1. לפני תביעה לפיצויים, בגין נזקי גוף, שלטענת התובע, נגרמו לו בעטיה של תאונת דרכים, שאירעה לו ביום 27/2/06 (להלן: "התאונה"), עת רכב על אופנוע (להלן: "האופנוע"). התביעה הוגשה נגד מנורה חב' לביטוח בע"מ (להלן: "מנורה"), מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "פלת"ד"), מי שלטענת התובע ביטחה את הנסיעה באופנוע.

לטענת מנורה (סעיף 6 לכתב ההגנה המתוקן), היא לא ביטחה את השימוש שנעשה באופנוע, ו- "עובר לאירוע התאונה נעשה באופנוע שימוש, בגדר עבודתו של התובע כשליח, כשהתובע מבצע מלאכת שליחות לביתה של לקוחה".

1. מאחר ומנורה הכחישה את חבותה, מכח פוליסת הביטוח שהוציאה לאופנוע, בו נהג התובע, עת אירעה התאונה, הגיש התובע תביעה חלופית נגד קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, (להלן: "קרנית").

קרנית הכחישה חבותה, מטעמים דיוניים וענייניים. בד בבד, הגישה קרנית הודעה לצד שלישי, נגד מעבידיו של התובע ונגד הבעלים הרשומים של האופנוע (להלן: "צד שלישי").

1. לחילופין, טען התובע כי במידה ותידחה תביעתו, מכח פלת"ד, בין אם נגד מנורה ובין אם נגד קרנית, הוא זכאי לפיצויים, בגין נזקיו מנהג הרכב המעורב (להלן: "הנהג"), שלטענתו פגע בו ומהמבטחת של אותו נהג.
2. לטענת התובע, כעולה מכתב התביעה, הוא עבד במוסך ועיסוקיו כללו בדיקת אופנועים למטרת סחר לאחר תיקונם. במסגרת עבודתו, הורה לו מעבידו לבצע נסיעת מבחן באופנוע נשוא התביעה והוא עשה זאת לאחר שהתקין על האופנוע שלט "במבחן". עוד טוען התובע כי לאחר שהגיע לצומת ביל"ו סנטר, בעודו נוסע בצד ימין של הכביש ולפניו, בנתיב השמאלי, נסע רכב מסוג מאזדה, בו נהג הנהג, פנה לפתע הנהג לנתיב הימני, על מנת לבצע פניית פרסה בקשת רחבה לכיוון שמאל וזאת במטרה לחזור למתחם ביל"ו סנטר. תוך כדי כך, חצה הנהג פס הפרדה רצוף, ביצע את פניית הפרסה במקום אסור, פגע באופנוע בו נהג התובע, הפילו לכביש וכתוצאה מכך, אירעה התאונה.

התביעה נגד מנורה:

1. פוליסת הביטוח הוצאה על ידי מנורה, על שמו של רפי אשכנזי, מי שהיה מעבידו של התובע בתקופה הצריכה לעניין. הפוליסה הוצאה לאופנוע נשוא התביעה ובין היתר, היא כוללת את האופנוע ומתירה לתובע לנהוג באופנוע בהיתר המעביד. ראו סעיף 8 לגב הפוליסה.

השימושים המותרים באופנוע על פי הפוליסה, הם אלה הנקובים בסעיפים 25 ו- 27 לפוליסה.

סעיף 25 לפוליסה קובע כך: "לשימוש בתו מסחרי/שלט במבחן, על פי תקנות התעבורה".

סעיף 27 לפוליסה קובע: "לשימוש למטרות סחר רכב שנקנה במכרזים, גם עבור רכבים בבעלות בעל הפוליסה".

1. התובע, בתצהירו (סעיף 8), הצהיר כי ביום התאונה התבקש על ידי מעבידו, לקחת את האופנוע לנסיעת מבחן, לאחר טיפול או תיקון.

התובע, בהודעתו למשטרה, שניתנה כשבועיים לאחר התאונה, מוסר בשורה 18 - "ש.ת אני בחנתי את האופנוע אחרי תיקון".

1. במהלך שמיעת פרשת הראיות, נחקר התובע ארוכות על ידי מנורה, באשר למטרת הנסיעה. דהיינו, האם זו היתה לצורך בדיקת האופנוע, או שמא למטרות אחרות.
2. בחקירתו הנגדית, גילה התובע חוסר מהימנות בוטה, כמעט בכל נושא וכמעט בכל שאלה שנשאל. כאשר עומת התובע למול תשובות לשאלות שהשיב לשאלון, או ראיות אחרות, הרבה להתחמק, להשיב ב"איני זוכר", להתחכם, לגחך ולגלגל עיניו.

כך לדוגמא, העיד התובע, בחקירתו הנגדית, כי הוא למד מכונאות בבית ספר (עמ' 22, שורה 13), אולם, בתצהיר תשובות לשאלון (תשובה 87), השיב כי לא היה לו ניסיון מקצועי, מלבד זה שרכש, עת עבד במוסך.

עוד העיד התובע, כי הוא עובד במוסך מגיל 4 (עמ' 22, שורה 13), כי גדל במוסך כל חייו ולאחר שעומת למול מועד תחילת עבודתו הרשמית שם, שלושה חודשים עובר לתאונה, תיקן תשובתו. לא זו אף זו, בתצהיר התשובות לשאלון, שאלה 22, הצהיר כי עד דצמבר 2004, היה נהג משאית ורק לאחר מועד זה, בו אירעה לו תאונת דרכים אחרת, החל לעבוד במוסך כבודק אופנועים, פקיד ומבצע מבחני רישוי.

1. במהלך חקירתו הנגדית, חזר התובע והעיד כי עבד במוסך כפועל כללי. דהיינו, העברות בעלות לרכבים, ביצוע מבחני רישוי והבאת חלקי חילוף. כאשר נשאל התובע במפורש, באם ביצע שליחויות עם האופנוע נשוא התאונה, השיב: "נסעתי לבדוק את ההתחממות שלו. לא עשיתי שימוש באופנוע שבו היתה תאונה לצורכי שליחויות לפני התאונה. עם זה אף פעם לא עשיתי שליחויות" (עמ' 23, שורות 12 – 13).

התובע הוסיף והעיד כי לא ביצע שליחויות עם האופנוע, מאחר והוא לא היה ברשות המוסך בתקופות אחרות ו- "הוא (האופנוע – התוספת שלי א.ב.) לא היה במוסך בתקופה הזאת. הוא בא לטיפול בבעיה שהיתה לו" (עמ' 23, שורה 15).

התובע שב והעיד בחקירתו הנגדית, כי עובר לתאונה האופנוע היה במוסך שלושה עד ארבעה ימים (עמ' 23, שורה 21).

בהמשך, תיקן התובע עדותו והעיד כי מי שהלין על בעיית ההתחממות של האופנוע, היה לקוח שביקש לרכוש את האופנוע (עמ' 24, סיפא).

1. בתצהיר התשובות לשאלון (תשובה 85), הצהיר התובע, בניגוד לעדותו לעיל ולאמור בתצהירו, כי "לא בוצעו תיקונים באופנוע, הוא נמסר למוסך לפי מיטב ידיעתי על ידי הונדה, לצורך מכירתו".

בהמשך חקירתו הנגדית, שב התובע וסתר עצמו והעיד "מה שזכור לי האופנוע היה אחרי התיקון, בתיקון עצמו התחמם לנו" (עמ' 25, שורה 6). כאשר התבקש התובע ליישב את הסתירות, השיב "אין לי הסבר למה עניתי אחרת" (עמ' 25, שורה 8).

1. יתרה מזו, כאשר החלו מתגלות סתירות התובע, העיד "אופנוע היה אצלנו בשל תקלה" (עמ' 25, שורה 12). דהיינו, לא לצורך מכירת האופנוע, אלא לצורך טיפול בתקלה. שוב, ניתנה לתובע אפשרות ליישב את הסתירה שעלתה בעדותו לעניין סיבת שהות האופנוע במוסך ואז התחמק והשיב "לא יודע אם מישהו בא לקנות אותו בשלושה ימים אלה" (עמ' 25, שורה 15ׂ). הוא אף העיד כי אינו יודע אם מישהו רכב על האופנוע לפניו.
2. בחקירתו הנגדית, העיד התובע כי כל נסיעת מבחן נרשמת ביומן ייעודי. במהלך ישיבת ההוכחות, נמצא לפתע היומן ואכן, מצוי בו, לכאורה, רישום של הנסיעה נשוא התאונה, ממנו עולה כי התובע עשה שימוש באופנוע.

דא עקא, הרישום תמוה ומעלה פליאות. בניגוד לשאר הרישומים, שמו של התובע מודגש וחתימתו שונה מחתימותיו האחרות ביומן הנסיעות. אחיו של התובע, שנחקר גם בעניין זה, העיד "אולי בגלל שקרה המקרה, דאגו שידגישו את זה. זה היה רשום והוא וידא אולי שזה רשום כמו שצריך" (עמ' 117, שורה 26) ודי לחכימא ברמיזה.

יובהר כי הדברים נראים לכל וללא צורך במומחיות.

לא זו אף זו, התובע עצמו העיד כי מתחת לחתימה שנחזית להיות חתימתו בספר הנסיעות מבחן, נכתב: "אשכנזי שלמה" ואילו הוא שינה וחתם את שמו, חלף אשכנזי שלמה (עמ' 49, סיפא).

1. אי האמיתות והקשיים לקבל גרסה מהימנה וסבירה מהתובע, מתגברים למשמע עדותו, כאשר נשאל האם האופנוע נמצא ברשות המוסך בו הוא עובד, עד מועד הדיון. לשאלה זו, השיב בשלילה. אולם, בתצהיר תשובות לשאלון (תשובה 94), השיב "הוא במוסך עדיין". יתרה מזו, בחקירתו הנגדית, העיד התובע כי האופנוע "התפוצץ לחתיכות איך תמכור או תקנה אותו" (עמ' 31, סיפא). גם תשובה זו נסתרת, למול תשובה 93 בתצהיר התשובות לשאלון, שם הוא מצהיר "האופנוע תוקן במוסך וחזר לכביש ועד עכשיו הוא עומד למכירה". בחקירתו הנגדית, שוב סתר התובע עצמו והעיד "אצלנו לא עמד למכירה, אולי הונדה תיקנו אותו" (עמ' 27, רישא).
2. בחקירתו הנגדית, שב ונשאל התובע לעניין מטרת הנסיעה והשיב: "לבדוק התחממות" (עמ' 27, שורה 10) וכך גם השיב פעם נוספת. כאשר נשאל ב'רחל בתך הקטנה', האם היתה מטרה נוספת לנסיעה, השיב כי מס' דקות לפני התאונה, התקשר אליו אחיו, שגם הוא עובד במוסך וביקש ממנו "להביא משהו" (עמ' 27, שורה 16). כאשר התבקש התובע להעיד לעניין מטרת הנסיעה והובהר לו שיש חשיבות לשאלה, התחמק והשיב "השאלה מאוד כוללנית" (עמ' 27, שורה 21).

בהמשך חקירתו הנגדית, העיד התובע כי נושא מטרת הנסיעה עלה פעמים רבות בשיחות, בין היתר, עם אחיו, שהיה מנהלו במוסך בתקופה הצריכה לעניין. (עמ' 28, סיפא). יש לציין כי תשובה זו סותרת את עדות האח, כי לא שוחח על התאונה מעולם עם איש ובין היתר עם אחיו. (עמ' 114 ועמ' 117, שורה 16), שם העיד "לא. אין עניין. אותי זה לא מעניין".

1. עוד עומת התובע, במסגרת חקירתו הנגדית, עם הקלטה ותמליל של אותה הקלטה, שבוצעה על ידי חוקר פרטי מטעם מנורה. במאמר מוסגר יצוין כי התובע העיד כי אינו מזהה את קולו בהקלטה וב"כ הצדדים טענו כי איכות ההקלטה ירודה ולא ניתן לשמוע. משכך, זומנו להעיד החוקר, המתמלל ובית המשפט שמע במהלך ישיבת הוכחות את חלק הארי של התקליטור. יצוין כי גם אם איכות ההקלטה אינה מהמשופרות, ניתן במאמץ סביר לשמוע ולהבין את הדוברים שם. יש להדגיש כי החוקר זיהה כראוי את הדוברים וביניהם, את התובע. כעולה מההקלטה ומהתמלול (עמ' 5, שורות 23 ו- 24), אמר שם התובע כי הוא היה בדרכו "לקליינטית להביא לה משהו".

בחקירתו הנגדית לב"כ קרנית, העיד התובע כי הנסיעה נשוא התביעה, היתה לצורכי עבודה, על מנת להביא מסמכים לצורכי העברת בעלות (עמ' 35, סיפא, עמ' 36, רישא).

בתשובות לשאלות ב"כ הנהג ומבטחת הנהג, העיד התובע כי המטרה העיקרית של הנסיעה באופנוע היתה נסיעת מבחן, במהלכה, התבקש לבצע שליחות, אותה לא הספיק לבצע, שכן, התאונה אירעה קודם לכן.

1. מעבידו של התובע הגיש תצהיר, במסגרתו הצהיר כי הורה לתובע לבצע נסיעת מבחן, על מנת לבדוק באם האופנוע מתחמם, זאת לאחר שלקוח שביקש לרכוש את האופנוע, הלין על תקלה זו.
2. המעביד אישר כי החל מרגע היווצרות התביעה, קיימת חשיבות למטרת הנסיעה (עמ' 58, שורות 7 – 8). יובהר כי המעביד הינו דודו של התובע ובמהלך חקירתו הנגדית, הרבה להתחמק מלהשיב תשובות ישירות בכל הנוגע לעבודת התובע. כך לדוגמא, העיד כי יתכן שהתובע החל לעבוד לפני 12/05, ללא שכר, היות ומדובר במשפחה. הדבר מעלה יותר מתמיהה.

באשר לאופי עבודת התובע, העיד המעביד בתחילה, כי התובע היה עובד כללי שביצע גם שליחויות לצורכי עבודה (עמ' 60, שורות 8 – 11). עם זאת, העיד המעביד כי ככלל, לא מבוצעות שליחויות על ידי עובדיו ולשם כך קיימת חברת שליחויות. אולם, הדבר אפשרי, אם הוא מתבקש בדרך אגב. דא עקא, בהמשך העיד, כי הוא מעסיק חברת שליחויות לצורך כך ולנסוע ללקוחה, אינו חלק מעבודת התובע ולשם כך קיימת חברת שליחות. (עמ' 60).

לא זו אף זו, לשאלה מפורשת, האם היה מתיר לתובע או לעובד אחר, לבצע שליחות עם האופנוע, השיב בשלילה וענה שלשם כך קיימת חברת שליחויות (עמ' 61, רישא).

באשר לנסיעה, במסגרתה אירעה התאונה וסיבתה, העיד המעביד כי שמע על כך שהאופנוע מתחמם, מאחד בשם דני בלחסן (עמ' 62, סיפא), אך לא היה לו הסבר מדוע לא הובא הלה למתן עדות.

1. החוקר מטעם מנורה הובא כאמור למתן עדות לעניין החקירה שניהל והשיחה שקיים, בין היתר, עם התובע. עדותו של החוקר היתה מהימנה, ההקלטה סבירה וממנה ניתן ללמוד כי התובע נסע ללקוחה.
2. אין חולק לעניין חשיבות מטרת הנסיעה עם האופנוע ביום התאונה, על מנת שהביטוח שהוצא על ידי מנורה, יחול. כפי שהעיד המעביד, נושא זה היה ידוע לכל, מיד בסמוך לתאונה.

לאחר שבית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים, הרושם שנוצר הוא שהאמת לא היתה 'נר לרגליהם' והם ביקשו לייצר גרסה, לכאורה עקבית, לפיה מטרת הנסיעה היתה בחינת האופנוע, לאחר טיפול או תיקון, באם הוא מתחמם.

לו בית המשפט היה מסתמך על רישומים בלבד, בין אלה העולים בתצהיר, או אלה העולים מהתביעה לביטוח הלאומי, או ההודעה במשטרה, לא היה לו לבית המשפט, אלא לקבל את גרסת התובע, לפיה מטרת הנסיעה היתה בחינת האופנוע והמטרה של הבאת המסמכים ללקוחה, או ממנה, היתה משנית למטרה העיקרית ובאה לעולם, תוך כדי נסיעת המבחן.

התרשמות בית המשפט ממכלול העדים, דהיינו התובע, אחיו, שהינו מנהלו ודודו, שהינו המעביד, שאלה קשרו, על מנת להקים את התביעה ולסייע בכך שזו תיכנס בגדרי פוליסת הביטוח, שאף לשיטת מנורה, חלה על נסיעות מבחן, שמטרתן לבדוק את תקינות הרכב.

ברי לבית המשפט, שבחלוף הזמן, זיכרונם של עדים מועם. אולם, אין המדובר בשכחה של דברים משניים, או בשכחה חלקית, אלא בסתירות, חלקן בוטות יותר וחלקן פחות, של דברים מהותיים ובסיסיים ואף סתירות למול גרסאות שהועלו במהלך ההליכים. לא זו אף זו, התובע העיד כי שוחח לא אחת, בין היתר, עם אחיו, שהוא מנהלו, על אירוע התאונה, בעוד שהאח העיד שהדבר לא עניין אותו ולא התקיימו שיחות על כך.

דווקא כאשר מדובר בבני משפחה, שכולם עובדים בצוותא חדא, מצופה היה שינהלו שיחות על אירוע התאונה ואף על התביעה עצמה ולא ייתממו ויעידו, כאשר האחד סותר את השני, שהנושא לא עניין אותם.

1. התובע, בדיוק כפי שמעבידו העיד, היה מודע היטב לחשיבות מטרת הנסיעה, מלכתחילה וזאת, על מנת להיכנס לגדרי פוליסת הביטוח שהוצאה על ידי מנורה. זו הסיבה שבהודעתו במשטרה, בתביעתו לביטוח הלאומי ובתצהירו, מסר שרכב על האופנוע, על מנת לוודא שהוא טופל או תוקן, כראוי.

כפי שראינו לעיל, דברים אלה נסתרים מני ובי, למול תשובותיו בתצהיר התשובות לשאלון, שם הצהיר כי לא בוצעו תיקונים באופנוע. כך גם סתר עצמו בחקירתו הנגדית, כאשר העיד כי מטרת הנסיעה היתה לבחון באם האופנוע מתחמם וזאת, מבלי שנעשו לאופנוע כל טיפול או תיקון מקדימים, שכן, לקוח פוטנציאלי טען לתקלה בתחום זה.

הפירכות הנוספות, העולות מעדותו של התובע, הן בעניין מועדי עבודתו במוסך. כזכור, הוא העיד שהוא עובד במוסך מילדות ואילו בתצהיר תשובות לשאלון, הצהיר כי החל לעבוד במוסך, רק בסמוך לתאונה. סתירה נוספת היתה לעניין תיקון האופנוע לאחר התאונה. בתצהיר התשובות לשאלון, השיב התובע כי האופנוע לא תוקן לאחר התאונה והוא נמצא זרוק כ'אבן שאין לה הופכין', במוסך. בחקירתו הנגדית העיד התובע, כי האופנוע לא תוקן.

1. גם הרישום ביומן נסיעות המבחן, מלמד על "יצירת" ראיות. ראו הכיתובים השונים, הודאת התובע כי הוא חתם את שמו על גבי חתימת אביו, שאף הוא עובד במוסך. ראו אף את עדות האח, שהתובע, ככל הנראה, ביקש להדגיש בעט את שמו בספר הרכב, לאחר התאונה, כמי שנסע בתפקיד.
2. סתירה נוספת עולה מדברי התובע, בכל הנוגע לעניין מטרת אחזקת האופנוע בידי המעביד. הוא העיד כי האופנוע הובא למוסך לצורך תיקון בבעיית התחממות ובהמשך, העיד דברים אחרים. כך גם העיד התובע, כי האופנוע היה במוסך עובר לתאונה, ימים בודדים, בעוד שדודו, הוא המעביד, העיד כי האופנוע היה בחזקת המוסך מס' חודשים, עובר לתאונה.
3. התרשמות בית המשפט היא, כי כאשר אמור היה התובע למסור גרסה לעניין מטרת הנסיעה לגורמים פורמאליים, כגון משטרה, ביטוח לאומי, תצהיר לבית משפט ועדות לבית משפט, הוא הכין עצמו מבעוד מועד, להיכנס לגדרי מטרת נסיעה של בחינת האופנוע, על מנת שהפוליסה תחול. אולם, כאשר נשאל באופן ספונטני על ידי החוקר מטעם מנורה, הוא השיב שנסע ללקוחה, להביא לה דבר מה. הצדדים הרבו לאבחן בין יעד הנסיעה ובין מטרת הנסיעה. דהיינו, היעד הוא נסיעה ללקוחה ומטרת הנסיעה, בדיקת התחממות האופנוע.

כאשר מאזינים לתקליטור של חקירת התובע, במהלך דבריו לחוקר, הרי שהוא לא ביצע את האבחנות האלה. תחילה העיד התובע שנסע לבדוק את התחממות המנוע ורק כאשר נדחק בחקירה נגדית, השיב שהנסיעה ללקוחה 'נולדה' במהלך נסיעת המבחן.

1. התרשמות בית המשפט היא, לאחר שמיעת התובע, מנהלו ומעבידו, היא כי גרסת נסיעת המבחן לצורך בחינת התחממות המנוע, באה לעולם לצורך התביעה. דווקא התשובה הספונטנית לחוקר מטעם מנורה, ששוחח עם התובע, שעה שלא היה מוכן לכך, היא התשובה האמתית ואשר מלמדת על מטרת הנסיעה. דהיינו, נסיעה ללקוחה, להביא לה דבר מה.

בית המשפט סבור כי כאשר התובע נדחק לפינה בחקירתו הנגדית, לעניין הנסיעה ללקוחה, הוא ביקש תחילה להתחמק מלהעיד בדבר המטרה המדויקת והשיב כי השאלה כוללנית, מתוך חשש שיבולע לו. דווקא כאן, מאותו חוסר ידיעה של הנפקות המשפטית של התשובה, עולה האמת, לפיה, מנהלו התקשר אליו, על מנת שיביא מסמכים הקשורים להעברת בעלות וליתר דיוק, תעודת זהות (עמ' 36, רישא).

ההתרשמות היא, כי בשלב זה, כאשר נחקר התובע ארוכות לעניין מטרת הנסיעה, הן על ידי ב"כ מנורה והן על ידי ב"כ קרנית וכאשר חש התובע ש'הקרקע נשמטת מתחת רגליו', הוא העיד לעניין המטרה האמתית של הנסיעה, דהיינו נסיעה ללקוחה, לצורך הבאת תעודת זהות, המשמשת להעברת בעלות.

1. התוצאה של מסקנה זו, היא כי סעיף 25 לפוליסה, לעניין מטרת הנסיעה, אינו חל בנסיבות אלה, שכן, סעיף 25 לפוליסה, חל במקרים של נסיעת מבחן, לבדיקת תקינות האופנוע.

משכך, יש לבחון באם יחול סעיף 27 לפוליסה, אשר נוכח חשיבותו יובא בשנית "לשימוש למטרות סחר רכב שנקנה במכרזים, גם עבור רכבים בבעלות בעל הפוליסה".

1. במסגרת סיכומיהם, הרחיבו הצדדים בשאלה, כיצד יש לפרש את הפוליסה נשוא ענייננו. בעל הפוליסה הינו רפי אשכנזי, מעבידו של התובע, והיא כוללת "רכב פרטי ומסחרי, כולל משאיות ואופנוע, שלט, כולל תצוגה".

בע"א 4688/02, כהן נ' מגדל, פד"י נט (5) 26 (להלן: "הלכת כהן"), נקבע:

"פוליסת ביטוח היא חוזה, וליתר דיוק: מסמך המאשר בדיעבד את כריתתו ואתו תוכנו של חוזה ביטוח, ושלצרכים פרקטיים דינו, ככלל כחוזה". עוד נקבע שם כי "ככל חוזה יש לפרשה, בראש ובראשונה על פי תכליתה הסובייקטיבית, שאינה אלה אומד דעתם של הצדדים, כאמור בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (ראו א' ברק פרשנות במשפט, כרך ד', פרשנות החוזה (להלן – ברק פרשנות החוזה (21) בעמ' 442. אם לא ניתן לגלות את תכליתה הסובייקטיבית, כי אז יש לפרשה על פי תכליתה האובייקטיבית (שם, בעמ' 395), קרי התכלית שצדדים סבירים והוגנים היו מבקשים להגשים באמצעות החוזה".

1. בענייננו, לא באו לפני בית המשפט ראיות לעניין הפרשנות הסובייקטיבית ואומד דעתם של הצדדים. משכך, אין אלא לבחון את התכלית האובייקטיבית של פוליסת הביטוח, כפי שצדדים סבירים והוגנים, היו מבקשים להגשים באמצעותה.

לא זו אף זו, לעיתים יש מקום להפעיל את הכלל של הפרשנות לטובת המבוטח, אולם כלל זה לא יופעל, במקום שלפוליסה מספר משמעויות לשוניות, מקום בו ניתן לבחור במשמעות משפטית אחת ויחידה, באמצעות הכלל הפרשני, בדבר תכלית הפוליסה. ראו לעניין זה את פרשת כהן הנ"ל.

1. במקרה דנן, פרשנות אובייקטיבית של סעיף 27 לפוליסה, מלמדת כי זו תחול, מקום בו נעשה שימוש ברכב למטרות סחר ברכב אחר, שנקנה על ידי המעביד במכרזים והפוליסה אף תחול, גם במקרה בו נעשה שימוש למטרות סחר ברכב, הנמצא בבעלות בעל הפוליסה.

אין המדובר בסייג לפוליסה, שאז חובה על המבטח להדגיש אותו ולהוכיח את התקיימותו. ההיפך הוא הנכון. המדובר באחד מתנאי הפוליסה. משכך, החובה על התובע להוכיח כי הוא נכנס לגדרי תחולת הפוליסה ובענייננו, לגדרי סעיף 27 . על כן, היה על התובע להוכיח במאזן ההסתברות הנדרש במשפט האזרחי, כי מטרת הנסיעה היתה לסחר ברכב שנקנה במכרז, או לסחר ברכב שנמצא בבעלות בעל הפוליסה ובענייננו, בבעלותו של רפי אשכנזי, שהוא בעל הפוליסה.

1. לפני בית המשפט לא באה ולו ראשיתה של ראיה, שמטרת הנסיעה היתה לבצע העברת בעלות ברכב שנקנה במכרז. לא זו אף זו, לא באה ולו ראשית ראיה, שמטרת העברת הבעלות היתה ברכב שנמצא בבעלות בעל הפוליסה, או שביקש לרכוש רכב כזה.

המורם מן המקובץ, שלא הוכחו על ידי התובע התנאים לקיומם של סעיפים 25 או 27 לפוליסה ועל כן דין תביעתו נגד המבטחת – מנורה, להידחות.

התביעה נגד קרנית:

1. משכך, יש לבחון באם קרנית חבה בנזקי התובע. לטענת קרנית, כפי שהועלתה במהלך סיכומיה, דין התביעה להידחות מהטעם שכתב התביעה המתוקן אינו מגלה עילת תביעה כלפיה.

בסעיף 7 לכתב התביעה המתוקן, נטען כי קרנית הוקמה מכח הפלת"ד, הקובע שעליה לפצות נפגעי תאונות דרכים, שעה שלרכב בו נהג הנפגע (התובע), לא היה ביטוח, במידה וחלים התנאים הקבועים בפלת"ד.

יש מקום, לטענת קרנית, כי כתב התביעה אינו מפורט דיו בנושא עילת התביעה. אולם, ניתן ללמוד מכתב התביעה כי העילה נגד קרנית קמה, לשיטת התובע, אם ייקבע שפוליסת הביטוח שהוצאה על ידי מנורה, אינה חלה.

גם אם ניתן היה אולי לפרט מעט יותר בנושא עילת התביעה, די בכך לענייננו, כדי לדחות את טענתה של קרנית, כי דין התביעה להידחות מטעמים של אי פירוט עילת התביעה.

1. בנוסף, הגישה קרנית בקשה לדחיית התביעה על הסף, מטעמים של העדר עילה, או השתק שיפוטי. בהחלטת ביניים, נקבע כי תחילה תבורר התובענה כולה ובקשה זו תבורר אף היא, במסגרת ההליך העיקרי.

לשיטת קרנית, פעל התובע בחוסר תום לב, בכך שטען טענות עובדתיות סותרות. ודוק, לטענת קרנית, אם תידחה גרסתו העובדתית של התובע, כפי שנדחתה, לפיה הנסיעה לא היתה למטרת בחינת האופנוע ותתקבל טענת מנורה, כי התובע נסע לצורכי שליחות, אין להתיר לו ליהנות מכך בכל הנוגע למערכת היחסים, שבינו ובין קרנית.

מוסיפה וטוענת קרנית, כי התובע עושה שימוש לרעה בהליכי משפט, פועל שלא בתום לב ומשכך, הוא מנוע ליהנות מגרסתה החלופית - עובדתית, של מנורה. יתרה מזו, קרנית סבורה כי כל תוצאה אחרת תפגע בניקיון ההליך המשפטי ובכך ייפגע הציבור כולו ובנוסף, ייגרם עוול, בפן הפרטי, לקרנית, נוכח התנהלותו של התובע.

1. התובע, בתגובתו, מפנה לתקנה 72(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המתירה לתובע להעלות טענות עובדתיות שונות, ביחס לכל אחד מהנתבעים. עוד טוען התובע כי טענת השתק שיפוטי יכולה לקום, רק במצב שבעל דין טען טענה מסוימת בהליך אחד וזו התקבלה ומשכך הוא מושתק מלהעלותה בהליך אחר.

לא זו אף זו, מוסיף וטוען התובע כי בית המשפט רשאי לפסוק על פי ראיות אחרות, גם אם נדחתה גרסת התובע.

1. ברע"א 4224/04, בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פד"י נט (6) 625, (להלן: "פרשת בית ששון"), נדרש בית המשפט לפרשנות וליישום של דוקטרינת ההשתק השיפוטי, או תקנת הציבור. כפי שנקבע בפרשת בית ששון, יכולה טענת השתק שיפוטי להתעורר, גם מקום שבו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך ואין חובה שהטענות תועלינה בהליכים שונים. לא זו אף זו, נקבע שם כי תחולת דוקטרינת ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת לאותם מתדיינים.

עוד נדרש בית המשפט בפרשת ששון והותיר בצריך עיון את השאלה, האם אחד התנאים לקיום דוקטרינת ההשתק השיפוטי, הינה הצלחה בהליך קודם, על סמך טענה שאת היפוכה הוא טוען בהליך הנוכחי.

הטענה העומדת מאחורי הגישה, כי על מנת להיבנות מדוקטרינת השתק שיפוטי, נדרשת הצלחה בהליך אחר, מקורה בחשש שתינתנה החלטות שיפוטיות סותרות. חשש זה אינו מתקיים בענייננו, שכן, המדובר בהליך אחד, אליו צורפו כל הצדדים וההחלטה ניתנת בצוותא חדא.

1. לא זו אף זו, בענייננו, ניתן להקיש לעניין חובת תום הלב, ההתנהגות הנאותה, השקידה הסבירה והגילוי הראוי של העובדות הדרושות לעניין, מההלכות הדנות בחובתו של מי שתובע את קרנית, שעה שלטענתו, זהות הנהג הפוגע אינה ידועה לו. כמו כן, אף ניתן להקיש לענייננו מהלכות המתירות לקרנית להביא ראיות לסתור קביעה בפסק דין פלילי, מכח סעיף 42 ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש].

ראו לדוגמא, ע"א (מחוזי באר שבע) 38594-05-12, קרנית נ' נדב (פורסם במאגרים) (להלן: "פרשת נדב").

בפרשת נדב נקבע כי קרנית הינה "מפלט אחרון" ולא ברירת מחדל. מכך, נובעת ההצדקה לתמרץ נפגעים לאיתור פרטי הנהג האחראי. הרציונל לכך נובע מכך שקרנית הינה גוף סטטוטורי הממומן על ידי חברות הביטוח וחיוב קרנית מעלה את פרמיות הביטוח של פרטים.

1. עוד ראו, 22456-11-10 (מחוזי מרכז), קרנית נ' חשין (פורסם במאגרים) (להלן: "פרשת חשין").

בפרשת חשין, התיר בית המשפט המחוזי לקרנית להביא ראיות לסתור קביעות בהליך פלילי, זאת על מנת למנוע עיוות דין, שכן, בהליך שהתברר בפרשת חשין, לא בוררו ההוראות בדף פוליסת הביטוח.

1. בענייננו, פעל התובע בחוסר תום לב, באי אמירת האמת באשר למטרות נסיעתו, כפי שנקבע לעיל. קבלת התביעה על סמך ראיות שהובאו על ידי נתבע אחר, אשר קרנית לא יכולה היתה להתמודד עמן, יש בה משום פגיעה חמורה בתקנת הציבור ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, על ידי התובע.

בהתנהלותו, פגע התובע בטוהר ההליך השיפוטי ומנע מקרנית להקים לעצמה הגנה ראויה.

התובע נמנע במודע מהבאת ראיות לעניין המטרה האמיתית של נסיעתו. בכך לא אפשר התובע לקרנית ולבית המשפט לברר את מטרת הנסיעה. קבלת טענת התובע, שהימנעותו זו, אשר כתוצאה ממנה, בין היתר, לא קמה תחולה לפוליסה שהוצאה על ידי מנורה, מקימה חבות על ידי קרנית, מאפשרת הלכה למעשה לכל נפגע בתאונת דרכים, 'לשבת בחיבוק ידיים', לא לפרט את מטרת הנסיעה ולטעון כי הוא זכאי לפיצוי חלופי מקרנית, אשר כאמור, ממומנת על ידי הציבור הרחב.

תקנת הציבור וחובת תום הלב, אשר מרחפת מעל כל הליך משפטי, אינה יכולה להלום התנהלות כגון זו של התובע, לפיה אמר לא אמת באשר למטרת נסיעתו, מנע בירור הפרטים המדויקים לעניין המטרה האמיתית של הנסיעה ואזי, לקבל פיצויים מקרנית, שהינה גוף סטטוטורי, שכאמור הינה המוצא האחרון לקבלת פיצויים.

1. משכך, דין התביעה נגד קרנית, להידחות. משנדחתה התביעה נגד קרנית, אין אלא, אף לדחות את ההודעות לצדדים שלישיים, שהגישה קרנית, במידה ותחויב.

התביעה נגד הנהג המעורב והמבטחת:

1. על כן, יש לבחון את תביעתו החלופית של התובע, כלפי הנתבעים 4 ו- 5 (נהג הרכב המעורב והמבטחת שלו), מכח פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

בסעיף 11 לכתב התביעה המתוקן, מתאר התובע את העובדות, אשר לשיטתו מזכות אותו לקבל את הסעד, לו הוא עותר. בסעיף 11 הנ"ל נטען כי התובע רכב על האופנוע בנתיב הימני מאחורי הנהג המעורב, אשר נסע בנתיב השמאלי והחמיץ את הפניה שמאלה בצומת ביל"ו ועבר את הפניה, אותה ביקש לבצע. משכך, סטה הנהג בפתאומיות לנתיב הימני, בניסיון לבצע פניית פרסה בקשת רחבה שמאלה, על מנת לחזור לביל"ו סנטר ותוך כדי כך, חצה פס הפרדה לבן. לטענת התובע, בעת שסטה הנהג ימינה, במקום אסור, פגע באופנוע, עליו רכב התובע ושנסע מאחור.

1. בתצהירו (סעיף 8), מצהיר התובע כי תוך כדי שהנהג המעורב מבצע את פניית הפרסה, במקום שאסור לבצעה, חסם הנהג המעורב את דרכו, שכן, הוא נסע מאחור. התובע ביקש "לברוח" שמאלה, אולם הנהג המעורב התנגש בו.

דברים אלה, אשר מצהיר עליהם התובע כאמור לעיל, נסתרים למול הודעתו במשטרה, מיום 13/3/06, שם הוא כותב: "הוא (הנהג המעורב – התוספת שלי א.ב.) חסם את דרכי. אני ניסיתי לברוח ממנו שמאלה ואז הוא שבר שמאלה בחזרה. זאת אומרת ביצע פניית פרסה ואני התנגשתי בו כתוצאה מכך".

עינינו הרואות, האמור בכתב התביעה ובתצהיר, אינו עולה בקנה אחד עם האמור בהודעה.

1. בחקירתו הנגדית לב"כ הנהג המעורב והמבטחת שלו, העיד התובע כי הוא נסע מאחורי המאזדה במהירות של 60 קמ"ש, במרחק של 8 – 10 מטרים. בהמשך החקירה הנגדית, העיד התובע כי התאונה אירעה, כפי שהצהיר בסעיף 8 לתצהירו (עמ' 53, שורות 15 – 17).

באשר למקום הפגיעה ברכב המעורב, העיד התובע כי הוא פגע "בחלק אחורי של נהג לכיוון האחור תא מטען" (עמ' 32, שורה 53). בהמשך, העיד התובע כי הוא פגע בצד הרכב המעורב ולא בחלק האחורי (עמ' 54, שורה 9). בכך סתר התובע, לא רק את עדותו הראשונית, אלא את התמונה ו/4, ממנה עולה כי הפגיעה היתה בחלק האחורי של הרכב המעורב.

יתרה מזו, משנדחק התובע בהמשך החקירה הנגדית, שב והעיד כי הוא פגע בצד הרכב המעורב, אשר חסם את דרכו והרכב המעורב היה בזווית של בין 70 – 80 מעלות, ביחס לאופנוע עליו הוא רכב.

1. לתאונה לא היו עדים ושוטרים מתנדבים הוזמנו למקום התאונה, לאחריה. השוטר המתנדב – יצחק דקל, ערך דו"ח פעולה, שם כתב מפי התובע, כי הנהג המעורב ביצע פניית פרסה על פס לבן, חסם את נתיב הנסיעה של התובע ומשכך, פגע התובע עם האופנוע ברכב המעורב. מאידך, נרשם מפי הנהג המעורב, כי בעודו מתכונן לבצע פנייה שמאלה בצומת, שמע מכה מאחור ומשכך, עצר את הרכב המעורב, על מנת לברר מה קרה והסתבר שהאופנוע הרכוב על ידי התובע, פגע בו. למקום הגיע גם שוטר מתנדב נוסף בשם ולינסקי. דו"ח הפעולה שערך ולינסקי, לא הוגש והודעתו במשטרה, חוזרת על גרסאות התובע והנהג המעורב, כפי שנרשמו על ידי השוטר המתנדב – דקל.
2. הנהג המעורב, הצהיר בתצהיר העדות הראשית, כי נהג ברכב במסלול השמאלי, מאחר והתכוון לפנות שמאלה למתחם ביל"ו סנטר. תוך כדי כך, האט הנהג המעורב, עד כדי גלישה, את נסיעתו, שכן, מכוניות נסעו מולו בנתיב הנגדי ואזי, חש חבטה ברכבו מאחור והאופנוע הרכוב על ידי התובע, פגע בו. הוא העיד כי אותה עת, טרם החל בפנייה שמאלה. בהודעתו במשטרה, סתר הנהג המעורב את האמור בתצהיר, שכן, שם הוא מסר שהחל את הפניה שמאלה ותוך כדי הפניה, מיד בתחילתה, חש מכה מאחור.

בחקירתו הנגדית, הכחיש הנהג המעורב כי מסר לשוטרים המתנדבים, שלא הזיז את רכבו לאחר התאונה. לטענתו, הרישום שלהם אינו מדויק, שכן, הוא נאלץ להזיז את הרכב ממקום התאונה, על מנת לפנות את הצומת. עוד הלין הנהג המעורב על אחד מהשוטרים המעורבים, שכן, לטענתו, בעבר הרחוק הם עבדו בצוותא חדא ויחסיהם היו מעורערים. בחקירתו הנגדית, העיד הנהג המעורב, כי כאשר התובע פגע ברכבו, היה בנסיעה איטית ותוך כדי כך, אירעה התאונה, אך לא החל את הפנייה שמאלה.

1. אכן, מחקירתו של הנהג המעורב, עולות מס' סתירות, אך אין הן משמעותיות, לצורך הקביעה העובדתית והתביעה מכח פקודת הנזיקין, שכן, נטל ההוכחה להוכיח את העובדות בבסיס התביעה, מוטל על התובע.

בהודעות השוטרים המתנדבים – ולינסקי ודקל, נרשם כי הנהג המעורב אמר להם שלא הזיז את רכבו לאחר התאונה. אולם, הנהג המעורב מסר בהודעתו, בסמוך לאירוע התאונה, שהזיז את הרכב. הודעות ולינסקי ודקל במשטרה, נמסרו כחודשיים לאחר התאונה. בהודעות אלה, אכן נמסר כי הנהג המעורב אמר להם שלא הזיז את רכבו לאחר התאונה.

דומה כי המדובר באי הבנה, בין השוטרים המתנדבים ובין הנהג המעורב ואת הסתירה הלכאורית ניתן ליישב. בסמוך לאירוע התאונה, מסר הנהג המעורב הודעה במשטרה, כי הזיז את רכבו לאחר התאונה. ברישום של דוח הפעולה של השוטר דקל יצחק, נרשם מפי הנהג המעורב "עצרתי אחרי הצומת לברר מה קרה. הסתבר שאופנוע נכנס בי מאחור. המכונית שלי עומדת במקום שבו נעצרתי".

הפרשנות הסבירה היא כי הנהג המעורב, לאור מיקום הרכב, שעה שהשוטרים הגיעו, בסוף הפנייה שמאלה, בעוד שהאופנוע מוטל על הכביש, בנתיב המרוחק והשמאלי, מלמד כי לאחר שהתובע פגע ברכב המעורב והוטח הצידה, השלים הרכב המעורב את הפניה, על מנת לפנות את הצומת ולאחר שעצר את רכבו שם, הוא לא הזיזו. כעולה מעדות הנהג המעורב, לכך התכוון כאשר מסר לשוטרים המתנדבים, שלא הזיז את רכבו, לאחר שפינה את הצומת, על מנת לאפשר לתנועה להמשיך ולזרום.

פרשנות זו אף מתיישבת עם מיקום הרכבים, שעה שהשוטרים המתנדבים הגיעו לזירת התאונה, לאחריה.

1. לא זו אף זו, גרסת התובע, לאופן התרחשות התאונה, אינה מתיישבת עם הממצאים האובייקטיביים, המונחים לפני בית המשפט. בכתב התביעה ובתצהיר, נטען כי הרכב המעורב פגע באופנוע. הדבר אינו אפשרי, שהרי הרכב המעורב נסע לפני האופנוע. האפשרות היחידה ההגיונית, היא שהאופנוע פגע ברכב המעורב. דהיינו, התובע לא הוכיח את קרות התאונה, כפי שטען לה.

יתרה מזו, התובע העיד כי הנהג המעורב ביצע פניית פרסה רחבה ושעה שאירעה התאונה, הרכב המעורב היה בזווית של בין 70 – 80 מעלות, למול האופנוע. דהיינו, במצב דברים כזה, כאשר התובע רוכב על האופנוע מאחורי הרכב המעורב והרכב המעורב נמצא בזווית כה חדה כלפיו, הפגיעה צריכה להיות בצדו השמאלי של הרכב המעורב. דא עקא, הפגיעה הינה בחלק האחורי (הפגוש), ימני, של הרכב המעורב.

1. עינינו הרואות, משהיתה הפגיעה בחלק הימני, אחורי, של הרכב המעורב ושני הרכבים נסעו קדימה (אין טענה של נסיעה לאחור), לא תיתכן האפשרות שהרכב המעורב פגע באופנוע, עליו רכב התובע. יתרה מזו, כאמור, לו הרכב המעורב היה נמצא בזווית לאופנוע, עת אירעה התאונה, הרי שהפגיעה היתה צריכה להיות בצדו השמאלי של הרכב המעורב ולא בחלק האחורי, ימני.
2. משלא הוכחו עובדות התביעה, בין אלה המפורטות בכתב התביעה המתוקן ובין אלה המפורטות בתצהיר והן נסתרו ונוכח חוסר המהימנות הבוטה של התובע, אין אלא אף לדחות את התביעה, נגד הנהג המעורב ומשכך, אף נגד המבטחת.

התוצאה:

1. התביעה, במלואה, נדחית. התובע ישלם לכל אחת מהנתבעות, דהיינו, למנורה, קרנית וכלל, סך של 7,500 ₪ (כולל מע"מ), בגין שכ"ט עו"ד. כמו כן, ישלם התובע לצדדים השלישיים, ביחד, סך של 7,500 ₪ (כולל מע"מ), בגין שכ"ט עו"ד. בנוסף, ישלם התובע לנתבעים ולצדדים השלישיים, את הוצאות המשפט.

ניתן היום, ה' שבט תשע"ה, 25 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.

חתימה