1. עניינה של החלטה זו בטענת הנאשם כי איננו כשיר לעמוד לדיון וכי יש להפסיק את ההליכים נגדו בהתאם לסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי {נוסח משולב] תשמ"ב-1982.

מבוא

2. נגד הנאשם ונאשמים נוספים, הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של ביצוע שימוש במקרקעין הטעון היתר, ללא היתר, לפי סעיפים 145(א)(3), 204(א), 205, 208 ו-253 לחוק התכנון והבנייה.

3. עניינם של יתר הנאשמים הסתיים וגזר הדין בעניינם ניתן ביום 6.5.2013.

4. בעניינו של הנאשם, שהינו קשיש בן 88, הוגשו שתי חוות דעת פסיכיאטריות.

האחת מטעם הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר רוני שרף.

השנייה מטעם הנאשם, שהוכנה על ידי הפסיכיאטרית ד"ר אורית אבנר, אשר הוגשה על ידי הנאשם מבלי שהמאשימה ביקשה לחקור את כותבת חוות הדעת.

5. בחוות הדעת שהוגשה מטעמו של הנאשם, קבעה ד"ר אבנר כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, שכן הוא "בקושי מסוגל להבין דברים פשוטים, לא יודע בן כמה הוא, אין לו מושג כי הוא אמור לעמוד לדין, לא זוכר כלום. רוב הפגישה הוא יושב ללא תנועה, כאשר פונים אליו הוא מחייך חיוך לא מותאם לשאלה, תשובותיו קצרות בד"כ לא לעניין. לא יודע לספר כלום על עצמו, לא מתמצא בזמן, מקום וסיטואציה, לא מבין מושגים פשוטים, לא יודע דבר על התנהלות המשפט, לא מבין מה זה סנגור, מי זה תובע במשפט. לא יודע שמות נכדיו, לא זוכר מה אכל בצהריים...זיכרון ירוד מאד לכל בטווחים". כן צוין בחוות הדעת כי תפקודו הקוגנטיבי של הנאשם ירוד באופן ניכר, כי התמונה הקלינית מתאימה לדמנציה קשה, כי הנאשם איננו מסוגל להבין מושגים בסיסיים הקשורים להליך המשפטי, ואיננו מסוגל להשתתף במשפט ולהיות לעזר לעורך דינו.

6. בחוות הדעת שהוגשה מטעם הפסיכיאטר המחוזי, הותיר ד"ר שרף את ההכרעה בעניין מסוגלותו של הנאשם לעמוד לדין להכרעת בית המשפט, נמנע מקביעה בדבר מסוגלותו של הנאשם לעמוד לדין וציין כי מדובר במקרה גבולי.

ד"ר שרף ציין כי הנאשם לוקה בדמנציה וכי קיימת ללא ספק פגיעה בזיכרון וירידה קוגנטיבית, אולם קיים גם אלמנט של חוסר שיתוף פעולה. ד"ר שרף ציין כי מדובר בפגיעה קוגנטיבית בין קלה לבינונית אולם לא מדובר בפגיעה קשה.

לעניין יכולתו של הנאשם לעמוד לדין, ציין ד"ר שרף כי מדובר במצב גבולי מאד, כי להערכתו הנאשם אינו סובל מליקוי חמור במידה שמונעת ממנו להבין הליכי משפט, כי הנאשם מציין כי מתנהל נגד בנו משפט על מחסן השייך לו, והדגיש כי קיימת מגמתיות בכל הנוגע למשפט.

עם זאת לדבריו, קיימת פגיעה ממשית בזיכרון של הנאשם, אשר משליכה על יכולתו של הנאשם לעמוד לדין, במובן זה שיתקשה לענות על פרטים ותאריכים מדויקים הקשורים לכתב האישום. הנאשם מבין באופן כללי במה הוא מואשם, אולם יתקשה מאד להיחקר ולתת תשובות מדויקות בעניין.

לסיכום, כאמור, הותיר ד"ר שרף את ההכרעה לבית המשפט, בשל כך שבית המשפט הוא שיודע עד כמה מהותי עניין זה ונוכח העובדה כי מדובר במקרה גבולי מאד.

דיון והכרעה

7. ענייננו בשאלה אם הנאשם כשיר לעמוד לדין בשעת הדיון המשפטי, והאם יכול הוא ליטול חלק כנאשם בהליך הפלילי.

8. סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי מורה כי:

"(א) קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשט"ו-1955, או לפי סעיף 19ב(1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו."

9. בבש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל, נד (4) 240, קבע בית המשפט העליון את המבחנים לכשירותו של הנאשם לעמוד לדין, כדלקמן:

"המבחנים הספציפיים לכשירות לעמוד לדין נדרשים מן הנושא כמו-מעצמם: אם מסוגל הוא הנאשם להבין את מהות הליכי המשפט ויכול הוא לעקוב אחריהם באורח מושכל; אם מסוגל הוא הנאשם להעריך כראוי את מהות האשמה ואת מצבו כנאשם; אם מסוגל הוא לייפות כוחו של עורך-דין לסייע לו בהגנתו; אם מסוגל הוא להבין את תוכנן, את משמעותן ואת השלכותיהן של הראיות המובאות נגדו. בקצרה, אי-המסוגלות של נאשם לעמוד לדין, פירושה הוא: נאשם אשר מחמת מחלת נפש שהוא לוקה בה אינו מסוגל לעקוב באורח מושכל ויעיל אחר ההליך הפלילי וליטול בו חלק. ראו: ע"פ 237/67 כחלה נ' היועץ המשפטי לממשלה [8], בעמ' 192-193; ע"פ 388/62 היועץ המשפטי לממשלה נ' יוסף [9], בעמ' 2716; י' קדמי על סדר הדין בפלילים (כרך ב) [14], בעמ' 1181, והאסמכתאות שם; בזק בספרו הנ"ל [13], בעמ' 216.

10. בבש (ב"ש) 22097/06 אברהם שבתאי נ' מדינת ישראל, (6.12.2006), קבעה כב' השופטת רחל ברקאי מבית המשפט המחוזי בבאר שבע, כי אף מקרה בו הנאשם אינו סובל ממחלת נפש כהגדרתה, אלא סובל מדמנציה ומתהליך אורגני, המלווה בירידה בכושר הקוגנטיבי ובהפרעות התנהגות, מצב השולל ממנו את היכולת להבין את ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו ולא מסוגל לעקוב אחריהם, מביא לתוצאה כי יש להפסיק את ההליכים לפי סעיף 170 לחוק (ראו עמ' 3 להחלטה וכן תפ"ח 1083-08 מ.י. פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' פלוני, ות"פ 86/96 מדינת ישראל נ' יאיר בן יוסף (16.5.2001)).

11. לאחר שעיינתי בשתי חוות הדעת ובטיעוני הצדדים, ובשים לב למבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין זה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להפסיק את ההליכים נגד הנאשם בהתאם לסעיף 170 לחוק.

12. באף לא אחת מחוות הדעת שהועברו לעיוני, נקבע כי הנאשם מסוגל לעמוד לדין. אין מחלוקת בין המומחים כי הנאשם לוקה בדמנציה, כי הוא סובל מפגיעה ממשית בזיכרון, כי יתקשה לענות על פרטים ותאריכים הקשורים לכתב האישום, וכי הוא יתקשה מאד להיחקר ולתת תשובות מדויקות.

ד"ר אבנר, אשר חוות דעתה הוגשה מבלי שהמאשימה ביקשה לחקור אותה, קבעה כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין. אף ד"ר שרף לא קבע כי הנאשם מסוגל לעמוד לדין, ונמנע מהכרעה בעניין זה, בציינו שמדובר במקרה גבולי מאד ובקובעו את הליקויים מהם סובל הנאשם ואת הקושי הרב שלו להבין את מהות הליכי המשפט, ולסייע בהגנתו.

13. סבורני, כי אף מעיון בחוות דעתו של ד"ר שרף עולה כי הנאשם איננו יכול לעקוב אחרי ההליך המשפטי באופן מושכל, להעריך כראוי את מהות האשמה ואת מצבו כנאשם; לסייע לעורך הדין שלו בהגנתו, ולהבין את תוכנן, את משמעותן ואת השלכותיהן של הראיות המובאות נגדו. כאשר לכך מתווספת חוות דעתה של ד"ר אבנר, שכאמור הוגשה בהסכמה על ידי המאשימה, הרי שהמסקנה היא כי הנאשם אינו מסוגל לעקוב באורח מושכל ויעיל אחר ההליך הפלילי וליטול בו חלק, ולפיכך איננו כשיר לעמוד לדין.

14. אציין, כי ההפניות אליהן הפנתה המאשימה בסעיף 1 לסיכומיה, לפיהן עולה לטענתה מהפרוטוקול כי הנאשם מקבל דמי שכירות, דבר המלמד לטענתה על כך שהוא כשיר לעמוד לדין, לא שינו ממסקנתי שכן מדובר בעדויות שמועה שאין בהן כדי להשליך על השאלה שבפניי.

15. סוף דבר, אני מפסיקה את ההליכים נגד הנאשם בהתאם לסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי.

ככל שהמבקשת סבורה, כי בנסיבות העניין יש מקום להגיש בקשה לצו לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבנייה, עליה לעשות כן בהליך נפרד.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ג תשרי תשע"ד, 17 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.