פסק-דין

הנתבע 1 נפגע בתאונת דרכים בהיותו חייל בצה"ל. בתחילה הגיש הנתבע 1 את תביעתו כנגד קצין התגמולים, אך בשלב מאוחר יותר הגיש תביעה כנגד חברת הביטוח שביטחה בביטוח חובה את השימוש ברכב. לאחר זמן נדחתה בהסכמה התביעה כנגד חברת הביטוח. הסכסוך בין הצדדים הוא אודות שכר טרחתה של התובעת, שטיפלה בכל ענייניו המשפטיים של הנתבע 1 מאז תאונת הדרכים ועד ליום בו דרשה מהנתבעים שכר טרחה בגין הטיפול בתביעה כנגד חברת הביטוח.

כללי:

בעלי הדין:

1. התובעת הינה עורכת במקצועה.

2. הנתבע, יליד שנת 1976, הוא בנו של הנתבע 1, ובעת התאונה המפורטת להלן, היה חייל בשירות חובה בצה"ל.

3. הנתבע 2 הוא אביו של הנתבע 1.

התאונה והטיפול מול קצין התגמולים:

4. בשנת 1996, עת היה הנתבע 1 חייל בשירות חובה בצה"ל, נסע ברכב פרטי (להלן-"הרכב") כטרמפיסט מביתו למקום שירותו בצה"ל. בדרך ארעה תאונת דרכים קטלנית, בה נהרג נהג הרכב, והנתבע 1 נפגע קשות בכל חלקי גופו. הנתבע 1 הובהל לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם אושפז לתקופה של 15 יום, ולאחר מכן הועבר לבית החלמה צבאי להמשך טיפול ולשיקום.

5. הנתבעים פנו אל התובעת בבקשה שתטפל להם בתביעה כנגד קצין התגמולים להכרה בפגיעה כפגיעה בשירות בצה"ל, ובקביעת אחוזי הנכות שנותרו לנתבע 1 כתוצאה מהתאונה. התובעת החתימה את שני הנתבעים על הסכם שכ"ט, לפיו הסכימו הצדדים שהתובעת תלווה את הנתבע 1 בייעוץ משפטי, ותופיע אתו בוועדה הרפואית העליונה ובערעור עליה, אם יהיה צורך בכך. בתמורה לשירות משפטי זה התחייבו שני הנתבעים לשלם לתובעת את הסך 5,000 דולר ארה"ב (להלן-"דולר") בתוספת מע"מ. אין מחלוקת בין הצדדים שהתובעת נתנה לנתבעים שירות זה וכי הנתבעים שילמו לתובעת את שכר הטרחה הנקוב בהסכם זה.

6. כתוצאה מטיפולה של התובעת בתביעת הנתבע 1 לקצין התגמולים, הודיע קצין התגמולים לנתבע 1 ביום 2.8.1998 שהוועדה הרפואית של משרד הבטחון קבעה שכתוצאה מהתאונה נותרו לו 59% נכות, וכי קביעה זו תישאר בתוקפה ממועד שחרורו משירות חובה ועד לבדיקה חוזרת שנקבעה לחודש מרץ 1999. עם הודעה זו בא לידי סיום הטיפול של התובעת בנתבעים בהתאם להסכם שכה"ט הנ"ל.

7. בשנת 1999 היה על הנתבע 1 לעבור בדיקות של וועדות רפואיות של קצין התגמולים, והנתבעים פנו שוב אל התובעת, על מנת שתמשיך לטפל בעניינו של הנתבע 1. התובעת המשיכה לטפל בעניינו של הנתבע 1, וכתוצאה מטיפול זה החליטה וועדה רפואית של קצין התגמולים ביום 26.6.01 שדרגת נכותו של הנתבע כתוצאה מהתאונה היא 70%, כאשר נכות זו היא נכות זמנית עד לחודש אוקטובר 2001. ביום 14.2.02 קבעה הוועדה הרפואית שהנכות בשיעור 70% הינה נכות קבועה.

8. בעקבות החלטות קצין התגמולים, קיבל הנתבע 1 תגמולים ממשרד הבטחון, כאשר בנוסף לתגמול הרגיל קיבל גם תגמול של מחוסר פרנסה בסך כ- 2,000 ₪ לחודש.

9. מאחר והתאונה הייתה גם תאונת דרכים שלא ברכב צבאי, אך הייתה בדרכו של הנתבע 1 מביתו לבסיסו בצה"ל, יכול היה הנתבע 1 להגיש תביעה הן על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן-"חוק הנכים") והן על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן-"חוק הפיצויים"). במקרה מעין זה קובע סעיף 36 לחוק הנכים שהנפגע יכול להגיש תביעה הן על פי חוק הנכים והן על פי חוק הפיצויים, ובלבד שלא יגבה כספים אלא על פי חוק אחד. סעיף 36 הנ"ל קובע הוראות בעניין החזרי כספים ששולמו אם החליט הנפגע לעבור ממסלול פיצוי אחד למסלול פיצוי שני.

10. בשנת 2001 ביקש הנתבע 1 מהתובעת להגיש בשמו תביעה כנגד חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב בביטוח חובה, מכיוון שלפי חישובו, הוא עתיד לקבל סכומים נכבדים מאת חברת הביטוח, העולים על כל התגמולים שיקבל כל ימי חייו מקצין התגמולים, ואת כספים אלו הוא יוכל להשקיע או בבנק או בקניית דירות והשכרתן, ויחיה מרווחי השקעותיו. הנתבע 2 התנגד לרצונו זה של הנתבע 1. מאחר והנתבע 1 עמד על רצונו שהגיש את התביעה כנגד חברת הביטוח, הסכים הנתבע 2 להגשת התביעה, ובלבד שהוא יהיה אחד התובעים בתביעת הנזיקין לפי חוק הפיצויים. לאחר מכן החלה התובעת לנהל מו"מ עם חברת הביטוח. חברת הביטוח עיכבה את מתן תשובתה לדרישת הנתבעים, ועקב החשש לחלוף תקופת ההתיישנות, הגישה התובעת את תביעת הפיצויים בשם הנתבעים לבית המשפט המחוזי בת"א ביום 19.11.02.

11. התובעת ניהלה את התביעה כנגד חברת הביטוח, וכשהמליצו בפניה שהנתבע 1 ימשיך במסלול קבלת התגמולים מקצין התגמולים, אמרה שאכן הנתבע 2 התנגד להגשת התביעה, אך כאשר הנתבע 1 עמד על דעתו להגשת התביעה כנגד חברת הביטוח, הסכים הנתבע 2, למרות התנגדותו, להגשת התביעה. רצונו זה של הנתבע 1 להמשיך בהליך כנגד חברת הביטוח היה כל עוד קיבל תגמול של מחוסר פרנסה. בחודש אוקטובר 2004 החל הנתבע 1 לקבל תגמול נצרך במקום תגמול מחוסר פרנסה, דבר שמשמעותו הייתה תוספת של כ-4,720 ₪ לכל חודש לתגמולים שקיבל עד לחודש ספטמבר 2004. תוספת תגמול זו שינתה למעשה את הכדאיות של ניהול התביעה כנגד חברת הביטוח. כשהתברר לנתבעים שעם תוספת זו אין כדאיות להמשיך בהליכים כנגד חברת הביטוח, ביקשו מהתובעת להפסיק את ההליכים כנגד חברת הביטוח. התובעת אכן עשתה כן, והגיעה להסכמה עם ב"כ חברת הביטוח שהתביעה תידחה ללא צו להוצאות, ויינתן פטור מתשלום יתרת האגרה, שהיה על הנתבעים לשלם כתוצאה מדחיית התביעה. ביהמ"ש המחוזי נתן להסכמה זו תוקף של פסק דין, ופטר את הנתבעים מתשלום יתרת האגרה.

טענות הצדדים:

12. לאחר דחיית התביעה בביהמ"ש המחוזי דרשה התובעת מהנתבעים במכתב מיום 6.12.05 לשלם לה שכ"ט בסך 4,000 דולר בתוספת מע"מ עבור עבודתה בתביעה כנגד חברת הביטוח, הוצאות משרדיות בסך 500 ₪ והחזר אגרה ששולמה בסך 524 ₪. הנתבעים סירבו לשלם לתובעת את שכה"ט שדרשה, ופנו בתלונה כנגד התובעת ללשכת עורכי הדין. תלונה זו נדחתה.

13. משלא שילמו הנתבעים לתובעת את שכה"ט שדרשה, הגישה התובעת את תביעתה כנגד הנתבעים ביום 1.10.09 לבית המשפט לתביעות קטנות. מאחר וסברתי שהתביעה אינה ראויה להתברר כתביעה קטנה, הוריתי על העברת התביעה לבית משפט השלום. משהועברה התביעה לבית משפט השלום, הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן, בו תבעה מאת הנתבעים את הסך 117,620 ₪, שכלל שכר ראוי על עבודתה בתביעת הפיצויים ואת הוצאותיה, כאשר השכר הראוי מחושב על פי הנחיות ועדת שכ"ט בלשכת עורכי הדין מחודש אפריל 2006. בכתב התביעה טענה התובע שחברת הביטוח הייתה מוכנה לשלם לנתבעים מליון ₪ מעבר לתשלומי משרד הבטחון, אך לא הובאה לכך כל ראיה.

14. הנתבעים טענו בכתב הגנתם שהתובעת הגישה את תביעת הפיצויים על דעת עצמה ללא הסכמתם וללא ידיעתם, וראיה לכך שהם לא חתמו לה על יפוי כוח להגשת תביעת הפיצויים. כן טענו הנתבעים שהנתבע 1 אינו יכול לשקול את מעשיו, והתובעת אילצה את הנתבע 2 לשתף פעולה בתביעת הפיצויים. מלכתחילה לא הייתה כל כדאיות בהגשת תביעת הפיצויים, והתובעת לא הביאה לידיעתם את חוסר הכדאיות בהגשת תביעת הפיצויים.

15. הנתבעים הגישו כנגד התובעת תביעה שכנגד על הסך 50,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה מהגשת התביעה כנגדם לפי הפירוט כדלקמן:

- הוצאות בגין נסיעות, אבדן ימי עבודה ויעוץ משפטי 10,000 ₪;

- שכ"ט עו"ד בתביעה הנוכחית 14,934 ₪;

- פיצויים בגין נזק לא ממוני 30,000 ₪.

אמנם סכום הפיצויים המפורטים עולה על הסך 50,000 ₪, אך בכותרת התביעה שכנגד כתבו הנתבעים שהתביעה שכנגד היא על הסך 50,000 ₪.

16. התובעת טענה שיש לדחות את התביעה שכנגד, חזרה על כל טענותיה שבכתב התביעה המתוקן, וטענה שלמעשה התביעה שכנגד מבוססת על הוצאות משפט, ולא היה כל צורך להגישה, מכיוון שבית המשפט מוסמך ליתן סעדים אלו גם ללא תביעה שכנגד.

העדויות:

17. מטעם התובעת העידה התובעת בלבד, אשר הגישה תצהיר עדות ראשית, ונחקרה חקירה שכנגד. בנוסף, הגישה התובעת תדפיסי מידע מחברת פלאפון אודות שיחות טלפון שהתקשר אליה הנתבע 1 בסמוך לכל ישיבה וישיבה שהתקיימה בבית המשפט המחוזי, וכן תדפיס מקצין התגמולים אודות התגמולים שקיבל הנתבע 1. מהתדפיס עולה שביום הגשת תביעת הפיצויים כנגד חברת הביטוח לבית המשפט המחוזי בת"א היה הנתבע מקבל מקצין התגמולים תגמול מחוסר פרנסה בסך כ-2,026 ₪ לחודש, ומחודש אוקטובר 2004 במקום תגמול מחוסר פרנסה החל לקבל תגמול נצרך שהיה כ- 6,745 ₪ לחודש. בכך גדלו התגמולים שקיבל הנתבע 1 החל מחודש אוקטובר 2004 בכ-4,720 ₪ לחודש, שהיא תוספת הכנסה משמעותית, המשנה לחלוטין את הכדאיות של ניהול תביעה כנגד קצין התגמולים.

18. מטעם הנתבעים העידו שני הנתבעים אשר הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו חקירה שכנגד.

19. הנתבעים הגישו את חוות דעתו של מר שחר לוי, מומחה ליעוץ פנסיוני, אשר חיווה דעתו בדבר חוסר הכדאיות של הגשת תביעת הפיצויים כנגד חברת הביטוח. מחקירתו הנגדית התברר כי הנתונים האובייקטיביים בהם השתמש היו סכומי התגמולים שקיבל הנתבע 1 מקצין התגמולים, ואילו את יתר הנתונים קיבל מב"כ הנתבעים, בלי לבדוק את נכונותם. הנתונים שמסר ב"כ הנתבעים למומחה לא הוכחו בבית המשפט, ועל כן אין לקבל את חוות דעתו של המומחה.

דיון ומסקנות:

גרסת התובעת עדיפה על פני גרסת הנתבעים:

20. במחלוקת העובדתית בין התובעת לבין הנתבעים, עדיפה בעיני גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעים, מהסיבות כדלקמן:

1. שינוי הגרסאות של הנתבעים.

בכתב ההגנה לתביעה הקטנה טענו הנתבעים שהנתבע נפגש פעם אחת עם התובעת על מנת לבדוק את האפשרות להגשת תביעת הפיצויים כנגד חברת הביטוח, אך לא נתן הסכמתו לכך. כשהגיע זימון לביהמ"ש המחוזי, הוא הגיע כדי למחוק את ההליך.

בכתב ההגנה המתוקן הייתה גרסת הנתבעים שהתובעת הגישה את התביעה מאחורי גב הנתבעים, תוך שהיא מנסה להשיג את שיתוף הפעולה בהליך, אשר לא ידעו כל קיומו, כאשר היא מוסרת לנתבע 2 כי כל פעולותיה נועדו לשם "בדיקת היתכנות".

בתצהיר העדות הראשית מופיעה הגרסה שהתובעת הזמינה את הנתבע 1 ללא אביו למספר פגישות בעניין תביעת הפיצויים, בהם ניסתה ללחוץ עליו להגיש את תביעת הפיצויים. גרסה זו תמוהה משהו, לאור העובדה שהנתבע 1 הצהיר שתמיד היה מגיע לפגישות ביחד עם אביו;

1. מחומר הראיות עולה שהיחסים בין הנתבע 1 לבין הנתבע 2 היו מתוחים עוד לפני התאונה, ולא פעם היו חילוקי דעות בין השניים. דבר זה מחזק את דברי התובעת שהיו חילוקי דעות בין הנתבעים אודות הגשת התביעה;
2. הנתבע 1 חתם על כתב ויתור על סודיות רפואית ועל תצהיר בריאות כבר בחודש 26.3.02. שני מסמכים אלו הם מסמכים נדרשים בתביעת לפי חוק הפיצויים;
3. כבר בחודש יוני 2002 הפקידו הנתבעים בידי התובעת את הסך 550 ₪ לתשלום אגרת המשפט בתביעת הפיצויים;
4. לאחר הגשת התביעה חתם הנתבע 1 על תצהיר תשובות לשאלון שנשלח לו מאת חברת הביטוח;
5. לאחר הגשת התביעה כתב הנתבע 2 בכתב ידו תשובות לשאלון ששלחה חברת הביטוח, והמציא לתובעת תלושי משכורת למועדים שבסמוך לאירוע התאונה ותלושי משכורת לתקופה הסמוכה למתן תשובותיו לשאלון, להוכחת נזקיו הנטענים בכתב התביעה;
6. הנתבע 1 ערך בחודש 11/02 תחשיב בכתב ידו של רווחי ההשקעות שיהיו לו מידי שנה מהרבית של השקעת הפיצויים שיקבל מחברת הביטוח;
7. עת הגשת תביעת הפיצויים קיבל הנתבע 1 תגמול מחוסר פרנסה מקצין התגמולים. בחודש אוקטובר החל הנתבע 1 לקבל תגמול נצרך מקצין התגמולים, דבר שהגדיל את התגמולים ב- 4,720 ₪ לערך לחודש. תוספת זו חייבה הערכה מחודשת של כדאיות ניהול התביעה כנגד חברת הביטוח;
8. קיימת קורלציה בין מועדי הישיבות בבית המשפט המחוזי לבין המועדים המופיעים בנתוני חברת הסלולר בהם התקשר הנתבע 1 אל התובעת.

21. מכל האמור לעיל עולה שגם אם לא הוצג בפני יפוי כוח עליו חתמו הנתבעים לתובעת להגשת תביעת הפיצויים מחברת הביטוח, התנהגותם זו מהווה הוכחה למתן יפוי כוח לתובעת להגשת תביעת הפיצויים. הנתבע 1 היה חפץ בהגשת תביעת הפיצויים, והנתבע 2 נגרר אחריו. הנתבעים ניהלו את תביעת הפיצויים, עד שהתברר להם שהתגמולים גדלו עקב כך שהנתבע 1 החל לקבל תגמול נצרך, והגדלה זו מטה את הכף לצד שבו אין כדאיות להמשיך לנהל התביעה כנגד חברת הביטוח. יפוי הכוח אינו חייב להיות בכתב, ויכול היה להיות על פה, אם כי הגשת יפוי כוח בכתב מהווה ראיה שאכן הלקוח ייפה את כוחו של עורך הדין בו בחר על שיטפל בעניינו המשפטיים.

22. טוענים הנתבעים שהנתבע 1 לא הבין את משמעות מעשיו, והם מסתמכים על חוות דעתה של הפסיכיאטרית ד"ר אורנה דולברג מיום 25.12.01.

סבור אני שיש לדחות את טענה זו מהסיבות כדלקמן:

1. ד"ר דולברג לא קבעה שהנתבע 1 פסול דין, לא קבעה שהנתבע 1 אינו אחראי למעשיו, ולא קבעה שיש למנות לנתבע 1 אפוטרופוס;
2. באותה עת למד התובע בלימוד פרטני למבחן הפסיכומטרי, ונרשם ללימודים אקדמיים במכללה, וקיבל ציון "עובר" קורסים בסדנה בכתיבה עיונית עסקית ובמבוא לסטטיסטיקה לתלמידי מדעי החברה;
3. ביום 13.6.1999 רכשו שני הנתבעים דירה בישוב נשר ליד חיפה, לאחר שהנתבע 1 קיבל הלוואה מבנק אוצר החייל בע"מ בסך 203,000 ₪, הלוואה לה ערב הנתבע 2;
4. הנתבע 1 התחתן והוא אב לילד (ראה תלושי התגמולים שצורפו לחוו"ד מר שחר לוי);
5. כששאלתי את הנתבע 1 האם הבין את תוכן תצהירו, השיב בחיוב. גם חקירתו הנגדית של הנתבע 1 מעידה על כך שהוא מבין היטב את הנאמר לו ואך הנעשה סביבו.

לאור כל האמור לעיל, יש לדחות את טענת הנתבעים בדבר חוסר יכולתו של הנתבע 1 להחליט על הגשת תביעת הפיצויים כנגד חברת הביטוח.

סכום שכר הטרחה:

23. מכל האמור לעיל עולה שהתובעת הפסיקה את הטיפול בתביעת הפיצויים כנגד חברת הביטוח לאחר שהנתבע 1 החל לקבל תגמול נצרך ובהתאם לדרישת הנתבעים, על כן זכאית היא לקבל עבור עבודתה שכ"ט ראוי.

24. התובעת טוענת שעבדה על ניהול המו"מ עם חברת הביטוח, על הכנת התביעה וניהולה 120 שעות. בהתאם להחלטת ועדת שכ"ט מחודש אפריל 2006 היא מבקשת את הסך 150 דולר + מע"מ לשעת עבודה.

סבור אני שיש לדחות טענתה זו של התובעת, מהסיבות כדלקמן:

1. התובעת לא ערכה רישום של שעות העבודה בהן עבדה על תביעת הפיצויים, כך שאין לדעת מהו מספר השעות שהשקיעה בתביעת הפיצויים;
2. לעתים ייתכן שתביעת פיצויים לנזקי גוף תידחה, ואז עוה"ד לא יקבל מאומה, או שסכום הפיצויים יהיה נמוך, וממילא שכה"ט יהיה ללא יחס נאות לכמות העבודה שוהשקעה;
3. דרישתה הראשונה של התובעת הייתה 4,000 דולר + מע"מ;
4. דרישתה השנייה של התובעת הייתה בסך 31,100 ₪ + מע"מ.

25. בהעדר נתונים אודות שכה"ט שיש לפסוק לתובעת, סבור אני שיש לפסוק לתובעת שכ"ט בהתאם לאומדנא של בית המשפט, בהתחשב בשיקולים כדלקמן:

1. דרישתה המקורית של התובעת הייתה לשכ"ט בסך 4,000 דולר + מע"מ;
2. דרישתה השנייה של התובעת לשכ"ט הייתה בסך 31,100 ₪ + מע"מ;
3. שכה"ט שקיבל ב"כ הנתבעים עבור הייצוג בתיק זה בסך 14,934 ₪, כאשר ניהול תביעת פיצויים בגין נזקי גוף דורשת טיפול רב יותר;
4. העובדה שחלק ניכר מהמסמכים הרפואיים לניהול תביעת הפיצויים היו בידי התובעת כבר מהטיפול בתביעת הנתבע 1 נגד קצין התגמולים לאחר הפגיעה בתאונה, ובהתחשב בסעיף 6ב' לחוק הפיצויים;
5. ניהול המו"מ לפשרה וניהול תביעת הפיצויים, בהתאם למסמכים שהוגשו לבית המשפט;
6. העובדה שהתובעת לא דאגה להחתים את הנתבעים על הסכם שכ"ט בגין טיפולה בתביעת הפיצויים.

26. לאור כל נתונים אלו, סבור אני שהסך 35,000 ₪ בתוספת מע"מ נכון ליום מתן פסק הדין הוא שכ"ט ראוי לתובעת בגין הטיפול המשפטי אותו נתנה לנתבעים, והמפורט בכתב התביעה המתוקן.

הוצאות תביעת הפיצויים:

27. בכתב התביעה המקורי טענה התובעת שהוצאותיה בגין ניהול תביעת הפיצויים הגיעו לסך 8,000 ₪ לערך. התובעת לא המציאה כל ראיה שהיא בגין הוצאות אלו, למעט האגרה ששילמה לבית המשפט המחוזי.

28. בדרישתה הראשונה של התובעת מהנתבעים דרשה התובעת מהנתבעים החזר אגרה ששולמה בסך 524 ₪ והוצאות משרדיות בסך 500 ₪. לעניין האגרה הוגשו מסמכים, ולעניין הוצאות משרדיות, מאחר ומדובר בדרישה על סכום נמוך במיוחד, יש לפסוק סכום זה לתובעת. על סכום זה יש לשלם הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל, על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת כדלקמן:

1. את הסך 35,000 ₪ + מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל;
2. את הסך 1,024 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (1.10.09) ועד ליום התשלום בפועל (סכום האגרה יחושב על סכום הזכייה בפועל);
3. שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

התביעה שכנגד נדחית. את סכום ההוצאות בגין דחיית התביעה שכנגד פסקתי כבר בעת שפסקתי את ההוצאות בתביעה הראשית.

ניתן היום, א' אייר תשע"ג, 11 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.