המחלוקת וטענות הצדדים

1. בשנת 2009 הלווה התובע לנתבע סכומי כסף שונים, והנתבע מסר לתובע מאות שיקים מעותדים לפירעון סכומי ההלוואות.

ראשיתו של ההליך דנן, בהליך הוצאה לפועל שהתובע פתח לפירעון של חלק מהשיקים הללו.

בהתנגדות שהגיש הנתבע הוא טען, בין היתר, כי לא נערך בין הצדדים הסכם הלוואה בכתב, כנדרש על פי סעיף 2 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג - 1993 (להלן: חוק הלוואות חוץ בנקאיות); ודי בכך כדי לדחות את התביעה על פי השיקים.

עוד טען הנתבע כי כנגד השיקים מושא התביעה לא נתן לו התובע כסף, היינו: טענה של כישלון תמורה מלא.

הנתבע קיבל רשות להתגונן בשאלות: האם חלות על ההלוואה דנן ההוראות של חוק הלוואות חוץ בנקאיות כטענת הנתבע; והאם נתן התובע לנתבע את סכומי הכסף, שהנתבע מכחיש את קבלתם.

2. לאחר מכן הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שעיקרה: לצרף לתביעה שיקים נוספים שלא נפרעו, שייחשבו כאילו התבקשה וניתנה לגביהם הרשות להתגונן.

על פי הסכמה זו, סכומה של התביעה דנן הוא 273,000 ₪.

3. התובע טוען כי הוא עוסק בניהול מעדניות, "מעדניית הכפר" בלוד ומעדנייה נוספת באשקלון, ואינו עוסק במתן הלוואות. התובע טוען כי פרט להלוואות שנתן לנתבע - אשר חלקן שלא נפרע הוא מושא התביעה דנן - הוא לא נתן לנתבע הלוואות נוספות, ולא נתן הלוואות לאחרים.

עוד טוען התובע כי הנתבע מכיר את הוריו שנים רבות, וזה היה שיקול מכריע עבורו להסכים לתת לנתבע את ההלוואות.

התובע מוסר בתצהירו כי הנתבע היה לקוח שלו בשנת 2006. בשנת 2009 ביקש ממנו הנתבע הלוואות שאותן התחייב להחזיר בתשלומים בשיקים מעותדים, שתשלומם נפרש על פני מספר חודשים, בריבית של כ- 5% לחודש. בשל ההיכרות בין הצדדים, נתן התובע אמון בנתבע והסכים להלוות לו.

סכומי ההלוואות היו תחילה קטנים יחסית, והשיקים שמסר הנתבע נפרעו. לאחר מכן גדלו סכומי ההלוואות, הנתבע פיגר בפירעונם, שיקים שלו חזרו, והנתבע מסר תמורתם שיקים מחליפים, אך החוב תפח עד סכום של 273,000 ₪ שלא נפרע, חרף הבטחותיו של הנתבע.

4. הנתבע הוא כלכלן וחשב שכר. הוא מוסר בתצהירו כי הורי התובע היו לקוחותיו משנת 2008,

כששכרו את שירותיו לעריכת חישובים של סכומים שמגיעים להם לפי דיני העבודה, ואין זה נכון כי הכירם עוד שנים קודם לכן, כפי שטען התובע.

הנתבע מוסר כי בשנת 2009 הוא נקלע למצב כלכלי קשה ועל כן ביקש מאביו של התובע "לנכות אצלו שיקים שלי" (במילים אחרות: לקבל הלוואה כנגד שיקים מעותדים של הנתבע).

משביקש הנתבע הלוואות נוספות, הפנה אותו האב אל התובע, והתובע ביקש ממנו שיקים ללא שם נפרע, שיכללו את סכום ההלוואה ואת הריבית.

הנתבע טוען כי בתחילה אמנם מסר לו התובע סכומי כסף, כנגד השיקים שהנתבע נתן, ואז דאג הנתבע לפירעון השיקים שמסר לתובע. אולם בהמשך לקח ממנו התובע שיקים מבלי לתת לו תמורתם כסף, ועל כן ביטל הנתבע את השיקים.

הנתבע טוען כי התובע נתן לו סכומי כסף, בסך 220,000 ₪, ותמורתם פרע לו הנתבע שיקים בסכום כולל של 264,250 ₪, שכללו החזר של הקרן והריבית.

עוד טוען הנתבע כי התובע מנהל כנגדו את ההליך דנן, לפירעון שיקים שאינו זכאי לפרוע, על מנת ללחוץ על הנתבע לבטל תביעה שהנתבע הגיש כנגד הורי התובע לפירעון חוב שלהם כלפיו (תביעה זו נדחתה, בעוד ההליך דנן תלוי ועומד).

עדויות הצדדים

5. בעדותו בביהמ"ש אישר הנתבע כי השיקים מושא התביעה חוללו, כיוון שהוא ביטל אותם. לטענתו, ביטל את השיקים כיוון שהתובע לא נתן לו כסף תמורתם.

הנתבע העיד כי התדירות של מפגשיו עם התובע, על מנת לקבל כספי הלוואה כנגד שיקים, היתה ארבע פעמים בחודש או יותר. הנתבע טען כי התובע קיבל ממנו שיקים, אך לא נתן לו בו במקום את הכסף תמורתם, אלא כעבור שבוע-שבועיים, והנתבע נאלץ להגיע אל התובע כמעט מידי יום, כדי לקבל את הכסף תמורת השיקים שכבר מסר לו. הנתבע טען כי אף פעם לא קיבל מהתובע כסף במעמד מתן השיקים.

הנתבע העיד כי הוא בעל תואר שלישי בכלכלה, והוא אף מהנדס בנייה, חשב שכר ומגשר.

הנתבע אישר כי במסגרת עבודותיו הוא נהג להתקשר עם לקוחותיו, באופן מסודר, בחוזה שנערך על ידי עורך-דין. הנתבע אישר כי הסכם שכ"ט, שערך עם אבי-התובע בשנת 2008, ואשר צורף לתצהיר התובע, הוא דוגמה לאופן ההתקשרות שלו עם לקוחותיו.

ב"כ התובע עימתה את הנתבע עם פירכה: כיצד ייתכן שהנתבע הקפיד לערוך חוזים מסודרים עבור התקשרויות שלו, בהיקף של עשרות אלפי שקלים בלבד, ואילו הקשר העסקי שלו עם התובע - בהיקף של מאות אלפי שקלים - נערך "בלי פיסת נייר אחת שלך שתוכיח כמה כסף העברת לו, או כמה כסף הוא צריך להעביר לך?"

על כך השיב הנתבע: "זו טעות שלי. הייתי מוסר לו 20 - 30 שיקים ביחד לבקשתו, ואח"כ מקבל כסף. תמיד ביקשתי ממנו או מהוריו קבלה או פתק, אבל אף פעם לא קיבלתי" (בעמ' 6 לפר').

לשאלה מדוע, אם כך, המשיך הנתבע לתת לתובע שיקים, השיב הנתבע כי היה במצוקה.

הנתבע העיד כי מערכת היחסים התקינה שלו עם התובע נמשכה עד סוף יוני 2009, ולאחר מכן חדל התובע לתת לו כסף תמורת השיקים שקיבל ממנו.

לתצהירו של הנתבע צורפה רשימת שיקים, בסכום כולל של 264,250 ₪, אשר מוסכם שהנתבע פרע לתובע (נספח ב' לתצהיר הנתבע, המוצג נ/ 1; אישור התובע - בעמ' 13 לפר'); אולם טענת הנתבע כי סכום זה כלל סכומי הלוואות בסך 220,000 ₪, והיתרה - סכומי ריבית; חלוקה זו של הסכומים אינה מוסכמת.

הנתבע אישר כי מועדי הפירעון של השיקים הללו (כמעט יום לאחר יום) מצביעים על התקשרות מאד אינטנסיבית, בהיקף כספי גדול.

הנתבע טוען כי השינוי בהתנהלותו של התובע, היינו: כי התובע חדל לתת לו כסף כנגד השיקים שמסר, התרחש לאחר שהנתבע סיים לפרוע את השיקים שנתן תחילה (היינו: את השיקים שנמנו במוצג נ/ 1).

לאחר מכן נזקק הנתבע להלוואות נוספות, ואז - "לא קיבלתי כסף תמורת השיקים שנתתי" (בעמ' 6 לפר').

הנתבע הסביר את "הפיכת עורו" של התובע בכך שהורי התובע היו חייבים לו כסף שלא שילמו, וכי "על רקע זה התובע לא נתן לי יותר כסף עבור השיקים שלי שנתתי לו" (בעמ' 7 לפר'). לדבריו, הדבר קרה בתחילת יולי 2009.

ב"כ התובע הציגה לנתבע את השיקים המקוריים מושא התביעה: 160 שיקים שמסר לתובע, בסכום כולל של 273,000 ₪, למועדי פירעון מסוף יוני עד סוף אוקטובר 2009. הנתבע אישר כי שיקים אלה הם שלו ובחתימתו.

לשאלה כיצד נתן לתובע שיקים כה רבים מבלי שקיבל מהתובע כסף תמורתם, חזר הנתבע והשיב כי היה בלחץ, וכן - "מדובר בשיקים מעותדים שנתתי לתובע לפני שפרץ הסכסוך. לא שמתי לב כמה שיקים נתתי לו" (בעמ' 8 לפר'; ההדגשה שלי - י.ק).

תשובה זו סותרת את דבריו הקודמים של הנתבע, כי לפני שפרץ הסכסוך הוא נתן לתובע שיקים שכולם נפרעו, ובכך תמה "התקופה הראשונה", התקינה, של קשריהם. לגבי השיקים שהוצגו לנתבע - שעליהם נסבה התביעה - טען הנתבע כי ביטל אותם כיוון שלא קיבל מהתובע כסף תמורתם; וזאת - ב"תקופה השנייה", הבלתי תקינה, שבה שינה התובע את עורו בשל המחלוקת שהיתה בין הנתבע לבין הורי-התובע.

תשובתו כעת של הנתבע, כי את השיקים הללו הוא נתן לתובע לפני שפרץ הסכסוך, סותרת איפוא את הגירסה שהציג קודם לכן.

כמו כן, הנתבע אומר כי עבור שיקים שנתן לתובע לפני פרוץ הסכסוך, הוא כן קיבל כסף. אם את השיקים מושא התביעה נתן הנתבע לתובע לפני פרוץ הסכסוך, הרי גם על פי גירסתו-שלו, הוא קיבל כסף תמורתם; בניגוד לטענת ההגנה שלו, כי נתן את השיקים הללו מבלי שקיבל כסף עבורם.

סתירה פנימית זו שומטת את הקרקע מתחת לטענת הנתבע, כי התובע לא נתן לו כסף תמורת השיקים מושא התביעה.

ב"כ התובע שאלה את הנתבע כיצד יכול הוא לדעת עבור איזה שיק קיבל מהתובע כסף ועבור איזה שיק לא קיבל, אם אין לנתבע רישומים, ולדבריו הוא לא שם לב כמה שיקים נתן לתובע. על כך השיב הנתבע כי יש לו פנקסי שיקים שנתן לתובע, ועל גבי כל אחד מהם הוא רשם אם קיבל כסף תמורתו אם לאו.

אם כך, יש איפוא לנתבע רישום מדוייק עבור אילו שיקים לא קיבל מהתובע כסף. השאלה המתבקשת היא: מדוע רישום נטען זה על גבי השיקים (או ספחיהם) לא צורף לתצהירו.

על כך השיב הנתבע: "אמרתי לעוה"ד שלי הקודם. לא יודע" (בעמ' 8 לפר').

כפי שצויין, אין מחלוקת בדבר פירעונם של השיקים, שפורטו במוצג נ/ 1, אולם התובע לא אישר את גירסת הנתבע כי מתוך אותם שיקים היה סכום של 220,000 ₪ סכום הקרן של הלוואות, ואילו יתרת הסכום: 44,250 ₪, היתה סכומי ריבית.

הנתבע טען כי התובע גבה ממנו ריבית בשיעור של קרוב ל- 20% לחודש, למרות שההסכמה ביניהם היתה לריבית בשיעור של 5% לחודש.

אולם גם אם נלך לשיטתו של הנתבע, על פי הנתונים לגבי קרן ההלוואות ולגבי סכום הריבית, כפי שהנתבע טען להם - הרי בחלוקת סכומי הריבית על פני תקופת-החזר בת חמישה

חודשים (תקופת מועדי הפירעון על פי המוצג נ/ 1), עולה כי שיעור הריבית נמוך בהרבה

מ- 20% לחודש, כפי שטוען הנתבע (בחישוב על פי נתונים אלה, הוא עומד על כ- 4% לחודש).

ב"כ התובע עימתה את הנתבע עם כך, אך לא היתה לו תשובה עניינית, למעט חזרה על דבריו כי הוסכם על ריבית בשיעור של 5% לחודש.

6. התובע העיד כי לפני שנת 2009 (או שלהי 2008) הוא לא נתן לנתבע הלוואות, וכי החל לתת לו הלוואות 6 - 8 חודשים לפני יולי 2009.

אין מחלוקת כי איש מהצדדים לא ניהל רישום מסודר של סכומי ההלוואות שניתנו, לאורך תקופת הקשר ביניהם, של סכום הריבית עבור כל הלוואה, אילו שיקים נתן הנתבע כנגד כל הלוואה, ומה היתה תקופת הפרישה של פירעונה.

התובע לא יכול היה לומר בעל-פה מה היו סכומי ההלוואות שנתן לנתבע. יש לזכור כי חלפו כשלוש שנים בין תקופת קשר-ההלוואות בין הצדדים לבין דיון ההוכחות בביהמ"ש. כשמדובר בהלוואות רבות ותכופות, ובמאות שיקים שניתנו לשם פירעונן, מבלי שנערך רישום בדבר סכומי ההלוואות, ואילו שיקים ניתנו לפירעונה של איזו הלוואה - אין זה סביר כי מי מהצדדים יזכור פרטים אלה בעל-פה.

התובע תבע, בתביעה זו, פירעון של השיקים שבהם הוא אוחז, ואשר אין מחלוקת כי ניתנו לו על ידי הנתבע, לשם החזר של סכומי הלוואות, בצירוף ריבית, ואין מחלוקת כי הנתבע לא פרע אותם.

ב"כ הנתבע הטיח בתובע כי הוא ביקש להרוויח ממתן ההלוואות לנתבע, למשל - את ה"דלתא" שבין הריבית ששילם על הלוואה שנטל בבנק (מסמכי הבנק, ת/ 1), לבין הריבית שגבה מהנתבע.

התובע אישר כי ביקש להרוויח ממתן ההלוואות לנתבע, כיוון שהוא "אדם עסקי", כלשונו. לדבריו, עסקו אינו מתן הלוואות, אך הוא גבה ריבית כמקובל (כידוע, כאשר המלווה אינו קרוב או ידיד נפש, שנותן את ההלוואה כ"טובה", אלא מלווה חוץ-בנקאי שמבקש להרוויח ממתן ההלוואה, כמו התובע דנן, אזי הריבית שיגבה תהא בדרך כלל גבוהה מהריבית שגובה בנק; כיוון שלו היה הלווה החוץ-בנקאי יכול לקבל הלוואה מבנק, הוא לא היה מבקש אותה ממלווה שאינו בנק).

התובע העיד כי מעולם לא עסק במתן הלוואות. "נתתי רק לנתבע את ההלוואות האלה. לא נתתי הלוואות כאלה לאנשים אחרים" (בעמ' 11 לפר').

לשאלה איזו ריבית גבה מהנתבע השיב התובע: "בין 2% ל- 5%. למשל: הנתבע היה מגיע ומבקש הלוואה של 20,000 ₪. נתתי לו את הכסף כנגד שיקים שכללו בין 2% ל- 5% ריבית על הסכום כולו. איני זוכר כעת לכמה זמן הוא פרש את הפירעון של סכום כזה או אחר. יכול להיות 4 - 5 חודשים. הריבית כבר שולמה מראש בשיקים שנתן לי" (ההדגשה שלי - י.ק.)

ב"כ הנתבע עימת את התובע עם דבריו, בסעיף 19 לתצהירו, כי שיעור הריבית שהוסכם בין הצדדים היה סביב 5% לחודש.

על כך השיב התובע: "זה לא לחודש אלא בהתייחס למלוא הסכום שלווה בכל פעם, גם אם זה סותר את האמור בסעיף 19 לתצהירי" (בעמ' 11 לפר').

התובע העיד כי לגבי הריבית, "היה בינינו מו"מ וקבענו את הריבית. כל פעם מחדש קבענו את שיעור הריבית" (בעמ' 13 לפר').

התמונה שמצטיירת היא כי החזר ההלוואות, שהיו בסכומים שונים, נפרש על פני 4 -5 חודשים בממוצע. לטענת התובע, מספר חודשי הפרישה של החזר ההלוואה נקבע לפי רצונו של הנתבע.

אין מחלוקת כי הריבית עבור כל הלוואה חושבה ונגבתה מראש, במסגרת השיקים שהנתבע מסר עם קבלת ההלוואה. אין טענה כי התובע דרש מהנתבע ריבית פיגורים (היינו, אין טענה כי התובע הקפיד על גבול-זמן מוגדר ו"קשיח" לסיום החזר ההלוואה, ואם הנתבע לא פרע את כולה בזמן, חלה ריבית פיגורים).

אין מחלוקת כי את כספי ההלוואות נתן התובע לנתבע רק במזומן. לשאלות אם החתים את הנתבע על קבלת הכספים; וכיצד הוא מלווה סכומים לא קטנים מבלי לנהל רישום; השיב התובע: "יש לי את השיקים. מול כל שיק שיש לי ביד, שהנתבע נתן לי, הוא קיבל כסף מזומן כסכום של השיק פחות הריבית" (בעמ' 12 לפר').

אין מחלוקת כי השיקים נמסרו לתובע ללא שם הנפרע. התובע העיד כי הוא השתמש בהם לשם תשלום לספקים שלו.

ב"כ הנתבע עימת את התובע עם כך שחלק מהשיקים הם לפקודת "מעדניית הכפר", שהיא עסקו של התובע, משמע - חלק מהשיקים משך הנתבע ישירות לזכות התובע.

על כך השיב התובע כי שם העסק שלו, כנפרע, מולא על ידיו-עצמו, לאחר שהנתבע חדל לפרוע את השיקים שמסר לו.

"כאשר פרץ הסכסוך, והנתבע ביטל את השיקים שנתן לי, היה מדובר בשיקים שניתנו מלכתחילה ללא שם הנפרע, כפי שהיה נהוג בינינו בתקופה הקודמת, כשהכל היה בסדר, ואז השיקים של הנתבע נפרעו. באותה תקופה קיבלתי ממנו שיקים ללא שם נפרע והשתמשתי בהם לשלם לספקים.

כשהנתבע הפסיק לפרוע את השיקים, לא יכולתי עוד להשתמש בהם לתשלום לספקים, כי הם היו חוזרים, ואינני יכול לעשות זאת. לכן אני מילאתי בשם הנפרע את "מעדניית הכפר" והפקדתי אותם בבנק" (בעמ' 12 לפר').

שאלתי את התובע: האם יש אפשרות שהוא נתן לנתבע כסף כהלוואה, מבלי לקבל באותו מעמד שיקים כנגד אותו סכום, והתובע שלל אפשרות כזאת: "לא. תמיד הוא נתן לי באותו רגע שיקים כנגד הכסף המזומן שנתתי לו" (בעמ' 13 לפר'). התובע אמר באופן נחרץ כי גם ההיפך נכון, היינו: אין מצב שהנתבע נתן לו שיקים מבלי לקבל באותו מעמד, במזומן, את כספי ההלוואה (בניכוי הריבית).

התובע שלל אף את טענת הנתבע כי בחלק מהמקרים היה פער-זמן בין קבלת השיקים על ידו לבין מסירת הכסף לנתבע:

"ש. הנתבע טוען שהוא היה מביא לך שיקים, ואת הכסף נתת לו רק אחרי תקופה.

ת. לא נכון. נתתי לו כסף כנגד השיקים שהוא מסר לי, וזאת באותו מעמד" (בעמ' 14 לפר').

7. התובע אישר (בעמ' 13 לפר') כי השיקים שמפורטים במוצג נ/ 1 נפרעו לו.

מדובר ברשימה של 170 שיקים, שמועדי פירעונם הם בין ראשית פברואר לבין סוף יוני 2009.

סכומם הכולל של השיקים הללו: 264,250 ₪.

ב"כ התובע המציאה רשימה מפורטת של 160 השיקים, מושא התביעה, שמועדי פירעונם הם בין 30.6.09 לבין 1.11.09; וסכומם הכולל הוא, כאמור: 273,000 ₪. רשימה זו תיקרא להלן: מסמך פירוט השיקים.

(השוואה בין המוצג נ/ 1 לבין מסמך פירוט השיקים מעלה כי נפלה כנראה טעות אצל הנתבע, לגבי השיק שמספרו הסידורי במוצג נ/ 1 הוא 147. מספר השיק: 11231, סכומו: 1,000 ₪, ומועד פירעונו: 30.6.09. אותו שיק מופיע גם במסמך פירוט השיקים (מס' סידורי 2), היינו - השיק המקורי מוחזק בידי התובע, הוא חולל על פי הוראת ביטול והוגש על ידי התובע להוצאה לפועל. סך-כל סכומי השיקים, שנפרעו לתובע, הוא איפוא 263,250 ₪, אך אין להפרש זה חשיבות, לענייננו).

מעדויותיהם של שני הצדדים עולה כי תקופת קשרי-ההלוואה ביניהם נחלקה לשניים: "התקופה הראשונה" - שבה אין מחלוקת כי התובע נתן לנתבע כספי הלוואות וקיבל ממנו שיקים, אשר נפרעו; וה"התקופה השנייה" - שבה פרץ ביניהם סכסוך, הנתבע ביטל שיקים שמסר לתובע לפירעון כספי ההלוואות, ולטענתו התובע נטל שיקים אלה מבלי שנתן לו כסף תמורתם.

קו התפר בין שתי התקופות חל כנראה ביוני 2009 (או ביולי, כפי שהעידו הצדדים), וזאת על פי חלוקת מועדי הפירעון של השיקים שנפרעו עד קרוב לסוף יוני 2009 (המוצג נ/ 1); לעומת השיקים שלא נפרעו (מסמך פירוט השיקים), החל מאלה שמועד פירעונם היה: 30.6.09.

דיון

8. כפי שצויין, העלה הנתבע טענת סף: כי משלא נערך בין הצדדים הסכם בכתב, כנדרש על פי סעיף 2 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות, אין תוקף להסכם ההלוואה, ודי בכך כדי לדחות את התביעה.

עוד טען ב"כ הנתבע כי התובע הפר אף את חובות הגילוי, על פי סעיף 3 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות, שעניינן מסירת ההסכם שבכתב לעיונו של הלווה, טרם חתימתו, והפרטים שחובה לגלותם בהסכם שבכתב.

מנגד טען התובע כי סעיפים 2 ו - 3 לחוק אינם חלים עליו, וזאת על פי הוראת סעיף 15 (א) שלו, שפוטרת מתחולתם "מלווה שנותן הלוואה שלא דרך עיסוק".

על פי הראיות שלפני, אני מקבלת את טענת התובע.

אין מחלוקת כי לתובע יש עסק של מעדנייה בלוד, בשם "מעדניית הכפר", ולדבריו - אף מעדנייה נוספת באשקלון.

אין מחלוקת שהיתה היכרות קודמת בין הצדדים, לרבות קשר בין הנתבע לבין הורי התובע. הנתבע עצמו מסר כי משנזקק להלוואות, בשנת 2009, הוא פנה תחילה לאביו של התובע, והלה הפנה אותו אל התובע.

אין מדובר איפוא במלווה, שעסקו במתן הלוואות, אלא במלווה על בסיס של היכרות אישית.

מתן ההלוואות על הרקע של ההיכרות הקודמת, במצורף להיותו של התובע בעל עסק של מעדניות, ולהעדר ראייה כי נתן הלוואות גם לאחרים; כל אלה תומכים במסקנה שהתובע לא עסק לפרנסתו במתן הלוואות. כאמור, לא הובאה כל ראייה כי התובע נתן הלוואות לאדם אחר זולת הנתבע. מדובר אמנם בסכומים גבוהים למדי, אך עם זאת, תקופת מתן ההלוואות היתה קצרה יחסית (כשבעה - שמונה חודשים בסך הכל).

נכון כי התובע, בהיותו איש עסקים, התייחס להלוואות שנתן לנתבע כאל השקעה שצריכה לשאת רווח (כך, על פי עדותו), אך אין בכך בלבד כדי להפוך את התובע למי שעיסוקו הוא מתן הלוואות.

ודוק: ההגדרה של "מלווה", בחוק הלוואות חוץ בנקאיות, היא גורפת ורחבה מאד: כל "מי שנותן הלוואה, למעט תאגיד בנקאי ותאגיד עזר, כמשמעותו בחוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א - 1981".

היינו - כל אדם או גוף, שאינו בנק, אשר נותן הלוואה, הוא בגדר מלווה ("חוץ-בנקאי") כהגדרתו בחוק הלוואות חוץ בנקאיות. על כן, השאלה אינה: האם התובע הוא "מלווה חוץ-בנקאי", כמשמעותו בחוק האמור. ברור שהתובע הוא מלווה כזה, על פי ההגדרה האמורה.

השאלה שבמחלוקת היא: האם חל על התובע הפטור, על פי סעיף 15 (א) לחוק הלוואות חוץ בנקאיות, שפוטר (בין היתר) מחובת החוזה בכתב, ומחובות הגילוי על פי סעיף 3, "מלווה שנותן הלוואה שלא דרך עיסוק".

ב"כ הנתבע מסתמך על ע"א 4003/07 בס נ. אברהם (ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב), אך שם דובר בחברה שעיסוקה היה מתן הלוואות חוץ בנקאיות, בשונה מהתובע דנן.

מנגד מסתמך ב"כ התובע על ת.א 32555-05-10 גבאי נ. אילון ואח', שם דובר בגברת שנתנה הלוואות לשלושה אנשים שונים, ובכל זאת קיבל ביהמ"ש את טענתה כי לא עסקה במתן הלוואות דרך קבע.

בענייננו, ברור כי התובע אינו עוסק במתן הלוואות דרך קבע. הוא מתפרנס ממעדניות, ולא הוכח כי נתן הלוואה לאדם נוסף מלבד הנתבע.

על כן מסקנתי היא שהתובע לא נתן לנתבע את ההלוואות "על דרך של עיסוק", ולפיכך חל עליו הפטור האמור על פי סעיף 15 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות.

הפועל היוצא מכך הוא כי נדחית טענת הסף של הנתבע, כי יש לדחות את התביעה בשל העדר הסכם בכתב, בניגוד להוראת סעיף 2 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות, ובשל אי קיום חובות הגילוי, שקשורות להסכם כזה, כמפורט בסעיף 3 לחוק.

9. ב"כ הנתבע טוען כי התובע חרג ממגבלת הריבית על פי סעיף 5 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות. מגבלת הריבית האמורה חלה גם על מלווה "שלא דרך עיסוק".

על פי סעיף 5 (א) לחוק הלוואות חוץ בנקאיות, "שיעור עלות האשראי המרבי" (היינו, המקסימום של שיעור הריבית שהמלווה רשאי לגבות), הוא "פי שניים ורבע מן השיעור שיפרסם בנק ישראל מידי חודש בחודשו, של העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא-צמוד הניתן לציבור על ידי הבנקים שנקבעו על ידי בנק ישראל".

בסעיף 5 (ב) לחוק נקבע כי "שיעור העלות הממשית של האשראי לא יעלה, בחישוב שנתי, על שיעור עלות האשראי המרבי, לפי הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה".

בסעיפים 21, 22 של סיכומיו עורך ב"כ הנתבע חישוב, על בסיס שיעורי העלות של האשראי שפרסם בנק ישראל בחודשים פברואר עד יוני 2009 (אלה החודשים שבהם חלו מועדי הפירעון של השיקים שבמוצג נ/ 1).

הממוצע של שיעורי העלות הללו, לגבי החודשים שב"כ הנתבע חישב, היה 4.088%.

הכפלה, פי שניים ורבע, של נתון זה - בהתאם לנוסחה שבסעיף 5 (א) לחוק הלוואות חוץ בנקאיות - נותנת שיעור ריבית של 9.198%, כשיעור המרבי המותר, בחישוב שנתי, על פי חוק הלוואות חוץ בנקאיות, לגבי התקופה שאליה התייחס ב"כ הנתבע.

ב"כ הנתבע טוען כי הנתונים לגבי השיקים, שמנויים במוצג נ/ 1, מראים שהתובע גבה מהנתבע ריבית מעבר למותר, על פי חוק הלוואות חוץ בנקאיות, ועל כן עותר הוא - בהתבסס על סעיף 9 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות - כי ביהמ"ש יתערב ויורה להשיב לנתבע סכום ריבית בסך 35,818.5 ₪, אשר לשיטתו של ב"כ הנתבע חרג מהמותר על פי החוק.

ב"כ התובע טוען בסיכומיו כי יש לדחות טענה זו, בהיותה בגדר הרחבת חזית אסורה: בהתנגדות לביצוע השטרות העלה הנתבע - לעניין חוק הלוואות חוץ בנקאיות - רק את הטענה כי התובע עסק במתן הלוואות, ועל כן אינו פטור מהוראת סעיף 2 לחוק (ובשלב מאוחר יותר הוסיף הנתבע את הטענה כי התובע לא מילא אף אחר הוראות סעיף 3 לחוק, שקשור אל סעיף 2, ולגבי שניהם הוחל הפטור שבסעיף 15 (א) לחוק, שחל על "מלווה שנותן הלוואה שלא דרך עיסוק").

אולם הנתבע לא העלה את הטענה כי התובע גבה ממנו ריבית בשיעור שעולה על המותר, לפי חוק הלוואות חוץ בנקאיות. טענה זו העלה לראשונה בסיכומיו, ועל כן טוען ב"כ התובע בסיכומיו, כי יש לדחותה מהטעם של הרחבת חזית אסורה.

בנקודה זו פני הדברים "אפורים": נכון כי בשלב ההתנגדות הועמדה רק המחלוקת בשאלה: האם התובע עסק במתן הלוואות "על דרך עיסוק", אם לאו. מאידך, עניין הריבית על ההלוואות נזכר בתצהיריהם של הצדדים, וחשוב מכך: ב"כ של שני הצדדים העלו את עניין הריבית, במסגרת החקירות הנגדיות שערכו, וקיבלו מהצד שכנגד תשובות לשאלותיהם בעניין זה. על כן ניתן היה לטעון כי יש לראות את ב"כ התובע כמוותרים על הטענה הדיונית של הרחבת חזית, בנוגע לריבית שגבה התובע ("ניתן היה לטעון", כיוון שב"כ הנתבע הגיש את סיכומיו ראשון, והטענה של הרחבת החזית הועלתה בסיכומי ב"כ התובע, שהוגשו לאחר מכן).

אולם בענייננו אין צורך לקבוע מסמרות לגבי הטענה הדיונית של הרחבת-חזית; כיוון שכפי שיבואר להלן, יש לדחות את טענת הנתבע בדבר גביית ריבית חריגה, גם אם אתעלם מהטענה הדיונית של הרחבת החזית.

10. הטעם לדחיית טענתו של הנתבע בעניין הריבית החריגה הוא כי הנתבע לא העמיד את התשתית העובדתית הבסיסית שנדרשת לבחינת נכונותה של טענה זו.

אבהיר: הצגת הנתונים הדרושים, לעניין סעיף 5 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות, היא רק הנדבך הראשוני לצורך הבדיקה: האם לגבי הלוואה ספציפית חרג המלווה החוץ-בנקאי מתקרת הריבית המותרת על פי החוק.

הנדבך השני, וההכרחי, שאותו יש להשוות לנתונים של נוסחת החוק, צריך לכלול את הנתונים של כל הלוואה ספציפית, שלגביה בודקים אם המלווה חרג משיעור הריבית המותר.

טענתו של הנתבע דנן בדבר ריבית חריגה נסבה על מספר לא קטן של הלוואות, אשר פירעונן נעשה באמצעות השיקים שפורטו במוצג נ/ 1.

על מנת לבדוק אם אמנם גבה התובע ריבית בשיעור מעל למותר על פי החוק, יש צורך בנתונים עובדתיים לגבי כל ההלוואות, וסכום הריבית שנגבה בגין כל אחת מהן, על מנת שניתן יהיה להשוותם לשיעור הריבית המרבי המותר.

בענייננו, מדובר במספר לא קטן של הלוואות, שניתנו במועדים שונים לאורך התקופה שמשלהי 2008 ועד יוני 2009.

הנתונים הדרושים, לגבי כל אחת מההלוואות הללו, הם: סכומה של ההלוואה; מועד מתן ההלוואה; מה היה סכום הריבית שנגבה מראש; מה היתה - בפועל - תקופת-ההחזר של ההלוואה.

כפי שצויין, הדבר היחיד שמוסכם לגבי השיקים שמנויים במוצג נ/ 1, הוא עצם פירעונם (למעט, על פי ההיגיון, שיק מס' 147, כמבואר בסעיף 7 לעיל).

אין הסכמה כי שיקים אלה משקפים מתן הלוואות לנתבע בסכום כולל של 220,000 ₪, ותשלום של סכומי ריבית בסך כולל של 44,250 ₪.

לצורך בדיקת שיעור הריבית שנגבה בפועל, בהתייחס להוראות סעיף 5 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות, יש צורך לבדוק את הנתונים שצויינו, לגבי כל הלוואה בנפרד.

הנתבע לא הוכיח כלל את נתוני הבסיס: סכום, מועד מתן, סכום הריבית, תקופת ההחזר; לגבי כל הלוואה בנפרד. הוא לא ידע אפילו לומר כמה הלוואות נטל, ואילו שיקים נתן עבור אילו הלוואות.

אך גם לו היינו הולכים לשיטתו של הנתבע ומתייחסים לסכום הכולל של ההלוואות, לעומת הסכום הכולל של הריבית - למרות שחישוב כזה אינו מדוייק, לצורך יישום הוראות סעיף 5 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות - עדיין מוטל על שכם הנתבע להרים את נטל הראייה במחלוקת העובדתית: מה הוא סכום ההלוואות, ומה הוא סכום הריבית. הסכומים שהנתבע נקב הם סכומים בעלמא, ללא תימוכין, וכאמור - הם שנויים במחלוקת.

לפיכך לא העמיד הנתבע את התשתית הראייתית המינימלית לתמיכה בטענתו כי התובע גבה ממנו ריבית מעבר למותר על פי סעיף 5 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות.

יסוד הכרחי נוסף לבדיקת הטענה בדבר ריבית חריגה, הוא כמובן משך הזמן של "חיי ההלוואה", או במילים אחרות: תקופת-ההחזר שלה.

בענייננו, מוסכמות בהקשר זה שלוש עובדות חשובות:

א. סכום הריבית עבור כל אחת מההלוואות הוסכם בין הצדדים ונגבה מראש, בשיקים שהנתבע מסר לתובע.

ב. התובע מעולם לא דרש מהנתבע ריבית פיגורים, אם ההלוואה לא נפרעה תוך מועד מוגדר.

היינו: סכום הריבית, שהתובע גבה מראש, "השתרע", בפועל, על פני תקופת-החזר, אשר לעיתים היתה ארוכה מזו שנצפתה תחילה, וכתוצאה מכך קטן שיעור הריבית שנגבתה בפועל.

ג. השיקים, שהנתבע מסר לפירעון סכומי ההלוואות והריבית, היו מעותדים.

על כן, שיק שמועד פירעונו חל בראשית פברואר 2009 - כשיקים הראשונים שבמוצג נ/ 1 - אפשר שניתן לפירעון הלוואה, אשר נמסרה לנתבע בינואר 2009, או אולי עוד בשלהי 2008.

אזכיר לעניין זה כי על פי עדויות הצדדים, היתה תקופת-ההחזר הממוצעת 4 - 5 חודשים, ואזכיר את עדות התובע כי הנתבע נהג לפרוש את תקופת ההחזר על פי רצונו.

לפיכך אין זה נכון לחשב את תקופת-ההחזר החל מפברואר 2009, כפי שחישב ב"כ הנתבע, אלא יש לחשבה כמתחילה מספר חודשים קודם לכן, לפחות לגבי חלק מההלוואות.

ברור כי ככל שתקופת-ההחזר של ההלוואה מתארכת, יהא שיעור הריבית קטן יותר, שהרי סכום הריבית נגבה על ידי התובע מראש, כסכום כולל.

למותר לומר כי הנתבע לא המציא כל ראייה מה היתה תקופת ההחזר האמיתית, לגבי כל אחת מההלוואות.

הנתבע, למרות היותו כלכלן במקצועו, לא ניהל כל רישום אודות הנתונים הדרושים שנמנו לעיל. הוא העיד כי נתן לתובע שיקים מעותדים, אך לא שם לב כמה שיקים נתן לו ולא ניהל רישום אילו שיקים ניתנו בגין איזו הלוואה, ואף לא תיעוד כלשהו של אותם נתונים דרושים.

לפיכך, לא העמיד הנתבע כלל את התשתית העובדתית שנדרשת להשוואת שיעור הריבית הממשי, שגבה ממנו התובע, אל תקרת הריבית על פי סעיף 5 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות; וממילא לא הוכיח את טענתו כי התובע גבה ממנו ריבית מעל לשיעור המותר.

11. טענתו העיקרית של הנתבע לגוף התביעה היתה: כי את השיקים מושא התביעה - בסכום כולל של 273,000 ₪ - הוא ביטל כיוון שלא קיבל מהתובע כסף תמורתם; היינו - התובע תבע ממנו לשלם את סכומי השיקים הללו מבלי שנתן לו כלל כסף כהלוואה.

העובדות הרלבנטיות, שאינן שנויות במחלוקת, הן:

בתקופה שבה התקיים קשר-ההלוואות בין הצדדים, היה הנתבע מבקש מהתובע, מידי פעם, הלוואה בסכום מסויים, וכנגד קבלת סכום ההלוואה מסר הנתבע לתובע שיקים מעותדים, בסכומים קטנים למדי, שסכומם הכולל היה סכום ההלוואה, בתוספת הריבית שסוכמה.

בדרך זו הלווה התובע לנתבע כספים בהיקף של מאות אלפי שקלים.

לאורך תקופת הקשר מסר הנתבע לתובע מאות שיקים לשם פירעון ההלוואות שקיבל.

סכומי ההלוואות ניתנו במזומן בלבד, ואיש מהצדדים לא ניהל רישום מסודר.

אין מחלוקת כי תקופת הקשר בין הצדדים מתחלקת לשניים: ב"תקופה הראשונה" היה "הכל בסדר". התובע נתן לנתבע את כספי ההלוואות, הנתבע נתן לו שיקים, והשיקים נפרעו.

ב"תקופה השנייה" היה "קצר" או סכסוך בין הצדדים, ואז ביטל הנתבע שיקים שמסר לתובע לפירעון ההלוואות, בטענה שלא קיבל מהתובע כסף תמורתם; ואילו התובע טוען כי הנתבע קיבל את סכום ההלוואה שסוכם, כנגד כל שיק (או מספר שיקים) שמסר לתובע, וכי מתן הכסף ומסירת השיקים נעשו תמיד באותו מעמד.

אין מחלוקת על עצם התרחשותו של הקרע בין הצדדים, ועל השינוי ביחסים ביניהם, בין "התקופה הראשונה" לבין "התקופה השנייה".

כמו כן, אין מחלוקת כי הנתבע משך ומסר לתובע את 160 השיקים מושא התביעה, בסכום כולל של 273,000, וכי השיקים הללו חוללו.

הנתבע עצמו העיד על עובדות אלה, וזו הודאת בעל דין שכידוע, משקלה הראייתי רב.

הנתבע טען כי השיקים חוללו כיוון שהוא ביטל אותם, אולם על פי המפורט במסמך פירוט השיקים, מרבית השיקים חוללו מחוסר כיסוי ובשל היות החשבון מוגבל, ורק חלקם חוללו בשל ביטולם. הדבר פוגם באמינות טענתו של הנתבע, כאילו כל 160 השיקים הללו חוללו, כיוון שהוא ביטל אותם (וכי הוא ביטלם, כיוון שהתובע לא נתן לו את הכסף תמורתם).

המחלוקת להכרעה היא איפוא: האם תמורת השיקים מושא התביעה מסר התובע לנתבע כסף, כפי שנהג לפני פרוץ הסכסוך; או שהתובע נטל את השיקים, ואף תבע מהנתבע לשלמם, מבלי שנתן לנתבע תמורתם כסף כהלוואות.

12. עדות התובע עשתה עלי רושם אמין יותר מעדות הנתבע. אני מאמינה לדבריו כי תמורת כל שיק שתבע הוא נתן לתובע את כסף-ההלוואה אשר אותו שיק נמסר לפירעונה. איני מאמינה לנתבע כי הוא נתן לתובע שיקים על סכומים שמצטברים למאות אלפי שקלים, מבלי שקיבל כלל כסף תמורתם.

מדובר כאמור בסכום מצטבר גבוה, שמורכב ממספר בלתי ידוע של הלוואות אשר ניתנו באופן אינטנסיבי תוך תקופה קצרה יחסית. הסכומים נמסרו במזומן בלבד, ואיש מהצדדים לא ניהל רישום מסודר לגביהם.

לדידו של התובע, לא היה צורך ב"רישום" מעבר לשיקים של הנתבע שבידיו, שמהווים הוכחה לכך שהוא מסר לנתבע את כסף-ההלוואות, אשר השיקים שהנתבע מסר לפירעונן לא נפרעו.

הנתבע העיד על עצמו שהוא איש כספים, בעל תואר שלישי בכלכלה. הנתבע אף נתן להוריו של התובע שירות בעניין חישוב שכר וזכויות. עם רקע כזה, תמוה מאד כי הנתבע לא ניהל רישום מדוייק של תנועת כספי ההלוואות והשיקים שמסר לתובע; במיוחד כשהכסף ניתן לו תמיד במזומן בלבד, ואילו השיקים להחזר ההלוואות חולקו לסכומים קטנים יחסית, ועל כן היו שיקים רבים כאלה.

אין זה מתקבל על הדעת שאיש כספים וכלכלן כמו הנתבע יתן לתובע שיקים מעותדים מבלי לקבל לידיו את הכסף תמורת אותם שיקים.

אין זה סביר כי הנתבע לא התלונן במשטרה על כך שהתובע אוחז 160 שיקים שלו, בסכום עתק של 273,000 ₪, שבהם הוא מחזיק, לשיטתו, במרמה, לאחר שלא נתן לנתבע את הכסף שהיה צריך לתת לו תמורתם, על פי ההסכם ביניהם.

אני דוחה כבלתי אמינות את טענות הנתבע, כי התובע נהג לתת לו את הכסף תמורת השיקים רק כשבועיים לאחר קבלת השיקים; וכי כנגד השיקים מושא התביעה לא נתן לו התובע כלל כסף.

אני מאמינה לדברי התובע כי כל אימת שבוצעה הלוואה, במסגרת הקשר בין הצדדים, התובע נתן לנתבע את סכום ההלוואה שסוכם, ובאותו מעמד קיבל ממנו את השיקים המעותדים לפירעונה של אותה הלוואה, אשר סכומם הכולל היה כסכום ההלוואה בתוספת הריבית. אני מאמינה לתובע כי לא היה מקרה שבו קיבל מהנתבע שיקים, מבלי לתת לו כסף; וגם לא היה מקרה שבו נתן התובע לנתבע כסף מבלי לקבל ממנו שיקים; אלא תמיד נעשו מתן הכסף וקבלת השיקים בו-זמנית, באותו מעמד.

טענתו של הנתבע, כי לא קיבל מהתובע כסף תמורת השיקים מושא התביעה, קרסה למעשה בחקירה הנגדית, לנוכח הסתירה הפנימית שעלתה בדבריו בעניין זה, כפי שפורט בסעיף 5 לעיל.

התמונה שהצטיירה, בסופו של דבר, מעדות הנתבע, מתיישבת היטב עם דברי התובע בעדותו, כי כאשר השיקים של הנתבע החלו לחזור, הוא לא יכול היה עוד להשתמש בהם לשם תשלום לספקים שלו, כפי שנהג לעשות ב"תקופה הראשונה", כשהשיקים של הנתבע נפרעו; ועל כן רשם בשיקים שחוללו את שמו (או את שם העסק שלו) כנפרע, הפקידם בבנק, והחל לפעול לגבייתם.

נסיבה נוספת היא מועדי הפירעון של השיקים מושא התביעה, שניתן לראותם במסמך פירוט השיקים: השיקים הראשונים מושא התביעה, שהנתבע ביטל, הם למועד פירעון: 30.6.09, ויתר השיקים הם למועדי פירעון מאוחרים יותר, עד סוף אוקטובר 2009 (למעט שיק אחד, מס' 149 במסמך פירוט השיקים, שמועד פירעונו הוא 1.11.09).

מדובר איפוא בתקופה בת כארבעה חודשים, שתואמת את תקופות החזר-ההלוואות שנהגו בין הצדדים, על פי עדויותיהם (4 - 5 חודשים).

הדבר מתיישב עם היותם של השיקים מושא התביעה כאלה שהנתבע מסר לתובע עבור כספי הלוואות שקיבל ממנו עוד לפני פרוץ הסכסוך ביניהם.

כאמור, הנתבע אישר כי בתקופה זו ("התקופה הראשונה") הוא קיבל מהתובע כסף תמורת השיקים שמסר לו.

על פי מכלול הראיות והנסיבות הללו, אני דוחה את טענת הנתבע, כי תמורת השיקים מושא התביעה הוא לא קיבל מהתובע כסף, ומקבלת את טענת התובע כי הוא נתן לנתבע את כספי-ההלוואות תמורת השיקים מושא התביעה, כפי שעשה גם לגבי השיקים שקדמו להם.

משדחיתי את טענת ההגנה של הנתבע: כי לא קיבל כסף תמורת השיקים מושא התביעה, אזי הפועל היוצא הוא כי על הנתבע לפרוע לתובע את השיקים הללו.

סיכום

13. על פי כל האמור, אני מקבלת את התביעה.

אני מורה לשפעל את תיק ההוצל"פ מס' 1208462094.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובע את סכומיהם של 11 השיקים מושא התביעה, שלא הוגשו לביצוע בהוצל"פ, כמפורט במסמך פירוט השיקים; בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הפירעון של כל אחד מהשיקים הללו ועד לתשלום בפועל, על פי הטבלה שלהלן:

בנוסף, ישלם הנתבע לתובע את הסכומים הבאים:

א. אגרות המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומן ועד לתשלום בפועל.

ב. הוצאות על פי תוצאות, בסך 2,000 ₪ בתוספת מע"מ, על פי החלטתה של כב' הרשמת (כתוארה אז) ביטון-אונגר, מיום 24.3.10, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאותו מועד ועד לתשלום בפועל.

ג. שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

14. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ה תשרי התשע"ד, 29.9.13, בהעדר הצדדים.