27 בדצמבר 2012

רקע:

תביעה זו באה לעולם, בעקבות סכסוך שכנים מתמשך.

התובע הגיש תביעתו כנגד הנתבע ביום 30.09.09, והנתבע הגיש תביעה שכנגד ביום 15.12.09

התביעה העיקרית עוסקת בטענות התובע בנוגע לזיהום כניסת ביתו, ומניעת כניסת התובע

לחצר המשותפת של הבניין, לכאורה.

התביעה שכנגד עוסקת בכמה נושאים עיקריים. כשהעיקרי שהם הינו לשון הרע.

טענות נוספות העולות בתביעה שכנגד הינן חניית רכבו של התובע במקום אסור, ובקשה מבית

המשפט כי יורה לתובע להפסיק לשפוך את מי שטיפת ביתו מהמרפסת.

תיאור התביעה:

התובע מתאר את השתלשלות העניינים, אשר לטענתו הובילה לזיהום דלת ביתו על ידי הנתבע, בצואה.

ביום 18.5.07 עת יצאו התובע ואשתו מביתם בדרכם לשדה התעופה, ראו כי הודבק לדלת דירתם

מכתב אשר השאיר הנתבע בו כתב כי הביוב שלו נסתם וכתוצאה מכך "שוחת הביוב (של הנתבע)

עלתה שוב על גדותיה".

לטענת התובע, הוא פנה לבעלה המנוח של השכנה, סלימה גלוש, בבקשה כי ידאג לתיקון הביוב,

אולם כאשר הגיע צוות מתקנים למקום היו דלתות החצר נעולות, ובכך נמנעה כניסת המתקנים

לחצר, לשם ביצוע התיקון.

התובע מפנה לפסק דינה החלקי של כבוד השופטת ערקובי מיום 4/7/07 בו נקבע כי על הנתבע למסור

את מפתחות החצר לתובע.

לטענת התובע, עם שובו מחו"ל, ביום 26.5.07, גילו הוא ואשתו, לתדהמתם את דלת ביתם והכניסה

לבית מרוחים בצואה.

כאמור לעיל המתקנים הגיעו ביום 5.6.07 אך דלתות החצר היו נעולות, התובע טוען כי נאלץ

לפצותם בגין כך.

כן עתר התובע בבקשה לחייב את הנתבע לכתוב מכתב התנצלות, בהתאם להוראות סעיף 9א' (2)

לחוק לשון הרע תשכ"ח- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") לתובע ולדיירי הבניין, בו יתנצל

על התנהגותו.

נקודה נוספת המועלית בכתב התביעה, הינה רצונו של התובע להתנתק מהמערכת הסולרית

אליה מחוברים חלק מדיירי הבניין. התובע טוען כי המערכת סובלת מתקלות חוזרות והשימוש בה

איננו רציף ולכן ביקש להתנתק מהמערכת וליצור מערכת אישית משלו.

סיכומו של דבר, התביעה הינה בגין טענות השלכת צואה על דלת ביתו של התובע, ובגין מניעת

כניסה לחצר המשותפת לשם תיקון, דרישה למכתב התנצלות, והתנתקות מהמערכת הסולארית.

ההגנה:

הנתבע מכחיש כי מרח צואה על דלת ביתו של התובע.

עוד טוען הנתבע כי בתקופה הרלוונטית מפתחות החצר לא היו בידיו אלא בידי שכן אחר בבניין.

לטענת התובע, הנתבע נמנע מלתקן את הנזילה בביוב והסתימה נעשתה בכוונה. כן טוען הנתבע כי

התובע שלח מכתבים לעירייה במטרה להכפיש את שמו.

התביעה שכנגד:

הנתבע הגיש תביעה שכנגד, בטענות של לשון הרע, פגיעה ביצירותיו, בכבודו ובשמם הטוב שלו

ושל אשתו.

הנתבע טוען כי התובע הכפיש את שמו ואת שמה של אשתו בנוכחות שכניהם ועוברי אורח.

לטענתו, התנהלות זו של התובע, גרמה לו נזקים נפשיים ופגעה בעבודתו העיתונאית.

הנתבע דורש כי התובע יתנצל בפניו ובפני אשתו.

הנתבע מתאר הליך שהתנהל לפני המפקחת על הבתים המשותפים בעקבות חניית רכבו של התובע,

במשך תקופה ארוכה באופן שמנע מהדיירים שימוש בחנייה.

לטענת הנתבע, הצדדים הגיעו להסדר פשרה הקובע כי התובע יפנה את מקום החנייה שתפס.

לטענת הנתבע, התובע אומנם פינה את רכבו מהחנייה אולם חזר להחנות את רכבו שם כעבור

מספר ימים.

משכך, דורש הנתבע כי התובע ישלם פיצוי בגין שימוש ייחודי ברכוש המשותף בעת שהחנה את

רכבו למרות הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין אצל המפקחת על הבתים המשותפים.

כן מבקש הנתבע מבית המשפט שיורה לתובע להפסיק לשפוך את מי שטיפת ביתו מהמרפסת

בניגוד לתקנות הרשות המקומית.

דיון והכרעה:

התביעה העיקרית:

התביעה העיקרית נסובה על טענות בדבר השלכת צואה, לכאורה, על דלת ביתו של התובע, ובדבר

מניעת כניסה לחצר המשותפת לשם תיקון.

השלכת צואה על דלתו של התובע:

תחילה, אבחן האם עובדתית השליך הנתבע צואה על דלת דירתו של התובע, כפי שנטען.

לצורך כך, הובאו עדויות הן של בעלי הדין עצמם והן של בעלי דין חיצוניים.

השכן, מר שמר, בא להעיד מטעם התביעה. מר שמר טען כי ראה במו עיניו את הנתבע שופך דלי מלא ביוב וצואה על דלתו של התובע. מר שמר נחקר בחקירה נגדית, לפני, בישיבת יום 2.7.12, ואישר כי ראה במו עיניו את הנתבע מבצע את המעשה. הוא אמר מפורשות, בעמ' 19 לפרוטוקול, שורה 30, כי אף פנה בדברים אל הנתבע ונזף בו: "דיברתי איתך, שאלתי אותך מה אתה עושה". בהמשך עדותו, עמ' 20 לפרוטוקול, אמר מר שמר מפורשות בשורה 8: "ראיתי אותך במו עיניי שופך את הביוב על הדלת". הוא אף היטיב לתאר את גודל הדלי שהחזיק הנתבע בידו, צבעו וכמות תכולתו. העד סיכם עדותו במילים המפורשות: "כשיצאתי מפתח ביתי, היית עסוק בשפיכה. ראיתי זאת במו עיניי. אני מתקן, לא הבנתי את השאלה. ראיתי אותך שופך את הביוב, שאלתי אותך מה אתה עושה ובאותו רגע הודית בפניי שאתה עושה זאת, וגם התרעמת בפניי על כל מה שהיה ביניכם".

עדות זו מדברת בעד עצמה. היא עוררה אמינות, גם אם לא היו מצורפות אליה התמונות שצילם מר מיכאלי, התובע, והמתארות את הדלת המגואלת בצואה.

הגב' פטריסיה מיכאלי, רעייתו של התובע, העידה בעמ' 24 לפרוטוקול, שורות 23-21: "אני התעוררתי בוקר אחד ומצאתי צואה על הדלת שלי, על הרצפה, על העציצים. חזרתי מחו"ל באותו בוקר, בלילה קודם, ולא הבנתי מה קרה אצלנו בבית. זה היה מחריד".

גם מר מיכאלי, התובע, חיזק בעדותו את הטענה כי מצא את דלתו מרוחה בביוב. הוא אישר כי לא ראה באופן אישי את הנתבע שופך זאת, אבל העיד כי ראה את הנתבע ואשתו עומדים ומגחכים בחצר, וידע כי הם האחראים לכך (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 28-26).

אני מאמינה כי המעשה התרחש כפי שתיארו התובע ועדיו. העדויות היו משכנעות. הראיות, לרבות התמונות שהוצגו, מלמדות כי אכן נעשה המעשה הנטען על ידי הנתבע.

לא רק בעלי הדין העידו, אלא שכנים נוספים במבנה, גם עדים מטעמו של הנתבע. העידו הנתבע ורעייתו, וכן מר ביטון, עד ההגנה. מהעדויות שנשמעו התחוורה תמונה של יחסי שכנות קשים, וניתן הסבר מסוים להתנהלות של הנתבע, אשר הביאה אותו למעשה כה קיצוני.

מסתבר כי בין השכנים בבניין לא שוררת תמימות דעים באשר לחלוקת השימוש בשטחים המשותפים. בור הספיגה מצוי בחצר שבשליטת התובע ורעייתו. חצר זו מגודרת והמפתח אליה מצוי בשליטת התובע ורעייתו. כאשר בור הספיגה נסתם, עולה הביוב על גדותיו. לנתבע ולרעייתו אין גישה לבור הביוב, ואין להם אפשרות להיכנס לשטח המגודר ולתקן את הטעון תיקון. הם תלויים ברצונו הטוב של התובע בעניין זה.

מהעדויות של כלל הצדדים עלה, כי 10 ימים לפני אירוע שפיכת הביוב, נסעו התובע ורעייתו לחו"ל. עם צאתם לשדה התעופה, הם מצאו פתק על דלתם, לפיו הביוב סתום ונדרשת עזרתם. התובע העיד, בעמ' 24 לפרוטוקול, שורות 30-26: "אתה שמת פתק על הדלת שלנו, כאשר באותו בוקר יצאנו לחו"ל. ב-18.5 נסענו לחו"ל וכשהיינו בדרך למטה למונית, מצאנו פתק על הדלת שיש סתימת ביוב בחצר. למרות שמאוד מאוד מיהרנו, נכנסנו לשכן עלי גלוש ז"ל. ביקשתי ממנו לטפל באופן בהול במקרה הזה, כי היינו בדרך לחו"ל, ולא יכולנו לטפל. המונית היתה למטה". בהמשך טען מר מיכאלי כי מר גלוש לא יכול היה לטפל בבעיה, משום שהנתבע ורעייתו החזיקו בחזקתם את המפתחות, או כלשונו: "פלשתם לשטח לא שלכם" (עמ' 25, שורה 3).

התמונה המצטיירת היא כי התובע ורעייתו נסעו לחו"ל, מתוך חוסר התחשבות מוחלט בבעיה שנוצרה בבור הספיגה. הם היו מודעים לכך שבור הספיגה הסתום עשוי לגרום נזק לנתבע, אולם לא התעכבו לטפל בכך, לטענתם משום שמיהרו. הם סברו כי השכן עלי גלוש ז"ל יטפל בכך, ויצאו לדרכם מבלי שטרחו לוודא זאת.

בעידן הכפר הגלובלי, נסיעה לחו"ל אינה מונעת מאדם יכולת התקשרות וטיפול בסוגיות נחוצות המתרחשות אלפי מילין ממקום הימצאו. אם התובע ורעייתו ידעו בוקר נסיעתם כי קיימת בעיה בבור הספיגה, היה עליהם להשקיע יתר עניין בשאלה האם הבעיה טופלה. טענתם כי ציינו זאת בפני השכן עלי גלוש בשעה שהמונית ממתינה לקחתם לשדה התעופה, אינה פוטרת אותם מאחריות לעניין זה.

הנתבע ורעייתו תיארו לפני את תסכולם מאותם עשרה ימים בהם התגוררו בבית בו הביוב סתום ועולה על גדותיו. חשוב לציין זאת, שכן זהו הרקע למעשה החריג שביצע הנתבע. הנתבע ורעייתו חשו באותם ימים כי הם מוצפים בביוב וכי הצפה זו היא באשמת התובע ורעייתו. הנתבע ביקש להטעים את התובע מקצת מן הטעם שהיה מנת חלקו באותם ימים.

צר כי יחסי השכנות בין הצדדים הגיעו עד כדי כך. איש אינו נקי מאחריות. גם התובע היה צריך לוודא שהבעיה בבור הספיגה מטופלת ולאפשר לנתבע ולרעייתו ליהנות ממגורים סבירים ונטולי ביוב בזמן היעדרו. עם זאת, התסכול והזעם של הנתבע ורעייתו היו אמורים להיות מנותבים למסלול נורמטיבי יותר מאשר פעולה קיצונית כגון זו שננקטה.

יצוין כי מבחינה טופוגרפית, דירתו של הנתבע מצויה בקומה ראשונה, ואילו דירת התובע בקומה מעליו. בכל מקרה של סתימה בבור הביוב, סובלים הנתבע ורעייתו במישרין מן התוצאות.

לכך מצטרפות עדויות וטענות על התנהגות קשה של התובע כלפי משפחת הנתבע במישורים אחרים, כמו למשל טענות על מי שטיפת רצפה המושכלים ממרפסת ביתו של התובע בקומה העליונה אל עבר חלונותיו ודירתו של הנתבע, בקומה התחתונה. כמו כן הושמעו טענות על מקום חניה, שלכאורה גזל התובע מאת השכנים.

כל הנושאים האלה נדונו כבר בערכאות אחרות, ואני מציינת זאת אגב אורחא כדי שתתקבל תמונה מלאה של הסכסוך החריף בין הצדדים.

עובדתית, אני קובעת כי הנתבע ביצע את המעשה שיוחס לו. אני קובעת כי הנתבע נדחף לעשות זאת עקב מחדלו של התובע מהתייחסות לבעיית ביוב בבית הנתבע. לכך תהיה השלכה על קביעת גובה הפיצוי, אולם אין בהתנהלות זו של התובע כדי להפטיר את הנתבע לחלוטין מאחריותו. הנתבע יכול וצריך היה לנקוט צעדים נורמטיביים יותר לפתרון הבעיה, כפי שציינתי לעיל.

נבחן את המשמעות המשפטית של ההתנהלות שתוארה לעיל.

סעיף 44 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודות הנזיקין") דן בעוולה "מטרד ליחיד" וקובע:

"(א) מטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהל בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפוסים על ידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם...."

מהוראת הסעיף האמור עולה כי שלושה הם יסודותיה של עוולת המטרד ליחיד שבהתקיימם קמה לתובע זכות תביעה בגין עוולה זו.

1. התנהגות או פעילות אקטיבית של הנתבע.
2. פגיעה באינטרס התובע – קרי הפגיעה לשימוש סביר במקרקעין או הנאה סבירה מהם.
3. הפרעה של ממש באינטרס המוגן של התובע.

[ראה: המלומד ד. קרצ'מר "מטרדים", בעריכת ג. טדסקי, עמ' 41].

אין חולק על כך כי פעילותו של הנתבע, השלכת צואה בפתח ביתו של התובע, הינה פעילות

אקטיבית אשר הוא ביצע בעצמו.

באשר ליסוד השני הנדרש – פגיעה באינטרס התובע, אין ספק כי לכל אדם אינטרס ועניין רב בהגנה

על ביתו הפרטי מפני פגיעה פיזית כלשהי.

אדם אשר פוגע בשטחו הפרטי של פלוני נמצא מעוול כלפיו, וחב כלפיו בשל מטרד ליחיד.

היסוד השלישי הדרוש להיווצרותה של עוולת המטרד ליחיד הוא קיומה של הפרעה של ממש

לשימוש סביר במקרקעין או הנאה סבירה מהם.

הדרישה היא להפרעה של ממש:

"אפילו אם ההפרעה היא מסוג ההפרעות המוכרות ע"י כולי עלמא כהפרעות המולידות אחריות

בשל מטרד- לא תקום אחריות בגינה אם היא קלת ערך…"

(ד' קרצ'מר, דיני הנזיקין בעריכת ג' טדסקי-מיטרדים (תשמ"ב) עמ' 59).

בע"א 44/76 אתא חברה לטקסטיל בע"מ נ' שוורץ פ"ד ל (3) 785 בעמ' 795,796 כי סבירות ההנאה

מן המקרקעין נבחנת על פי אמת מידה אובייקטיבית בהתחשב בטיב הנכסים והשימוש שנעשה

בהם, הסביבה בה הם מצויים והחברה השוכנת בה.

בענייננו, אין ספק כי טענות להשלכת צואה בפתח ביתו של התובע נכנסות בגדר, לקריטריון השלישי

ועל פי כל אמת מידה אובייקטיבית מדובר על הפרעה ממשית וקיצונית אשר מונעת

הנאה ושימוש במקרקעין.

כן יש לבחון האם ההתנהלות דנן נחשבת בגדר עוולת הסגת גבול.

עוולה זו מוגדרת בסעיף 29, הסגת גבול במקרקעין לפקודת הנזיקין:

"הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".

סעיף 30, חובת הראיה, לפקודת הנזיקין:

"בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין- על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין".

השלכת צואה היא בחזקת הפרעה למקרקעין במובן סעיף 29 לפקודת הנזיקין ועל הנתבע על פי

סעיף 30 לפקודת הנזיקין להוכיח כי מעשה שעשה לא היה שלא כדין.

במקרה דנן, אין ספק כי השלכת צואה על דלתו של התובע הינה הפרעה גסה לשימוש במקרקעין וכניסה שלא כדין למקרקעין, מדובר על זכות קניינית אשר נפגעה.

נטל ההוכחה על פי סעיף 30 רובץ על כתפי הנתבע, אולם הנתבע, למעט הכחשה מצדו, לא דאג

להוכיח כי המיוחס לו איננו נכון. כפי שקבעתי עובדתית, הוכח להנחת דעתי כי הנתבע עשה את המעשה המיוחס לו. הרקע למעשה, כפי שבואר לעיל, הוא חוסר האונים של הנתבע ורעייתו, אשר סבלו מהצפת ביוב בביתם למשך עשרה ימים ארוכים, כאשר כל אותה תקופה התובע, אשר היה מודע לבעיה, שוהה בחו"ל.

לעניין זה יפה ההגדרה בסעיף 64 גרם נזק באשם בפקודת הנזיקין:

" 'אשם' הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק...."

המבחן הכללי לקיומו של קשר סיבתי קבוע ברישא של סעיף 64 לפקודת הנזיקין לפיו, ייחשב אדם כגורם לנזק באשמו, אם היה האשם (מעשהו או מחדלו המהווים עוולה) "הסיבה או אחת הסיבות לנזק".

גרסת התובע נתמכה בעדותה של הגברת סלימה גלוש אשר תיארה בתצהירה את התנהגות הנתבע:

"בתאריך 36.05.07 (יום שבת) בבוקר יצאתי מהבית למסדרון, וראיתי כי דלתה של משפחת מיכאלי מרוחה בצואה גם על רצפת פתח הדלת והשטיח ערימת צואה וטינופת. לא הבנתי מה קרה, והערתי אותם משנתם. דורית וצור שיזף עמדו באותו זמן בחצר בקומה התחתונה, תוך שהם צוחקים בעלז ובלגלוג כלפי מיכאלי ואשתו. בתי יצאה החוצה ושאלה את שיזף איך הם מעיזים לעשות דבר כזה. התגובה הייתה: 'זה לא עניינך, עופי הביתה".

התובע הוכיח את רכיבי העוולה הן מטרד ליחיד והן על פי סעיף 64 לפקודות הנזיקין גרם נזק באשם. עקב מעשהו של הנתבע נגרמו לתובע נזקים ועוגמת נפש, המצדיקים פיצוי.

יחד עם זאת, אין לנתק את אחריותו של התובע עצמו למקרה. התובע לא רווה נחת כאשר מצא את דלתו מרוחה בצואה, אולם יש לשער כי גם הנתבע ורעייתו סבלו קשות מביוב שעלה על גדותיו והציף את ביתם, עקב חוסר ההתחשבות ומניעת הפתרון הנכון על ידי התובע.

נושא מניעת הכניסה לחצר המשותפת התעורר אגב אורחא בהליך שלפניי, שכן עניין זה גרם לכך שהביוב עלה על גדותיו ולא טופל. סוגיה זו נדונה בבית המשפט לפני חברתי, כב' השופטת רחל ערקובי. הצדדים הודיעו כי הכרעתה מצויה כעת בערעור בבית המשפט המחוזי הנכבד. משכך, לא לי לחוות דעתי בסוגיה זו, אפילו לא אגב אורחא. הכרעתי נדרשת אך ורק בנושא הביוב.

יחסי שכנים הינם נושא סבוך, אולם כאשר פורץ סכסוך, ראוי כי פעולות הדדיות לא יגלשו לכלל ביצוע עוולות. רשויות החוק אמונות על אכיפת הסדר, והן הגורם הנכון אליו יש לפנות במידת הצורך. עשיית דין עצמית, כפי שנעשה כאן, באופן כה בוטה, אינה ראויה.

באיזון העדין בין מעשהו החריג של הנתבע מצד אחד, ובמחדלו החמור של התובע מצד שני, אני רואה לנכון לקבוע כי על הנתבע לפצות את התובע, בשל המעשה נשוא התביעה הראשית, בשיעור של 5,000 ₪.

התביעה שכנגד:

בפרק זה בדומה ליתר פסק הדין, ייקרא התובע שכנגד – "הנתבע" והנתבע שכנגד "התובע".

לשון הרע:

אין כל עוררין על החשיבות העליונה של האדם לשמירה על שמו הטוב ועל הצורך להגן על זכות זו כערך יסוד הראוי להגנה. אף במשפט העברי כבר נקבע כי "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" (בבא מציעא, נח (ב)).

בתצהירה של גברת סלימה גלוש נכתב בסעיף 4:

"מיכאלי אמר לצור שיזף 'אני עוד אאכיל אותך בחרא הזה שמרחת לי על הדלת".

כב' השופט אהרן ברק דן במשמעות הזכות של אדם להגנה על שמו הטוב וקבע:

"כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי. מקורותינו מציינים, כי 'לשון הרע הורגת', וכי כל המלבין את פני חברו ברבים 'כאילו שופך דמים', ואפילו סלח אדם עליו הוצא לשון הרע, הריהו 'בוער מבפנים'. אין להתפלא אפוא, כי תפיסתנו הינה, כי 'טוב שם משמן טוב' (קהלת, ז', א')".

(ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 856-857).

המבחן לקיומו של יסוד ההשפלה או הביזוי, העלולים להתקיים כתוצאה מהפרסום – הוא מבחן אובייקטיבי. בענייננו נשאלת השאלה, אם אדם סביר בנעליו של הנפגע היה חש כי הפרסום משפילו בעיני הבריות או מבזה אותו; והאם יש בפרסום "פוטנציאל אובייקטיבי" להשפיל או לבזות (ראו, למשל: רע"א 7943/01 נור נ' יערי, פורסם בנבו). אין ספק כי אמרה זו, וייתכן והיו עוד אמרות בסגנון זה, אין חולק כי הינה פוגעת ומשפילה.

כב' השופט מאיר שמגר בע"א 723/74 עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, חידד היטב את משמעות המבחן האובייקטיבי בקובעו כי:

"המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט… אלא יסודו אובייקטיבי הינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט – התובע בעיני הבריות".

האמירה הנ"ל הושמעה כאמור לאור סכסוך שכנים ארוך בין הצדדים ובני משפחתם, כאשר שני הצדדים תרמו להחרפת היחסים ביניהם, כשגם התובע לא טמן ידו בצלחת הן בנוגע לאירועים שאירעו בעבר והן בחילופי דברים באותו היום. דבריו של התובע הושמעו אומנם ב"עידנא דריתחא", על רקע רוגז וכעס, שהצטברו אצלו כלפי שיזף, ובגין הסכסוך המתמשך בין הצדדים. אולם לא היה מדובר בתקרית חד פעמית בלבד, בעקבות השחתת דלתו של התובע, כי אם במספר המקרים בהם התבטא התובע בדרך לא ראויה כלפי הנתבע.

ההתבטאויות שהשמיעו שני הצדדים האחד כלפי משנהו לאורך יחסי השכנות ביניהם, לא היו מנומסות, וזאת בלשון המעטה. הסכסוך בין הצדדים היה חריף וידוע לכל דיירי הבניין. שניהם לא חסכו התבטאויות נוקבות איש מרעהו. כפי שציינתי לעיל, שניהם לא נהגו בכבוד האחד כלפי משנהו. מן העדויות עלה כי הסכסוך מצא ביטוי אצל כמה ערכאות, והוא נפרש לשימוש במקום החניה, כניסה לחצר המשותפת ועוד. ההתנהלות הבלתי תקינה הגיעה לשיאה בנושא הביוב. גם מצד התובע, שהשאיר את הנתבע ורעייתו עם בור ספיגה העולה על גדותיו למשך 10 ימים, ללא אפשרות גישה ותיקון, וגם מצד הנתבע, שנטל על עצמו להיפרע מהתובע בדרך שגויה וקיצונית.

אמירות כגון אלה שתוארו בכתב התביעה שכנגד אינן עולות כדי לשון הרע. הן אמירות קשות, המתארות במדויק את מערכת היחסים הקשה בין הצדדים. אינני סבורה כי יש להעניק פיצוי בגינן. אני סבורה כי על שני הצדדים לבחון את התנהגותם ואת התבטאויותיהם, על מנת לקיים יחסי שכנות אפשריים.

בכל הנוגע לחניית רכבו של התובע למשך תקופה ארוכה אשר, לפי הנטען, מנעה מיתר דיירי הבניין שימוש בחנייה, מדובר בהליך אשר התנהל, בפני המפקחת על הבתים המשותפים ועל הנתבע לפעול במסגרת הליך זה. גם נושא שפיכת מי שטיפת הבית ממרפסת התובע אל ביתו של הנתבע, הנמצא בקומה התחתונה, לא נפרש לעיניי בעדויות, וממילא אינו בר שפיטה.

סיכום:

מן המקובץ עולה כי דין התביעה להתקבל ודין התביעה שכנגד להידחות.

באיזון בין התנהלותם הבעייתית של שני הצדדים, אני מוצאת כי הנתבע אכן נהג שלא כשורה, כאשר שפך צואה וביוב על דלת ביתו של התובע. עם זאת, לתובע אשם תורם משמעותי בהתנהגות שלילית ובלתי מתחשבת בנתבע וברעייתו, כפי שתואר בפסק דין זה לעיל.

על כן, אני קובעת כי הנתבע יפצה את התובע בסך של 5,000 ₪. סכום זה צמוד למדד ונושא ריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

אין מקום לסעדים נוספים.

יש לקוות כי מכאן ואילך ישכילו הצדדים לקיים ביניהם יחסי שכנות סבירים, המבוססים על התחשבות וכבוד הדדי.

ניתן היום, 27 בדצמבר 2012, בהעדר הצדדים.