בפניי בקשה מטעם המבקשת (נתבעת 2) לסילוק התביעה נגדה על הסף בשל העדר עילה ויריבות, חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט, והיותה של התביעה טורדנית וקנטרנית.

המדובר בתביעה חוזית-כספית שהגיש המשיב (התובע) נגד המבקשת ובעלה (נתבע 1) בגין הפרת התחייבות מצד נתבע 1 לתשלום חלקו בחברת ג. לוריה בע"מ (שבשליטת המשיב), מכוח הסכם שיתוף נטען.

טענות הצדדים

א. המבקשת עותרת לדחייה ו/או למחיקה על הסף של התביעה שהוגשה כנגדה.

לטענת המבקשת, שמה שורבב לתביעה שלא כדין ותוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט, וזאת על-מנת לגרום לנתבע 1 להסיר את התביעה שהגיש נגד המשיב בהליך אחר המתנהל ביניהם, לאחר שתביעה דומה שהגיש המשיב באותו עניין נגד נתבע 1 לבדו, נמחקה על הסף.

המבקשת טוענת כי במסגרת ההליכים המשפטיים הנוספים כאמור, היא מעולם לא אוזכרה ולא נטען נגדה ובעניינה דבר, ואף המעט המיוחס לה בכתב התביעה דכאן איננו מגלה עילת תביעה או יריבות נגדה. לטענתה, המשיב לא פירט מכוח מה הוא דורש את חיובה בסכום התביעה, לא הצביע על התחייבות, הבטחה או מצג שיצרה, ולא טען דבר בעניין חבות כלשהי מצדה של המבקשת.

זאת ועוד, למשיב אף ניתנה ההזדמנות להשלים ולתקן את כתב התביעה בכל הנוגע למבקשת, אך הוא בחר שלא לעשות כן.

לדידי המבקשת, המשיב יודע היטב כי היא אינה קשורה כלל ועיקר ליחסים העסקיים שנוצרו בינו לבין נתבע 1, ואין די בהיותה אשתו של נתבע 1 כדי להוליד עילת תביעה נגדה.

ב. המשיב מתנגד לבקשה. בין היתר הוא טוען כי אין כל מקום לסילוק התביעה נגד המבקשת על הסף ויש לתת לו את ההזדמנות להוכיח תביעתו על כל עילותיה, באמצעות ראיות שיוגשו לבית המשפט. לדברי המשיב, בשלב זה לא פורטו העובדות הרלבנטיות בהרחבה יתרה, אלא במידה מצומצמת, שיש בה כדי להציג את הצדדים לסכסוך, אופי היריבות ועילות התביעה.

לטענת המשיב, המבקשת הוצגה על-ידי נתבע 1 כשותפה לכל עסקיו ולכל החלטה עסקית ומשום כך היא שותפה ואחראית שכם אל שכם עם נתבע 1 לכל ההתחייבויות שניתנו למשיב. עוד נטען כי המבקשת בשל אופייה ונועם הליכותיה, "הרדימה" למעשה את מידת החשדנות הטבעית של המשיב ויצרה את האווירה המתאימה לצורך שכנועו להיכנס לפעילות עסקית עם נתבע 1. בהתנהלותה זו נהגה כביכול בחוסר תום לב ובניגוד לדרך המקובלת במשא ומתן.

לטענת המשיב, התנהלותה של המבקשת, שמטרתה הייתה ליצור את האמון הנדרש כלפיה וכלפי נתבע 1, על-מנת להטעות את המשיב ולגרום לו ליפול בפח שטמנו לו כביכול השניים, מהווה גם היא עילה לתביעה נגד המבקשת ועולה מהעובדות המתוארות בכתב התביעה.

המשיב מוסיף וטוען כי העובדה שבתביעה קודמת שהגיש לא נתבעה המבקשת, אינה מעידה על העדר עילה או העדר יריבות נגדה. לטענתו, לצורך הגשת התביעה שבפניי נערכה הערכה מחדש של עילות התביעה, והמשיב החליט שיהא נכון לצרף המבקשת כנתבעת בתביעה זו.

דיון והכרעה

ג. לאחר עיון בכתבי הטענות המונחים בפניי, כמו גם בבקשה ובתגובות, נחה דעתי שיש לקבל את הבקשה.

ד. כידוע, בית המשפט יורה על סילוק תביעה בשלב מקדמי רק אם יתברר לו, כי גם אם תוכחנה כל הטענות העולות מכתב התביעה, עדיין לא יוכל התובע לזכות בסעד המבוקש. כתב התביעה צריך שיגלה עילה המחייבת את כל אחד מן הנתבעים, לפחות לחלופין, שאם לא כן, יימחק כתב התביעה לגבי אותו נתבע שכתב התביעה לא גילה עילה כנגדו (ד"ר י. זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), בעמוד 389).

ה. בשלב הסף בית המשפט אינו שומע ראיות ואינו מברר עובדות, אלא ניזון מכתבי הטענות בלבד. לפיכך יש לבחון את הנטען בכתב התביעה ולברר האם הוא מגלה עילה ויריבות נגד המבקשת, וזאת במובחן מנתבע 1, כלומר האם יוכל המשיב לזכות בסעד מאת המבקשת, היה ויוכיח את הנטען בתביעתו.

ו. עיון בכתב התביעה מעלה כי לא הועלתה ולא פורטה בו כדבעי כל טענה בגינה יש להטיל אחריות חוזית או אחרת, על המבקשת, היינו לא נתבאר כל מסד עובדתי שיהא בכוחו (אם יוכח) כדי להצדיק עילת תביעה כנגד המבקשת.

ז. עילת התביעה, כפי שנוסחה על-ידי התובע, היא הפרת הסכם שיתוף בחברה, כהגדרתה בכתב התביעה, במסגרתו התחייב נתבע 1 לשלם את חלקו בחברה בסך הנאמד ב-600,000$ ארה"ב.

ח. המשיב טוען כי הסתמך על הבטחותיו של נתבע 1 להשקיע את חלקו בחברה, ופעל על פיהן. בין היתר אפשר לנתבע 1 להציג עצמו כשותף בחברה, להיות נוכח בישיבות ובפגישות עסקיות הנוגעות לה, מינה את נתבע 1 לתפקיד בכיר בחברה וצירף אותו כבעל זכות חתימה בחשבון ליווי פרויקט הבניה נשוא התביעה.

ט. באשר למבקשת נטען בתביעה כי היא הוצגה על-ידי נתבע 1 כשותפתו המלאה לעסקיו וכאשת מכירות מוצלחת, כמו כן נכחה בחלק ניכר מפגישות העסקים שנערכו בינו לבין המשיב ואף מונתה כמנהלת המכירות בפרויקט – ברם מינויה לא תרם דבר משלא מכרה בו דירות.

נוסף על כך טוען המשיב כי המבקשת הותירה עליו רושם אמין, שבעקבותיו הסכים לצרף את נתבע 1 לפגישותיו העסקיות ולהציגו בפני מכריו לעסקים.

"ניתן לומר כי נוכחותה של הנתבעת 2 בפגישות ובשיחות, שהיו בין הצדדים, יצרה והשרתה את אוירת האמון הנדרשת להחלטות שקיבל התובע בדבר השותפות עם הנתבע, בזכות נועם הליכותיה, מתינותה והעובדה כי הנתבע 1 טען תמיד כי היא שותפתו המלאה ויודעת על כל פעילותיו העסקיות והאחרות." (סעיף 15 לכתב התביעה).

י. מלבד האמור לא הראה המשיב ולא הצביע על מסכת עובדתית הקושרת את המבקשת במישרין לסכסוך הנדון, והוא אינו מפרט בכתב התביעה אירועים ופרטים ספציפיים ביחס לנתבעת זו, שבעטיים קמה למשיב הזכות להיפרע מאת המבקשת את הסעד הכספי הנתבע על-ידו, אותו העמיד על הסך של 800,000 ₪ (לצורכי אגרה).

בכתב התביעה לא מצאתי תימוכין לטענת המשיב בתגובתו בכל הנוגע להצטרפות המבקשת ונתבע 1 יחדיו, כשותפים בחברה. גם אין זכר לטענת המשיב אודות התנהלות מחוסרת תום לב כביכול, מצד המבקשת, במהלך המו"מ שנוהל לגבי החבירה לחברה.

ודוק – כתב התגובה אינו בא להשלים את שהחסיר כתב התביעה. עיקרון זה מקבל משנה תוקף נוכח העובדה כי למשיב הייתה אפשרות להשלים ולתקן את כתב טענותיו בעניינה של המבקשת (בהתאם לפרוטוקול דיון והחלטה מיום 7.2.12), והוא נמנע מלתקנו.

יא. גם אם נניח שהמבקשת הייתה מעורבת, באופן זה או אחר, במגעים שנערכו בין הצדדים בעניין השותפות של נתבע 1 בחברה, הרי שבנסיבות העניין אין די בכך כדי לחייבה כשותפה או כאחראית להתחייבויותיו ולמצגיו הנטענים של בעלה, נתבע 1, כלפי המשיב.

לא נטען כי המבקשת הציגה עצמה בפני המשיב כשותפה לעסקיו של נתבע 1, כי רקמה עם בעלה "תוכנית עוקץ" כלשהי, או כי נטלה על עצמה התחייבות לביצוע השקעות כלשהן בחברה (ולא עמדה בה). את טענותיו אלו (ואחרות) מייחס המשיב לנתבע 1 בלבד.

לגבי המבקשת נאמר שהותירה רושם אמין על המשיב ויצרה אווירת אמון בין הצדדים בזכות נועם הליכותיה ומתינותה, בכך למעשה מתמצית תביעתו של המשיב כלפי המבקשת.

נזכיר כי עילת התביעה, שכאמור נוסחה על-ידי התובע, מושתתת על הפרת הסכם שנכרת בין התובע לבין נתבע 1 בלבד – זאת ותו לא.

יב. עיון בכתב התביעה מלמד אפוא כי הנתבע בתביעה הינו, למעשה, נתבע 1 ולא המבקשת. עיקר הטענות המופיעות בו מופנות כלפי נתבע 1 ואין בנמצא כל טענה לחבות אישית של המבקשת. חיזוק לכך אף ניתן למצוא בעובדה כי כתב תביעה קודם, הנסוב סביב אותו עניין, שהגיש המשיב, לא הוגש נגד המבקשת אלא נגד נתבע 1 בלבד.

יג. עלינו לזכור כי בעל דין החפץ להגיש תביעה חייב לבססה ולקשור את היריבות כהלכה. בהעדר טיעוני עובדה המבססים עילת תביעה טובה נגד המבקשת, הרי שאין כל צידוק להעמידה בסד של דיון משפטי ועל כן דין התביעה נגדה להימחק על הסף.

יד. לאור המסקנה אליה הגעתי, אינני נזקקת לדיון ביתר הטענות שהעלתה המבקשת בבקשתה.

התוצאה

טו. לאור האמור לעיל, נמחקת התביעה כנגד המבקשת.

המשיב יישא בהוצאות המבקשת בסך של 5,000 ₪ (כולל מע"מ).

ניתנה היום, כ"ג ניסן תשע"ג, 03 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.

דליה אבי-גיא,  שופטת

סגן נשיא