1. התובע, יליד שנת 1992, מבקש לחייב את הנתבעות בפיצויים בשל נזק גוף שנגרם לו כתוצאה מפגיעת אבן בעיינו (להלן: "התאונה"). בזמן התאונה היה התובע תלמיד בית ספר בחטיבת הביניים עוספיא (להלן: "בית הספר"). לגרסתו, ביום 6/3/2005, עת שהה בחצר בית הספר במסגרת ובמהלך יום הלימודים, התחוללה במקום מריבה בין תלמידים אחרים אשר זרקו אבנים זה על זה במשך זמן ממושך. אחת האבנים פגעה בעינו הימנית של התובע ופצעה אותו. בכל אותה עת לא נכח במקום איש מצוות בית הספר.
2. מומחה רפואי מטעם התובע קבע כי בעקבות התאונה נגרמה לו נכות צמיתה בשיעור של 20% בגין ליקוי בכושר הראייה בעין ימין, והנתבעים הסכימו לקביעתו.
3. בית הספר נמצא בתחומה של הנתבעת 1. הנתבעת 2 היתה במועדים הרלוונטיים עירייה שכללה את הנתבעת 1 ואת הישוב דאלית אל כרמל. כנגד הנתבעת 3 טען התובע, כי באחריותה לפקח על בית הספר, היא המעסיקה של מורי בית הספר והאחראית עליהם והיא זו אשר התקינה את התקנות והנהלים לפיהם נקבעו סדרי העבודה בבית הספר.
4. הנתבעות כולן, הכחישו את גרסת התובע בדבר נסיבות התאונה, טענו כי התרחשה בנסיבות אחרות, לא בזמן הלימודים וטענו כי אין להן אחריות כלפיה. טענות אלו ממצות את המחלוקת העיקרית הטעונה הכרעה בתביעה.
5. הנתבעות הגישו הודעות צד ג' זו כנגד זו וכנגד מר קנג' אמל מנסור (להלן: "קנג'"), אשר לפי גרסת התובע הוא זה אשר יידה את האבן שפגעה בעינו.
6. קנג' הכחיש בכתב הגנתו כי הוא זה אשר יידה את האבן שפגעה בעינו של התובע. לטענתו, התובע נפגע בעת שנטל חלק בזריקת אבנים הדדית בין שתי קבוצות התלמידים אשר יידו אבנים זו על זו.
7. בישיבת בית המשפט שהתקיימה ביום 17/2/13 נשמעו עדויות התובע והנתבעים, ובסופה הודיעו ב"כ הנתבעים וצדדי ג' על הסכמתם למחיקה הדדית של כל ההודעות לצד ג' והן נמחקו. בעקבות זאת, ביקש התובע לזמן לעדות מטעמו את קנג' וכן ביקש לזמן עדה נוספת, אחות במרפאת עיניים אשר טיפלה בתובע לאחר התאונה, והתרתי לו לעשות כן.
8. מטעם התובע העידו התובע עצמו, שלושה חברים, שנטען שהיו עמו בעת התאונה, קנג' ואחות קופ"ח. מטעם הנתבעות 1, 2 העידו מנהל בית הספר והמזכירה הראשית שלו, והנתבעת 3 לא הביאה עדים מטעמה.
9. העדים העידו בעל פה מבלי להגיש תצהירי עדות ראשית קודם לכן. ב"כ התובע ביקש להעיד תחילה את עדיו, כאשר התובע יהיה נוכח באולם בית המשפט במהלך עדותם ולאחר מכן, תשמע עדות התובע. לבקשת הנתבעים, לאחר שהתרשמתי כי יש בכך כדי לתרום באופן משמעותי להליך גילוי האמת ולמנוע תאום עדויות, הוריתי כי התובע עצמו יעיד תחילה ולאחר מכן, יישמעו העדים האחרים מטעמו. זאת על פי סמכות בית המשפט בהתאם לתקנה 158(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984.

דיון והכרעה:

1. אומר כבר בשלב זה, כי הגעתי לכלל מסקנה שלא עלה בידי התובע להוכיח את נסיבות התאונה. עדותו שלו היתה לא מהימנה ולא תאמה את עדויות שלושת חבריו, שנטען שהיו עמו בזמן ובמקום התאונה, אשר אף עדויותיהם לא היו מהימנות וסתרו זו את זו.
2. העדויות הראשיות של התובע ושלושת חבריו תאמו זו לזו באופן מפליא. הם עשו שימוש במילים כמעט זהות לחלוטין ובאותו הסדר, ודבריהם נשמעו כתסריט אחיד ששונן היטב ודוקלם. מה שעורר בי חשש ממשי לתיאום העדויות.

התובע העיד:

" ביום 6.3.05, היינו בהפסקה בשעה 12:00 עד 12:30, היינו בחצר בית הספר הייתי עם חברים שלי האיל ומוסטפא קאסם והיינו מדברים, פתאום מוחמד סוויטאת וצד ג', קנג מנסור, פתאום הם התחילו לקלל אחד את השני, ואחרי דקות אחדות קנג' וסוויטאת התחילו לזרוק אבנים אחד על השני. התחלנו להתרחק ופתאום פגע בעין שלי אבן...". (מוחמד סוויטאת יקרא להלן :"סוויטאת").

מר נוהאד קאסם (להלן:"קאסם") העיד:

"היינו בהפסקה בשעה 12:05 עד 12:30, ישבנו בחצר אני ואדהם ומוסטפא ואיל והיו קנג' וסוויטת מוחמד, הם רבו והתווכחו וקיללו את עצמם והתחילו לזרוק אבנים על עצמם, פתאום אבן שזרק קנג' נגעה בעין של אדהם..."

מר מוסטפא עווד (להלן:"עווד") העיד:

"היינו בהפסקה השניה שהתחילה בשעה 12:05 עד 12:30 לערך, לא זוכר בדיוק. היינו בחצר בהפסקה, היינו אדהם, נוהד ודיברנו, פתאום היו שני חברים קנג' ומישהו נוסף, בשם מוחמד, הם רבו ביניהם בצעקות וקללות, וכמה דקות אחרי זה, הם החלו לזרוק אבנים אחד על השני. רצינו להתרחק מהמקום, התרחקנו מהמקום, ואחת האבנים פגעה בעין של אדהם ופגעה בו קשה..."

ומר איל אבו רוקן (להלן: "רוקן") העיד:

"היינו עמדו ביחד אני, אדהם, מוסטפא ופתאום התחיל ויכוח בין קנג' למוחמד, ואז החלו לזרוק אבנים, התחלנו להתרחק קצת ופתאום פגעה אבן בעין של אדהם..."

1. ויש לציין עוד בעניין זה, שבכתב התביעה ועד לעדותו בבית המשפט התובע לא הזכיר כלל כי נכחו איתו בזירה שלושת העדים הנ"ל, לא פרט כי רק שני תלמידים אחרים זרקו אבנים זה על זה ולא מסר את זהותם של השניים. בכתב התביעה תאר התובע את נסיבות התאונה בצורה לקונית למדי, כך:

"... עת שהה התובע בחצר בית הספר במסגרת ובמהלך לימודיו בו, תלמידים אחרים רבו ביניהם, תחילה בצעקות ולאחר מכן בזריקת אבנים האחד על השני, משך זמן ממושך ... אבן אחת פגעה בעינו של התובע וגרמה לו נכות קשה."

השילוב בין גרסה כבושה בפרטים מהותיים לבין הופעת אותם פרטים לראשונה בעת שמיעת הראיות, שמונה שנים לאחר התאונה, ביחד עם התיאום המופלא בין העדויות הראשיות של העדים, הותיר בי רושם ברור של חוסר מהימנות, בניית גרסה ושינונה במשותף.

1. חוסר האמינות של העדים יצא לאור בצורה מובהקת עוד יותר במהלך החקירות הנגדיות. אז, כאשר נתבקשו להשיב לשאלות שלא התכוננו להם, התגלו ביניהם סתירות ופערים כה משמעותיים, בנוגע לעובדות המהותיות ביותר, עד שקשה להאמין שהיו נוכחים שלושתם באותו מקום ובאותו זמן. זאת על אף שכולם העידו במפורש כי הם זוכרים את האירוע היטב.

מיקום המעורבים בפרשה בחצר בית הספר:

1. כל אחד מהארבעה, התובע ושלושת חבריו, נתבקשו לסמן על תמונת מגרש הכדורסל של בית הספר את מיקומם של המעורבים בפרשה וכל אחד מהם סימן מיקומים שונים לחלוטין.

התובע מיקם אותו ואת שלוש חבריו בצד המגרש הרחוק (ביחס למקום ממנו צולמה התמונה), ליד הגדר החיצונית שלו, בערך במרכז אורכה של הגדר; את קנג' העמיד מולם, בצידו השני של המגרש (קרוב למצלמה), ליד קיר בית הספר; ואילו סוויטאת הוצב בין קנג' לבין התובע וחבריו (מוצג נ/2).

קאסם מיקם את התובע וחבריו ממש בצד הנגדי של המגרש, הצד הקרוב למצלמה, ליד קיר בית הספר (במקום בו לשיטת התובע עמד קנג'); סוויטאת ניצב ממש לידם; ואילו מיקומו של קנג' סומן בפינת המגרש, משמאל לתובע וחבריו (נ/ 3).

עווד סימן את התובע וחבורתו בפינת המגרש השמאלית (במקום בו קאסם הציב את קנג'); את קנג' מיקם בפינת המגרש הימנית; ואילו סוויטאת מסומן כשהוא מנסה להתחמק מהאבנים ורץ מכיוון קנג' לכיוון התובע וחבורתו (נ/4).

רוקן סימן את קנג' ליד הקיר הרחוק של מגרש הכדורסל (במקום בו סימן התובע שהוא וחבורתו נמצאו); את התובע וחבריו מיקם בצד השני של המגרש (במקום בו התובע סימן את קנג'); ואילו סוויטאת הוצב במקום בו לא הוצג עדיין ע"י איש מהעדים, בצד המרוחק של מגרש הכדורסל (משמאל למצלמה). כאשר שלושת הגורמים מסודרים בכעין קודקודי משולש (נ/5).

להלן תרשימים המציגים את מיקומי הגורמים הרלוונטיים במגרש הכדורסל כפי שסומנו על ידי התובע וחבריו:

התובע קאסם

עווד רוקן

1. כפי שעולה מהתשריטים וביתר שאת מהתמונות שהוצגו בפני, ההבדלים בין גרסאות התובע ועדיו לא יכול לנבוע מטעויות טכניות קלות. המדובר במגרש כדורסל בגודל מלא, השוני בין המיקומים השונים שסומנו על ידי התובע וחבריו הוא מהותי וניכר. הן מבחינת יחסי המיקום בין הצדדים והן מבחינת המרחקים בין המיקומים השונים. הבדלים כגון אלה לא היו אמורים להתקיים אם אכן היו כל הארבע נוכחים באותו מקום בזמן התאונה.

כל הארבעה סימנו מול עיני סימונים ברורים ומוגדרים, כאילו ראו בענייהם את העובדות, וברור לי שלא מדובר בטעות טכנית קטנה, אלא בחוסר יכולת למסור גרסאות תואמות לשאלות אליהם לא התכוננו מראש. מה שפוגע באופן חמור במהיימנות כולם.

כיצד התנהגו התובע וחבורתו נוכח זריקת האבנים :

1. אף ביחס למעשיהם של התובע וחבריו בעת זריקת האבנים, נפלו סתירות מהותיות בגרסאות שמסרו בחקירה הנגדית.

התובע העיד כי כאשר ראה את זריקת האבנים (שנמשכה מספר דקות) לא ברח ולא הלך, הוא רצה ללכת, אבל אז האבן פגעה בעינו (עמ' 32 ש' 16 עד 26).

קאסם העיד לעומת זאת, כי לאחר שהחלו קנג' וסוויטאת לזרוק את האבנים, החלו התובע וחבריו לברוח. לאחר מכן, כשנשאל האם פגעו בהם האבנים לאחר שברחו, הבין, ככל הנראה, שניתן ללמוד מתשובתו שהאבן אמורה היתה לפגוע בתובע מאחור, הוסיף:"כן, אולי אדהם הסתובב אליהם ופתאום האבן פגעה בעין שלו". הוא אף ידע לומר כי התובע הספיק לברוח מרחק של 3 - 4 מ' לפני שפגעה בו האבן (עמ' 36 ש' 29 – עמ' 37 ש' 4). זאת בניגוד גמור לעדות התובע כאמור. כאשר נשאל קאסם לאיזה כיוון ברחה החבורה, השיב לכיוון שער בית הספר (הממוקם בפינה הקרובה מימין של המגרש).

עווד סיפר שהתובע וחבורתו רצו להתרחק מהמקום לאחר שהחל ידוי האבנים. כאשר נשאל האם רצו לברוח לכיוון השער (אליו התייחס קאסם כאמור), השיב שלא וסימן על גבי תצלום המגרש את כיוון הבריחה שלהם, לפינה הנגדית של המגרש (הפינה הרחוקה משמאל, מקום שסומן על ידו בחץ על גבי נ/4) (עמ' 39 ש' 3, 4). זאת בניגוד גמור לעדותו של קאסם כאמור לעיל.

ואילו העד רוקן הסתפק באמירה: "רצינו ללכת אחורה ואז אחד אחד מהם זרק אבן לא יודע מי ופגע באדהם".

מה התרחש במגרש לפני זריקת האבנים ומה עשו קנג' וסוויטאת:

1. גם בנושא ההתרחשויות במגרש הכדורסל לפני זריקת האבנים ומה עשו קנג' וסוויטאת התגלו פערים מהותיים בין גרסאות התובע ועדיו.

התובע העיד כי בטרם התחילו לריב זה עם זה, שיחקו קנג' וסוויטאת כדורגל במגרש הכדורסל. הוא לא ידע למסור האם הם שיחקו לבדם או עם אנשים נוספים והאם היו אנשים נוספים במגרש (עמ' 31 ש' 31 עד עמ' 32 ש' 3).

קאסם ידע לספר כי מי ששיחק בכדורגל בעת ההפסקה היתה קבוצה גדולה של ילדים, אשר שיחקו על שני השערים.

ואילו בעדותו של עווד, בשונה מעדות חבריו כנ"ל, כאשר נשאל במפורש האם שיחקו בכדורגל לפני אירוע זריקת האבנים השיב: "ת. טיילנו, כל בית הספר טייל ש. גם קנג' וסוויטאת טיילו. ת. כן, הם היו שם" (עמ' 38 ש' 1 - 3) ובהמשך כנשאל מה עשו האנשים במגרש לפני שהחלה זריקת האבנים שב ואמר: "טיילו דיברו סתם" (עמ' 39 ש' 26).

רוקן לא התייחס לנושא זה בעדותו.

סימני חוסר מהימנות נוספים:

1. אם לא די בסתירות הבסיסיות בין עדויות התובע ועדיו כאמור, מצאתי סימנים נוספים לחוסר מהיימנות.
2. במקרים רבים נטה התובע למסור תשובות מעורפלות, לרבות שימוש חוזר ונשנה בזיכרון סלקטיבי, לנוחיותו, והותיר רושם של מי שחומק מלתת תשובות ברורות כדי למנוע איתור פערים וסתירות בעדויות.

כך למשל, כאשר נשאל אם ראה אנשים נוספים במגרש השיב: "היו קצת. לא זוכר". כאשר נשאל אם ראה את קנג' וסוויטאת לפני זריקת האבנים השיב: "כן, הם שיחקו כדורגל". הוא לא יכול היה להשיב לשאלה אם שיחקו לבדם או לא ואמר: "לא זוכר, אבל הם שיחקו ביחד" (עמ' 31 ש' 31 עד עמ' 32 ש' 3). בהמשך חקירתו הנגדית, כאשר נשאל שוב, האם נכחו במקום תלמידים נוספים שינה גרסתו ומסר: "כן, זו הפסקה. היו מלא תלמידים" (עמ' 33 ש' 23).

כאשר נשאל האם האבנים שזרקו קנג' סוויטאת פגעו בהם עצמם, השיב: "לא יודע, לא זוכר" (עמ' 32 ש' 14-15). בהמשך חקירתו הנגדית, לאחר מספר שאלות, מצא לנכון לשנות את גרסתו וסיפר, באופן פוזיטיבי, כי קנג' וסוויטאת לא פגעו זה בזה בעת שיידו אבנים זה לעבר זה (עמ' 33 ש' 21 - 27).

אחד מהדוגמאות הבולטות יותר לשימוש סלקטיבי ומניפולטיבי בזיכרון נמצא בתשובה התובע לשאלה, האם נכון שהלך לבית החולים רק יום לאחר התאונה ולא ביום התאונה כפי שטען לפני כן. בתגובה השיבה התובע: "לא נכון, אבל גם לא זוכר" (עמ' 28 ש' 22)

1. כאשר נשאל התובע מה גודלה של האבן שפגעה בעינו, תאר אבן בגודל של תפוח. אז התבקש התובע להסביר כיצד לא פגעה האבן בסביבת העין למשל בגבה ובארובת העין ותשובתו היתה כי כל האזור מסביב לעינו נפגע (הצביע על עיגול המקיף את הגבה ואת ערובת העין אשר מתחת לעין) (עמ' 34 ש' 1 - 3). אלא, שבתיעוד הרפואי שהציג התובע, פרט לפגיעה בתוך עינו, לא נמצא זכר לסימנים כלשהם שהיו אמורים להיגרם מפגיעת אבן בכל האזור עליו הצביע.
2. ואם בכל האמור לעיל לא די אוסיף, כי גם נוכח התנהגותו של התובע על דוכן העדים התרשמתי שאינו מהיימן. כאשר נתבקש להגיב לסתירות ולקשיים בגסרתו, נהג להצניע חיוכים, להגניב מבטים לצדדים ולעבר בא כוחו.
3. גם העד קאסם עשה רושם של מי שמעיד לנוחיות התובע, ללא קשר לעובדות ועדותו לקתה בגרסאות משתנות ובשימוש בזיכרון סלקטיבי.

כך למשל, בראשית עדותו הראשית סיפר העד, כי התובע וחבריו ישבו בחצר כאשר החלה המריבה בין קנג' לסוויטאת.

בראשית חקירתו הנגדית, כאשר נשאל קאסם אם הוא זוכר את האירוע "טוב טוב", השיב שכן. מייד לאחר מכן, כאשר נשאל איפה ישבו ארבעתם על ספסל או על כיסא, התפרץ ב"כ התובע ואמר :"הוא אמר היינו מסתובבים, והדבר לא נרשם בפרוטוקול", על אף שדברים אלו לא נאמרו על ידי העד, ולכן לא נרשמו בפרוטוקול. אז, שינה העד את גרסתו ומסר "קשה לזכור האם ישבנו או עמדנו".

בשלב זה, העיר בית המשפט לב"כ התובע שלא להתפרץ במהלך חקירה נגדית ולא לרמוז לעד מה עליו לומר.

מייד לאחר מכן, כאשר עומת העד עם השוני בין הגרסאות ונשאל האם הסתובבו או ישבו, השיב באופן פוזיטיבי: "הסתובבנו". וכאשר נשאל שוב האם גרסתו הראשונה, כי הם ישבו, איננה נכונה השיב: "לא, לא ישבנו" (עמ' 35 ש' 3 – 11).

1. העד רוקן העיד בחוסר ביטחון והמעיט בפרטים והותיר רושם כללי של מי שאין לו היכרות מגוף ראשון עם העובדות. זאת על אף שמסר כי הוא זוכר היטב את המקרה.

התייחסות למסמכים רפואיים ואחרים:

1. כזכור, התובע טען כי התאונה התרחשה ביום 6/3/05 בעניין מה שקרה לאחר התאונה העיד התובע:

"הם לקחו אותי לסבא שלי כי ההורים שלי לא היו בבית. סבא שלי התקשר לבן דודי, אשר לקח אותי לקופ"ח בעוספיה, משם לקחו אותי לבי"ח בני ציון ושוב לקחו אותי לאשפוז בבי"ח כרמל" (פר' עמ' 23 ש' 26 – 29).

התובע לא הגיש כראיה כל מסמך מקופת החולים בעוספיה היכול להעיד על ביקור שערך שם ביום 6/3/05, ולא מסמך כזה מבית החולים בני ציון.

1. המסמך הרפואי הראשוני הסמוך לאירוע הינו מקופ"ח לין, גליון תאונות, גליון סיעוד, שם נרשם, ע"י האחות הגב' אלימלך מזל:"..הגיע היום לאחר שנחבל בעינו הימנית". המסמך הרפואי שלאחריו, הינו המסמך של דר' רכטמן מקופ"ח לין, אף הוא נושא תאריך 6/3/05 – שם נרשם בסיבת הביקור :"נפגע לפני שעתיים מאבן בעין ימין – בי"ס ?".

מסמכי בית החולים כרמל, נושאים תאריך 7/3/05, ונרשם בהם, כדלקמן:

"היום בשעות הצהריים נחבל בעין ימין, נבדק בקופ"ח "לין" על ידי ד"ר רכטמן ונשלח לאישפוז עקב היפמה ובצקת רטינלית".

מאחר ומדובר במסמכים אשר מונפקים באמצעות מחשב, לא סביר להניח כי קיימת טעות ברישום התאריך. ברי, כי התובע נבדק בקופ"ח לין ע"י דר' רכטמן, אשר שלח אותו לבי"ח כרמל ולשם הגיע התובע ביום 7.3. דהיינו, למחרת יום האירוע הנטען ושם נרשם כי הוא הופנה לבי"ח כרמל ע"י דר' רכטמן מקופ"ח לין.

הפער בין התאריכים העוקבים המופיעים ע"ג המסמכים הרפואיים, בי"ח כרמל (7/3) וקופ"ח לין (6/3), מוביל למסקנה כי יתכן והתובע נפגע בעינו בשני אירועים שונים או שהוא אינו מוסר פרטים מדוייקים באשר לאופן ומועד קרות האירוע. כך או כך, הדבר הפוגע במהימנותו של התובע. ואזכיר, כי כאשר עומת התובע עם הטענה שהגיע לבית החולים יום אחרי התאונה השיב כאמור: "לא נכון, אבל גם לא זוכר" (עמ' 28 ש' 23).

1. מבלי לבקש את רשות בית המשפט, הגיש התובע תגובה לסיכומי הנתבעים, אליה צרף מסמך רפואי, הנחזה להיות תעודת חדר מיון של בית החולים כרמל מיום 6/3 וכן מסמך מרופא קופ"ח חולים בעוספיה בו נרשם כי במקרים של פציעה מופנים החולים ישירות לקופ"ח לין ללא מכתב הפניה או רישום.

הנתבעים התנגדו להוספת התגובה לסיכומים ולהצגת המסמכים שצורפו אליה.

לצרוך החלטה בסוגייה עיינתי בתעודת חדר המיון שצורפה לסיכומי התגובה של התובע והתרשמתי כי אין בה כדי להוסיף מהימנות או אמינות לדברי התובע. התעודה עצמה הינה טופס ריק מתוכן, למעט רישום ברובריקת "לחץ דם ודופק", ולא ניתן ללמוד ממנה דבר. היא אף לא נחתמה על ידי איש. המדבקה על גבי התעודה שונה מזו הנמצאת על גבי הגליון הרפואי. כמו כן, אין בתעודה כדי להסביר את אשר נרשם במכתב השחרור מיום 7/3: "היום בשעות הצהריים נחבל בעין ימין מאבן... ".

אין מקום להתיר צירוף ראייה לאחר תום שמיעת הראיות והסיכומים, ללא קבלת רשות ומבלי לאפשר לצדדים האחרים להגיב לראיה או לחקור את עורכי המסמכים. על כן, דינה של התוספת לסיכומים והנספחים לה, לצאת מן התיק.

1. תהיות נוספות עולות גם מהמסמך נ/7 - טופס דיווח ראשוני על תאונה. עורכת המסמך הגב' מדינה חלבי, מזכירה ראשית בבית הספר, העידה כי נ/7 הינו גרסה שניה לטופס המקורי. בעדותה מסרה כי אביו של התובע, הופיע בבית הספר וביקש ממנה לשנות את מועד האירוע. לאחר שקיבלה אישור לעשות כן מסגן מנהל המחוז החליפה את הדוח הראשוני, אולם רשמה בתחתית הדוח: "דוח זה מחליף דוח קודם בנדון".

ויש לציין, כי לפי עדותה של הגב' חלבי, אשר עשתה עלי רושם אמין לגמרי, היא רשמה את תוכן הדברים הרשומים בטופס נ/7 מפיו של התובע. דברים אלה של העדה אף לא אותגרו על ידי ב"כ התובע בחקירה נגדית.

וראה זה פלא, במקום בטופס המיועד לרישום תיאור התאונה נרשם:

"בהיותו בחצר ביה"ס לפי גירסתו הנ"ל, נפל ונחבל בעין".

ועוד נרשם באותו טופס (כאמור מפי התובע), כי העדים לתאונה היו: התלמידים נוהאד קאסם (קאסם) ופאדי אבו פח'ר. והנה, בבית המשפט "נולדו" שני עדים נוספים (עווד ורוקן) ואילו העד פאדי אבו פח'ר לא הובא לעדות כלל.

1. קיימות סתירות ובעיות נוספות בעדות התובע ובראיותיו ואין צורך להוסיף ולמנות את כולן. די בנ"ל כדי לשמוט את הקרקע מתחת לאמינות התובע ועדיו, עד כדי חוסר יכולת לקבוע ממצאים עובדתיים כלשהם בהסתמך על עדויותיהם.

עדותו של קנג':

1. בתצהיר נסיבות שהגיש קנג' בעת שהיה עדיין צד בתיק, ובעדותו בבית המשפט, העיד כי זריקת האבנים שהתרחשה ביום 6/3/05, התקיימה אחר הצהריים, לאחר שעות הלימודים, בזמן שאף אחד מצוות בית הספר כבר לא היה במקום. השער המחבר בין בית הספר למגרש היה סגור ושער אחר של המגרש המחבר בין בית הספר לרחוב היה פתוח. קנג' וקבוצת ילדים נוספים שיחקו כדורגל במגרש בית הספר וקבוצת ילדים אחרת, שישבו מחוץ לבית הספר, החלה לקלל אותם ולזרוק עליהם אבנים. בעקבות זאת גם ילדי קבוצה של קנג' זרקו אבנים בחזרה. רק בשלב מאוחר יותר, לאחר כמה ימים, נודע לו כי אחד הילדים מהקבוצה שהיתה בחוץ נפגע.

עדותו של קנג' לא נסתרה בחקירה נגדית ועשתה עלי רושם אמין.

לסיכום:

1. מכל האמור לעיל, נוכח חוסר האמינות של התובע וחבריו, הסתירות המהותיות הרבות שהתגלו בעדויותיהם, התמיהות העולות מהמסמכים שהוצגו לבית המשפט ואי מתן הסבר כלשהו לכך, אני קובע כי לא עלה בידי התובע להרים את הנטל ולהוכיח את תביעתו. לא הוכח באילו נסיבות נפגעה עינו, באזה מקום ובאיזה זמן. משכך ברור, כי לא הוכחה קיומה של אחריות בנזיקין כלפי מי מהנתבעים בגין הנזק שנגרם לתובע.
2. ואציין, כי גם אם התובע נפגע בעינו בתאונה כלשהי, אין הוא יוצא וידיו על ראשו. הוא זכה לקבל תגמולי ביטוח על פי פוליסה לביטוח תאונות אישיות תלמידים.
3. אשר על כן, התביעה נדחית.
4. לעניין ההוצאות התחשבתי מצד אחד, בגילו הצעיר יחסית של התובע בכך שהתובע אכן נפגע בעינו פגיעה של ממש, בעת שהיה נער צעיר. מצד שני, התחשבתי בתקופה הארוכה בה נמשך ההליך, בכמות ישיבות בית המשפט שהתקיימו (11), בעומס הליכי הביניים שהתנהלו ובהוצאות שנגרמו לנתבעים בהתחשב בכך.

אני מחייב את התובע לשלם לכל אחת מן הנתבעות (הנתבעות 1 ו- 2 יחדיו ייחשבו כנתבעת אחת לעניין זה) הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 12,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים

ניתן היום, ה' שבט תשע"ה, 25 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.