פסק דין

כללי

1. התובעת, היא חברה פרטית שביצעה עבודות בנייה עבור הנתבעת. הנתבעת היא חברה שהזמינה עבודות מחברות קבלניות שונות, וביניהן התובעת, לצורך עבודות בניה שבוצעו בפרויקט אינטל קרית-גת (להלן: "הפרויקט"). תובענה זו הוגשה בגין מחלוקת כספית הנוגעת לתשלומים בגין העסקת עובדים מקבוצות שונות אותם סיפקה התובעת לנתבעת במסגרת הפרויקט.
2. התביעה הוגשה בתחילה בסדר דין מקוצר על סך 725,869 ₪, בהמשך, הועברה לסדר דין רגיל והתובעת אף הפחיתה את הסכום הנתבע לסך של 552,231 ₪ (ראו סיכומי התובעת סעיף 1). התביעה הוגשה בגין טענות בדבר חבות עבור תשלומים ששילמה התובעת (ראו: סעיף 24 לכתב התביעה; סעיף א. 1 ו- ה.10 לסיכומי התובעת; עמ' 23-25 לפרוטוקול מיום 24.05.2011 בעדותו של מר דלויה). לעניין זה יצוין כי במסגרת סיכומיה, טוענת התובעת כי מתוך סכום של 1,108,894 ₪ שילמה לה הנתבעת סך של 556,663 ₪ ומשכך קיים פער של 552,231 ₪ אותו היא תובעת במסגרת תובענה זו, כפי שתוקן במסגרת סיכומיה.

רקע

1. במהלך שנת 2005 התקשרה הנתבעת עם חברה בשם "W M +ּ זנדר" (להלן: "זנדר") לצורך ביצוע עבודות השלד של הפרויקט. עבודות השלד בפרויקט בוצעו בין החודשים דצמבר 2005 לנובמבר 2006.
2. מתחם הפרויקט נפרש על פני 25 דונם והתחלק לשני חלקים. מדובר בפרויקט שהתבצע במסגרת זמנים קצרה וחייב איתור קבלני משנה רבים לביצוע עבודות בניית השלד במהירות מירבית.
3. ביום 20.4.06 נכרת בין הנתבעת לתובעת חוזה, אשר מספרו 48577 וכותרתו "הסכם לביצוע עבודה – תנאים מיוחדים" (להלן: "הסכם הכמויות"). הסכם זה מפרט את עבודות הבנייה, שהוזמנו במסגרת הפרויקט והוא מהווה הסכם לביצוע על פי כתבי כמויות. שבועיים לאחר שהחלה התובעת בעבודה בפרויקט, ראו הצדדים, כי העובדים של התובעת לא התאימו לביצוע הסכם מסוג זה, ולכן הצדדים הסכימו בעל פה, כי נספח א' להסכם, שהוא כתב הכמויות והמחירים, יוסב מחיוב לאספקת תפוקה כחוזה קבלני לחיוב לאספקת פועלים לפרויקט על בסיס שעתי (להלן: "הסכם כוח האדם"). לפיכך, הסכם הכמויות אינו שופך מידה רבה של אור על המחלוקת נשוא תובענה זו. למרות האמור, ועל אף שהסכם הכמויות אינו מתייחס באופן ישיר למחלוקת בענייננו, סעיף 11 להסכם מורה כי הנספחים להסכם, מהווים חלק בלתי נפרד ממנו, ומשכך, נספח ב' להסכם, שכותרתו "תנאים כלליים", מהווה חלק בלתי נפרד ממנו ויש בו בכדי לסייע בבירור התובענה.
4. אין מחלוקת כי בתקופה שבין אמצע חודש מאי 2006 ועד אוקטובר 2006, התובעת סיפקה עובדים לפרויקט לצורך ביצוע עבודות השלד על פי הסכם כוח האדם (ראו תצהירי עדי הנתבעת: זמיר ביתן, סעיף 4 ורן פרידמן, סעיף 18). המחלוקת בין הצדדים היא האם התובעת קיבלה מהנתבעת את מלוא התמורה המגיעה לה בגין אספקת העובדים, אם לאו. יש לציין, כי התובעת דאגה לאספקת שלוש קבוצות של עובדים, שצויינו ואובחנו על ידי הצדדים במסמכים על פי מוצאם: עובדים פלסטינאים, עובדים בדואים, שעבדו בעיקר בלילה בחודש אוגוסט, ועובדים ישראלים ממוצא גרוזיני, שכונו על ידי הצדדים "העובדים הגרוזינים", שהגיעו אף הם לצורך פרויקט מיוחד. אין מחלוקת כי בין קבוצות העובדים היו פערי שכר.
5. יש לציין כי התביעה הוגשה באוקטובר 2009 כשלוש שנים לאחר סיום העבודות.

טענות הצדדים

טענות התובעת

1. התובעת טוענת כי על פי ההסכם, נדרשה לבצע עבודות בניה בפרויקט. ההסכם קבע את המחירים, לוחות הזמנים לביצוע העבודות, התנאים הכספיים והערבויות הנדרשות. פנחס דלויה, מנהל התובעת (להלן: "דלויה") העיד בתצהירו כי לאחר החתימה על ההסכם, סיכמו הצדדים, כי נספח א' להסכם יוסב, כך שבמקום עבודות בטונים ועבודות בניה תספק התובעת עובדי בניין, כאשר עבור עובד ישראלי ישולם סך של 55.5 ₪, ואילו, עבור עובד פלסטינאי, ישולם סך של 40 ₪ (סעיפים 5-7 לתצהיר דלויה). עוד כתב בתצהירו כי בין החודשים מאי-יולי 2006, הועסקו עובדים בדואים שעבדו בשעות הלילה, בהכנת תשתית מתאימה לקראת עבודות היום, וזאת בנוסף לעובדים האמורים.
2. נטען כי התובעת הגישה בקשה למשרד התעסוקה לקבלת רישיון בעניינם של העובדים הפלסטינאים, וזו נתקבלה, כך שהוענקו 85 רישיונות, אך בפועל, עבדו כ- 22 עובדים פלסטינאים.
3. לטענת התובעת, לאורך התקופה האמורה, שילמה לפועלים את שכרם מכיסה הפרטי, ובהסתמך על הסכמות שאליהן הגיעה עם הנתבעת, ולפיהן, ישולמו לה כלל הסכומים המגיעים לה (ראו סעיף 14 לתצהיר). נטען כי התובעת שלחה מכתב דרישה למנהלת מחלקת העובדים של הנתבעת, לשם סגירת החשבונות ובכדי לשלם את יתרת החוב הכוללת בסך 203,948 ₪. התובעת טוענת, כי הנתבעת התעלמה מדרישותיה, ומשכך, היא נדרשת כיום להשלים סך של 541,571 ₪.
4. נטען כי הנתבעת שילמה בפועל סכום נמוך מהמוסכם, וללא תוספת מס ערך מוסף, כך שבמקום 55.5 ₪ לשעה לפני מע"מ, שולם סך של כ- 25 ₪ לשעה. בהקשר זה נטען כי עיכוב התשלום הביא את התובעת למשבר כלכלי קשה, אשר חשף אותה לסכנה ממשית להמשך קיומה, וכן חשף אותה בפני תביעות כספיות ובפני דרישה לתשלומי מסים. עוד נטען כי הפרת ההסכם מהווה הפרה יסודית, זאת בין היתר, לאור הפרתה של הנתבעת את ההסכמה שגובשה בדבר מחיר לשעה עבור עובד ישראלי, ובכך, ששילמה סכום הנמוך מזה שסוכם. התובעת טוענת כי הסתמכה על ההבטחות שניתנו לה על ידי הנתבעת, ומשכך, זכאית התובעת לקבל את הסכום שנתבע גם מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, מאחר והנתבעת הותירה את הכספים בידיה, ולא העבירה אותם, כמוסכם, לתובעת.
5. בסיכומיה טוענת התובעת, כי ערכה את תחשיביה על בסיס נתונים שהועברו לה מהנתבעת על גבי דיסק שנתוניו נתקבלו ישירות מכרטיסיהם המגנטיים של העובדים. נטען כי הנתבעת העדיפה שלא להעביר את הדיסק על נתוניו לתיק בית המשפט, ואף התנגדה לאפשר לתובעת לחקור את מר פרידמן על הנתונים הכלולים בו. משכך, עותרת התובעת לחיובה של הנתבעת בסך של 552,231 ₪, שהנו סכום הנובע מתחשיב שמרני שביצעה, בקיזוז סכומים ששולמו לה, ואושר כי התקבלו על ידה (בעדות דלויה בבית המשפט) , וכמובן בתוספת מע"מ, הצמדה וריבית כחוק. עוד נטען, לחיוב הנתבעת בכלל ההוצאות, עוגמת הנפש והנזקים שנגרמו לתובעת עקב התנהלותה של הנתבעת.

טענות הנתבעת

1. הנתבעת טוענת כי במהלך אפריל 2006 התקשרה עם התובעת בהסכם, וכי עד אז, בוצעו העבודות במפעל אינטל במסגרת התקשרותה של הנתבעת עם חברת זנדר. נטען כי בסיס ההתקשרות בין התובעת לנתבעת היה בהסכם קבלני שבמסגרתו משולמת התמורה על בסיס תפוקה בפועל ובהתבסס על כתב כמויות. הנתבעת טוענת כי נתגלה לה שהתובעת אינה עומדת בהתחייבויותיה ההסכמיות, כך שתפוקתה ואיכות עבודתה אינן מספקות. נטען כי לאור האמור, נאלצה הנתבעת להסתפק בשירות אספקת העובדים על ידי התובעת, במקום עבודה על בסיס קבלני.
2. נטען כי הנתבעת שילמה לתובעת את מלוא השכר המגיע לה בגין העובדים שסיפקה, ואף העבירה לה כספים בעודף. הנתבעת טוענת כי התובעת העבירה דרישת תשלום עבור כלל העובדים שסיפקה לנתבעת בזמן אמת, בסך של 535,783.5 ₪, כאשר חודשיים קודם לכן, כבר הועבר סך של 563,399 ₪ לחשבונה של התובעת. לאור האמור, טוענת הנתבעת כי דרישות התובעת המאוחרות, עומדות בסתירה לדרישתה בזמן אמת, וכי התנהלותה עולה כדי חוסר תום לב קיצוני. נטען כי יש לדחות את התביעה ביחס לכלל הסכומים העולים על סך 535,783.5 ₪, ואף יש לפסוק כי התובעת מושתקת מלטעון כל טענה השונה מזו שהציגה בזמן אמת.
3. בסיכומיה חוזרת הנתבעת על טענותיה, כפי שהובאו בכתבי הטענות ובדיון, וכן טוענת כי השכר הבסיסי, שאושר על ידי הנתבעת עבור שעת עבודה של עובד יומי הוא 35 ₪ לשעה, כאשר במקרה ספציפי ובמספר מצומצם של עובדים ישראלים ממוצא גרוזיני, שעבדו בפרויקט חודש אחד, אושרה הגדלה ל- 55.5 ₪ לשעה. הנתבעת טוענת כי התובעת מנסה להחיל את השכר השעתי של 55.5 ₪, שהיה מכוון למקרה מצומצם, על כלל העובדים שסופקו. לטענת הנתבעת הוכח כי השכר השעתי הבסיסי שסוכם בין הצדדים עמד על סך 35 ₪ לשעה, ולמעט מקרים נקודתיים חריגים, בהם אושר לתובעת, ואף שולם לה, שכר שעתי מוגדל. באשר לטענת התובעת בעניין הדיסק והנתונים, נטען כי הטענות מנוגדות להחלטת בית המשפט, שקבע כי הדיסק והעיבוד שביצעה לו התובעת, אינם מצויים בחומר הראיות בתיק דנא. עוד נטען כי לעניין רכיב מס ערך מוסף, אין זה נדרש במסגרת כתב התביעה, ומשכך, לא שולמה בגינו כל אגרה.

העדויות

1. התובעת הגישה תצהיר של דלויה וכן תצהירים של העובדים הבאים בתובעת לצורך הפרויקט: מר אמג'ד נעאמנה, מר לואי גור, מר בניאל שירזי; כמו כן הובאו לעדות מר מחמוד אלנג'אר, שעבד כמנהל משמרת, שאמון על הבאת העובדים הפלסטינים מאזור חברון; ומר אנואר אבו ערר, אחראי לעובדים הבדואים מהישוב ערוער שבנגב, שעבדו בלילה.
2. הנתבעת הגישה תצהירים של מנהלי פרויקטים : מר רן פרידמן ומר זמיר ביתן.
3. העדים נחקרו בדיון חקירה נגדית ולאחר דיון ההוכחות הגישו הצדדים סיכומים בכתב.

דיון והכרעה

הראיות למתווה ההתחשבנות

1. סעיף 8 לנספח ב' להסכם, שכותרתו "פועלים", מסדיר נושאים שונים הנוגעים להעסקת הפועלים וקובע בעניינם מספר הסדרים, כגון: העסקתם דרך לשכות עבודה כלליות, חובות הצהרה לביטוח הלאומי, ניכוי מיסים והפרשות סוציאליות, מס הכנסה, מס מקביל וכן מילוי החובות הקבועות בחוק לעניין העסקת עובדים זרים. כמו כן, במסגרת סעיף 8.7 לנספח ב', נקבעה מכסה מקסימלית של עובדים, לפיה, הקבלן מתחייב, כי לכל היותר 25% מבין עובדיו המועסקים בעבודות, יהיו תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה.
2. סעיף 14 לנספח ב' להסכם, שהנו חלק ממתווה החשבונות והתשלומים בין הצדדים, קובע כי לצורך קבלת תשלומי ביניים על חשבון השכר, יהיה על הקבלן (התובעת) להגיש מדי חודש חשבונות חלקיים מצטברים, המלווים בכתבי כמויות ובאישור ביצוע של מנהל העבודה של החברה (הנתבעת), שיכללו את המגיע לו למועד הגשת החשבון בהתאם ללוח התשלומים. כן נקבע כי החברה תבדוק את החשבון ותאשרו בהתאם ללוח הזמנים שנקבע לביצוע העבודה, ותוך התחשבות בגורמים נוספים, לרבות טיב הביצוע. החשבונות החלקיים ישולמו לקבלן לפי תנאי ההסכם, ועליו לכלול בכל חשבון את כלל העבודות, שלדעתו הנו זכאי לתשלום עבורן בגין חודש העבודה. יצוין בהקשר זה, כי ההסכם מבהיר שאישור חשבונות הביניים וביצוע תשלומים לפיהם, אינו מהווה הסכמה או אישור של החברה על גורמיה, לגבי טיב המלאכה שנעשתה על ידי הקבלן, וכן בדבר נכונותם של המחירים או של הכמויות והמדידות שעל בסיסן מבוססים תשלומי הביניים, וזאת עד לאישור החשבון הסופי ואישור קבלת עבודות הקבלן על ידי המזמין.
3. על פי ההסכם, מתווה החשבונות והתשלומים קובע, כי החשבון הסופי יוגש על ידי הקבלן לאחר סיום כלל העבודות וקבלתן על ידי החברה. החשבון הסופי ישולם לאחר בדיקה ואישורו על בסיס הכמויות המצטברות ולאחר שהופחתו ממנו הסכומים ששולמו על פי החשבונות החלקיים, ובכפוף להצהרת הקבלן, לפיה, עם קבלת יתרת הסכום המגיע, אין לו כל טענות ותביעות נגד החברה בגין ההסכם ובתנאי שהקבלן ימסור לחברה את הערבויות לטיב העבודה והחומרים וכן אישורים ממוסדות שונים כמו המוסד לביטוח לאומי (סעיף 14.2).
4. הצדדים הסכימו כי החברה לא תשלם לקבלן בגין חשבון כלשהו שאיננו מאושר על ידי מהנדס ראשי של החברה, ובמקרים הנדרשים על פי נהלי החברה, על ידי המנכ"ל. יצוין כי במידה וטיב העבודה לא יהלום את תנאי ההסכם, התחייב הקבלן על פי ההסכם לתקן את העבודה באופן מיידי ועם קבלת דרישת החברה לכך. במידה ולא יעשה כן, רשאית האחרונה לעכב כל תשלום המגיע לו, לתקן את העבודות ולחייבו בערך עבודות התיקון בתוספת 15% הוצאות כלליות וטיפול, וכאשר העבודה לא תיחשב לגמורה עד לאחר השלמת התיקונים (סעיפים 14.3-14.4).
5. בנוסף להסכם, שכאמור לא נוקב במחיר לשעת עבודה, במזכר שנכתב על ידי מנהל הפרוייקט, מר פרידמן, מיום 08.08.2006, ושיועד אל התובעת, צוין כי נקבע בין הצדדים תשלום של 55.5 ₪ לשעת עבודה עבור העובדים הישראלים, וכאשר תוקפו של ההסכם מתחיל מהיום הראשון לעבודות (נספח ב2 לכתב התביעה, להלן: "מזכר פרידמן").
6. עוד לעניין זה יש לציין, כי התובעת חתמה עם מר אנואר אבו ערר, שסיפק לה את העובדים הבדואים, על מסמך קצר, הנושא את הכותרת "זכרון דברים", ומונה שישה סעיפים הכתובים בכתב יד (נספח ב' לכתב התביעה). על פי הרשום בראש המסמך הוא נחתם ביום 13.8.06. תוכנו של זכרון הדברים מלמד על מטרתו, והיא הסדרת היחסים העסקיים בין הצדדים לעניין אספקת העובדים הבדואים, והשכר שישולם עבור עבודתם. בזכרון הדברים הוסכם כי מר אבו ערר יספק לתובעת עובדים מהישוב הבדואי ערוער לפי שכר שעתי של 40 ₪ (סעיף 1 לזכרון הדברים), ואילו האחרונה, תספק לעובדים תלושים עבור מזון. סעיף 4 לזכרון הדברים קבע כי שכר העובדים יסוכם עם מהנדס החברה, מר אמג'אד נעאמנה, בסוף כל חודש ולפי כרטיסי עבודה, ויימסר ידנית ב- 16 לחודש. כמו כן, נקבע כי קבוצת העובדים מתחייבת לעבוד אצל הנתבעת אך ורק באמצעות התובעת, וכאשר משמעותה של הפרת סעיף זה, היא אי תשלום החשבון האחרון וכן קנס בסך של 20,000 ₪ ללא הוכחת נזק.

מכתבי התובעת לעניין החוב בזמן אמת

1. מנספח ו' לכתב התביעה עולה, כי ביום 14.12.2006 שלחה התובעת לנתבעת מכתב, הנושא את הכותרת "פרויקט אינטל FAB-28 – יתרת תשלום חובה". מסמך זה, המונה ארבעה סעיפים, מהווה ראיה בכתב מזמן אמת המשקפת את מצב הדברים בין הצדדים, ויש לו משמעות רבה בהתחשב בכך שנוסח ונערך על ידי התובעת עצמה בסיום העבודה במסגרת סיום ההתחשבנות בינה לבין הנתבעת. מפאת חשיבותו, יובא מכתב קצר זה בשלמותו:

"בפתח דבריי אציין כי כל נסיונותי להיפגש עם הגורמים המוסמכים בפגישות אשר תואמו מראש על ידך, על מנת להסדיר את תשלום יתרת החוב לא צלחו, לפיכך הנני פונה אליך כדלקמן;

1. במסגרת הפרויקט אשר בנדון ולפי דרישתכם הועסקו עובדים דרך חברתי לעבודה באתר לפי שעה. מצ"ב העתק טבלה של ריכוז תקופת העבודה.

2. סך התשלום אשר התחייבתם להעביר לחשבון החברה בגין עבודות אלו מסתכם בסכום של כ- 535,783.5 ₪. נכון ליום 14.12.06 התשלומים אשר הועברו לחברה באמצעות העברה בנקאית עומדים על סך של כ- 386,029 ₪.

3. יתרת החובה הינה על סך של כ- 149,753 ₪ בתוספת סכום של 54,195.75 ₪ עבור עובדים גרוזינים אשר הועסקו לפי שעה, ובכפוף לאישורו של מר רן פרידמן ומר רונן גינזבורג (סה"כ 203,948 ₪). מצ"ב העתק האישור.

4. נא טיפולך בתשלום הנ"ל ללא כל דיחוי נוסף".

1. מסמך נוסף מזמן אמת שצורף על ידי התובעת לכתב התביעה הוא מכתב של אמג'ד נעאמנה, מטעם התובעת, מחודש נובמבר 2006 הממוען לנתבעת והנושא כותרת "חשבון חודש 10/2006 עובדים אינטל פאב 28" (נספח ז' לכתב התביעה). במכתב זה נכתב כך:

"1. תשלום עבור קבוצת עובדים מאושרת לפי מסמך מצורף בזאת סה"כ שעות עבודה של העובדים 438 שעות X 42 ₪ ....

2. עובדים בדווים שעבדו במשך 1 יום 45 * 11* 45...

3. הפרשים של חודש 9/2006 בין 35 ₪ לשעה לבין 42...

4. חיוב הפרשים עבור אינג'ניר אמגד נעמנא לפי 55 ₪ אושר 35 ₪ הפרש 20 ₪ ..."

1. במכתב נוסף של התובעת לנתבעת מיום 15.8.06 מבקשת התובעת כי שכר העבודה של "עובד שטחים" יהיה 45 ₪ לשעה. מכתב זה הוצג על ידי התובעת כנספח "ג" לתצהיר המשלים של דלויה. על מכתב זה נכתב בכתב יד של אחד ממנהלי הנתבעת : "לא מאשר המחיר הזה בשום אופן: ישראלי- 43 ₪ לשעה, פלסטיני- 35 ₪ לשעה".
2. בכתב התביעה, טוענת התובעת כי פניותיה לנתבעת לסגירת החוב האמור לא נענו, על אף שלטענתה מדובר בחלק קטן מן החוב שהאחרונה חבה לה (סעיף 14 לכתב התביעה). גרסתה האמורה של התובעת אינה מתיישבת עם לשון המכתב אותו היא ניסחה, אשר נוסחו חד משמעי וברור. טענת התובעת לפיה קיימים חובות אחרים אשר אינם מוצאים את ביטויים במכתב זה אינם עולים בקנה אחד עם סעיף 2 התוחם את שיעור החבות הכולל, כפי שהנתבעת התחייבה לו, ולשיטת התובעת, בסך של 535,783.5 ₪, וכאשר יתרת החובה עומדת על סך של 203,948 ₪. טענותיה של התובעת בהקשר זה אינן מגובות בראיה כלשהי מזמן אמת, ממנה ניתן להסיק כי נכון לאותה עת, חבה לה הנתבעת סכומים נוספים, מעבר לאלו שבאו לידי ביטוי במכתב הדרישה האמור, וכאשר נטל הראיה בנושא זה מונח לפתחה של התובעת.
3. הנתבעת צרפה לכתב ההגנה (נספח 2 לכתב ההגנה) וכן לתצהירו של רן פרידמן (נספח 5) הודעות זיכוי שנשלחו מטעמה לתובעת מהתאריכים 16.06.2006 (60,525.80 ₪), 02.07.2006 (74,824 ₪), 16.07.2006 (77,939 ₪), 15.08.2006 (86,244.42 ₪), 01.09.2009 (74,506 ₪), 15.09.2009 (99,126.95 ₪) ו- 15.10.2006 (83,396 ₪) ובסך כולל של 556,663 ₪. מן המסמכים האמורים, שנערכו בזמן קרות האירועים, מצטיירת תמונה עובדתית שונה מזו הנטען לה במסגרת כתב התביעה, שהוגש, כזכור, כשלוש שנים לאחר התרחשות האירועים. כך, עד חודש אוקטובר 2006, הועברו לתובעת סכומים בסך כולל של 556,663 ₪. ואילו התובעת טענה בזמן אמת להתחייבות הנתבעת בסך של 535,783.5 ₪, וליתרת תשלום, נכון ליום 14.12.2006, בסך של 149,753 ₪, ובתוספת שכר עבודה עבור העובדים הישראלים ממוצא גרוזיני, בסך 54,195 ₪, סך הכל 203,948 ₪. נוכח האמור, טענות התובעת כיום, בדבר קיומו של חוב ובשיעור הנטען לו, אינן עולות בקנה אחד עם המסמכים הנ"ל.
4. נראה כי מכתבי התובעת בזמן אמת בסיום העבודה, בצירוף הסכומים ששולמו על ידי הנתבעת בחודשים הרלוונטיים, די בהם כדי להצביע על כך שטענות התובעת לחוב קיים - אין בהן ממש. יחד עם זאת, אמשיך לבחון את טענות התובעת אחת לאחת.

שכר העבודה

שיעור השכר – הסכמות ופערים

1. במזכר פרידמן מיום 08.08.2006 נכתב:

"נקבע בין הצדדים על תשלום של 55.5 ₪ לשעת עבודה עבור עובדי דלויה הישראלים. ההסכם תקף החל מיום ראשון לעבודתם". (ההדגשה הוספה- ע.ר.).

1. התובעת טוענת כי הנתבעת הפרה את שהוסכם עמה באשר לגובה שכר העבודה שישולם לעובד. לטענתה על אף שהוסכם על תשלום של 55.5 ₪ עבור שעת עבודה של עובד ישראלי ועובד בדואי, שילמה הנתבעת 25 ₪ לשעה, סכום שהנו נמוך מהמוסכם וללא מס ערך מוסף. עוד טוענת התובעת כי טבלת ריכוז שעות העבודה שהוכנה על ידי הנתבעת, היא חלקית ואינה כוללת פרמטרים חיוניים שיש בהם בכדי להשפיע על גובה החבות של הנתבעת. כך למשל, נטען לפערי שכר עבודה עבור עבודת לילה של העובדים הבדואים, וכן עבור שכר שעתי של עובדים ישראלים ובדואים בשיעור של 55.5 ₪ לשעה ועבור שכר עבודתם של עובדים גרוזינים.
2. לטענת הנתבעת, השכר הבסיסי שהוסכם ואושר על ידה עבור שעת עבודה של עובד יומי, שיסופק על ידי התובעת, היה 35 ₪ לשעה, כאשר רק במקרים נקודתיים, אישרה הנתבעת העלאה של שכר זה. כך למשל, נטען כי עבור קבוצה מצומצמת של עובדים ישראלים, שסופקו לנתבעת לתקופה קצרה, הוסכם על תשלום שכר גבוה יותר העומד על סך 55.5 ₪ לשעת עבודה.
3. לשונו של מזכר פרידמן ברורה ולפיה שכר העבודה השעתי הוא 55.5 ₪ עבור עובדים ישראלים. בהקשר למסמך זה, טוענת הנתבעת כי דלויה עצמו הצהיר בסעיף 8 לתצהיר העדות הראשית מטעמו, כי מזכר זה מתייחס באופן ספציפי לקבוצת פועלים ישראלים ממוצא גרוזיני, שעבדו בפרוייקט במהלך חודש אוגוסט 2006 בלבד. בחינה של סעיף 8 לתצהירו של מר דלויה, אכן מלמדת, שבמהלך חודש אוגוסט 2006, הועסקה קבוצה של כ- 13 עובדים ישראלים ממוצא גרוזיני בפרוייקט, ושכר עובדיה עמד על סך של 55.5 ₪ לשעת עבודה. שוכנעתי כי מזכר פרידמן מהווה התייחסות ספציפית ונקודתית באשר לעובדים אלה ואינו מהווה הסדר כללי. מר דלויה, אף מפנה בסעיף 8 לתצהירו, לדבריו של מר פרידמן כפי שהובאו בתצהירו ולפיהם "...העובדים הישראלים (גרוזינים): שכר שעתי 55.5 שקלים... ואני הסכמתי לכך במגבלות אלה. סכום זה לא כולל מע"מ".
4. טיעון נוסף אותו מעלה הנתבעת בהקשר זה, מתבסס על מכתבה של התובעת מחודש נובמבר 2006, שעניינו חשבון חודש אוקטובר 2006 (נספח ז' לכתב התביעה), ואשר יש בו כדי להוסיף על הספק באשר לטיעונה של התובעת בדבר הסדר השכר הכללי בסך של 55.5 ₪ הנוגע לעובדים ישראלים. במסמך האמור, מתייחסת התובעת לשכרם של עובדים שונים וביניהם בדואים, וכן לשכרו של המהנדס, מר אמג'ד נעאמנה, "לפי 55 ₪ אושר 35 ₪ הפרש 20 ₪ * חודש 9/2005 259 + חודש 10 * 40 סה"כ 5,980 ₪". כמו כן, מפנה הנתבעת לנספח ג' לתצהירו המשלים של מר דלויה, ממנו עולה כי התובעת פנתה במהלך חודש אוגוסט, וביקשה להגדיל את השכר השעתי המשולם לה עבור עובדים ל- 45 ₪ לשעה. פנייה זו, אכן מעוררת ספקות ואינה מתיישבת עם טענתה של התובעת בדבר קיומו של הסדר שכר כללי, וכאשר היא עצמה פנתה להעלאת שכר הבסיס לסך של 45 ₪.
5. עוד יש ממש בטענת הנתבעת לפיה טבלת העובדים המופיעה בנספח ט' לכתב התביעה, והמתייחסת לחודשים מאי עד אוקטובר 2006, מכרסמת בגרסת התובעת, שהוצגה בפרק זה, ובהתחשב בקיומם של עובדים רבים ששכר עבודתם השעתי שונה מ- 55.5 ₪ וזאת טרם שנדרשנו למעמדו הראייתי של נספח זה. כך למשל, קיימים עובדים ששכרם השעתי 40 ₪, ואחרים ששכרם השעתי עומד על 83.3 ₪. כמו כן, עדותו של מר פרידמן, נציגה של הנתבעת החתום על אותו מזכר, תומכת בגרסת הנתבעת, לפיה, מדובר בהסדר ספציפי וכי אין מדובר בהסדר גורף, כפי שהתובעת מייחסת לו (עמ' 145 לפרוטוקול מיום 27.05.2013 בעדותו של מר פרידמן).
6. נוכח האמור, השתכנעתי מגרסתה של הנתבעת, כי טיעוניה מוכיחים שמזכר פרידמן, נשוא דיוננו כאן, התייחס אך ורק לקבוצה ספציפית של עובדים ישראלים ממוצא גרוזיני, באופן שבעניינם הוחלט על אישור חריג לתשלום מוגדל, וכן שוכנעתי כי הנתבעת הציגה תשתית ראייתית מספקת, לצורך קעקוע גרסת התובעת לפיה מדובר בהסדר שכר כללי. יצוין כי במסגרת סיכומיה, טוענת התובעת כי על אף שבמסגרת המזכר, צוין שכר קבוע של 55.5 ₪ לשעה עבור עובדים ישראלים וכאשר עבור עובדים פלסטינים צוין שכר של 40 ₪, עדיין היה בכך כדי לשקלל את העלות הממוצעת בין כלל העובדים, הן העובדים והן האחראים עליהם (סעיף 16 לסיכומי התובעת). אין בידי לקבל השינוי בגרסה התובעת ולפיו הסכום נובע מ"עלות ממוצעת", בוודאי כאשר אין הוא נתמך בגיבוי ראייתי מתאים.

שכר – פילוח לפי קבוצות עובדים

1. כחלק מליבת המחלוקת בין הצדדים, עומדות שתי קבוצות עובדים שעניינן דורש בירור. האחת, קבוצת הפועלים שעבדו במשמרת לילה, ואילו השנייה, קבוצת המהנדסים. ייחודיותן ומרכזיותן של קבוצות אלו, לסכסוך זה, נובע מכך שעבור עבודתן נדרשה הנתבעת לשלם שכר גבוה יותר.

משמרת לילה

1. אופיו הייחודי של הפרוייקט נשוא התובענה נובע, בין היתר, ממימדיו והיקפיו, לפיכך בוצעו העבודות מסביב לשעון, כולל משמרת לילה, שבמסגרתה עבדו פועלים אשר הכינו את התשתית הנדרשת לצורך עבודתם של פועלי היום.
2. טיעונה של התובעת בעניין קבוצת העובדים שעבדה במשמרת הלילה הוא, כי עבור עבודתם של אלו, נדרשת הנתבעת לשלם לה שכר בשיעור של 150% וזאת בין אם מקבלים את גרסת הנתבעת, באשר לשכר שעתי של 35 ₪, ובין אם מקבלים את גרסת התובעת, לפי שכר שעתי של 55.5 ₪. טענת הנתבעת היא כי גרסת התובעת, לפיה, על פי דין יש לשלם לפועלי הלילה תוספת של 50% בגין כל שעות עבודתם, על אף שאינם עובדים גם במשמרת יום, אינה מבוססת ואף מופרכת. כך נטען, כי אף לו היתה קיימת חובה על פי דין לשלם תוספת זו, הרי שחובה זו חלה על התובעת, מעסיקתם של העובדים, ולא על הנתבעת שצרכה ממנה את שירותי כוח האדם.
3. אני סבורה כי יש לדחות את טיעוניה של התובעת בהקשר זה. התובעת לא הציגה כל תמיכה לטענתה בדבר חובתה לשלם שכר עבור משמרות לילה. אדגיש כי ככל שהייתה חבות שכזו, הרי החבות לתשלום זה מוטלת על המעסיק, ועל פי האמור בנספח ב' 1 לכתב התביעה, זכרון הדברים בין יאסר אבו ערר לבין התובעת, יחסי עובד-מעביד היו בין אבו ערר לבין העובדים ולא בין התובעת לבין העובדים. כמו כן, גם אם לצורך העניין, הייתה מתקבלת עמדתה בדבר חבותה העקרונית של הנתבעת לתשלום שכר עבור משמרות אלו, לא הציגה התובעת בפני בית המשפט כל אסמכתא או הסבר כיצד הגיעה לחישוב אותו ערכה במסגרת כתבי טענותיה, בו מגולמת ההנחה כי עובדים אשר עבדו במשמרות לילה זכאים לשכר של 150% עבור כלל השעות בהן עבדו.
4. למעלה מן הנדרש, נציין כי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, הרלוונטי לענייננו מורה בסעיף 2 כי, ככלל, יום עבודה לא יעלה על שמונה שעות עבודה, אך במקרה של עבודת לילה, לא יעלה יום עבודה על שבע שעות עבודה. למרות האמור, קבע המחוקק בסעיף 4, כי שר העבודה רשאי לחרוג מן הכלל האמור, וזאת בעניינם של עבודות מסוגים וממגזרים מסויימים. כמו כן, בסעיף 5 לחוק הכיר המחוקק באפשרות כי הוראותיו האמורות יכולות להיות מוסדרות ולקבל ביטוי שונה מכוח הסכם קולקטיבי. גם לעניין העבדת עובד בשעות נוספות, נקבע בסעיף 10(2) לחוק הסדר ספציפי, כך שלגבי עובד העובד במשמרות, הותר הדבר ובכפוף לכך שהעובד לא יעבוד יותר משעה נוספת אחת ליום וכאשר הממוצע לשלושה שבועות, לא יעלה על ארבעים וחמש שעות עבודה לשבוע. בהקשר זה התיר המחוקק לשר העבודה לקבוע מקרים בהם ניתן להתיר העבדת עובד בשעות נוספות. לעניין זה נקבע בסעיף 16(א) כי הועבד עובד שעות נוספות, ישלם לו המעביד בעד שתי השעות הנוספות הראשונות שבאותו יום שכר עבודה לא פחות מ- 1.25 מהשכר הרגיל, ובעד כל שעה נוספת שאחריהן לא פחות מ-1.5 מהשכר הרגיל (ראה: דיון(ארצי) לט/24-3 בתי הזיקוק לנפט בע"מ נ' זאב למפל, פ"ד י(1), 421). נוכח האמור, קיימים טעמים נוספים לדחות את תחשיבה של התובעת, אשר ראוי כי היתה נדרשת ובוחנת גם את קיומם והרלוונטיות של הסכמים קיבוציים וצווי ההרחבה בענף הבניין ועובר לתקופה הרלוונטית לנסיבות המקרה, דבר שלא נעשה.

מהנדסים ומנהלי עבודה

1. הנתבעת טוענת כי דרישת התובעת לשכר שעתי של 55.5 ₪ עבור קבוצת המהנדסים אינה במקומה זאת מאחר והם לא תפקדו כמהנדסים בפרוייקט, לא קיבלו שכר מהנדס מהתובעת וחלקם אף לא החזיקו בתעודת מהנדס באותה תקופה. כמו כן, נטען כי מעולם לא עלה צורך באספקת מהנדסים או גורם ניהולי וביצועי אחר על ידי התובעת, מאחר והנתבעת מעסיקה במהלך העסקים הרגיל, מהנדסים ובעלי מקצוע מטעמה. משכך, ומשלא הייתה הסכמה מוקדמת להעסקת מהנדסים בשכר מוגדל, אין מקום לטענתה של התובעת בדבר קיומה של קבוצה, הזכאית לשכר שעתי מוגדל.
2. התובעת טוענת בהקשר זה ובמסגרת סיכומיה כי השכר השעתי של 55.5 ₪ מהווה שקלול של העלות הממוצעת בין כלל העובדים, הן פועלי השטח והן האחראים עליהם, מנהלי העבודה והמפקחים, שחלקם היו בעלי ניסיון בתחום ההנדסה.
3. גרסתה של התובעת כפי שהובאה במסגרת כתב התביעה, ולפיה השכר השעתי שעליו הוסכם לגבי כלל העובדים עומד על 55.5 ₪, אינה מתיישבת עם גרסתה המאוחרת, כפי שהובאה בסיכומיה כי שכר זה מהווה שקלול וממוצע שכר של העובדים. השכל הישר יכול לקבל טענה לפיה, עבור העסקתו של מהנדס או מנהל עבודה, ישולם שכר גבוה מזה של פועל. אולם, שינויי הגרסה של התובעת לעניין השכר, שהחלו בשכר המעוגן בהסכם (בכתב התביעה), דרך שכר שנקבע בעל פה ועד לגרסה שמדובר בשקלול בין שכר העובדים – אינם מאפשרים לקבל את טענתה שאף לא הובאה לה כל ראיה.
4. במסגרת החקירות הנגדיות עלה, כי חלק מהעובדים ששמם מוזכר בטבלת ריכוז העובדים, נספח ט' לכתב התביעה, תחת הקטגוריה של מהנדסים, כלל לא היו מהנדסים, נכון לאותה עת, כך למשל, מר שירזי, שהיה סטודנט לתואר ראשון בהנדסה אזרחית (עמ' 71-73 לפרוטוקול מיום 27.05.2013 בעדותו של מר שירזי) ומשכך, הצגתו כמהנדס אינה משקפת נאמנה את המציאות, ובוודאי כאשר בגין מצג זה נדרש מהנתבעת שכר בשיעור גבוה יותר.

מעמדו הראייתי של נספח ט' לכתב התביעה

1. עוד בשלב ההוכחות התעוררה מחלוקת בין הצדדים באשר למעמדו הראייתי של נספח ט' לכתב התביעה. נספח ט' הוא טבלה המשתרעת על פני שני עמודים, ומציגה פירוט לחודשים יוני עד אוקטובר 2006, של עובדים, מספר שעות העבודה לעובד ושכר לשעת עבודה. הטבלה מציגה גם מכפלה של שעות העבודה בשער השעתי וכך את סך הכל התשלום עבור עובד. הנתבעת טוענת כי נספח זה, אשר צורף לכתב התביעה, לא צורף לתצהירי העדות הראשית ומשכך אין הוא מהווה חלק אינטגרלי מתיק הראיות (עמ' 100 לפרוטוקול מיום 27.05.2013, שורות 18-32 בעדותו של מר דלויה). במהלך הדיון נדרש בית המשפט למעמדו הראייתי של נספח זה, ונקבע כי הצדדים יטענו בעניין במסגרת הסיכומים, והכרעה תינתן במסגרת פסק הדין (עמ' 111 לפרוטוקול מיום 27.05.2013, שורות 4-20 בעדותו של מר דלויה).
2. התובעת טוענת במסגרת סיכומיה כי ניסתה לשחזר בדיעבד את היקף השעות שלא שולמו לה, ולשם כך ביצעה תחשיב שמרני, כפי שבא לידי ביטוי בנספח ט' לכתב התביעה. בהקשר זה טוענת התובעת טענות שונות כנגד הנתבעת וביניהן, כי הנתבעת ערפלה את המציאות והעלימה נתונים וראיות, כן נטען כי אילו הייתה באמתחת הנתבעת טענת "אמת דיברתי" הייתה מגישה מיוזמתה את התדפיסים המופיעים בדיסק ובכך עמדה לנתבעת האפשרות להפריך את התחשיב המופיע בנספח ט'. עוד מוסיפה התובעת וטוענת כי הנתבעת לא הפריכה את תחשיבי התובעת המופיעים במסמך זה באמצעות מסמך מקורי וכל שעשתה היה להתנגד להצגתו דבר המוכיח כי יש בנתונים אלו לסתור את טענות הנתבעת לגבי היקף השעות, ימי העבודה, מספר הפועלים ומשמרות הלילה שלהן התכחשה.
3. התובעת לא צרפה את המסמך האמור לתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמה, ואף לא סיפקה הסבר משכנע מדוע לא עשתה כן ולחילופין, מדוע בית המשפט צריך לקבל מסמך זה כחלק מחומר הראיות. טענותיה האמורות של התובעת, המהוות נסיון להטיל את האחריות בענין לפתחה של הנתבעת, אינן יכולות להתקבל, וכאשר הנטל להוכחת עילת התביעה מונח על כתפיה של התובעת, וביתר שאת, כשהאחרונה עותרת לקבלת סכומי כסף על בסיס תחשיב אותו היא ערכה, ואשר לא נמסר לנתבעת בזמן אמת, אלא הוכן לצורך התביעה בלבד. נוכח האמור, אין התובעת יכולה להלין כנגד הנתבעת ובגין מחדלה שלה הכולל אי צירוף מסמך לתצהירי העדות הראשית.
4. בנוסף לבעיות שפורטו לעיל, תוכנו של המסמך האמור אינו חף מטעויות ומסתירות עובדתיות, כך שגם לו היה מתקבל, המשקל הראייתי שניתן היה ליתן לו מוגבל עד מאוד. כך למשל, קיימת סתירה בין היקף השעות של קבוצת 13 הפועלים, שהוגדרה על ידי הצדדים כפועלים גרוזינים, וכפי שמפורט במסגרת נספח ט' לכתב התביעה לבין הפירוט המופיע בנספח א'2 לתצהיר העדות הראשית של מר דלויה. אי ההתאמה בשעות העבודה של פועלים אלה עומדת על הפרש של כ- 208 שעות עבודה. כמו כן, קיים פער בין פירוט השכר השעתי המופיע בנספח ט' לכתב התביעה (שכר שעתי של 40 ₪ לעובד פלסטיני, 55.5. ₪ לישראלי) לבין נספח ג' לתצהירו המשלים של מר דלויה, שהנו מכתב מיום 15.08.2006, ובו נדרש סך של 45 ₪ לשעת עבודה של פועלים מהשטחים, בעוד שדרישה זו נדחתה, כאמור בהערה המופיעה בתחתית העמוד ובכתב יד ולפיה "לא מאושר המחיר הזה בשום אופן: ישראלי 43 ₪ לשעה, פלסטינאי 35 ₪ לשעה".
5. מחלוקת נוספת הקיימת בעניין נספח ט' לכתב התביעה, היא באשר לאחת ההנחות הגלומות בו והיא כי הוקצבו לכלל העובדים 11 שעות עבודה ליום. הנתבעת טוענת בהקשר זה, כי הנחתה האמורה של התובעת עומדת בסתירה למספר השעות בהן נכחו הפועלים באתר הפרויקט בפועל. כך למשל, במהלך חקירתו של הנגדית של מר דלויה (פרוטוקול מיום 24.05.200 עמ' 103 לעדותו של מר דלויה) הוא עומת עם הטענה לפיה אין הגיון בכך שכלל העובדים עבדו 11 שעות עגולות במשך כל התקופה, וכאשר מעדותו של מר דלויה עולה כי הפועלים החלו לעבוד בשעה 06:30 וסיימו עד השעה 17:00, כך יוצא כי עבדו 10.5 שעות ביום. על כן, כבר מנתון זה מתחוור כי קיים פער של חצי שעה בין מספר השעות המוצהר לבין מספר שעות העבודה בפועל. מר דלויה הסביר כי בפועל, הגיעו הפועלים כבר בשעה 06:00 ונאלצו להמתין בשל בידוק בטחוני, בין אם של אינטל ובין אם של הצבא, וכאשר נטען כי ההסכמה בין הצדדים הייתה כי השכר שישולם יהיה מהשעה שהפועלים יוצאים מביתם. כשנשאל מר דלויה האם הוא יכול להציג מסמך כלשהו המעגן את ההסכמה האמורה, השיב כי כלל ההסכמות היו בעל פה. מכאן שגם בנושא זה לא עמדה התובעת בנטל השכנוע.
6. באותו עניין נשאל גם מר מחמוד אל נאג'ר במסגרת חקירתו, והשיב כי הפועלים היו יוצאים מאינטל בסביבות השעה 17:30, כאשר לפעמים הפועלים הפלסטינאים היו מתעכבים באינטל עד להחתמת הכרטיס (פרוטוקול מיום 24.05.2011 בעדותו של מר אל נאג'ר עמ' 18-19). לעניין שעת ההגעה, העיד מר נאג'ר כי היו פעמים בהם נאלצו הפועלים להמתין במחסומים במשך כשעתיים, ומשכך, היו מגיעים בשמונה וחצי לעבודה (פרוטוקול מיום 24.05.2011 בעדותו של מר אל נאג'ר עמ' 20). בהקשר זה, ציין מר אל נאג'ר כי משך המשמרות לא היה קבוע, אלא הושפע משעות ההגעה והיציאה, ועל כן גם שכר הפועלים הושפע מעובדה זו בהתאם, אך באותה נשימה, התעקש כי תמיד שילם לפועלים "מהדקה שיצאו מביתם". מר אל נאג'ר אישר כי לא צירף לתצהירו כל מסמך המגבה את טענותיו האמורות כגון כרטיסי עבודה (פרוטוקול מיום 24.05.2011 בעדותו של מר אל נאג'ר עמ' 21 משורה 8). נוכח העדויות השונות עולה כי ימי העבודה אכן לא היו זהים לחלוטין במשכם וטענות התובעת לפיהן הייתה הסכמה על תשלום מרגע יציאתם של הפועלים מביתם לא גובתה בראיה חיצונית כלשהי. כמו כן, טענותיו של מר דלויה לפיהן לא ניתן לעבוד באינטל פחות מ- 11 שעות עבודה וכי לא ניתן לעבוד ב- 35 ₪ לשעה (פרוטוקול מיום 24.05.2011 בעדותו של מר דלויה עמ' 41-42), לא גובתה במסמך כלשהו ועל אף שאם אכן כך הם הדברים, ומדובר בנהלי עבודה של חברת אינטל, ניתן היה להעיד גורם רלוונטי מן החברה על עניין זה.
7. התובעת מפנה לא אחת בסיכומיה לדיסק אשר הועבר לידיה על ידי הנתבעת במסגרת הליך גילוי המסמכים, ולטענתה היווה את חומר הגלם ובסיס הנתונים לצורך עריכת חישוביה המופיעים בנספח ט' לכתב התביעה. יובהר כי בשלב ההוכחות ניתנו על ידי בית המשפט מספר החלטות ואף הוסבר לתובעת כי דיסק זה על מסמכיו אינו יכול להתקבל, מאחר ומדובר במסמכים אשר היו חלק מתצהיר גילוי מסמכים, אך לא הוגשו לתיק במסגרת הראיות, משכך, לא הותר לתובעת להגיש את תצהיר גילוי המסמכים ואת המסמכים הקשורים בו (פרוטוקול מיום 27.05.2011 בעדותו של מר פרידמן עמ' 173-174).
8. נוכח כל האמור, אני קובעת כי התובעת לא עמדה בנטל להוכחת תביעתה.

מס ערך מוסף

1. למעלה מן הדרוש, אתייחס לתביעת התובעת בנושא מס ערך מוסף. בסיכומיה דורשת התובעת, על אף שלא העלתה דרישה זו במסגרת כתב התביעה, כי על סכום התביעה המתוקן יתווסף מס ערך מוסף (סעיף 10 בעמ' 20 לסיכומי התובעת). הנתבעת טוענת כי דרישתה האמורה של התובעת היא מופרכת וחסרת בסיס, שכן מעולם לא דרשה כי לתביעתה יתווסף רכיב מע"מ, ואף לא שילמה אגרה על סכום תביעתה כשהוא כולל רכיב זה (סעיף 56 לסיכומי הנתבעת). ככלל, משתביעתה של התובעת נדחתה אין צורך להידרש לעניין זה, אך אציין כי בע"א (ת"א) 1465/02 אופטיקנה האופטיסטור הראשון בע"מ נ' פרסום אילנות בע"מ, (פורסם בנבו), קבעה כב' השופטת מיכל רובינשטיין, כי יפים דבריו של כב' השופט ד"ר ג' קלינג ס.נ. (כתוארו אז) ב- בש"א 1945/03 יבולי גליל בע"מ נ' פרי מבח"ר חברה לקירור ואריזה בע"מ, בקובעו:

"כלל גדול הוא שאין לשופט אלא מה שבעלי הדין מביאים בפניו. ההשמטה שבה מדבר סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] היא בענין שבעלי הדין הביאו בפני בית המשפט ובשעת הפסיקה לא הכריע בה השופט מחמת השמטה.

בענין שבפני עולה בבירור מהנטען על ידי המבקשת, כי לא טרחה להביא את ענין המע"מ להכרעת בית המשפט ולכן לא היה גם דבר שנשמט מבית המשפט.

יש עניינים שאליהם יתייחס בית המשפט גם ללא שבעלי הדין יטענו להם. כך הוא למשל לענין ריבית או הוצאות. אבל הוספת מס ערך מוסף לסכום החוב הינה ענין מהותי שמכריעים בו לאחר שמיעת טיעונם של בעלי הדין. מה עוד שמטיעונה של המבקשת עולה בבירור כי הענין נשמט מהמבקשת עצמה עד שהתעורר בנסיבות שתוארו על ידה".

1. משהתובעת נמנעה מלהעלות את דרישתה להוספת מס ערך מוסף במסגרת כתב התביעה, אין היא יכולה בשלב הסיכומים להוסיף לסכום שנתבע על ידה גם את רכיב זה.

סוף דבר

1. התביעה נדחית.
2. התובעת תשלם לנתבעת שכר טרחת עורך דין בסך של 34,000 ₪. בנוסף תשלם התובעת הוצאות בסך כולל של 15,000 ₪ וזאת בשים להתנהלות התובעת בתיק.
3. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ו בסיון תשע"ד, 13 יוני 2014, בהעדר הצדדים.