בתיק זה הורשע הנאשם, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בגרימת מותה ברשלנות, תוך כדי נהיגה, של המנוחה תמרה רוזנברג זכרה לברכה, בתאונת דרכים שהתרחשה ברח' שז"ר בנהריה.

תחילה כפר הנאשם באשמה המיוחסת לו ובאחריות לתאונה והחלה שמיעת הראיות בתיק. התקיימו מספר דיונים בהם נשמעו מספר עדים אשר העיקריים שביניהם השוטרים ובוחני התאונות במשטרה שטיפלו באירוע וכן אינג' ערן סדן, מהנדס תנועה שערך חוות דעת עבור המשטרה בעניין התאונה ומר דורון לבב, מהנדס עיריית נהריה.

לאחר סיום פרשת התביעה בדיון מיום 21 בספטמבר 2011, נערך בפניי דיון בלתי פורמלי בנסיון לגשר בין עמדות הצדדים על סמך הראיות שנשמעו, ובסופו של דבר הושג הסדר שהוצג בדיון מיום 27 בדצמבר 2011.

במסגרת הסדר הטיעון בין הצדדים תוקן כתב האישום המקורי, ונמחקו פרטי רשלנות שיוחסו לנאשם מלכתחילה. על פי ההסדר בין הצדדים הוסכם כי המאשימה תעתור לעונש של מאסר בפועל לתקופה של שישה חודשים, כשהיא אינה מתנגדת לריצויו בעבודות שירות ומנגד יהיה רשאי הנאשם לטעון כי אין להטיל עליו כלל עונש של עבודות שירות ואף יש מקום לביטול הרשעתו תוך הטלת שירות לתועלת הציבור (של"צ).

כמו כן הוסכם כי תוטל על הנאשם פסילת רשיון נהיגה לתקופה של 4 שנים, כאשר מחציתה הראשונה תהיה מלאה ואילו מחציתה השנייה של הפסילה תהיה מסויגת, כך שתותר לנאשם נהיגה ברכב משטרתי לצרכי תפקידו.

לא הייתה הסכמה באשר לרכיבי הענישה הנוספים.

בדיון מיום 18.6 טענו הצדדים לעונש כאשר מטעם הנאשם הובאו ראיות לעונש ונשמעו מפקדו וסגנו של הנאשם במשטרת ישראל אשר סיפרו על תפקודו במשטרה לאורך השנים, וכן נשמע עו"ד בר-אור מפרקליטות מחוז חיפה, אשר עבד מול הנאשם במסגרת טיפול בתאונות דרכים קטלניות.

כל העדים סיפרו על אדם יוצא דופן הן במילוי תפקידו והן ברגישות האנושית שגילה לאורך כל השנים בתפקידיו השונים, ובמיוחד בכל הנוגע למגעים מול משפחותיהם של קורבנות תאונות דרכים.

סוגיית ביטול ההרשעה:

הסנגור ביקש להמנע מהרשעת הנאשם בעיקר מאחר וההרשעה יחד עם עונש עבודות שירות יביאו בהכרח את הנאשם לדיון על פיטוריו ועל מפכ"ל המשטרה יהיה לנמק מדוע לא יפוטר הנאשם.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים לא מצאתי מקום לבטל את הרשעת הנאשם.

הפסיקה בעניין זה מבוססת וידועה. ככלל ניתן לומר כי הימנעות מהרשעה הינה צעד חריג אשר השימוש בו יישמר למקרים יוצאי דופן וקיצוניים, מקום שההרשעה תביא לפגיעה חמורה בשיקום הנאשם וכאשר סוג העבירה מאפשר לוותר על הרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים.

דומה כי בעיקר מן הראוי לשקול הליך זה בעניינו של נאשם צעיר, אשר ההרשעה תגרום להכתמתו ועלולה לגרום לגורמים זרים, כגון מעסיקים או מוסדות לימוד, להמנע מקבלתו, וזאת בהיעדר שיקולים אחרים שיבואו בחשבון לזכותו. לא זה מקרהו של הנאשם. המדובר בקצין משטרה בעל וותק משמעותי שהוכיח עצמו לאורך שנות שירות רבות. כאשר תישקל שאלת העסקתו או קידומו של הנאשם לא תעמוד ההרשעה לבדה, אלא שכנגדה יעמדו הזכויות הרבות שצבר בשנות שירותו.

אין בכוונתי להתערב בדרך כלשהי בהחלטת המשטרה באשר להמשך דרכו של הנאשם, אולם בטוחני כי ההחלטה תתקבל בהסתמך על כלל השיקולים הרלוונטיים. כנגד הרשלנות הרגעית שהביאה לתוצאה הקשה יישקלו כישוריו, תפקודו ויכולתו של הנאשם להוסיף ולתרום. החלטת בית המשפט באשר לסוג העונש, או החלטה דיונית-פורמלית, האם להותיר את ההרשעה על כנה, אינה צריכה להיות שיקול רלוונטי לדעתי.

לעניין זה התייחס אף שירות המבחן אשר סיכם את תסקירו בקביעה כי נוכח חומרת העבירה והעובדה כי הפגיעה בנאשם אינה חד משמעית, אין הוא רואה מקום להמליץ על ביטול ההרשעה.

השיקול השני, מעבר לפגיעה בשיקום הנאשם, הינו שאלת הפגיעה בשיקולי הענישה. ביטול ההרשעה משמעה כי לא ניתן יהיה להטיל על הנאשם עונש של מאסר, וזאת כאשר המחוקק קבע עונש מינימלי של שישה חודשי מאסר בגין העבירה בה הורשע הנאשם.

אמנם ניתן לחרוג במקרים מיוחדים מעונש זה ולהקל עם הנאשם מעבר לכך, אולם מובן כי גם חריגה זו תיעשה במשורה, ובאופן מתון. גם אם קיימים נימוקים שיצדיקו הקלה לעומת העונש המינימלי אינני סבור כי ההקלה יכולה להיות משמעותית, ואינני סבור כי המקרה דנן מתאים להטלת עונש שאינו כולל מאסר כלל.

אורך תקופת המאסר בהתאם להסדר בין הצדדים:

כאמור לעיל, המאשימה הסכימה כי לאור נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אין מקום להטלת עונש של מאסר בפועל והיא הסכימה לצמצם דרישתה למאסר בן שישה חודשים שירוצה בעבודות שירות.

על המקרה דנן לא חל תיקון 113 לחוק העונשין (חוק הבניית שיקול הדעת השיפוטי), שכן הכרעת הדין בו ניתנה בטרם כניסת התיקון לתוקף. יחד עם זאת, מאחר וקיימת הסכמת הצדדים למאסר לתקופה של עד שישה חודשים, הרי למעשה קיימת הסכמה בדבר מתחם ענישה ברוח התיקון לחוק, ועלי לקבוע את הענישה בתוך מתחם זה בהתאם לשיקולים המפורטים בחוק ואלה שנקבעו בפסיקה.

סבורני כי גם לאחר תיקון חוק העונשין, עדיין חלה ההלכה לפיה דינו של נהג שגרם ברשלנות למותו של אחר, ייגזר ראשית לכל, לפי רמת הרשלנות שגילה הנהג עובר להתרחשות התאונה וסמוך מאוד לכך, ולאו דווקא על פי התוצאה, שהיא במקרים רבים מקרית ואינה נגזרת מחומרת ההתנהגות. ההלכה נקבעה בע"פ 6755/09 ארז אלמוג נ' מדינת ישראל, ולפיה:

          "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות.".

במקרה דנן מוסכם כי לרשלנותו של הנאשם התווספו גורמים נוספים לרבות תשתית שגרמה ככל הנראה להסתרת הולכת הרגל מעיני נהג המתקרב למעבר החצייה, ולרבות ליקויים בהצבת מעבר החצייה עצמו.

יחד עם זאת, אינני סבור כי אשמתו של הנאשם הינה מזערית עד כדי הקלה משמעותית בעונשו. הנאשם התקרב למעבר חצייה, בדרך המוכרת לו היטב, ועל אף שהסתנוור מאור השמש לא נקט באמצעי הזהירות הבסיסי והמתבקש – הפחתת מהירות נסיעתו – למקרה (כפי שאירע למרבה הצער) שהולך רגל ירד לכביש.

אין חולק כי מהירות נסיעתו של הנאשם הייתה בהתאם לחוק, אולם דומה כי האירוע רק מדגיש את החשיבות שבהתאמת המהירות לתנאי הדרך – וזאת אולי בניגוד למסרים המועברים לציבור ולדגש ששמה המשטרה במאמצי האכיפה. יש מקרים בהם חייב נהג להפחית ממהירותו וזאת בהתקרבו למקום סכנה או כאשר קיימות נסיבות אחרות המקשות על השליטה ברכב. כפי שעלה מהראיות שנשמעו בטרם הגיעו הצדדים להסדר, הנאשם סבל מסינוור משמעותי שיחד עם תנאי הכביש הקשו עליו או אף מנעו ממנו מלהבחין במנוחה. בתנאים כאלה חובה על אדם לנהוג במשנה זהירות ולהפחית מהירותו כך שיוכל להגיב לסכנה בלתי צפויה. הנאשם לא פעל כנדרש ובכך כשל.

כפי שכבר ציינתי לצערי במקרים טרגיים קודמים שבאו בפניי, חלק לא קטן מתאונות הדרכים נגרם בשל ליקויי תשתית, ובחלק הארי של המקרים לא מצאתי כי בעקבות תאונה קשה נערך שינוי תשתית כלשהו. הרחבתי בעניין זה בפסקי הדין בת.ד. 501-08-10 מדינת ישראל נ' גאנם ות.ד. 6533-03-10 מדינת ישראל נ' סוויטאת, והתרעתי על כך שלעתים קרובות מתמקד טיפול הרשויות באירוע בהענשת הנהג המעורב, בלא לחקור את כלל הגורמים, לרבות חקירת התנהגותם שלהם עצמם.

גם את האירוע דנן דומה כי אפשר היה למנוע לו הייתה הקפדה על יצירת מעברי חצייה בטוחים שמקום בו קיים שדה ראייה רחב הן להולכי הרגל והן לנהגים המתקרבים. מהראיות שנשמעו בתיק (ויודגש כי הן לא נשמעו במלואם), התברר כי השיקול הבטיחותי אינו בהכרח השיקול המרכזי בעת קביעת מעברי חצייה ובעת הטיפול באזורים הסמוכים להם, לרבות בהצבת עצים וצמחים שונים.

באופן דומה ניתן למצוא תרומה של תשתית לקויה לאירוע תאונה שאירעה בנסיבות דומות ואשר נדונה בפניי במקביל בתיק 7697-03-11 מדינת ישראל נ' אליס אבינועם.

בתי המשפט וכלי התקשורת מקדישים מילים רבות לצורך בהחמרת הענישה לשם מניעת תאונות דרכים וקורבנותיהם, אולם לדעתי יש להקצות מאמץ לא פחות, אם לא נרחב יותר, לשיפור הבטיחות בכבישים גם בהיבט זה של תשתית בטוחה יותר לרבות הקפדה על שדה ראייה נרחב לנהגים שיאפשר להם הבחנה מוקדמת בסכנות הרבות שבכביש, לרבות בהולכי רגל המתקרבים למסלול נסיעתם.

רכיבי ענישה אחרים:

הצדדים הסכימו (חלקית) על רכיבי הענישה העיקריים, ובנוסף עתרה המאשימה להטלת עונש כספי בדמות קנס ופיצוי למשפחת המנוחה. הסנגור התנגד לרכיבים אלה וציין את מצבו הכספי הקשה של הנאשם.

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, לא מצאתי מקום להטלת עונש כספי. על הנאשם נגזר עונש מאסר בעבודות שירות במהלכו לא יוכל לבצע עבודתו ולקבל משכורת, וסבורני כי די בפגיעה כספית זו, מבלי צורך בהטלת קנס.

לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

חמישה חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בעבודות שירות, בבית החולים בנהריה, כמפורט בחוות דעתו של הממונה על עבודות השירות מיום 14.8.12.

הנאשם יתייצב לתחילת ריצוי עונשו ביום 14.10.12 בשעה 8:00 ביחידת עבודות השירות במתחם כלא חרמון.

הנאשם מוזהר כי הפרת תנאי עבודות השירות תביא להפסקתן באופן מנהלי וריצוי העונש במאסר של ממש.

אני דן את הנאשם ל - 6 חודשים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור בתקופה הנ"ל עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה, או סעיף 67 לפקודת התעבורה.

אני פוסל את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 48 חודשים בניכוי ששת חודשי הפסילה המנהלית.

בהתאם להסכמת הצדדים, אני מסייג את הפסילה כך שלאחר 24 חודשים (לרבות תקופת הפסילה המנהלית) לא תחול הפסילה על נהיגת רכב משטרתי לצרכי עבודתו של הנאשם.

הפסילה תחושב מיום הפקדת הרשיון בידי הנאשם בהתאם להחלטה בדבר פסילה עד תום ההליכים שניתנה ביום 27.12.11.

אני פוסל את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים וזאת על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור עבירה בה הורשע בתיק זה או עבירה של נהיגה בזמן פסילה.

המזכירות תמציא החלטה זו לידי הממונה לעבודות שירות.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בחיפה.

ניתן היום, תשעה בספטמבר 2012, במעמד הנאשם, בא-כוחו עו"ד ברזני וב"כ המאשימה גב' אדווה חיים,, מתמחה.