שהביא לו חומר להרכבה, ושניהם גם יחד, הוא והנתבע, חיברו את הארונות ביחידת המשרד. התוספת שהם התקינו זה כ- 1.5 מ' ארונות בערך (עמ' 108 לפרו' ש' 30-32; עמ' 109 לפרו' ש' 1).

הוא מאשר כי מטר ארון מטבח הוא כ- 1,000 ₪ למטר (עמ' 109 לפרו' ש' 4).

כן הוסיף כי אם מדובר על 3 מ' מטבח אז העלות היא כ- 3,000 ₪ בצירוף מע"מ, לעומת זאת אם מזמינים רק מטר אחד של ארונות מטבח אז העלות היא כ- 1,300 ₪ בצירוף מע"מ (עמ' 109 לפרו' ש' 12-13).

עוד ראוי לציין את עדותו של מר משה סוויסה, צבעי במקצועו (להלן: "סוויסה"), שהובא לעדות ע"י הנתבע. תצהירו הוגש וסומן נ/30.

בתצהירו ציין סוויסה כי הוא ביצע עבודות בביתו של הנתבע מטעמו של התובע, והוא זה שהתקין בחלק מיחידות הדיור את ארונות המטבח שהועברו לחדרה ממשרדיו של שוקרון (סעיף 3 לת/3; עמ' 114 לפרו' ש' 1-3).

יצוין גם כי התובע, במסגרת חוות דעתו של השמאי בריל ת/13, ציין כי עלות ביצוע עבודות הנגרות ביחידות הדיור, כולל חומר ועבודה, זה 25,000 ₪.

נחקר על כך השמאי בריל וציין כדלקמן:

המחיר שהוא ציין כולל 30% רווח קבלני. ככל שלא לוקחים רווח קבלני יש לנכות 30% מהמחיר שקבע (עמ' 83 לפרו' ש' 18-19; עמ' 84 לפרו' ש' 5-7).

כשנשאל מה התכוון בראש הפרק "עבודות נגרות", ציין שזה כולל מטבחים ומשקופים (עמ' 85 לפרו' ש' 3).

כשעומת עם הטענה שבתביעתו של התובע לא נכללו דלתות ומשקופים, השיב: "לא אמרתי דלתות. משקופים" (עמ' 85 לפרו' ש' 4-5).

כשהופנה לסעיף 9.1 לחוות דעתו ת/13, שם צוין שעבודות הנגרות כוללות התקנת מטבחים ודלתות ביחידות הדיור, השיב: "לא זוכר. אבל מהזכרון זה היה 4 דלתות" (עמ' 85 לפרו' ש' 6-7).

יחד עם זאת ציין כי אם אין דלתות יש להוריד 1,500 ₪ לכל דלת (עמ' 85 לפרו' ש' 8-9).

כשאני בוחן את כל העדויות הנ"ל סבורני כי התובע לא הוכיח ששילם ליהודה סכום של 9,500 ₪.

רק לנוכח הודאת הנתבע כי יהודה ביצע עבודה חלקית של ארונות מטבח ביחידה הקטנה וביחידה השלישית שבחצר ביתו, גרסה לה האמנתי, אעמיד את שכרו על דרך האומדנא דדיינא, בשיעור של 3,000 ₪.

טעמיי הם כדלקמן:

א. שוכנעתי כי עבודתו של יהודה התבטאה בהרכבת חלק ממטבחונים בשתי יחידות הדיור.

כל הגרסה של התובע ויהודה היתה די ערטילאית, אינה מגובה במסמכים או בהזמנות עבודה ואף לא בסקיצות של המטבחונים שהוזמנו לכאורה.

גם אין כל אסמכתא לתשלום מהתובע ליהודה ו/או שיעור התשלום, שכן יהודה לא טורח להוציא חשבוניות מס על תשלומים שהוא מקבל במזומן, כפי שהודה בכך במפורט, על אף שהוא יודע שבכך הוא מבצע עבירת קנס.

ב. יהודה גם לא ידע למסור פרטים על גודלם של ארונות המטבח שהתקין, דבר תמוה כשלעצמו, שכן קשה לדעת כיצד תימחר את עלות עבודתו (חומר+עבודה).

ג. האמנתי לשוקרון כי שני ארונות מטבח שפורקו ממשרדו, ניתנו ללא תמורה לתובע, ואלה הורכבו בשתי יחידות דיור בחצר ביתם של הנתבעים.

היינו - על ארונות אלה לא מגיע ליהודה ו/או לתובע כל תמורה, אף לא על ההתקנה, שכן שוכנעתי כי אלה הותקנו ע"י סוויסה, כפי שהעיד בפני על כך.

ד. גם לא ראיתי לנכון לבסס כל ממצא בחוות דעתו של השמאי בריל, שהיתה רחוקה מהמציאות בכל הקשור לעבודות הנגרות שבוצעו בפועל ע"י יהודה. הוא הכליל בה עבודות שכלל לא נתבעו (דלתות ומשקופים), ואף נקב במחיר הגבוה כמעט פי 3 מהסכום שנתבע.

ה. גם עדותו של מר שמואל דנה לא עוזרת לתימחור עבודתו הנטענת של יהודה הנגר, כפי שסבר ב"כ התובע בסיכומיו, שכן אין לנו מידות מדויקות של ארונות המטבח שהותקנו ע"י יהודה אלא רק הערכה שלהם.

הנתבע העריך כאמור את שטח הארונות שיוצרו ע"י יהודה והותקנו בשתי יחידות דיור בכ- 3 מ' אורך, כמפורט לעיל.

לנוכח הודאתו זו, והערכת הנגר שמואל דנה מטעם הנתבעים כי 3 מ' מטבח מחירו הוא כ- 3,000 ₪, מצאתי לנכון להעריך את שווי עבודתו של יהודה בנדון בשיעור של 3,000 ₪.

גם האמנתי לתובע ששילם סכום מסוים ליהודה תמורת עבודתו, אך לא סך של 9,500 ₪ שלא הוכח לי.

ו. בכלל ניתן לומר כי האמנתי יותר לגרסתו של הנתבע בנדון כי יהודה ביצע עבודות רק בשתי יחידות דיור ולא ב- 3 יחידות דיור כגרסתו של התובע בתצהירו, עובדה שגם עולה בקנה אחד עם גרסתו של יהודה עצמו, שהתקין ארונות מטבח רק בשתי יחידות דיור.

לאור כל האמור לעיל אני קובע כי יש לזקוף לזכותו של התובע בתובענה זו סכום של 3,000 ₪, סכום מוערך לעבודתו של יהודה, ששולמה ע"י התובע.

יא. תשלום לקבלן צבע בשם משה סוויסה

טוען התובע בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 15.4) כי שילם לקבלן צבע בשם משה סוויסה (להלן: "סוויסה") סך של 18,000 ₪ עבור ביצוע עבודות צבע של כל יחידות הדיור בפנים ובחוץ.

הנתבע בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 23.9) ציין כי סוויסה ביצע עבודות צבע פנים ביחידת המשרד בלבד, אולם לפי בירור שערך עם סוויסה לא שולם לו דבר עבור עבודה זו.

סוויסה נתן תצהיר עדות ראשית נ/30 במסגרתו ציין כדלקמן:

הוא צבעי במקצועו, הוא ביצע בעבר עבודות צביעה בעבור התובע.

ביחידות הדיור בחצר ביתו של הנתבע ביצע את כל עבודות הצבע, ועוד עבודות בניה כדלקמן:

התקנה של קרמיקה במטבח, התקנה של ארונות מטבח שהועברו ממשרדים ברמת-גן, התקנת דלתות שהיו במקום ועבודות חיפוי אבן בקיר ליד המטבח.

ציין סוויסה כי עבור העבודה ביחידות החצר של הנתבע לא שולם לו כל סכום, הגם שלפי חשבונו הסכום המגיע לו הוא כ- 15,000 ₪.

סוויסה, בחקירתו הנגדית, ציין כדלקמן:

כשהוא עבד מול התובע הוא היה עצמאי אך עוסק זעיר ואין לו חשבוניות (עמ' 113 לפרו' ש' 4-5).

כשנשאל כמה כספים הוא קיבל מהתובע במסגרת מערכת היחסים העסקית שהיתה ביניהם, השיב שהוא מעריך זאת בכ- 200,000 ₪ במשך כ- 5 שנים (עמ' 112 לפרו' ש' 27-29; עמ' 113 לפרו' ש' 8-9).

הוא ביצע עבודות ביחידות הדיור בחצר ביתו של הנתבע, והוא סימן זאת בתרשים שהוגש וסומן ת/16.

הוא תיאר בעדותו את העבודות שהוא ביצע ביחידות הדיור (עמ' 114 לפרו' ש' 1-27). את החומרים לעבודתו הוא רכש מחנות בניין ורשם על הכרטיס של התובע. הוא מעריך את החומר בכ- 1,500 ₪ ואת עבודתו כבין 10 ל- 12 ימים, כשלכל יום עבודה שלו ושל עוזר שהיה לו שולם לו 1,200 ₪ בזמנו (עמ' 114 לפרו' ש' 31-32; עמ' 115 לפרו' ש' 1-3).

על כן להערכתו מגיעים לו בגין העבודה כ- 15,000 ₪ (עמ' 115 לפרו' ש' 25). התובע נותר חייב לו כ- 70,000 ₪ בעת שהוא הפסיק לעבוד איתו (עמ' 115 לפרו' ש' 28-30). כשהתובע לא שילם לו את שכרו בגין העבודה ביחידות הדיור של הנתבע, הוא לא פנה אל הנתבע שכן הוא עבד אצל התובע ולא אצלו (עמ' 117 לפרו' ש' 11-13).

כשנשאל מדוע הפסיק לעבוד עם התובע השיב כי התובע לא שילם לו כסף בתואנה שאחד העובדים שלו (של סוויסה) גרם נזק לרכב שכור ששכר בעבורו התובע. למרות שהתובע קיבל כסף מחברת הביטוח על הנזק שנגרם לרכב, הוא לא שילם לסוויסה את שכרו (עמ' 117 לפרו' ש' 9-14).

הנתבע בחקירתו הנגדית ציין שסוויסה לא ביצע עבודות ביחידה השלישית אלא רק ביחידת המשרד וביחידה הקטנה. הוא ביצע עבודות צבע, הוא הרכיב את ארונות המטבח שהגיעו משוקרון והרכיב קרמיקה במטבח ועוד כמה עבודות נוספות שפירט (עמ' 178 לפרו' ש' 1-7).

כשנשאל מדוע בתצהירו ציין שסוויסה ביצע את עבודות צבע הפנים ביחידת המשרד בלבד, השיב שזה מה שזכר כשהכין את התצהיר (עמ' 178 לפרו' ש' 14-16).

כשבחנתי את העדויות דלעיל שוכנעתי לזקוף לזכות התובע את שווי העבודה של סוויסה בשיעור של 15,000 ₪, מהטעמים הבאים:

1. סוויסה בעצמו העריך את עבודתו בסכום של כ- 15,000 ₪, אך טען כי התובע לא שילם לו זאת, בניגוד לגרסתו של התובע, כי שילם לו סכום של 18,000 ₪.

גרסתו של סוויסה בסוגיית המערכת העסקית בינו לבין התובע, והחובות הפתוחים ביניהם, לא התבררה עד תום.

סוויסה ציין כי קיבל במהלך שנות עבודתו עם התובע סכומים ניכרים של כ- 200,000 ₪ מהתובע, אך לגרסתו התובע חייב לו עוד 70,000 ₪ בגין תקופת עבודתו אצלו.

מי לידנו יתקע שה- 70,000 ₪ יתרת החוב קשורים לעבודות אחרות שהוא ביצע, בעוד אשר בגין עבודתו ביחידות הדיור של הנתבע הוא כן קיבל שכר מהתובע במסגרת ההתחשבנות הכוללת ביניהם?!

חיזוק לכך ניתן למצוא בתשובת התובע, כשעומתה בפניו גרסתו של סוויסה שהוא לא שילם לו כלל על עבודתו בחצרי הנתבעים, כפי שציין: "למה הוא לא תבע אותי?" (עמ' 63 לפרו' ש' 30-31).

לא שוכנעתי מגרסתו של סוויסה כי ויתר, ואפילו בדלית ברירה, על שכרו מהתובע. יותר שוכנעתי מהעובדה כי היתה ביניהם מערכת התחשבנות מסוימת שלא הובררה עד תום במסגרת עדויותיהם בפניי, ולכן לא ניתן לקבוע (בהסתמך על עדותו של סוויסה) כי התובע לא שילם לסוויסה את שכרו, באופן מלא או חלקי, בגין עבודתו ביחידות הדיור.

2. התברר במסגרת חקירתו הנגדית של סוויסה כי התובע לכאורה הפסיק עבודתו של סוויסה בעסקו עקב טענת נזק לרכב שכור שגרם עובד של סוויסה, כאשר התובע היה צריך לשאת בנזק זה.

אמנם סוויסה טען כי חברת הביטוח של הרכב שילמה בסוף על הנזק, אך לא הציג כל אסמכתא לכך. היינו - לא הוכיח לי כי התובע לא שילם בעבור נזק של עובד שלו סכומים לחברת ההשכרה. במילים אחרות, לא נשללה אפשרות כי אי התשלום בפועל לסוויסה בעבור עבודתו בחצרי הנתבע, נובעת מהנזק שנגרם לרכב, באופן שהאחד מקזז השני.

3. קשה להתעלם מהעובדה כי עדיין עומדת לסוויסה זכות תביעה כנגד התובע לתשלום שכרו בגין העבודה בחצר הנתבעים, ולא מן הנמנע כי ירצה לממש זכות זו לאור הודאת התובע, במסגרת תובענה זו, על זכאותו לכספים (הגם שהתובע טוען שכבר שילם לו).

4. גם האמנתי לסוויסה כי ביצע את כל העבודות שציין בתצהירו ובחקירתו הנגדית, ואת הערכת המחיר לה הוא זכאי.

על כן כאמור, אני קובע כי יש לזקוף לזכותו של התובע בתובענה זו סכום של 15,000 ₪, המוערך לעבודתו של סוויסה.

יב. תשלום לקבלן צבע בשם השאם ואני

טוען התובע בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 15.4) כי שילם לקבלן צבע בשם השאם ואני (להלן: "השאם") סך של 13,000 ₪ עבור עבודות צבע בשתי יחידות דיור של הנתבעים, פנים וחוץ, והקמת מחסן מגבס עמיד במים בכניסת בית הנתבעים.

גם השאם נתן תצהיר עדות ראשית מטעם התובע (ת/6) בו ציין כי ביצע בשנים 2008-2009, לפי בקשת התובע, עבודות צבע וגבס בביתו של הנתבע, כדלקמן:

עבודות גבס ב- 3 יחידות הדיור הנמצאות בחצר הבית.

עבודות צבע פנים ב- 3 היחידות.

עבודות שונות דוגמת הדבקת קרמיקה, עבודות אבן בכניסה והתקנת משקופים. בתמורה לכך קיבל מהתובע סך של 13,000 ₪ בהתאם למחיר שנקבע מראש.

הנתבע בתצהיר עדותו הראשית מכחיש את עבודת השאם ואני ואת טענת התשלום לו שלא הוכחה.

בחקירתו הנגדית ציין השאם כדלקמן:

הוא קבלן עצמאי ובעל עוסק מורשה (עמ' 38 לפרו' ש' 6-8).

הוא התחיל לעבוד תחילה ביחידת המשרד וביחידה הקטנה (עמ' 38 לפרו' ש' 16-18). ביחידה השלישית הוא ביצע עבודות גבס (עמ' 38 לפרו' ש' 31-31).

הוא עשה את עבודות הגבס ביחידה השלישית כעזרה לראאד חמזה, שגם עבד מטעם התובע שם (עמ' 39 לפרו' ש' 1-3)

הוא עבד במקביל לראאד חמזה (עמ' 39 לפרו' ש' 9).

לשאלה מי ביצע את צבע הפנים ביחידות, השיב שגם הוא וגם ראאד (עמ' 39 לפרו' ש' 11).

הוא לא בנה את המחסן המצוי בחזית ביתם של הנתבעים, הגם שהתובע אומר כי הוא בנה אותו (עמ' 39 לפרו' ש' 29-32).

הוא פירט את העבודות שביצע בחקירתו הנגדית. כשנשאל שחלק מהעבודות כלל לא פורטו בתצהירו של התובע, השיב כי יתכן שהנתבע לא דיווח לו על כך (עמ' 40 לפרו' ש' 6-7).

לשאלה מי סיפק את החומרים לעבודתו השיב שהתובע (עמ' 40 לפרו' ש' 8).

הוא השיב כי העבודה התבצעה בשלבים. כשנשאל אם כך כיצד ידע לקבוע את המחיר מראש, כפי שציין בתצהירו, השיב כי ידע לתמחר את העבודות (עמ' 40 לפרו' ש' 23-25).

התובע בחקירתו הנגדית ציין אודות עבודתו של השאם כדלקמן:

יכול להיות שהוא טעה כשייחס לו את בניית המחסן (עמ' 59 לפרו' ש' 18-21) .

כשנשאל האם השאם עבד אצלו כפועל יומי או כקבלן עצמאי, השיב שכקבלן עצמאי, אם כי לעתים שכר אותו ליומיות, ואף שילם לו לפי ימי עבודה (עמ' 92 לפרו' ש' 1-4).

הנתבע בחקירתו הנגדית ציין אודות השאם כדלקמן:

הוא מכיר אותו אך הוא מעולם לא היה בבית שלו ולא ביצע בו או בחצרו עבודות כלשהן (עמ' 184 לפרו' ש' 11-16).

לטעמו, השאם בגרסתו בתצהירו ובחקירתו הנגדית שיקר (עמ' 184 לפרו' ש' 19). השאם ביצע עבודות בבית אביו וגם אז לא גמר את העבודה (עמ' 184 לפרו' ש' 24-25).

לאחר שאני בוחן את העדויות שבפניי לא שוכנעתי כי השאם עבד ביחידות הדיור של הנתבעים ו/או כי שולם לו שכר ע"י התובע.

להלן טעמיי:

1. אין התאמה בין העבודות שתיאר השאם בתצהירו הקצר לבין מכלול העבודות שביצע, כעולה מחקירתו הנגדית.

סתירה זו פגמה במהימנות גרסתו.

2. אפילו אין התאמה בין מה שהתובע טוען כי השאם ביצע לבין מה שהשאם אישר כי ביצע. דוגמא בולטת - התובע בתצהירו ייחס לו בניית מחסן בחצרי הנתבעים, השאם הכחיש זאת, והתובע הודה כי יתכן שטעה, כמפורט לעיל.

3. טען השאם בחקירתו הנגדית כי עבד שם במקביל לראאד חמזה ועזר לו בעבודתו (אליו נתייחס להלן), אולם ראאד חמזה לא הזכירו בתצהיר עדותו הראשית ובחקירתו הנגדית, וגם זה אומר דרשני.

4. חלק ניכר מהעבודות שמייחס השאם לעצמו בוצעו למעשה ע"י העד סוויסה כגרסתו, שהיה יותר מהימן בעיניי, דוגמת עבודות הצבע, הקרמיקה ועבודות האבן.

5. התובע גם לא ידע להגדיר בוודאות האם בעבודות הנדונות עבד אצלו השאם כקבלן עצמאי או כפועל יומי, וכן לא שלל שהעסיק אותו בשני הכובעים הנ"ל.

בכל אופן ובכל מקרה, לא צירף כל אסמכתא לתשלום להשאם.

6. בנסיבות אלה גם האמנתי לנתבע שעדותו היתה חד משמעית, הן בתצהירו והן בחקירתו הנגדית, כי השאם לא עבד בחצריו כלל ועיקר.

לאור כל האמור לעיל אני קובע כי התובע אינו זכאי לסכום כלשהו בגין תשלום נטען להשאם בהעדר הוכחה וכמפורט בהרחבה לעיל.

יג. תשלום לקבלן שיפוצים וגבס בשם ראאד חמזה

טוען התובע בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 15.4) כי שילם לקבלן שיפוצים וגבס בשם ראאד חמזה (להלן: "חמזה") סך של 20,000 ₪ כשכר עבודה לו ולשני עובדיו, בגין ביצוע עבודות שונות בבית הנתבעים וביחידות הנוספות. השכר חושב לפי מספר ימי עבודה שעבדו חמזה ופועליו בשטח.

הנתבע צירף כנספח י' לתצהירו צילומי שני שיקים על סך כולל של 11,680 ₪, שניתנו לגרסתו לחמזה על חשבון עבודתו.

חמזה גם נתן תצהיר עדות ראשית (ת/5) בו ציין כדלקמן:

הוא מהנדס אזרחי במקצועו, ועד סוף 2009 עסק כעצמאי בביצוע עבודות בניה, שיפוצים וגבס.

בשנים 2008-2009 ביצע עבודות שיפוצים וגבס במסגרת עסקו של התובע. בשנת 2009 ביצע לפי בקשת התובע עבודות בניה בביתם וביחידות הדיור בחצרם של הנתבעים (העבודות פורטו בתצהיר). בעבור העבודות הוא קיבל מהתובע סכום של 20,000 ₪ בהסכמת הנתבע.

הנתבע בתצהיר עדותו הראשית הכחיש את האמור (סעיף 23.6).

בחקירתו הנגדית ציין הנתבע אודות עבודתו של חמזה כדלקמן:

חמזה הוא למעשה שותף בעסק בשם רז עבודות גמר, כעולה מרישומי רשם השותפויות ותעודת עוסק מורשה של מע"מ (נ/6, נ/7, נ/8).

הוא הכניס את חמזה כשותף כדי שעסק השותפות יוכל להיות רשום כקבלן רשום ברשם הקבלנים, דבר המחייב צירוף מהנדס לשותפות, וחמזה הוא כזה (ראה נ/8). יחד עם זאת, חמזה עבד אצלו בעסק כשכיר והוא קיבל תלוש שכר (עמ' 47 לפרו' ש' 16-33; עמ' 48 לפרו' ש' 1-3).

כשנשאל מדוע היה צריך לשלם לחמזה כסף אם הוא שכיר בעסק והוא מקבל את שכרו באמצעות תלוש, השיב: "כיוון שבעבודה של איתן היו כל מיני אילתורים... ראאד הביא איתו פועלים לעבוד... הפועלים של ראאד לא קיבלו תלוש. אני שילמתי בגלל שלראאד לא היו אמצעי חשבונית..." (עמ' 58 לפרו' ש' 21-26).

לשאלה מדוע לא צירף תלושים של חמזה השיב שהוא לא צירף אותם כיוון שמה שהוא שילם לחמזה פורט בתצהירו של חמזה (עמ' 58 לפרו' ש' 27-28).

כשנשאל מדוע הגדיר אותו בתצהיר כקבלן שיפוצים הסביר כי הגם שחמזה היה אדם עצמאי הרי עדיין מותר לו לעבוד כשכיר (עמ' 58 לפרו' ש' 31-32; עמ' 59 לפרו' ש' 1-3).

חמזה בחקירתו הנגדית ציין כדלקמן:

בתקופה הנטענת היה עצמאי וניהל ספרים (עמ' 33 לפרו' ש' 23-29).

לדבריו הוא ניהל יומני עבודה בביצוע העבודות בביתם של הנתבעים ובחצריהם, אך הוא לא הביא אותם (עמ' 34 לפרו' ש' 16-18).

הוא פירט את העבודות שביצע בביתם של הנתבעים (עמ' 34-35).

הוא מאשר את מוצגים נ/6, נ/7, נ/8 כמפורט לעיל, והגדיר את עצמו כשותף של התובע (עמ' 36 לפרו' ש' 5-14).

כשנשאל מדוע אם הוא שותף של התובע, התובע צריך לשלם לו, וציין כי יש עובדים שמקבלים תלושי שכר והוא שילם לעובדים. הדרישה של ה- 20,000 ₪ היא תשלום לעובדים (עמ' 36 לפרו' ש' 15-21).

לגרסתו, העובדים עבדו בתלושים, ואין לו הסבר מדוע לא צורפו תלושי השכר של העובדים (עמ' 36 לפרו' ש' 29-31; עמ' 37 לפרו' ש' 1-3).

יצוין כי הנתבעת העידה בחקירתה הנגדית כי ידוע לה שחמזה ביצע עבודות בביתם, והעבודה היחידה שהיא יכולה לומר בודאות זה בניית המחסן בכניסה לבית שכן היא ראתה את הבניה בבניין (עמ' 144 לפרו' ש' 29-32; עמ' 145 לפרו' ש' 1-3).

הנתבע בחקירתו הנגדית ציין אודות עבודתו של חמזה כדלקמן:

הוא מאשר כי חמזה בנה מחסן בחזית ביתו וביחידה השלישית הוא עשה עבודות גבס (עמ' 181 לפרו' ש' 31-32).

חלק מהחומרים לעבודתו של חמזה סופקו ע"י התובע (עמ' 182 לפרו' ש' 11-13). כשנשאל האם התובע אמר לו שהוא משלם לחמזה כסף ותמורת זאת הוא מקזז את הסכום מההתחשבנות ביניהם, השיב: "לא זכור לי כזה דבר. אף פעם לא הגענו למצב שאנו יושבים על סכום התחשבנות מפורטת" (עמ' 182 לפרו' ש' 17-18).

יחד עם זאת, הוסיף ואמר: "יכול להיות מאד שהסקנו שנינו שזה יקוזז מהחשבון שהוא חייב לי, אבל הוא מעולם לא הציג בפניי חשבון עבודות של ראאד ולא של חומרים שהוא סיפק בזמנו" (עמ' 182 לפרו' ש' 21-23).

הוא מאשר שחמזה עבד בחצריו עם כ- 2 פועלים. הוא לא זוכר במדויק את מספר הימים שחמזה עבד, אך הוא מעריך ש- 10 ימים נראה סביר (עמ' 182 לפרו' ש' 26-27).

הוא מאשר כי ראאד ביצע פעולות נקיון, הריסה וכד', כמפורט בחקירתו הנגדית (עמ' 182 לפרו' ש' 28-32; עמ' 183 לפרו' ש' 1-3).

כשנשאל האם הוא מעריך את עבודתו של חמזה ב- 10,000 ₪, השיב: "או שכן או שלא" (עמ' 183 לפרו' ש' 8).

לאחר ששקלתי את העדויות שבפניי, שוכנעתי לקבוע כי הוכח לי שהתובע שילם לחמזה סכום של 11,680, סכומי השיקים נספח י', אך לא מעבר לכך.

טעמיי הם כדלקמן:

1. גם הנתבע מודה כי חמזה ביצע עבורו עבודה לא קטנה במשך כ- 10 ימים, עם שני פועלים, כמפורט לעיל, זאת בניגוד להכחשתו הגורפת בתצהיר עדותו הראשית.

2. לא פסקתי לתובע את מלוא דרישתו בנדון, שכן סבורני שלא הוכיח את מלוא התשלום הנטען לחמזה, בין על דרך של תלושי שכר, של חמזה והעובדים, שלא צורפו, ובין אם על דרך של אסמכתא אחרת, למעט צירוף שני השיקים נספח י' לתצהיר התובע. הגם ששני השיקים אינם לפקודתו של חמזה אלא לפקודת צדדי ג' (שיק אחד על סך של 6,680 ₪ לפקודת אמלי ראאד, ושיק שני לפקודת אימן אבו ריא, עו"ד, על סך של 5,000 ₪), לא נסתרה גרסתו של התובע כי תשלומים אלו ניתנו לחמזה כתשלום בעבור עבודות בביתו של הנתבע.

3. בנסיבות אלה לא שוכנעתי ליתן לתובע יותר ממה שהוכיח באמצעות התשלום לחמזה, במיוחד לנוכח ערפול גרסתו לעניין השותפות ו/או קבלן עצמאי ו/או מעמדו כשכיר של חמזה, כמפורט לעיל בחקירות הנגדיות.

על כן, לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי יש לזקוף לזכותו של התובע בתובענה זו סך של 11,680 בעבור התשלום לחמזה.

יד. תשלום מזומן לנתבעים

טוען התובע בתצהיר עדותו הראשית כי נתן לנתבעים סך של 5,000 דולר במזומן (סעיף 15.5).

בחקירתו הנגדית אישר כי אין לו אסמכתא על משיכת הכספים, וגם אין לו אסמכתא מדוע לא ציין זאת בכתב התביעה (עמ' 193 לפרו' ש' 10-14).

הנתבע בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 23.17) מכחיש זאת, ובחקירתו הנגדית אף הוסיף כי מעולם התובע לא נתן לו כספים במזומן (עמ' 188 לפרו' ש' 19).

לאחר שבחנתי את הראיות בנדון שוכנעתי כי התובע לא הוכיח תשלום מזומן לנתבעים בשיעור של 5,000 דולר.

תמוה בעיניי גם מדוע סכום זה מופיע רק בתצהיר עדותו הראשית של התובע, אך לא בכתב תביעתו?!

טו. זקיפת סכום נוסף בשיעור של 3,500 ₪ לטובת התובע

הנתבע בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 23.19.1) מודה בקבלת שיק על סך של 3,500 ₪ מהתובע, כהחזר לקופה קטנה, בתאריך 8.1.08.

היות וסבורני, כפי שהבהרתי לעיל, שהנתבע לא הוכיח את סוגיית הקופה הקטנה, מן הראוי לזקוף סכום זה שמודה בו הנתבע לטובת התובע, וכך אני מורה.

טז. הלוואה בשיעור של 53,148 ₪

מציין התובע בתצהירו (סעיף 15.7), כי מעבר לכל התשלומים שפירט בתצהירו גם נתן לנתבעים סכום של 53,148 ₪ בהתאם לשיקים שהעתקם צורף כנספח י"ג לתצהירו.

עיון מנספח י"ג מלמד כי היתה התייחסות בפס"ד זה לעיל, למרבית השיקים נשוא התשלום הנטען האמור, למעט שיק אחד, שצריך לזקוף לזכות התובע, כדלקמן:

שיק על סך 3,500 ₪ לפרעון ביום 8.1.08 - נלקח בחישוב בסעיף ט"ו לעיל.

שיק על סך 3,648 ₪ לפרעון ביום 20.7.07, אושר ע"י הנתבע כשיק שהתקבל מהתובע במסגרת הקשר העסקי ביניהם, שהיה אמור להתחיל כעבור מספר ימים (בתאריך 1.8.07). הנתבע אמנם ציין בחקירתו הנגדית כי קיבל את השיק בעבור החזר כספים ששילם להשכרת רכב לצורכי עבודתו מכרטיס האשראי שלו (עמ' 150 לפרו' ש' 9-13), אולם לא צירף כל אסמכתא לכך (דוגמת ספח התשלומים של כרטיס האשראי).

על כן לטעמי יש לזקוף סכום זה לזכות התובע.

שיק על סך 16,000 ₪ לפרעון ביום 15.11.07 - נלקח בחשבון כמפורט בסעיף 72(ו) לעיל.

שיק על סך 10,000 ₪ לפרעון בתאריך 14.11.07 - נלקח בחשבון כמפורט בסעיף 72(ו) לעיל.

שיק על סך 20,000 ₪ לפרעון ביום 29.10.08 - נלקח בחשבון ברשימת התשלומים על סך של 281,000 ₪ (נספח 3 לנ/35), כמפורט בסעיף 72(א) לעיל.

על כן, מתוך סכום של 53,148 ₪, שטוען התובע כי נתן לנתבעים כסכום נוסף ובנפרד, יש לקחת בחשבון רק סך של 3,648 ₪, כמפורט לעיל.

74. אם נסכם את הסכומים המוכחים ששולמו ע"י התובע לנתבעים (במישרין או באמצעות צדדי ג') כמפורט בסעיפים 72-73, נמצא כי התובע הוכיח ששילם סכום כולל של 501,692 ₪.

75. נזכיר כי התובע היה צריך לשלם לנתבע בתקופת העבודה או הקשר העסקי ביניהם, סך של 625,000 ₪ כשכר, בהתאם לקביעתי לעיל.

התובע כאמור הוכיח כי שילם לנתבעים סך של 501,692 ₪ בלבד.

בנסיבות אלה, ולאור טענת הקיזוז של הנתבעים, שנמצאה מוצדקת, התוצאה היא שהנתבעים לא חייבים לתובע דבר אלא ההיפך, התובע לכאורה עוד צריך להשלים ולשלם לנתבע סכום ניכר (ההפרש בין הסכומים), וזאת אף מבלי להיכנס לשאלת הזכאות לסכומים נוספים הנובעים מיחסי עובד מעביד שבין הצדדים, אם וככל וייקבע כך ע"י ביה"ד לעבודה.

יחד עם זאת, על ההפרש איני קובע קביעה אופרטיבית, שכן לא עומדת בפניי תביעה שכנגד על כך מצד הנתבעים.

76. בנסיבות אלה דין התביעה להידחות וכך אני מורה.

77. אני מחייב התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪, שישולמו תוך 30 ימים מיום מתן פסה"ד, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסה"ד ועד ליום התשלום המלא בפועל.

78. המזכירות תעביר פס"ד זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ה' תשרי תשע"ד, 09 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.