ב"כ התובע – עו"ד ע' מנסור

ב"כ הנתבעים – עו"ד ג' אגבארייה

נתוני רקע

1. התובע, יליד 13.12.1987, נפגע בתאונת דרכים ביום 25.2.2009, כאשר נסע על אופנוע נהוג בידי הנתבע 1. התאונה אירעה כאשר הנתבע 1 איבד שליטה על כלי הרכב וכתוצאה מכך התהפכו השניים (להלן-"התאונה"). בעקבות התאונה נגרמו לתובע נזקי גוף בגינם הוגשה התביעה בתיק זה, וזאת בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.
הנתבעת 2, מבטחת כלי הרכב, אינה מכחישה את חבותה בגין התאונה, והמחלוקת בין הצדדים התמקדה בהיקף הנזקים שנגרמו לתובע בעקבותיה.

2. ממקום התאונה הוחש התובע לבית החולים אי.מ.מ.ס בנצרת, שם אובחן כסובל בין היתר משבר בטיביה, פריקה בברך שמאל וחיוורון וחסר דפקים בגפה השמאלית התחתונה. בעקבות זאת הועבר התובע בדחיפות לניתוח, במהלכו בוצע שחזור של פריקה של ברך שמאל. הואיל וגם לאחר הניתוח נמצאה עדיין אי יציבות בברך שמאל וחסר אספקת דם לרגל שמאל, הועבר התובע בדחיפות לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם נותח ביום קבלתו.

בניתוח נמצא קרע שלם של עורק פופליטאלי עם חסימה טרומבוטית, דבר שחייב ביצוע תיקון של העורק על-ידי הכנסת שתל ורידי ובהמשך קיבוע חיצוני של הברך והשוק לשמירת יציבות וקיבוע השברים בברך. לאחר שנצפתה חסימה חוזרת של העורק והופיעה תסמונת מדורית, נותח התובע פעם נוספת באותו היום. לאחר הניתוח, אושפז התובע במחלקת כלי דם וביום 1.3.2009 הועבר למחלקה לכירורגיה פלסטית, שם עבר מספר טיפולים והליכים ניתוחיים נוספים.

ביום 17.3.2009 הועבר התובע לבית החולים אלישע, ואושפז במחלקה שיקומית. התובע שוחרר לביתו ביום 8.5.2009 עם המלצות להמשך מעקב רופא מטפל, נטילת משככי כאבים בהתאם לצורך, ניוד בדריכה חלקית בהתאם ליכולת, פיזיותרפיה ביתית, וביקורת במרפאת חוץ אורתופדית ברמב"ם ובמרפאת כלי דם ופלסטיקה.

חוות דעת מומחי בית המשפט

3. פרופ' הופמן מונה כמומחה מטעם בית המשפט, על-מנת שיבדוק את התובע ויחווה דעתו לגבי מצבו בתחום כלי הדם ובתחום הפלסטי. בחוות דעתו מיום 15.4.2011 נאמר כי הנזק שנגרם לעורק לא הותיר נכות מבחינה כירורגית אולם נותרה נכות בתחום הפלסטי. זאת לבד מהתחום האורטופדי, לגביו לא נתבקש פרופ' הופמן לחוות דעתו. לאור האמור קבע המומחה כי מצבו הרפואי של התובע תואם נכות פלסטית צמיתה של 10% בגין צלקות מכאיבות בגפיים בהתאם לתקנה 11(2)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות").

בעדותו בפניי ציין פרופ' הופמן כי הצלקות מהן סובל התובע הנן מכוערות וכואבות וכי אין לחשוף צלקות מסוג זה לשמש. עוד הוסיף כי התובע יידרש ליטול משך כל ימי חייו תרופות לדילול הדם וכי הדבר מהווה גורם סיכון בכל ניתוח עתידי אליו הוא עשוי להיזקק בעתיד.

4. פרופ' וולפין נתמנה כמומחה בתחום האורטופדי. בחוות דעתו ציין כי נמדד קיצור של סנטימטר אחד של הרגל השמאלית ונמצאה הליכה בצליעה תוך תמיכה ב"סד פיני" המוחזק בתוך הנעל השמאלית עם הגבלה בתנועות ברך שמאל. נוסף על כך נמצאה הגבלה ניכרת בטווחי קרסול שמאל. המומחה ציין עוד כי אובחנו צלקות עם שתלי עור בשוק שמאל וצלקות נוספות בירך שמאל וחסר של קטע מרקמה רכה תת עורית בחלק העליון פנימי והאחורי בשוק שמאל.

לאור האמור קבע פרופ' וולפין כי מצבו הרפואי של התובע במישור האורטופדי תואם נכות צמיתה משוקללת בשיעור 23.1%, לפי החלוקה כדלהלן: נכות של 10% בגין הגבלת תנועות קרסול שמאל לפי סעיף 48(3)(א) לתקנות; נכות של 10% בגין מצב של פגיעה עצבית פרונאלית בינונית בשוק שמאל בצורה חלקית לפי סעיף 32(2)(א)(II) לתקנות; וכן נכות צמיתה בשיעור 5% בגין הגבלת תנועות ברך שמאל ל- 80% ויישור מלא, לפי סעיף 48(2)(ה)(II) לתקנות.

5. התובע חלק על אחוזי הנכות הרפואית שקבע פרופ' וולפין. לשיטתו, לא התייחס המומחה למספר פגיעות משמעותיות שנגרמו לו והסבו לו נזקים צמיתים. העובדה שחוות הדעת נערכה בטרם ראה המומחה את תוצאות בדיקת ה- MRI שיכולות היו לתת אינפורמציה על מצב הרקמות בברך, הובילה את המומחה "לפספס" ממצאים חשובים ביחס לנזק ברצועות הברך.

ב"כ הנתבעת טען מצדו כי אין לסטות מקביעותיו של פרופ' וולפין שלא חל בהן כל שינוי במהלך חקירתו הנגדית הארוכה, תוך שהפנה להלכה לפיה רק במקרים חריגים ובולטים לעין יסטה בית המשפט מחוות דעת מומחה שנתמנה מטעמו. לתמיכה בטענותיו הפנה ב"כ הנתבעת לתקנה 47(7) לתקנות לפיה קטיעת רגל בגובה הברך מקנה נכות בשיעור 55% ומתחת לברך נכות של 50%. משכך, טוען ב"כ הנתבעת, הרי שאין כל הגיון בטענת התובע כי יש להעמיד את נכותו האורתופדית על 70%.

6. בטרם אתייחס לטענות התובע לגופן, אני רואה להפנות למושכלות ראשונים בכגון דא, לפיהן יסמוך בית המשפט ככלל על חוות דעתו של מומחה שנתמנה על ידו, אלא אם כן קיימת סיבה בולטת לעין שלא לעשות כן (ראו לדוגמא: ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי שיבא, פ"ד נו (2) 936).

עם זאת, נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין כי ההכרעה הסופית בכל השאלות שבמחלוקת, לרבות השאלות הרפואיות, נתונה בכל מקרה לשיקול דעתו של בית המשפט. ההלכה הפסוקה מורה כי בית המשפט אינו מחויב לאמץ בבחינת "כזה ראה וקדש" את המלצותיו של המומחה הרפואי מטעמו. (ע"א 3212/03 יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח (24.11.2005)). כפי שכבר נאמר, עוד לפני חוק הפיצויים בע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כב(2) 164:

"בית המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות, שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, ולהלכה אינו חייב בית המשפט לפסוק על-פי חוות-הדעת של המומחה".

ובלשון כב' השופט גרוניס (כתוארו אז) בע"א 3212/03 הנ"ל:

"אמנם, על דרך השגרה לא יטה בית המשפט להתערב בקביעות שבחוות הדעת הרפואית של מומחה שמינה, המתבססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע. עם זאת, בהיותו הפוסק האחרון, רשאי בית המשפט וגם מחויב להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה הרפואי. יש לזכור, כי עדותו של המומחה מטעם בית המשפט אינה אלא ראיה מתוך מכלול הראיות. בית המשפט, רשאי על פי שיקול דעתו לסטות במקרים מסוימים באופן חלקי או מלא ממסקנות המומחה הרפואי. כך, למשל אם ממכלול הראיות עולה, כי המסקנות בחוות הדעת נסמכו על תשתית עובדתית בלתי מהימנה (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174), או כאשר המומחה הרפואי מסיק מן העובדות המונחות בפניו מסקנה שגויה בדבר שיעור הנכות הרפואית או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה (ע"א 1156/92 סגל נ' סגל (לא פורסם)".

7. דומה כי המקרה בענייננו שייך לאותם מקרים חריגים, בהם מתחייבת סטייה מקביעתו של המומחה במישור האורטופדי. אתייחס להלן בנפרד לכל אחת מהטענות שהעלה התובע:

7.1 פגיעה בסחוס הברך השמאלית ושבר דחיסה תוך מפרקי

מבדיקת ארטרוסקופיה שנעשתה לתובע לאחר שנבדק ע"י פרופ' וולפין, במהלכה בוצע חירור של הסחוס הפגוע, עלה כי לתובע כונדרלמוציה ושחיקה של הסחוס בברך בדרגה שלישית ושניה. פרופ' וולפין אישר נתונים אלה, אך סייג ואמר כי פגיעה משמעותית בסחוס תהיה בדרגה ארבע, בעוד שכאן כאמור מדובר בדרגה שתיים ושלוש. פרופ' וולפין הסביר כי יש כאן למעשה התרככות של הסחוס וכי ניכרים בו שינויים ניוונים. בהמשך ציין כי בעקבות הנזק שנגרם לתובע בברך, הוא העמיד את נכותו על 5% (בגין הגבלה בתנועות הברך) וכי אילו היה רואה בצילומי הרנטגן קיומו של נזק במשטחים של העצם שמעידים על נזק במשטח המפרקי של הברך, היה מגדיל את הנכות לכדי 10%. (ש' 25-20 בעמ' 16 לפרוטוקול).

בהמשך חקירתו של פרופ' וולפין הוברר כי הוא לא התייחס בגדר חוות דעתו לשבר התוך מפרקי בברך התובע. המומחה הסביר כי נמנע מלהתייחס לעניין זה מאחר ועצם קיומו של השבר התגלה רק בבדיקת ה- MRI אותה עבר התובע לאחר שנבדק על-ידו. (ש' 32-26 בעמ' 16 עד ש' 2 בעמ' 17 לפרוטוקול).

דומני כי משהוברר שלתובע נגרם שבר תוך מפרקי בברך, אשר לא קיבל ביטוי בחוות הדעת ונוכח דבריו של פרופ' וולפין לגבי הגדלת הנכות במקרה של נזק במשטחים של העצם המעידים על נזק במשטח המפרקי של הברך, יהא נכון להגדיל את שיעור הנכות שנקבעה לתובע בגין רכיב זה מ- 5% ל-10%.

7.2 פגיעה במניסקוס

בדיקת MRI מאוחרת שעבר התובע העלתה כי "נראה כי קיים קרע בקרן הקדמית של המניסקוס הלטרלי גוף המניסקוס המדיאלי דק מאוד". בדיקה זו לא עמדה בפני פרופ' וולפין בעת שבדק את התובע. כאשר נשאל המומחה לגבי שיעור הנכות עקב פגיעה במניסקוס, הוא השיב כי כאשר נצפית פגיעה מסיבית במניסקוס היא מקנה נכות בשיעור 10%, ככל שהנפגע לא עבר ניתוח. במידה והמניסקוס קרוע ונגרמת 'נעילת ברך', הנכות יכולה להגיע לכדי 20%.

בשים לב לתוצאות בדיקת ה- MRI אין חולק כי קיים קרע במניסקוס אצל התובע וכי גוף המניסקוס המדיאלי דק מאוד. אין גם חולק כי התובע לא עבר כל ניתוח הטריה של הקרע. בנסיבות אלה, אין זה סביר לדעתי לקבוע כי לתובע לא נותרה כל נכות בגין פגיעה זו, כאשר בסעיף 48(2)(ז)(I) לתקנות נקבע כי הנכות המתאימה במקרה של 'נזק במניסקוס בצורה קלה' עומדת על 10%.

התובע טען אמנם כי יש להעמיד את נכותו בגין הפגיעה במיניסקוס על 20%, אך מאחר ואין בידי לקבוע כי הממצאים מתאימים יותר למצב של 'נזק במניסקוס עם LOCKING', איני רואה מקום לקבל עמדתו.

משכך, אני קובע כי נכותו של התובע בגין נזק במניסקוס בהתאם לסעיף 48(2)(ז)(1) לתקנות עומדת על 10%.

7.3 קרע של כל רצועות הברך השמאלית
התובע טען כי פרופ' וולפין שגה עת נמנע מלהפנותו לבדיקת MRI. העובדה שלא נחשף לתוצאות בדיקת ה- MRI לפני עריכת חוות דעתו הובילה לכך שלא היתה כל התייחסות בגדר חוות הדעת לפגיעה ביציבות הברך. לדברי התובע, תוצאות בדיקת ה- MRI מעידות בבירור על קרעים ברצועות הברך, ובין היתר על קרע של ה- ACL אשר אחראי על יציבות הברך. עוד הפנה התובע לכך שהרופאים המטפלים ברמב"ם ציינו במפורש "חסר יציבות לטרלי - 3", וזאת כשלושה חודשים לאחר שפרופ' וולפין ערך את חוות הדעת. משכך, סבור התובע כי הוכח שהוא סובל מ 'אי-יציבות אחורית-קדמית עם התעקמות הברך תחת כובד משקל הגוף' ולפיכך יש לייחס לו בגין פגיעה זו 20% נכות נוספים בהתאם לסעיף 48(2)(ב) לתקנות.

אין בידי לקבל טענה זו של התובע בשים לב לכך שפרופ' וולפין חזר בחקירתו בפניי על עמדתו החד משמעית כי היציבות בברך תקינה (ראו ש' 7 בעמ' 21 לפרוטוקול). לדברי המומחה, רצועת ה- ACL נקרעה אמנם, אך היא נרפאה תוך שהותירה צלקת מקומית. לדבריו מסקנה זו אף עולה מתוצאות בדיקת ה- MRI שעמדו בפניו. (ש' 9-7 בעמ' 21 לפרוטוקול; ש' 14-10 בעמ' 22 לפרוטוקול).

7.4 שיתוק של העצב הדיסטאלי
לטענת התובע, בעקבות התאונה הוא סובל מכף רגל שמוטה. הואיל ואין ביכולתו ליישרה, הוא נאלץ לעשות שימוש בסד פיני כדי לייצב את כף רגלו. לעניין זה הפנה התובע לבדיקת ה- EMG שעבר כשלושה חודשים לאחר הגשת חוות דעתו של פרופ' וולפין. לטענתו, מבדיקה זו עולה כי הוא סובל משיתוק מלא של העצב בברך שמאל המזכה אותו בנכות בשיעור 30% בגין קשיון לא נוח בהתאם לסעיף 48(3)(ג) לתקנות.

לא ראיתי לקבל טענה זו. גם לאחר שפרופ' וולפין אומת עם ממצאי בדיקת ה- EMG במהלך חקירתו הנגדית, הוא נשאר איתן בדעתו כי פגיעה זו מזכה את התובע בנכות של 10% בלבד, כפי שקבע בגדר חוות דעתו. לדבריו, לתובע יש אמנם רגל שמוטה כתוצאה משיתוק חלקי שמקנה לו 10%, אך אין המדובר בשיתוק מלא. מסקנה זו מתבקשת נוכח העובדה שהתובע יכול להרים את אצבעות רגליו והיא אף מתיישבת עם תוצאות בדיקת ה- EMG. (ש' 7-3 בעמ' 23 לפרוטוקול).

7.5 כריתת חלק משריר התאומים בשוק שמאל של התובע
גם בנקודה זו לא ראיתי לסטות מקביעותיו של פרופ' וולפין, אשר התייחס אליה במסגרת חוות דעתו בציינו כי אכן ישנם אזורים של חסר ברקמה רכה מתחת לעור ואולם הוא לא ראה לייחס לתובע נכות בגין כך שכן סוגיית הצלקות הנה עניין למומחה אחר. (ש' 13-10 בעמ' 17 לפרוטוקול).

8. על יסוד מקבץ האמור, אני קובע כי נכותו האורתופדית הצמיתה המשוקללת של התובע עומדת על 34.4%, ולאחר הוספת הנכות הפלסטית, נכותו הרפואית הכוללת עומדת על 41%.

הנכות התפקודית

9. התובע טען שיש לקבוע כי הוא איבד את יכולותיו התפקודיות ואת כושר העבודה שלו בשיעור מלא ולפיכך נכותו התפקודית מגיעה לכדי 100%. בהקשר לכך הפנה התובע לעובדה כי עובר לתאונה הוא עבד כמסגר וכי עבודה זו, שהייתה כרוכה במאמץ פיזי ניכר, הייתה עבודתו היחידה מאחר והשכלתו הנה תיכונית בתחום המכאניקה בלבד. בתצהיר עדותו הראשית התייחס לכך התובע בציינו (סעיף 18 לתצהיר):

"לצערי אני בעל השכלה תיכונית בתחום המכאניקה, ותחום זה כולו בנוי על עבודה פיזית קשה ודורשת כושר פיזי מלא. הלימודים שלי במכאניקה התמקדו בעבודות מסגרות ועבודות חרטות, ואין לי כל השכלה עיונית....".

10. הנתבעת גרסה מנגד כי נכותו התפקודית המרבית של התובע בעקבות התאונה אינה עולה על 23.1% לכל היותר. בתוך כך ציינה הנתבעת כי לאור גילו הצעיר של התובע אין ספק כי יעלה בידו למצוא עבודה שתתאים למגבלותיו.

11. הפסיקה מכירה במצבים בהם לא מתקיימת קורלציה בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית. "הנכות שאחוזיה נקבעים על פי טבלאות למיניהן אינה אלא נכות קלינית, ואילו לגבי הפסד השתכרות קובעת הנכות הפונקציונאלית. לפעמים חופפות השתיים זו את זו או לפחות ניתן ללמוד מן הראשונה על השניה, ופעמים אחרות אין כל קשר בין השתיים" (ע"א 354/79 מעין נ' ממרם ניהול תכנון ופיתוח בע"מ, פד"י לה (1), 77). נקבע עוד כי "הנכות התפקודית באה להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית. היא באה להצביע על מידת ההגבלה בדרך כלל שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע. על אף זאת נעשה לעתים שימוש במונח זה כבא לבטא את מידת ההשפעה של הנכות על התובע המסוים בהתחשב במקצועו או עיסוקו, סיכוייו לחזור ולעסוק בהם, או ההגבלה שיש לו לעסוק בהם" (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' סייף, פד"י נב (3), 792, 799; כן ראו: א 4716/07 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, (13.7.2009).

12. הנכויות האורתופדית שנקבעו לתובע הן 'תפקודיות' במהותן והן עלולות לפגוע בכושרו לעסוק בעבודות הכרוכות במאמץ פיזי, לרבות העבודה בה עסק עובר לתאונה. עם זאת, והגם שמדובר בנכות משמעותית ברגל שמאל, יש ליתן את הדעת לכך כי בנמצא עבודות אותן ניתן לבצע בישיבה או אגב מאמץ מינימאלי של הרגל. גורם נוסף שיש להתחשב בו הוא שעסקינן בבחור צעיר, כבן 21 במועד התאונה, שיוכל לרכוש הכשרה ולהשתלב במעגל העבודה, גם במקצוע שאינו כרוך במאמץ פיזי.

13. גם הנכות במישור הפלסטי נושאת אופי תפקודי בשים לב לכך שמדובר בצלקות מכאיבות בגפיים. לא מדובר בנזק אסתטי בלבד ואין ספק כי הוא משליך על תפקודו של התובע.

בשקלול כלל הגורמים הרלבנטיים, אני סבור כי נכותו התפקודית של התובע עומדת על שיעור 40%.

בסיס השכר לצורך חישוב הפסדי שכר לעבר

14. כידוע, לצורך חישוב הפיצוי בגין ראש נזק זה, יש לקבוע תחילה את בסיס ההשתכרות של התובע. לטענת התובע, יש להתבסס על משכורתו בחודש פברואר 2009 בה שכר הברוטו שלו עמד על 5,921 ₪ בערכים נומינאליים. מכאן שההפסד החודשי בפועל שנגרם לו לשיטתו מאובדן הכנסה בעקבות התאונה הינו 6,141 ₪ לאחר ניכוי מס הכנסה.

הנתבעת טענה מנגד כי בסיס ההשתכרות של התובע לצורך חישוב הפסד ההשתכרות לעבר, כפי העולה מתלושי השכר שלו בששת החודשים שקדמו לתאונה, עומד על 4,211 ₪ בממוצע, ובשערוך להיום סך 4,619 ₪.

15. עיון בתלושי השכר אותם הציג התובע מעלה כי שכרו החודשי הממוצע בחודשים שלפני התאונה (בהתעלם מחודש אחד בו שכרו עמד על 1,900 ₪ נטו) עומד על סך 4,500 ₪ לאחר ניכוי מס הכנסה, ובשערוך להיום שכר נטו של 5,012 ₪.

לפיכך, הפסדי השתכרותו של התובע לעבר יחושבו על בסיס שכר חודשי נטו של 5,012 ₪.

בסיס השכר לצורך חישוב הפסדי השתכרות לעתיד

16. במועד התאונה היה התובע כאמור כבן 21. כפי שעולה מתצהיר עדותו הראשית, הוא סיים את לימודיו התיכוניים במגמת מכאניקה בבית ספר מקצועי אורט בנצרת והחל לעבוד כעוזר מסגר רתך בסמוך לאחר סיום כיתה י"ב. מאז התקדם התובע בעבודתו ולאחר כשנה הפך להיות מסגר רתך. התובע הסביר כי העובדה שהתמיד בעבודתו מגיל כה צעיר היא שאפשרה לו לחסוך ולרכוש מכספו מקרקעין. לדבריו, הוא הציג נתונים בעלי משקל רב המצביעים על נחישות, חריצות, התמדה ופוטנציאל לרמת השתכרות גבוהה. משכך, יש לחשב לשיטתו את הפסד השתכרותו לעתיד על בסיס כפל השכר הממוצע במשק. הנתבעת סבורה מנגד כי יש להעמיד את שכרו לצורך חישוב הפסדיו לעתיד על סך 5,000 ש"ח. הנתבעת ציינה כי אין מקום להתבסס על השכר הממוצע במשק וזאת מאחר שאין המדובר בצעיר שטרם נסללה דרכו בחיים אלא במי שעבד כמסגר מספר שנים לפני התאונה והשתכרותו הייתה ידועה ואף נמוכה משמעותית מהשכר הממוצע במשק.

17. הלכה היא כי הפסד השתכרות בעתיד של קטינים יחושב ככלל על-פי השכר הממוצע במשק, אלא אם כן הוכחו נתונים עובדתיים חריגים המוציאים את הקטין הספציפי מגדר הנחת העבודה הרגילה, שלפיה לא ניתן לקבוע מראש מה יהיה מסלול חייו של קטין לכשיגדל (ע"א 9980/06 עיזבון אטינגר נ' עיריית ירושלים (26.1.2009); ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו-חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005)).

בנוסף נקבע כי: "אין להגביל את החזקה בדבר השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק לקטינים בלבד, והגיונה עשוי להיות יפה גם ביחס לאדם צעיר שטרם ביצע בחירות עצמאיות של ממש. יחד עם זאת, הפסיקה לא שללה הישענות על אינדיקציות ממשיות הנוגעות לנפגע הספציפי, במיוחד מקום בו מדובר בבחירות תעסוקתיות שביצע באופן עצמאי". (רע"א 7490/11 חטיב פחרי נ' מוחמד חאג' (28.12.2011))

18. בעניינינו, אין המדובר בצעיר שטרם ביצע בחירות עצמאיות של ממש, אלא בתובע שעל אף גילו הצעיר קיימים לגביו ממצאים עובדתיים ממשיים בנוגע לאופק תעסוקתו והשכר שהשתכר. לצד זה, נוכח גילו הצעיר של התובע ונוכח הרושם המתקבל כי מדובר באדם נמרץ שהחל לעבוד בגיל צעיר, יהיה זה נכון לתת ביטוי גם לאפשרות שהכנסתו הייתה גדלה עם השנים. בנסיבות אלה יש לחשב את בסיס השכר בהתאם לנתונים הקיימים לגבי התובע ולצד זאת לשקף סיכוי של עליה עתידית בהכנסתו.

יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"א 1249/04 רבאח אדהם נ' רבאח רביע (8.11.2006):

"אכן, "הדרך הנכונה לחשב את צעדיו של אדם לאור התנהגותו בעבר" (ע"א 470/64 גוזלן נ' שמש, פ"ד כ(1) 458, 463 (השופט קיסטר)), אולם ניסיון החיים מלמד, כי ניסיון וותק בעבודה גורמים במקרים רבים לקידום בתפקוד ובהכנסה (ראו ע"א 3719/01 עבדאללה נ' פקר פלדה בע"מ (לא פורסם) (השופט - כתארו אז - אור); ראו גם ד' קציר פיצויים בשל נזקי גוף (מהדורה 5, 2003) 99 - 103 והאסמכתאות דשם). נוכח גילו הצעיר של המערער בעת התאונה ונוכח היותו אדם נמרץ, שעסק בשתי עבודות, יהיה זה לא נכון להתעלם מהסיכוי שהכנסתו היתה גדלה עם השנים, וצדק בית המשפט המחוזי עת שיקף סיכוי זה, במידה מסוימת ולא מופרזת, בחישוב משכורתו העתידית".

לפיכך, הפסד השתכרותו של התובע לעתיד יחושב על בסיס שכר חודשי בסך 6,500 ₪ נטו לחודש.

19. חישוב הנזק

19.1 הפסדי שכר לעבר

לטענת התובע יש לחשב את הפסדיו למשך כל תקופת העבר מאחר ובכל התקופה היה באי כושר מלא לעסוק בעבודתו. הנתבעת מנגד טענה כי יש לזכות את התובע בהפסדי שכר מלאים לתקופת ההחלמה שארכה כשנה וכי לגבי יתר תקופת העבר יש לפסוק לו הפסדי שכר בהתאם לאחוזי הנכות הרפואית שנקבעו.

אין מחלוקת כי מאז התאונה התובע אינו עובד. עם זאת, לא די בכך שיוכח כי התובע לא חזר למעגל העבודה כדי שיפוצה בגין נזק ממון שנגרם לו עקב כך. עליו להוכיח שלא חזר לעבודה מטעמים שהתאונה גרמה להם. (ע"א 320/87 שלמה גנזך נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(1) 743). בעניינינו, התובע לא הוכיח כל ניסיון שנעשה על ידו למצוא עבודה אחרת המתאימה למגבלותיו.

בשים לב לתקופת האשפוז וההחלמה, אני קובע כי התובע היה באי כושר מלא החל ממועד התאונה ולמשך 18 חודשים. קביעה זו עולה בקנה אחד עם קביעת המוסד לביטוח לאומי שקבע לתובע דרגת אי כושר בשיעור 100% באופן זמני עד ליום 1.7.2010. לגבי 29 החודשים הנותרים אגזור את הפגיעה בהכנסה, מתוך הנכות התפקודית שנקבעה, העומדת על 40%.

בגין התקופה של 18 חודשים בה היה התובע באי כושר מלא הוא זכאי לסך 90,216 ₪. בגין תקופת אי כושר חלקי (29 חודשים) על פי הנכות התפקודית שנקבעה 40% זכאי התובע לסך 58,139 ₪. בסה"כ זכאי התובע בגין ראש נזק זה לפיצוי בסך 148,355 ₪.

19.2 כאב וסבל
לפי 41% בתוספת 73 ימי אשפוז, זכאי התובע לפיצוי בסך של 101,558 ₪.

19.3 הפסד השתכרות לעתיד
כאמור, יש לחשב את הפסדיו של התובע בגין הפגיעה בכושר השתכרותו בעתיד לפי נכות תפקודית בשיעור 40% משכר נטו של 6,500 ₪ ועד הגיעו לגיל 67, ובסך הכול הפסד של 744,535 ₪ (6,500 ש"ח x 40%x 286.3598).

19.4 הפסדי פנסיה
נוכח צו ההרחבה להסכם פנסיה לשכירים במגזר הפרטי שנכנס לתוקף ביום 11.1.08, אני פוסק לתובע פיצוי בגין הפסד פנסיה בסכום של 30,625 ₪ [חישוב הגריעה מהשכר לאחר הפנסיה בשיעור הנכות התפקודית מבסיס שכר של 70%, הכפלה במקדמים המתאימים (היוון כפול מהיום עד גיל 67 והיוון רגיל מגיל 67 עד גיל תוחלת חיים) וניכוי הפרשות העובד במשך כל שנות העבודה עד גיל 67. החישוב - 6,500 x 40% x 0.7 x 129.0454 (היוון רגיל מגיל 67 עד גיל תוחלת חיים) x 0.2889 (היוון כפול מהיום עד גיל 67)) = 67,852 ₪. מסכום זה יש לנכות הפרשות העובד לפנסיה בסך 37,227 ₪ ( 6,500 x 40% x 5% x 286.3598 (היוון רגיל עד הגיעו לגיל 67)).

19.5 עזרת צד ג'
לטענת התובע הוא נזקק ויזדקק לעזרה בעתיד. בעדותו הראשית ציין התובע כי משך כל תקופת אשפוזו, סעדו אותו בני משפחתו ובפרט אביו שלא מש ממיטתו וסייע לו רבות בביצוע כל הפעולות היומיומיות. לאחר ששוחרר מבית החולים בתקופה שבה היה באי כושר התגורר התובע בבית הוריו, טופל בידי הוריו ויתר בני משפחתו המתגוררים בבית. הנתבעת מצדה טענה כי פגיעתו של התובע לא הצדיקה עזרת הזולת החורגת מתחום העזרה של בני משפחה. נטען כי עזרה זו הניתנת בידי בני משפחה היא עזרה רגילה ושגרתית ולפיכך אינה ברת פיצוי. אי לזאת סבורה הנתבעת כי יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בסך 10,000 ₪ לתקופת העבר, ואילו לגבי עזרת צד ג' לעתיד, אין מקום לפסוק כל פיצוי, שכן בהתחשב בטיב ובשיעור נכותו, יכול התובע להסתדר בכוחות עצמו מבלי שיזדקק לכל סיוע בעתיד.

אין מחלוקת כי התובע לא נעזר בעבר, עד היום, בעזרת צד ג' בשכר, ואולם ברי כי לפחות בתקופת אשפוזו הממושך ואף לאחר מכן בעת היותו בהליך שיקום, הוא נזקק לעזרת צד ג', אשר ניתנה לו על ידי הוריו.

בנסיבות אני סבור כי ראוי לקבוע סכום גלובאלי לפיצוי התובע בגין עזרת צד ג' בעבר. בשים לב לאשפוז הממושך, לתקופת השיקום הארוכה שבאה לאחר מכן, אני פוסק לתובע פיצוי גלובלי בסך של 50,000 ₪.

אשר לעזרת צד ג' לעתיד, אמנם ספק בעיני באם יזדקק התובע לסיוע משמעותי בביצוע הפעולות היומיומיות, ואולם ברי כי נוכח נכותו התפקודית הוא יידרש לעזרה מסוימת על מנת לסייע בביצוע העבודות הקשות בבית. לפיכך אני מעריך את הפיצוי בראש נזק זה לעתיד באופן גלובלי בסכום של 50,000 ₪.

19.6 התאמת דיור
התובע טען לפיצוי בגין התאמת דיור.

לא מצאתי כל הצדקה לפסוק פיצוי כלשהו בראש נזק זה. התובע לא הצביע על צורך מיוחד לעניין זה וטענותיו נטענו בעלמא בלא כל תשתית ראייתית.

19.7 ניידות והוצאות נסיעה

התובע זכאי לטענתו לרכב כפיצוי עבור כושר הניידות שנפגע. לעניין זה הפנה להחלטת המוסד לביטוח לאומי לאשר לו זכאות של 50% בגין מוגבלות בניידות. לפיכך עתר התובע לפיצוי בראש נזק זה בסכום של 698,897 ₪, הכולל בחובו הן עלות רכישת רכב יונדאי 1300 סמ"ק (לאחר הפחתת סכום ההלוואה העומדת, אותה הוא רשאי לקבל מהמוסד לביטוח לאומי) והן עלות אחזקת רכב חודשית. לתמיכה בטענותיו בדבר מחיר הרכישה ועלות האחזקה החודשית של הרכב, הגיש התובע חוות דעתו של משה קצין, אשר ערך תחשיב לרכב מסוג יונדאי 1300 סמ"ק עם תיבת הילוכים אוטומטית.

הנתבעת לעומת זאת טענה כי נוכח העובדה שהתובע נפגע אך ורק ברגלו השמאלית, הרי שלא תהיה לו בעיה לנהוג בכל רכב המצויד בתיבת הילוכים אוטומטית בו השליטה בדוושת הרכב נעשית באמצעות רגל ימין. לטענתה, לכל היותר יש לפסוק לתובע פיצוי בגין הוצאות נסיעה מוגברות. הנתבעת מציעה אפוא לפצות את התובע בסכום גלובאלי בגין ראש נזק זה בסך של 10,000 ₪.

כידוע, בקביעת הפיצוי בגין ראש נזק זה יש להביא לידי ביטוי את ההוצאות שהתובע היה מוציא ממילא עבור נסיעות, בין אם היה רוכש רכב או משתמש בתחבורה ציבורית, והפיצוי נקבע אך ורק בגין אותה הוצאה נוספת, שהתובע נאלץ להוציא עקב התאונה - ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד (4) 450 (2000); ע"א 3076/98 הפניקס הישראלי נ' סמחי (11.11.1989); ע"א 185/01 המגן בע"מ נ' גדי סלוביק (21.2.2002).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ובשים לב לפגיעתו האורטופדית של התובע והשפעתה על תפקודו כמפורט לעיל, אני סבור כי הוא זכאי לפיצוי בגין התוספת שייאלץ להוציא על רכב אוטומטי לעומת רכב בעל תיבת הילוכים ידנית ובגין הוצאות הנסיעה המוגברות. הפיצוי הנקבע על דרך האומדנא יעמוד ע"ס 60,000 ₪.

19.8 הוצאות לעבר ולעתיד
לדברי התובע, הוא נזקק ויזדקק גם בהמשך לטיפולים רפואיים, ובכללם טיפולים שאינם כלולים ב"סל הבריאות". כמו כן הוא ייאלץ לרכוש תרופות כל ימי חייו. התובע צירף לתצהירו קבלות בגין השתתפות ברכישת תרופות וכן בגין רכישת אביזרים רפואיים למיניהם, כגון נעלים אורתופדיות שעלותם 2,190 ₪ נכון ליום 11.1.2010, סד פיני לייצוב כף הרגל בעלות של 1,200 ₪ וכיוב'. לפיכך הוא עותר לפיצוי בסך של 540,000 ₪ בגין ראש נזק זה.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לעניין זה, אני רואה להעמיד את סכום הפיצוי, בגין הוצאות העבר והעתיד, על דרך האומדנא על סך 50,000 ₪. יוער כי מרבית הטיפולים להם נדרש ויידרש התובע כלולים בסל הבריאות, ואילו ההוצאות הנוספות שאינן כלולות בסל, עומדות על סכומים שאינם גבוהים.

20. סיכומו של דבר, להלן מקבץ ראשי הנזק והפיצוי המגיע לתובע בגינם:

כאב וסבל 101,558 ₪
הפיצוי בגין אובדן הכנסה לעבר 148,355 ₪

הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד 744,535 ₪

הפסד זכאות לפנסיה 30,625 ₪

עזרת צד ג' בעבר ולעתיד 100,000 ₪
ניידות והוצאות נסיעה 60,000 ₪

הוצאות בעבר ולעתיד 50,000 ₪

_________________
סך הכול: 1,235,073 ₪

21. ניכויים

21.1 מסכום הפיצויים יש לנכות את הסכומים ששולמו לתובע כתשלום תכוף תוך שיערוכם.

21.2 לתובע לא שולמה קצבת נכות כללית מאת המוסד לביטוח לאומי, פרט לסכום של 13,272 ש"ח נכון ליום 4.9.2011.

לטענת הנתבעת, כדי להימנע ממצב אפשרי של כפל פיצוי, יש להקפיא סכום מסוים מתוך הפיצוי, וזאת עד שימוצה ההליך במוסד לביטוח לאומי.

אין בידי לקבל טענה זו. משהגיש התובע למוסד לביטוח לאומי תביעה לקצבת נכות כללית וזה העמיד את נכותו הרפואית הצמיתה על 39% החל מיום 1.7.2010, הרי שיש לדחות את הטענה.

לפיכך יש לנכות מסכום הפיצויים את הסכום של 13,272 ש"ח כשהוא משוערך להיום.

21.3 המוסד לביטוח לאומי כאמור קבע כי לתובע מוגבלות בניידות בשיעור 50% לצמיתות, המזכה אותו בקצבת ניידות. הנתבעת הגישה שתי חוות דעת אקטואריות לענין גובה גמלאות הניידות להן זכאי התובע - האחת על בסיס רכב בעל נפח מנוע של 1,300 סמ"ק והשניה לפי רכב בנפח 1,800 סמ"ק. בעוד התובע סבור כי יש לנכות את הסכום של 122,987 ש"ח בהתאם לחלופה הראשונה בחוות הדעת הראשונה, טוענת הנתבעת שיש להורות על ניכוי הסך של 384,360 ש"ח, בהתאם לחלופה השלישית בחוות הדעת השניה.

הואיל והתובע טרם מימש את זכויותיו בהתאם להחלטת המוסד לביטוח הלאומי וטרם רכש רכב, אני סבור כי נכון יהיה לנכות מהפיצוי את הסכום של 235,311 ש"ח. סכום זה נקבע על סמך חישוב של רכב בנפח 1,300 סמ"ק ובהינתן שהתובע ישתכר ויעבוד במרחק של פחות מ- 20 ק"מ ממקום מגוריו.

על כן יש לנכות מסכום הפיצויים את הסכום של 235,311 ש"ח כשהוא משוערך להיום.

22. סוף דבר – הנתבעים ישלמו יחד ולחוד לתובע סך של 1,235,073 ₪ בניכוי הסכומים המפורטים לעיל כשהם משוערכים להיום. כן ישלמו הנתבעים לתובע, תוך 30 יום, הוצאות משפט בגובה האגרה ששולמה בשערוך להיום וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ.

ככל שלא יסולקו הסכומים דלעיל במועדם, ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד תשלומם המלא בפועל.

ניתן היום, כג' שבט תשע"ג, 3 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.