ע"י ב"כ עו"ד בלה פישמן

1. התובע, יליד 1950, עבד כדפס בבית הדפוס "נווה שאנן". ביום 5.11.06 נפגע בתאונת עבודה כתוצאה מנפילה בבית הדפוס (להלן: התאונה). בפניי תביעתו לפיצויים בגינה.

הראיות

2. במסגרת הראיות העיד בפניי התובע. בנוסף, להוכחת נכותו הרפואית הגיש התובע חוות רפואית בתחום האורתופדיה מאת ד"ר אלי שטיינברג, וכן חוות דעת בתחום הרפואה התעסוקתית מאת ד"ר שלמה משה.

מטעם הנתבעים העיד הנתבע 1 (להלן: הנתבע), הוא בעל בית הדפוס ומעסיקו של התובע, והוא גם אחיו של התובע. הנתבעים תמכו טענותיהם בחוות דעת רפואית מאת פרופ' יואל אנגל, וכן הגישו חוות דעת נגדית בתחום הרפואה התעסוקתית מאת ד"ר מונל רורליך.

בנוסף הגישו הצדדים מוצגים.

3. לאור הפערים בין חוות דעת הצדדים באשר לנכותו של התובע מונה ד"ר ישראל כספי כמומחה אורתופד מטעם בית המשפט. במסגרת הראיות ויתרו הצדדים על חקירת המומחים מטעמם, וגם ד"ר כספי, המומחה מטעם בית המשפט, לא נחקר על חוות עדתו.

נסיבות התאונה

4. לטענת הנתבעים, התובע לא הוכיח את נסיבות התאונה וכבר בשל כך דין תביעתו להידחות. אדון אפוא תחילה בנסיבות התאונה.

5. בתצהירו הראשי העיד התובע:

"התאונה בה נפגעתי אירעה בתאריך 11.5.06 הגעתי לעבודה (בערך ב- 08:00), וכפי שעשיתי מידי שבועיים שימנתי את מכונת הדפוס והפעלתי אותה. במהלך השימון ולאחריו, השמן נזל לכיוון הרצפה, ויש פלטה מפח כדי לקלוט אותו. מטבע הדברים, מאחר והמכונה גדולה, נשפך שמן גם מחוץ לפלטה, ואז מנגבים אותו. טיפות שמן ממשיכות לזלוג מהמכונה גם זמן רב לאחר השימון...

אחרי שאני משמן את המכונה ומפעיל אותה, יש לי עוד דברים לעשות, וכך היה גם באותו יום. אתה לא מחכה ליד המכונה שתפסיק לטפטף כי אז אתה תישאר שם שעות... וכאשר אתה עובר ליד המכונה, אתה משתדל לא לדרוך על השמן, ומדי פעם אתה מנקה את הרצפה. כך גם היה במועד התאונה. מדי פעם ניקיתי את הרצפה, והמשכתי בעבודתי, בשלב מסוים, עברתי במעבר שליד המכונה בדרכי לשירותים, והפעם החלקתי ונפלתי על הגב" (סעיף 6 לתצהיר התובע).

6. הנתבעים טוענים כי התובע לא הוכיח מה היה הגורם לנפילתו ולכן לא ניתן לקבוע האם ניתן לייחס זאת לרשלנות הנתבע. בהמשך דבריו בתצהיר עדותו הראשית ציין התובע כי: "לא הייתה שם "שלולית" של שמן על הרצפה אלא כנראה כמות קטנה שלא הבחנתי בה, ועליה החלקתי" (ר' סיפא סעיף 6 לתצהיר). לטענת הנתבעים מדבריו אלה של התובע ניתן להסיק כי הלכה למעשה הוא אינו יודע מה גרם לנפילתו, אלא הוא משער שהחליק על כמות קטנה של שמן שלא הבחין בה. הנתבעים מוצאים חיזוק לטענתם במסמכים הרפואיים בהם תועד הטיפול בתובע לאחר התאונה, וכן בטופס הפנייה למל"ל אותו מילא המעביד ובטופס ההודעה למבטחת המעביד על התאונה (מוצגים נ/1, נ/2 ו – נ/3), בהם לא מצוינת החלקה על שמן כגורם לתאונה. מכאן, טוענים הנתבעים, שגרסת התובע אודות החלקה על טיפות שמן שנזלו ממכונת הדפוס היא לכל היותר השערה שהועלתה בשלב מאוחר יותר ולצורכי התביעה.

נוסף על כך, נטען, התובע שינה את גרסתו במהלך עדותו. בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית טען כי החליק על טיפות שמן שזלגו מפלטת הפח שבתחתית המכונה (שנועדה לקלוט אליה את עודפי השמן). בעדותו שינה מגרסתו, וגם הרחיב את חזית כתבי הטענות וטען כי טיפות השמן ניתזו בעקבות פעולת המכונה.

הנתבעים טוענים גם כי עדות התובע היא בגדר עדות יחידה של בעל דין, ולאור האמור לעיל אין לקבל את גרסתו על סמך עדותו זו.

7. איני מקבלת את טענת הנתבעים. מסקנתי היא כי התובע הוכיח את נסיבות האירוע, ואפרט.

עדותו של התובע באשר לנסיבות התאונה ולגורמים לה היתה אמינה ומשכנעת, ולא מצאתי בה פגמים משמעותיים. התובע הסביר בעדותו:

"...אני בד"כ משמן ומנגב את הכל. יש שם פלטה איפה שכל השמן מצטבר. אני לוקח סמרטוט ומנגב מסביב כדי לא להחליק. בהמשך העבודה, למכונה יש גלגל שמסתובב והוא מתיז מידי שמן, אז אני מנגב את זה.

נכון שלפני התאונה אני שימנתי את המכונה.

מה שאחי אומר הוא נכון, אבל זה היה אחרי שניגבתי, כי אחרי שמנגבים המכונה ממשיכה לפעול ומידי פעם מתיזה שמן...

את מקריאה לי מהמילים "דיווחתי על התאונה" ועד המילה "פעלה כרגיל", זה נכון שהמכונה פעלה כרגיל וכשהיא פועלת יש בה גלגל שכשהוא מסתובב הוא מתיז שמן אחרי השימון. כשאני רואה את זה אני מנגב... " (עמ' 8 לפרוטוקול).

אשר לטענת הנתבעים כי התובע אינו יודע מה גרם לנפילתו, התובע נשאל בחקירתו:

"ש. תסכים איתי שלמעשה אתה לא יודע מה הסיבה להחלקה, כי כמה דקות לפני שדרכת והחלקת לא ראית שמן? אתה רק משער שמדובר בשמן?"

והשיב:

"זה היה על שמן כי ניגבתי בהתחלה, ניגבתי את השמן והכל וראיתי שהרצפה נקיה ואז כשהמכונה עובדת היא מתחילה להתיז".

ובהמשך חקירתו:

"ש. אבל תסכים איתי שאתה לא ראית בוודאות שהיה שם שמן? יכול להיות שהיו שם מים כי שתית מבקבוק מים?

ת. לא שתיתי. אני יודע על מה נפלתי כי אני רואה מה שהולך על הרצפה.

ש. אני מפנה אותך לסעיף 6 סיפא לפיסקה השלישית לתצהירך ["לא היתה שלולית"]. אני אומרת לך שאתה לא יודע שמדובר בשמן כי אתה לא ראית בעצמך שמן, אלא אתה רק חושב שמדובר בשמן?

ת. אני ראיתי, כי אין משהו אחר שם.

ש. אם ראית שאין משהו אחר, למה אתה כותב "אלא כנראה"?

ת. זה היה רק שמן. שם תמיד נשפך שמן וניגבתי והכל.

ש. למה אתה לא אומר באופן חד משמעי בתצהירך שראית שמן, שדרכת על שמן? למה אתה אומר לי באופן כללי "תמיד", "בד"כ". אתה לא יודע מה היה המצב באותו רגע?

ת. אני יודע מה שהולך שם ליד המכונה" (עמ' 11 לפרוטוקול).

עדותו של התובע בפניי לא נסתרה ולא נתערערה, וכאמור, התרשמתי ממהימנות עדותו בעניין זה. אשר לנוסח הדברים בתצהיר או בכתב התביעה ולהבדל הנטען בין האמור בהם לבין הגרסה העולה בעדותו, שוכנעתי כי מקורם בקושי לתאר את הדברים ולנסחם בכתב. קל יותר לתארם בעל-פה [כפי שעולה גם מתשובת התובע "כי אף אחד לא שאל אותי איך המכונה פועלת. אם היו שואלים, הייתי מראה. הייתי מפעיל את המכונה ומראה מול העיניים. זה יותר קל" (עמ' 12 לפרוטוקול)], ושוכנעתי כי הדברים הם כפי שתיארם התובע בעדותו בפניי.

מסיבות אלה איני מקבלת גם את הטענה לשינוי חזית. זאת ועוד, בכתב התביעה נטען כי "בעקבות ריסוס חומר שמנוני לאחת ממכונות הדפוס, זלג החומר אל רצפת בית הדפוס" (סע' 4 לכתב התביעה). גרסתו של התובע כפי שפורטה בעדותו אינה בגדר הרחבה אסורה של הטענה והיא מתיישבת עם האמור בה.

גם הטענה כי מניסוח התובע את הדברים ניתן להבין כי מדובר בהשערה אינה מתקבלת. אך סביר כי התובע לא ראה את טיפות השמן עובר לנפילתו, אך ברור כי יכול היה ללמוד על הגורם להחלקה. מהנסיבות כפי שתיארן ניתן להסיק במידה הסתברות גבוהה, ודאי זו הנדרשת במשפט אזרחי, כי הוא החליק על טיפות או שאריות שמן על הרצפה בסביבת מכונת הדפוס ממנה ניתז השמן.

גרסתו של התובע נתמכת גם בעדות אחיו, הנתבע. הנתבעים הגישו כראיה מטעמם את ההודעה שמסר הנתבע לחוקר מטעם הנתבעת. בהודעתו סיפר הנתבע בין היתר כי הוא שהה בגלריה של בית העסק כשלפתע שמע חבטה וירד למטה לראות מה קרה. וכך סיפר בהודעתו: "ואז כשירדתי למטה, ראיתי את ניסים שוכב על הרצפה ליד מכונת הדפוס. שאלתי אותו מה קרה והוא אמר החלקתי, לא פירט. אני ראיתי שהיה על הרצפה קצת טיפות שמן" (ר' מוצג 1 למוצגי הנתבעים).

אף שמדובר באחי התובע ויש להתייחס לעדותו בזהירות, לא מצאתי סיבה שלא להאמין לגרסת הנתבע, והיא מחזקת את עדות התובע באשר לנסיבות נפילתו.

אשר לרישום בתעודות הרפואיות ובמסמכים אחרים - לצורך קבלת טיפול רפואי אין חשיבות לגורם הנפילה או לנסיבותיה המדויקות וכך גם בדיווח למל"ל לצורך הכרה בתאונה כתאונת עבודה. כמו כן, אין בעובדה שהתובע לא פירט במסמכים את הגורם להחלקתו כדי לפגום בעדותו ובגרסתו.

8. לסיכום, אני מקבלת את עדות התובע ואת גרסתו באשר לנסיבות נפילתו וקובעת כי הוא החליק על רצפת בית הדפוס, בסמוך למכונת הדפוס, כתוצאה מטיפות שמן שהותזו מהמכונה.

אחריות הנתבע

9. הלכה פסוקה היא כי מעביד חב בחובת זהירות מוגברת כלפי עובדו, ובכלל זה עליו לספק לו סביבת עבודה בטוחה. כך למשל נקבע בע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (פורסם בנבו, 27.12.2010): "חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדיו, הוכרה בפסיקה באופן גורף, במסגרתה נקבע בין היתר, כי על המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. בתוך כך, על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען".

10. אין ספק שעל המעביד מוטלת החובה לנקוט באמצעי זהירות ראויים על מנת להבטיח את דרכי הגישה של העובדים במקום העבודה. במקום בו נוצר, עקב תנאי העבודה, סיכון מוגבר, עליו לנקוט באמצעים למניעתו או לצמצמו.

מן הראיות עולה כי בסביבת העבודה ליד מכונת הדפוס נוצר סיכון מוגבר להחלקה כתוצאה מזליגה והתזה של טיפות שמן ממכונת הדפוס אל רצפת בית העסק.

בנוסף, התאונה ארעה בעת שעשה התובע את דרכו אל חדר השירותים, ולשם כך עבר במעבר שליד מכונת הדפוס. הוכח כי המעבר צר, ברוחב של כחצי מטר, צפוף, ואין דרך אחרת להגיע לשירותים (ר' סע' 6 לתצהיר התובע ותמונות המקום נ/4).

שילוב שני גורמים אלה – הימצאות שמן על רצפת בית העסק, והמעבר הצר והצפוף המשמש דרך הגעה לשירותי העובדים סמוך למכונה ממנה ניתז השמן – יצר סיכון ממשי לעובדים במקום.

הנתבע אישר בעדותו כי ידע על הסיכון. בחקירתו נשאל:

" בטופס העדות שלך לחוקר מסרת שידוע לניסים שאם נשפך קצת שמן צריך לנגב מיד. העניין הזה של השמן היה ידוע לך, נכון?

ובתשובתו אישר: "ידוע. זה בית דפוס. זה לא בית מרקחת. מנקים. מנקים כרגיל, אבל לא שופטים (צריך להיות שוטפים - י.א). זה מקום נקי, מקום מסודר."

על כן, היה על הנתבע לפעול להקטנת הסיכון להחלקה באזור המכונה.

11. הוכח כי הנתבע לא נקט באמצעי זהירות כלשהם כדי לצמצם את סכנת ההחלקה בסביבת המכונה. מעדותו עולה כי הוא לא ראה צורך לנקוט באמצעי זהירות כלשהם משום שלגישתו "זה לכל בן אדם יכול לקרות. גם אם אתה הולך ברחוב, פתאום אתה מתחלק" ( עמ' 23 לפרוטוקול).

מובן שאין לקבל גישה זו. חובתו של המעביד לספק לעובדיו סביבת עבודה בטוחה. החובה שהוא חב כלפי עובדיו מוגברת, וכבר נקבע כי אינה מסויגת לנסיבות קיצוניות דווקא: "כאשר נשמעת הטענה מטעם מעבידים, שחובתם כלפי עובדיהם מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות ויוצאות דופן במקום עבודתם, הרי טיעון זה אינו מקובל עלי. אין חובת המעביד כה מצומצמת. לדעתי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים" (ע"א 663/88, שירזיאן נ' לבידי אשקלון, פ"ד מז (3) 225).

במקרה זה, כפי שציינתי, הסיכון שנוצר כתוצאה מתנאי העבודה הוא סיכון בלתי רגיל ובוודאי שחייב נקיטת אמצעי זהירות. כך למשל, ניתן היה להציב את מכונת הדפוס במקום אחר, מרוחק יותר מהמעבר, או בכיוון שהשמן הניתז ממנה לא יגיע לרצפת המעבר; ניתן היה להסדיר במקום רצפה מחומר מונע החלקה או להתקין על הקיימת משטח או אביזרים מונעי החלקה. בעניין זה תצוין עדות התובע כי המכונה הוצבה על רצפה עשוית בטון כדי למנוע את החלקת המכונה אך הרצפה שמסביב לה היתה "רצפה רגילה" (ר' עמ' 9 לפרוטוקול); ניתן וצריך היה להנהיג שיטת עבודה של ניקוי ויבוש המקום באופן שוטף ומוגבר וחובה היתה על המעביד לפקח ולהקפיד על ביצועה. אוסיף כי ספק בעיני אם התזת שמן אל מחוץ למכונה היא כורח המציאות בפעילות מכונה מסוג זה ושלא ניתן היה למנעה באמצעות מיגון המכונה או אבזורה, אך לא הובאו בפניי ראיות בעניין זה.

הנתבע, כמעביד, לא נקט באמצעי זהירות כלשהם למניעת הסיכון או צמצומו, בכך הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי עובדו, התובע, ולכן מוטלת עליו האחריות לתאונה ולתוצאותיה.

יצוין, כי אף שגם לתובע עצמו אחריות משלו לתאונה, ועל כך יורחב בהמשך, אין בכך כדי לפטור את המעביד מאחריות שכן כבר נקבע כי אחריות המעביד חלה גם כלפי העובד הרשלן ולא רק על העובד הזהיר (ר' ע"א 227/67 אמסלם אברהם נ' צבי כץ, פ"ד כב' (1), 313).

אשם תורם

12. נקודת המוצא בכל הקשור לאשמו התורם של עובד היא כי: "לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו" [ע"א 7895/08 אליעזר קלינה ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין, (פורסם בנבו 31.8.11)].

".. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו (ע"א 530/70 [10]; ע"א 147/54 [11], בעמ' 1608; ע"א 250/64 [12], בעמ' 32)" [ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592].

יחד עם זאת, במקרים בהם יוכח כי התובע פעל בשיקול דעת עצמאי ובמעשיו או במחדליו שלו תרם לנסיבות שהביאו לפגיעתו, וכי זו לא נגרמה רק בשל הסיכון אותו יצר המעביד אלא גם בשל סיכון אותו יצר או לא מנע הוא בעצמו, כי אז תוטל עליו רשלנות תורמת [ר' ע"א 435/85 מחמוד בע"מ נגד אטדגי (פרחן) פ"ד מא (4) 524 (1987)].

13. בנסיבות כפי שהוכחו במקרה זה, אני סבורה כי לתובע אשם תורם ובשיעור לא מבוטל, ואסביר.

בבסיס הטלת אחריות מוגברת על מעביד והקלה עם העובד בבחינת אשמו התורם עומדות מספר הנחות הקשורות ביחסי עובד-מעביד. בע"א 7895/08 אליעזר קלינה ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין, (פורסם בנבו 31.8.11), ציין בית המשפט העליון כי: "ביסוד הלכה זו ניצבת ההנחה שבידי המעביד נמצא הידע באשר לסיכונים מוחשיים ופוטנציאליים במקום העבודה, וכן היכולת הממשית למנוע את אותם סיכונים. לפיכך, בהשוואה לעובד, המעביד הוא "מונע הנזק הטוב והזול" (ויסמן, בעמ' 22, 29). הצדקה אפשרית נוספת להטלת חובת זהירות מוגברת על המעביד היא העובדה שעל מעבידים מוטלת אחריות מעין מוסרית להבטיח את שלום עובדיהם (שם, בעמ' 30), בשים לב ליחסי הקרבה שבין עובד למעביד, ובשים לב לפערי הידע בין שני הגורמים". 

בכל הקשור ליחסים שבין העובד למעביד מציינים לא אחת את העובדה כי העובד מונע מרצון לרצות את מעסיקו ורצון זה עשוי לגרום לעובד לפעול בפזיזות או ברשלנות. החשש מהמעביד, מחוסר שביעות רצונו ומסכנת פיטורים, עלול למנוע פניה של העובד אל המעביד בבקשה לסלק סיכונים שנתקל בהם בעבודתו או לנקוט באמצעים למניעתם.

כל אלה, או מרביתם, לא מתקיימים במקרה זה.

14. מדובר בעסק קטן ומשפחתי, בבעלות הנתבע. התובע, אחי הנתבע, עבד בו כדפס במשך כ-30 שנה. במועד הרלוונטי לתאונה הועסקה בעסק גם בתו של הנתבע.

התובע היה דפס מקצועי, מיומן וותיק. אף שהנתבע היה בעל העסק והתובע שכירו, הרי שמהעדויות עולה כי הנתבע התייחס אל אחיו כאל חלק בלתי נפרד מהעסק ומניהולו. כך ניתן ללמוד בין היתר גם מהאופן שהנתבע בחר להתנסח בתשובותיו, כשנשאל למשל על היקף העבודה בעסק השיב: "היו לנו קליינטים. בעיקר היו לנו מוסדות" ובהמשך "עבדנו עם..." (עמ' 22 לפרוטוקול) (ההדגשות שלי – י.א). ב"חלוקת התפקידים" בינו לבין הנתבע, היה התובע איש המקצוע בכל הקשור לשימוש, הפעלה וטיפול במכונות הדפוס. הנתבע העיד כי העבודה שלו היא משרדית בעיקרה, וכי התובע עבד על מכונות הדפוס, וכלשונו: "העבודה שלי היא משרדית, אני עובד מול הספקים. אני לא יודע לעבוד על המכונות כמו שאחי עבד" (עמ' 22 לפרוטוקול).

בהמשך, כשנשאל האם הדריך את עובדיו כיצד לעבוד על מכונת ההדפסה השיב כי: "אני לא התערבתי להם בשום דבר. אני סמכתי על ניסים בעיניים עצומות. הוא עבד כמו מנהל עבודה" (עמ' 23 לפרוטוקול).

גם התובע עצמו העיד על כך, ואת תפקידו סיכם במילותיו: "אני הייתי הכל בדפוס" (עמ' 13 לפרוטוקול).

התובע היה עצמאי בעבודתו. הוא העיד כי היה עובד מקצועי ותיק ומיומן, וכי ביצע את רוב העבודות הקשורות בהפעלת מכונות הדפוס בעסק בעצמו ובאופן עצמאי (עמ' 13). בנוסף העיד כי היה מודע היטב להמצאות השמן בסביבת המכונה וכי לא היה צורך להזהיר אותו מפני כך. הוא זה שהפעיל, תחזק וניקה את המכונה, והוא זה שדאג לנקות ולייבש את סביבתה מהשמן. יתרה מכך, כשנשאל למה התכוון בטענתו בכתב התביעה לפיה הוא לא הוזהר מפני זליגת השמן הוא לא חזר על הטענה אלא השיב: "אני אחראי.." (עמ' 13). ובהמשך, כשנשאל מדוע היה על אחיו, הנתבע, להזהירו, השיב: "הוא היה יושב למעלה. הוא לא צריך להזהיר, אני לבד צריך להיזהר" (עמ' 14).

העולה מן האמור ומכלל העדויות הוא כי בכל הקשור למודעות מפני הסיכון, התובע הכירו היטב - ומדובר לא רק בידע 'טכני' על הסיכון, אלא הבנה של כל המשמעויות שלו - ולא היה צורך להזהירו מפניו. יתרה מכך, מדובר בסיכון גלוי שאין צורך בידע או הכשרה מיוחדים כדי להבינו או לזהותו.

לתובע היתה גם יכולת ממשית למנוע את הסיכון. שיטת הניקיון והייבוש שננקטה, מקום הצבת המכונה, התקנת אמצעים מונעי החלקה על הרצפה או כל אמצעי אחר – בידי התובע היתה יכולת לדאוג לכל אחד מאמצעים אלה. הוא היה מנהל העבודה בשטח ומהעדויות עולה כי היה לו שיקול דעת מלא ויד חופשית. גם אם היה צורך במשאבים לנקיטת אמצעי הזהירות, ברור מן הראיות שהתובע יכל לפנות אל אחיו בדרישה לנקוט בהם ומעדות הנתבע ניתן להסיק כי הוא היה מבצע את הנדרש שהרי הוא סמך על התובע בעיניים עצומות.

גם החשש שהתובע יהסס בטרם יפנה למעסיקו לא מתקיים במקרה זה, לאור קרבת המשפחה והיחסים ביניהם כפי שתוארו לעיל. מהעדויות עולה כי הנתבע היה תלוי בתובע ובמקצועיותו לא פחות מתלותו של התובע בו בהיותו עובדו.

לסיכום, מרבית הנחות היסוד הקשורות ביחסי הכוחות בין העובד למעביד שבעטיין אנו מקלים עם העובד בבחינת אשמו התורם לתאונה שארעה בעבודה אינן מתקיימות במקרה זה.

לאור כל האמור, ובמבחן האשם המוסרי, אני סבורה כי לתובע אשם תורם משמעותי, ואני מעמידה אותו על 30%.

אציין כי אלמלא עסקינן בעובד, הייתי מטילה על התובע אשם תורם בשיעור גבוה יותר, אך למרות כל האמור לעיל ראיתי ליתן משקל לאחריות הבסיסית והמוגברת המוטלת על מעביד לדאוג לביטחונו של העובד, גם הלא זהיר.

הנזק

הפגיעה והנכות הרפואית

15. ממקום התאונה פונה התובע לקבלת טיפול בקופת-חולים, שם אובחן כי הוא סובל משבר בחוליה בגב התחתון. הוא טופל מקומית ושוחרר לביתו עם הנחיה למנוחה ולרכישת חגורת גב. התובע המשיך מעקב במסגרת קופת חולים וטופל באמצעות תומך גב ופיזיותרפיה.

16. התובע הגיש חוות דעת רפואית ערוכה על ידי ד"ר אלי שטיינברג אשר קבע כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור משוקלל של 14.5% נכות: 10% בגין ההגבלה הקלה בטווחי תנועה של עמוד השדרה המתני לפי סעיף ליקוי 37(7)א' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן: תקנות הביטוח הלאומי), ו- 5% בגין השבר בחוליה המותנית לפי סעיף ליקוי 37(8)א' לתקנות.

מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' יואל אנגל, אשר לא מצא הגבלה בטווחי התנועה של עמוד השדרה, והעריך את נכותו של התובע בשיעור של 5% בגין השבר בחוליה לפי סעיף ליקוי 37(8)א' לתקנות הביטוח הלאומי.

17. לאור הפערים בין חוות דעת הצדדים מונה ד"ר ישראל כספי כמומחה אורתופד מטעם בית המשפט. המומחה קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור 5% לפי סעיף ליקוי 37(8)א' בגין שבר דחוס יציב בחוליה 1L עם אבדן גובה קדמי של 30%.

כן קבע המומחה כי: "כג"ת (כאבי גב תחתון – י.א) היו גם עובר לתאונה, לא התרשמתי מהגבלות תנועה ואם היו הרי בעת התקף כאבים, כתוצאה משינוי ניווני, לעיתים מלווה בהגבלות תנועה וכאלו היו גם עובר לתאונה".

18. הצדדים ויתרו על חקירת המומחים מטעמם ואף ד"ר כספי לא נחקר על חוות עדתו. אשר על כן אני מאמצת את חוות דעתו של מומחה בית המשפט, ד"ר כספי, וקובעת כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5% לפי סעיף ליקוי 37(8)א' לתקנות הביטוח הלאומי בגין השבר בחוליה עם אבדן קדמי של 30% מגובה החוליה.

השפעת הנכות על כושר עבודתו והשתכרותו של התובע

19. עובר לתאונה עבד התובע כאמור כדפס בבית הדפוס של אחיו, הנתבע, מזה 30 שנה ברצף.
מהנתונים המצטברים לחודש 10/06 עולה כי שכרו הממוצע לפני לתאונה עמד על סך של 13,762 ₪ (נומינלי) לחודש.

מאז התאונה התובע לא שב לעבודתו כדפס.

20. התובע טוען כי השפעת הנכות על כושרו לעבוד ולהשתכר גבוהה בהרבה משיעור הנכות הרפואית שנקבעה לו.

לטענתו, הוא סובל מכאבי גב, מתקשה בכיפוף ובהרמת משאות כבדים, ולאחר עמידה ממושכת הוא נאלץ לנוח לפרקים. התובע העיד כי במסגרת עבודתו כדפס הוא נדרש לשאת משאות כבדים, וכי כתוצאה מכאביו ומגבלותיו נאלץ להפסיק את עבודתו אצל הנתבע.

להוכחת טענתו הגיש התובע חוות דעת מומחה בתחום הרפואה התעסוקתית, ד"ר שלמה משה, בה קבע כי התובע איבד לצמיתות את כושרו לעבוד בעבודתו או בכל עיסוק סביר התואם את ניסיונו, השכלתו או הכשרתו.

21. הנתבעים טוענים כי לנכות הרפואית השפעה מזערית, אם בכלל, על כושר עבודתו של התובע. במענה לחוות הדעת שהגיש התובע הגישו הנתבעים חוות דעת מאת ד"ר מונל רורליך, מומחה לרפואה תעסוקתית, אשר קבע כי התובע כשיר לשוב ולעבוד כדפס ושאר עבודות כפיים, ואולם עליו להימנע מהרמת משאות כבדים.

22. לא שוכנעתי כי השפעת נכותו הרפואית של התובע על כושרו להשתכר גבוהה באופן משמעותי, או בכלל, משיעור הנכות הרפואית, ואפרט.

ד"ר כספי, המומחה בתחום האורתופדיה מטעם בית המשפט קבע כי לתובע נכות מזערית, בשיעור של 5%, לפי סעיף ליקוי 37(8)א לתקנות הביטוח הלאומי בגין: "שבר של גוף חוליה שהתרפא בלי תזוזה ניכרת ובלי הגבלת התנועה של עמוד השדרה בקרבת החוליה הזו". לכאורה, מדובר בנכות המוענקת על עצם קיומו של שבר אף שבפועל הוא התרפא מבלי להשאיר מגבלות תנועה או אחרות. בפסיקת הערכאות השונות יש הסוברים כי מדובר בסעיף ליקוי שעל פי הגדרתו אינו תפקודי כלל ועיקר. כשלעצמי אני סבורה שאין לקבל את הטענה שהגדרת סעיף הליקוי מלמדת כי אין לנכות השפעה תפקודית כלל, אך ודאי שמדובר בנכות שהשפעתה התפקודית, מעצם הגדרתה ושיעורה, נמוכה.

אשר למומחים לרפואה תעסוקתית מטעם הצדדים. הצדדים הסכימו כי חוות הדעת תוגשנה ללא חקירות. איני מקבלת את חוות דעתו של ד"ר משה מטעם התובע בה קבע כי התובע איבד את כושרו לעבוד כדפס או בעבודה דומה אחרת. נקודת המוצא הרפואית לחוות דעתו היא כי מצבו של התובע בגין הפגיעה בגבו הוא כזה ש"מבחינת פגיעותיו הגופניות מר תורג'מן אינו מסוגל כלל ללכת או לעמוד יותר מכמה דקות ברציפות. עקב הפגיעה בשורשי העצבים בגובה 1S-5L וכאבי הגב אינו כשיר לשום עיסוק..." (עמ' 8 לחוות הדעת).

לא ניתן לקבל קביעות אלה באשר למצבו הרפואי של התובע שכן הן אינן עומדות בקנה אחד עם קביעת המומחה בתחום האורתופדיה מטעם בית המשפט.

ד"ר כספי, המומחה מטעם בית המשפט, קבע לתובע נכות מזערית שאינה דומה למתואר בחוות דעתו של ד"ר משה. זאת ועוד, בבדיקתו הוא לא מצא מגבלות תנועה וכן לא מצא גירוי או קיפוח עצבי. אשר לכאבי גב תחתון קבע המומחה כי אלה היו גם עובר לתאונה, וככל שהיו מגבלות תנועה בזמן התקפי כאבים כתוצאה משינוי ניווני הרי שכאלו היו גם עובר לתאונה.

בכל הקשור לקביעת המצב הרפואי, הליקוי, הנכות והקשר לתאונה – אין ספק שיש להעדיף את קביעת המומחה בתחום האורתופדיה בגין מומחיותו, קל וחומר כשמדובר במומחה מטעם בית המשפט שממצאיו התקבלו ואומצו.

משהבסיס לחוות דעתו של המומחה התעסוקתי בכל הקשור למצבו ונכותו של התובע אינו מתקבל, הרי שלא ניתן לקבל את קביעותיו באשר להשפעת אותו מצב על כושרו לעבוד ולהשתכר.

ד"ר רורליך, המומחה מטעם הנתבעים, קבע כי התובע יכול לעבוד בבית דפוס ובעבודות אחרות, אלא שעליו להימנע מהרמת משאות כבדים. עם זאת, חוות דעתו אינה עוסקת בקשר שבין מצבו זה לתאונה נשוא התביעה, והוא אף מציין בה כי האורתופדים שבדקו את התובע לא מצאו הבדל מהותי בין מצבו הנוכחי למצבו טרם התאונה (ר' עמ' 2 לחוות הדעת). ואכן, לפי חוות דעתו של ד"ר כספי, כאבי הגב התחתון מהם סובל התובע, ומגבלות התנועה (שיתכן וקיימות בזמן התקף כאבים כזה הנובע משינוי ניווני) היו גם עובר לתאונה ולכן אינם קשורים אליה.

המסקנה העולה מן האמור היא כי גם אם כאבים ומגבלות אלה מגבילים את כושר העבודה של התובע, הרי שהם אינם תוצאת התאונה נשוא התביעה, ודאי לא של התאונה לבדה.

יוער כי בבואנו לבחון את השפעתה של נכות ספציפית וממוקדת בתחום רפואי מסוים ללא מגבלות או נכויות בתחומים אחרים, על תפקודו של תובע ועל כושרו לבצע פעולות כאלה ואחרות (ובכללן פעולות הנדרשות לביצוע עבודתו), אני סבורה שלחוות דעתו של המומחה בתחום הרפואי הספציפי, משקל רב משל חוות דעת המומחים בתחום התעסוקתי, הן בשל מומחיותו בתחום הליקוי והן משום שהנכות הרפואית הבסיסית שמשקפת את מידת המגבלה וחומרתה, נקבעת על ידו. קל וחומר במקום בו נקבעה על ידי המומחה הרפואי נכות בשיעור מזערי.

במקרה זה, נכון היה לטעמי לפנות לד"ר כספי ולקבל את חוות דעתו באשר למגבלותיו התפקודיות של התובע, במיוחד נוכח הפער המשמעותי בין עוצמת המגבלה הבסיסית (הנכות הרפואית) שמצא אצל התובע לבין זו שעומדת בבסיס חוות דעת המומחה התעסוקתי מטעמו. אך ד"ר כספי לא נחקר על חוות דעתו ולא נשאל על כך בשאלות הבהרה.

לאור האמור, וגם לאור קביעת ד"ר כספי על העדר קשר סיבתי בין כאבי הגב ומגבלות התנועה לתאונה, לא ניתן לקבל את חוות דעת המומחה התעסוקתי כהוכחה להשפעת הנכות תוצאת התאונה על כושר העבודה וההשתכרות של התובע.

זאת ועוד. לתובע לא מעט בעיות בריאותיות שלא מן הנמנע שתרמו את תרומתן להפסקת עבודתו. אמנם, לא הוכח באמצעות חוות דעת רפואיות כי לתובע נכויות בשיעורים כאלה או אחרים, אך התובע העיד כי עבר חמישה צנתורים; כי הוא סובל מכאבים בצוואר (שהוא עצמו קושר לבעיות הגב התחתון); כי הוא סובל מטנטון ומסחרחורות; כי לאחר התאונה - בשנת 2008 אושפז עקב אבנים בכליות ובשנת 2009 נותח בברך ימין. בנוסף עבר התובע שתי תאונות דרכים לאחר התאונה נשוא התביעה (ר' עדות התובע בעמ' 15-16 לפרוטוקול).

גם המומחה מטעם בית המשפט ציין בחוות דעתו כי התובע סובל מיתר לחץ דם, בעיות לב, תת פעילות בלוטת מגן, לאחר ניתוח כתף ימין בגין פריקה, ניתוח ברך ימין בגין קרע סהרון וניתוח קרסול ימין בגין נקע (ר' עמ' 4 לחוות הדעת). זאת ועוד, בפרק הסיכום והמסקנות מציין המומחה כי עובר לתאונה סבל התובע ממספר בעיות בתחום האורתופדי ובכללן: עיוות במבנה כף הרגל, וארוס ברכיים, תסמונת צביטה בכתף ימין וכאבי גב תחתון חוזרים, חלקם עם הקרנה לרגל ימין, חלקם עם הגבלה בתנועה. לאחר התאונה נפגע בתאונת דרכים במנגנון צליפת שוט וכאבי צוואר וגב. וכן, ובעיקר, גם כאבי הגב התחתון ומגבלות התנועה, העומדים בבסיס חוות דעת המומחה התעסוקתי, אינם תוצאת התאונה נשוא התביעה.

23. הסיבות לאי חזרתו של התובע לעבודתו בבית הדפוס לאחר החלמתו והתייצבות מצבו ולירידה בשכרו לאחר שחזר למעגל העבודה, יכולות להיות רבות, שונות ומגוונות. יתכן שהן קשורות למצבו של התובע ללא קשר לתאונה, ויתכן שחברו לאלה גורמים נוספים. על יסוד הדברים שפרטתי לעיל, מכלול הראיות והתרשמותי מן התובע, אני סבורה כי לנכות שנגרמה לו בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה, היתה וישנה תרומה מסוימת, מזערית, למצבו התעסוקתי, אך לא מעבר לכך. הטענה כי הנכות המזערית תוצאת התאונה גרעה באופן משמעותי מיכולתו לשוב לעבודה, ובשיעור גבוה משיעור הנכות הרפואית, לא הוכחה ואיני מקבלת אותה.

למרות האמור, ולמרות תיאור הליקוי הרלוונטי בתקנות הביטוח הלאומי ככזה שהתרפא בלי להותיר הגבלת תנועה, בהתחשב בגילו של התובע ובאופי עבודתו כדפס ראיתי להעריך את שיעור השפעת הנכות בגין התאונה על כושר השתכרותו לצורך חישוב הפסדיו בעבר ולעתיד (לאחר תקופות אי הכושר), בגובה הנכות הרפואית, בשיעור של 5%.

הפסדי שכר

24. התובע לא שב לעבודה בבית הדפוס ובכלל עד לחודש אוגוסט 2009, אז החל לעבוד כמאבטח.

כשנה לאחר התאונה נשוא התביעה נפגע התובע בברכו בתאונת דרכים ונגרם לו קרע במיניסקוס. בחודש אפריל 2009 הוא נותח בברכו. ארבעה חודשים לאחר מכן, בחודש 08/09, עבד זמן קצר כמאבטח בשכר זעום. מחודש ינואר 2010 עבד התובע כמאבטח בקניון איילון והשתכר כ- 3,000 ₪ לחודש, אך בחודש ספטמבר של אותה שנה פוטר בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעה המעסיקה. בהמשך עבד כמאבטח במספר מקומות עבודה נוספים, לתקופות קצרות, ועבודתו הופסקה בכל פעם מסיבות שלא היו תלויות בו (ר' סע' 11-15 לתצהיר עדותו הראשית של התובע).

החל מחודש 09/2011 עובד התובע כשכיר במזנון לאוכל מהיר ליד הקריה בתל-אביב. שכרו הממוצע בשנת 2013 עמד על 4,850 ₪.

25. המומחה מטעם התובע, ד"ר שטיינברג, העריך בחוות דעתו כי התובע היה באי כושר מלא במשך 6 חודשים, אי כושר חלקי בשיעור 50% במשך 6 חודשים נוספים, ואי כושר חלקי בשיעור 25% במשך 6 חודשים נוספים.

המומחה מטעם הנתבעים, פרופ' אנגל, לא העריך בחוות דעתו את הנכויות הזמניות, שיעורן ומשכן.

ד"ר כספי, המומחה מטעם בית המשפט, לא קבע בחוות דעתו את שיעור ותקופות הנכויות הזמניות, והוא לא נחקר ולא נשאל על כך בשאלות הבהרה.

המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע נכות זמנית בשיעור 100% מיום התאונה ועד ליום 31.3.07, למשך 5 חודשים, נכות בשיעור של 30% למשך 5 חודשים, ונכות בשיעור של 25% למשך 5 חודשים נוספים.

התובע טוען כי הנתבעים מנועים מלטעון נגד תקופת אי הכושר הנטענת בסיכומיו בשל השתק פלוגתא שנוצר בעקבות פסק הדין בתביעתו נגד הנתבעת 2 (מגדל חברה לביטוח בע"מ) לתגמולי ביטוח מכוח פוליסת ביטוח לאובדן כושר עבודה (ת"א 31375-01-10, צורף לראיות התובע). מדובר בעילות שונות. איני מקבלת טענה זו. חבות הנתבעת לפי הפוליסה היא חוזית ונקבעה לפי תנאים שקיבלה על עצמה בחוזה, כגון באשר לקביעות הרפואיות המחייבות, ואשר אינם זהים בהכרח לדרך הערכת הפגיעה בכושר ההשתכרות לפי דיני הנזיקין. זאת ועוד, הפוליסה נשוא פסק הדין היא "פוליסה מקצועית" המכסה אובדן כושר עבודה במקרה בו לא יכל המבוטח לשוב לעיסוקו עובר לתאונה גם אם יכול הוא לעסוק בעיסוק אחר (ר' סע' 2 לפסק הדין). לצורך בחינת כושרו לעבוד בתביעה שבפניי נבחנת גם יכולתו לעבוד בכל עבודה אחרת בשונה מהמבחן לפי הפוליסה. על כן, הטענה נדחית.

לאור מהות הפגיעה שכללה שבר בחולית עמוד השדרה, תהליך ההחלמה שכלל חודשים של שימוש במחוך וטיפולי פיזיותרפיה, ואופי עבודתו ועיסוקו של התובע, ראיתי לקבל את הערכת המומחה מטעמו באשר לאי כושרו המלא והחלקי לעבודה. קביעותיו לא נסתרו בחוות דעת אחרת והן דומות לקביעות המוסד לביטוח לאומי. על כן, אני קובעת כי התובע היה באי כושר מלא מעבודה במשך 6 חודשים, ולאחריהם היה מוגבל למשך 6 חודשים בשיעור 50%, ולמשך 6 חודשים נוספים היה מוגבל בשיעור 25%.

26. הנתבעים טוענים כי גם אם תתקבל טענת התובע כי שהה באי כושר עבודה לתקופה זו או אחרת, הרי שהתובע לא הוכיח כי נגרם לו הפסד שכר בתקופה זו. התובע לא הוכיח כי לא קיבל שכר ממעבידו, כתשלום ימי מחלה, כהטבה, או אחרת.

אף שהדברים לא נאמרו מפורשות, ניתן להבין מתוכן תצהיר עדותו הראשית של התובע כי הוא לא קיבל שכר בתקופת היעדרותו, וגם בתביעתו טען כי נגרמו לו הפסדי שכר לתקופה זו. התובע לא נחקר על כך בחקירה הנגדית, ולא הונחה תשתית לכאורית לכך ששכרו שולם לו בתקופת היעדרותו וזאת על אף שהנתבע הוא מעסיקו והמידע בעניין זה בידיו.

לאור כל האמור, יחושבו הפסדיו של התובע בעבר, בהתאם לתקופות אי הכושר שקבעתי לעיל.

27. ההפסד ל- 6 חודשים מיום התאונה: 16,515 ₪ (השכר צמוד להיום)X 6 חודשים = 99,090 ₪. בתוספת ריבית מאמצע התקופה = 115,630 ₪.

הפסד בשיעור 50% למשך 6 חודשים נוספים: 16,515 ₪ X 6 חודשים X 50% = 49,545 ₪. בתוספת ריבית מאמצע התקופה = 56,683 ₪.

הפסד בשיעור 25% למשך 6 חודשים נוספים: 16,515 ₪ X 6 חודשים X 25% = 24,772 ₪. בתוספת ריבית מאמצע התקופה = 27,711 ₪.

28. מתום תקופת אי הכושר יחושב הפיצוי לפי 5% גריעה משכרו בהתאם לקביעותיי שלעיל.

ההפסד מתום תקופת אי הכושר ועד היום: 80 חודשים X 16,515 ₪ X 5% = 66,060 ₪. בתוספת ריבית מאמצע התקופה = 68,523 ₪.

29. הפיצוי לעתיד יחושב גם הוא לפי 5% משכרו בהיוון עד גיל 67 ובסך הכול - 19,207 ₪.

30. מכוח צו הרחבה (נוסח משולב) לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים תשי"ז-1957 שהוחל על כלל השכירים במשק מיום 1.1.08, חויבו המעבידים להפריש תשלומים לצורך ביטוח פנסיוני לעובדים בשיעורים ובתקופות שפורטו בצו. לפיכך, זכאי התובע לפיצוי על הגריעה בשיעור הפרשות המעביד לפי הגריעה משכרו עקב נכותו.

אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 30,000 ₪ בגין הפגיעה בהפרשות לפנסיה.

נזק לא ממוני

31. בהתחשב בגילו של התובע ובנכותו אני פוסקת לו פיצוי בסכום של 35,000 ₪ על הנזק הלא ממוני שנגרם לו. הסכום בערכי יום פסק הדין.

עזרת הזולת

32. אני מקבלת את טענת התובע כי בתקופת אי הכושר וההחלמה הוא נזקק לעזרה מוגברת מצד רעייתו (ר' סעיף 11 לתצהירו). מעבר לכך איני סבורה שהוא יזקק לעזרה בשכר בשל נכותו המזערית.

אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 8,000 ₪ בגין עזרת הזולת בעבר. הסכום בערכי יום פסק הדין.

הוצאות רפואיות

33. בתצהירו ובסיכומיו טוען התובע כי הוא נזקק באופן קבוע למשככי כאבים, אשר ממומנים על ידי קופת החולים בה הוא חבר, אך הוא משלם דמי השתתפות עצמית סמליים (סעיף 18 לתצהירו). אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 2,000 ₪ בגין הוצאות אלה, בערכי היום.

ניכויים

34. התאונה הוכרה כתאונת עבודה בהתאם לחוק הביטוח הלאומי ואין חולק כי יש לנכות את התגמולים אותם קיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בגין פגיעתו, המסתכמים (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית) בסכום של 329,882 ₪ (ר' נ/8).

סוף דבר

35. התביעה מתקבלת ואני פוסקת לתובע פיצויים כדלקמן:

הפסד שכר בעבר - 268,547 ₪

אובדן השתכרות בעתיד - 19,207 ₪

הפסדי פנסיה - 30,000 ₪

נזק לא ממוני - 35,000 ₪

עזרת הזולת - 8,000 ₪

הוצאות - 2,000 ₪

ובסך הכול - 362,754 ₪

בהפחתת אשם תורם - 253,928 ₪

תגמולי המוסד לביטוח לאומי שיש לנכות מסך הפיצוי מסתכמים ב- 329,882 ₪, ועולים על סכום הפיצוי. התוצאה היא שהתביעה 'נבלעת' בתגמולי המוסד לביטוח לאומי.

36. לפיכך, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעים את הוצאות המשפט, וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 10,000 ₪.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' שבט תשע"ה, 22 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.