בפני תביעה לנזקי גוף בה עותרת התובעת לפיצוי בגין שתי תאונות שאירעו לה. התאונה הראשונה הינה מיום 15.9.05 והיא נדונה לפי פקודת הנזיקין (להלן – "התאונה הראשונה") ותאונה השניה הינה מיום 6.11.08 והיא נדונה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן – "התאונה השניה").

התביעה

התאונה הראשונה ארעה לתובעת ביום 15.9.05, במהלך השתתפותה במסע "מלכת המדבר", במדבר סהרה במרוקו, מסע שהנתבעת 1 יזמה ארגנה ומימנה, כאשר רכב שטח נפל על צווארה וגבה של התובעת, עת שכבה מתחתיו בניסיון לתקנו. תאונה זו אינה תאונת דרכים.

התאונה השניה ארעה ביום 6.11.08, כתאונת דרכים.

התובעת מפרטת בכתב התביעה כי היא ילידת 1967, היתה בריאה ושלמה וניהלה עסק עצמאי של שתי חנויות, הכרוך בעבודה פיזית ושיווק סחורות, יצירת מוצרים למכירה וכן תפקדה בביתה באופן עצמאי לחלוטין.

התאונה הראשונה

התובעת הצטרפה למסע שאורגן ע"י הנתבעת 1 במדבר סהרה במרוקו בתאריכים 14.9.05-23.9.05, ללא שעברה מבחני מיון, ללא שנבדק אם יש לה הכשרה כלשהי למסע בתנאים קשים, לרבות כישורי נהיגה ברכב שטח ותיקון וחילוץ בשטח חול בעייתי וללא ביצוע הכשרה מתאימה.

ביום 15.9.05, היום השני למסע, בשעה 20.00 לערך, ארע תקר לצמיג של אחד הג'יפים בשיירה. המשתתפות במסע נאלצו לטפל בתקר לבדן והתובעת יחד עם שתי משתתפות נוספות, שהיו צוות חילוץ תורן, פנו להחליף את הגלגל. התובעת פתחה את הברגים באמצעות צלב וניסתה להרים את הרכב עם מגבה ג'ק, אשר לא התאים לרכב. על מנת להוסיף לג'ק גובה הוחלט בהתייעצות גם עם נציגי הנתבעת להעמידו על אבן. התובעת התכופפה תחת הג'יפ על מנת להתקין ג'ק נוסף ובשלב זה קרס הג'יפ על התובעת על צווארה וגבה העליון.

לאחר שהתובעת חולצה מתחת לג'יפ היא טופלה ע"י הנתבעת 2 אשר הסתפקה בחבישת צווארה של התובעת בצווארון רך וכך עברה את כל יתרת 9 הימים שנותרו עד לתום המסע.

למרות כאביה העזים, הנתבעת 2 ונציגי הנתבעת 1 מסרו לתובעת כי אין הצדקה ואין אפשרות לפנות אותה למרכז רפואי כלשהו, לאורך כל המסע.

המסע נמשך עד לסופו, ללא כל התחשבות במצבה של התובעת.

כאשר נחתה התובעת בישראל, פנתה לקבלת טיפול רפואי. התובעת נבדקה וטופלה טיפולים רבים.

התובעת טוענת לנזקים רבים הכוללים, התדרדרות במצב כלכלי, דחיית התוכניות להביא ילד לעולם בשל התאונה, חבלות ונזקים לגבה ולצווארה.

התובעת צירפה לכתב התביעה חוו"ד אורתופדית לפיה נותרו לה 19% נכות לצמיתות.

התאונה השניה

ביום 6.11.08, כאשר נהגה התובעת ברכב מיצובישי מ"ר 1327020, פגע בה מאחור רכב סוזוקי מ"ר 6026628.

רכב המיצובישי היה מבוטח ע"י הנתבעת 4.

התובעת פנתה אל חדר המיון, נבדקה ואובחנו לה פגיעות שונות. התובעת פנתה גם את המשך בדיקות וטיפולים במסגרת קופת החולים.

התובעת נבדקה בבדיקת MRI ואובחנו לה פריצות דיסק בגבהים C5-6 ו- C6-7.

התובעת עברה טיפולים רבים לרבות הידרו תרפיה ועוד..

התובעת טוענת כי כתוצאה מהתאונות נגרמו לה נזקים רבים ונכותה התפקודית גבוהה.

התובעת טוענת כי הנתבעות אחראיות לנזקיה, כל אחת לפי חלקה ובהתאם לנסיבות התאונה הרלוונטית אליה ופירטה בעניים זה את רכיבי העילות בכתב התביעה.

יצוין כי התובעת טוענת לאחריות ורשלנות הנתבעות 1-2 גן לאופן הטיפול בה לאחר קרות התאונה הראשונה.

ההגנה

הנתבעות 1-2

הנתבעות 1-2 טוענות טענות מקדמיות של שיהוי ניכר אשר גרם לנזק ראייתי חמור וזאת כאשר התביעה הוגשה 4 שנים לאחר האירוע הנטען.

הנתבעות 1-2 מכחישות את כל טענות התובעת ומוסיפה כי התובעת וצוות הג'יפ שנסע עמה יצאו למסע מלכת המדבר במרוקו כפרס על נצחונו במסע מלכת המדבר שנערך ברומניה כך שהתובעת וחברותיה היו מנוסות ומתורגלות.

התובעת בחרה לצאת למסע במרוקו כשהיא יודעת את הסיכונים הכרוכים במסע כזה ולפני היציאה למסע קיבלה הנחיות בטיחות, מפה, הדרכה פרטנית ממדריכה מלווה, לרבות לגבי החלפת גלגל כשמובהר למשתתפות במסע כי הן רשאיות אמנם להתמודד בכוחות עצמן עם החלפת גלגל אך ככל שנתקלות בבעיה עליהן להודיע בקשר למדריכת המסע ולהמתין למכונאי הצמוד המלווה את המסע על מנת שיבוא לפתור את הבעיה.

הנתבעות 1-2 טוענות כי שום סרן של הג'יפ לא השתחרר במועד הנטען וכל הג'יפים המשיכו בדרכם מבלי שהיה צורך להחליף ג'יפ כלשהו מביניהם.

לו התובעת היתה מתלוננת על כאבים או מגבלות כלשהן או היתה מבקשת להתפנות לקבלת טיפול רפואי היתה נשלחת בלוויית הנתבעת 2 אל ביה"ח הקרוב או אפילו מוטסת ארצה אך התובעת לא מסרה ולא דיווחה על כאבים ו/או מגבלות כלשהן ולא ביקשה להתפנות לקבלת טיפול רפואי ובחרה מיוזמתה להמשיך במסע בו נטלה חלק פעיל וללא כל מגבלה.

ועוד...

הנתבעת 3

הנתבעת 3 נמחקה במסגרת ההליך.

הנתבעת 4

הנתבעת 4 מכחישה את הנזקים הנטענים וכן כל קשר סיבתי בין נזקים כלשהם לתאונה השניה.

הנכויות הרפואיות

בגין התאונה הראשונה הוגשו שתי חוו"ד בתחום האורתופדי, מטעם התובעת 19% ומטעם הנתבעות 1-2 5%.

בגין התאונה השניה שהינה ת.ד. לא צורפו חוו"ד.

ביהמ"ש מינה כמומחה מטעם ביהמ"ש את פרופ' סודרי אשר בדק את התובעת וקבע כי לתובעת 5% נכות לצמיתות בהקשר לתביעה זו, 1% מהתאונה הראשונה, 2% מהמסע ו- 2% מהתאונה השניה.

שמיעת הראיות

בתיק זה התקיימו מספר ישיבות הוכחות.

בישיבה מיום 13.6.16 שמעתי עדויות הגב' נעמי פיירברגר, מר אריאל נלקן (תצהירו הוצא מתיק ביהמ"ש – החלטה בעמ' 38 לפרוטוקול) והתובעת.

בישיבה מיום 14.11.16 שמעתי המשך חקירתה הנגדית של התובעת.

בישיבה מיום 16.3.17 שמעתי המשך חקירתה הנגדית של התובעת.

בישיבה מיום 2.11.17 שמעתי עדות הנתבעת 2.

לאחר תום שמיעת הראיות הוריתי לצדדים לסכם טענותיהם בכתב וכך עשו.

הכרעה

התאונה הראשונה

כפי שצוין לעיל, התאונה הראשונה ארעה לתובעת ביום 15.9.05, במהלך השתתפותה במסע מלכת המדבר, במדבר סהרה במרוקו, כאשר רכב שטח נפל על צווארה וגבה של התובעת, עת שכבה מתחתיו בניסיון לתקנו.

מאחר שתאונה זו אינה מוגדרת כתאונת דרכים, על התובעת להוכיח את קרות התאונה ואת האחריות של הנתבעים 1-2 לתאונה ולנזקיה.

ראיות התובעת:

התובעת מפרטת בתצהיר עדותה הראשית את הדברים הבאים:

"17. ביום 15.9.05, היום השני למסע, בשעה 20.00 בערב לערך, בלב מדבר סהרה, נוצר תקר בצמיג של אחד הג'יפים בשיירה (להלן: "הג'יפ").

18. ....

אני, יחד עם שתי משתתפות נוספות, התבקשנו להחליף את הגלגל התקור, כשסביב הג'יפ היתה התקהלות של אנשים נוספים.

19. אני פתחתי את הברגים בגלגל התקור באמצעות "צלב", וניסיתי להרים את הג'יפ על המגבה אשר סופק עם הג'יפ (להלן: "ג'ק"), אשר לא התאים לג'יפ, שכן הג'ק היה קצר מידי מכדי להרים את הג'יפ מספיק גבוה, על מנת לאפשר את הכנסתו של הגלגל החלופי. נערך חיפוש אחר ג'ק אחר מתאים יותר, אבל גם בשאר הרכבים לא נמצא ג'ק מתאים. בחלק מהג'יפים לא היה ג'ק כלל.

20. על מנת להגביה את הג'יפ באופן שיאפשר הכנסת הגלגל החלופי, הוחלט בין המשתתפות, על העמדת ג'ק נוסף על אבן, על מנת להוסיף לו גובה.

21. אני התכופפתי תחת הג'יפ, כשפני מופנות אל הקרקע, על מנת להתקין ג'ק שני מוצב על אבן, שעה שהג'יפ עדיין מוגבה על ידי הג'ק הראשון. בשלב זה קרס הג'יפ מן הג'ק הראשון, בשל ההתקהלות שהייתה אותה עת סביב הג'יפ.

22. ...

23. הג'יפ קרס על צווארי וגבי העליון, אני שכבתי תחת הג'יפ על בטני, והג'יפ מחץ אותי אל האדמה. מעוצמת המכה התפרק אחד מחלקיו הגדולים והמרכזיים של הג'יפ".

התובעת הציגה עדות תומכת, של הגב' נעמי פיירברגר אשר השתתפה עם התובעת במסע למרוקו, מסרה בתצהירה מיום 17.6.14:

"2. לימור ואני, השתתפנו בשנת 2005 במסע מלכת המדבר במרוקו....

3. לימור ואני היינו חברות באותו צוות לכל אורך המסע...

4. בתחילת המסע, ארע תקר באחד הרכבים. לימור ואני ומשתתפות נוספות, ניגשנו לנסות לסייע בהחלפת הגלגל וחילוץ הרכב.

5. לימור נכנסה מתחת לרכב להתקין את הג'ק, המגבה.

6. הג'ק הורם, והרכב התרומם, בזמן שלימור היתה מתחת לרכב. איני זוכרת מי הרים את הג'ק.

7. מסביב לרכב התאספו אנשים רבים נוספים.

8. הג'ק נפל, והרכב נפל על לימור.

9. כשלימור יצאה מתחת לרכב היה לה פצע על סנטרה והיא התלוננה על כאבים בצוואר".

עדויות אלה לא נסתרו גם לאחר חקירתן בביהמ"ש.

הנתבעות לא הביאו עדויות סותרות למעט עדותה של הנתבעת 2 שציינה בסע' 5 לתצהירה מיום 2.11.17 כי אינה זוכרת את המקרה גרסה שחזרה עליה גם בחקירתה הנגדית.

הנתבעות לא הציגו כל גרסה נוספת של מי ממארגני הטיול או משתתפיו.

מצהיר מטעם הנתבעת 1 מר מנחם עבדי לא מסר עדות ולאחר סיום עדותה של הנתבעת 2, ב"כ הנתבעות 1-2 הכריז "אלו עדיי".

לפיכך אני מקבל את גרסתה של התובעת לקרות האירוע, גרסה שלא נסתרה ולא הופרכה.

האחריות

כפי שצוין לעיל, מטעם הנתבעות 1-2 לא הוגשו ראיות בשאלת האחריות (תצהיר הנתבעת 2 אינו מתייחס לתאונה הראשונה – טוענת שאינה זוכרת את המקרה, ותצהיר מנחם עבדי הוצא מהתיק שכן הוא לא הגיע לתת עדות) - ולכן אנו נותרים עם ראיות התובעת בלבד.

התובעת צירפה כנספח א' לתצהירה דף מידע כללי, של הנתבעת 1 לגבי מסע מלכת המדבר במרוקו 2005.

האזכור היחיד של כלי התחבורה ביבשתי, מנוסח כדלקמן:

"תחבורה

הג'יפים בהם תנהגו הם מסוג מיצובישי פג'רו או דומה לו ברמתו. הג'יפים משמשים עבורנו אמצעי להגיע למקומות מיוחדים אליהן לא ניתן להגיע ברכב רגיל, אנא שמרו של הרכבים".

מעבר למסמך זה לא הוצגו בפני מסמכים אחרים כלשהם ע"י מי מהצדדים לגבי ההסברים ו/או ההדרכות שקיבלו משתתפות המסע לרבות התובעת לגבי האתגרים העומדים בפניהן במסע ובמיוחד הצורך לטפל בכלי רכב (ג'יפ) שנקלע לתקלה לרבות תקר ולא הובאו עדים כלשהם על מנת להבהיר סוגיה זו.

בסע' 4, 5, 7, 8, 10 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת, התובעת מפרטת כי הנתבעת 1 לא ערכה מבחני מיון למשתתפות או טרחה לבדוק האם קיימת הכשרה כלשהי, כישורים או ניסיון לרבות כישורי נהיגה ברכבי שטח, תיקון וחילוץ בשטח חולי בעייתי, הנתבעת 1 לא ערכה סדנת הכשרה או הכנה כלשהי, לא מסרה הוראות בטיחות מינימליות, לא הכשירה את המשתתפות בתיקון וחילוץ רכבים בשטח ולא סיפקה רכבים תקינים, אלא רכבים ישנים ולא תקינים.

טענה זו לא נסתרה ע"י הנתבעת 1 ולא הוצגו כלל ראיות מטעמה של הנתבעת 1 כי ההפך הוא הנכון וגם העדה מטעם התובעת, הגב' נעמי פיירברגר, לא נחקרה על כך.

כך שאנו נותרים עם גרסתה של התובעת.

הגב' פיירברגר מסרה בחקירתה:

"המסלול הוא מסלול שקורות תאונות כמוה חלפת גלגל (כך במקור) וכו' צוות הבנות נלחם להחליף כי זה חלק מהניקוד שמקבלות לזכות במסע זאת אומרת שהיה לנו אינטרס לעזור בכל דבר שאפשרי, היה עוד חילוץ בחולות שעזרנו....

הצוות של המכונאים הוא גיבוי לדברים שאנו לא מסוגלים לעשות, אם הייתי צריכה להחליף רדיאטור לא הייתי מסוגלת לעשות את זה. מכונאות רכב איני יודעת".

מגרסה זו של הגב' פיירברגר וגם מגרסת התובעת (עמ' 84 לפרוטוקול) עולה כי היה במקום צוות טכני שתפקידו היה לטפל בתקלות מסובכות יותר מאשר אלה שהמשתתפות במסע יכולות היו להתמודד עמן.

התובעת פנתה לתקן תקלת תקר בגלגל בג'יפ באמצעות החלפת הגלגל.

החלפת גלגל תקור ברכב הינו מעשה סביר שנעשה ביומיום ע"י נהגים. אך במקרה שבפנינו נדרשה התובעת לפעולה החורגת מהסביר.

התובעת התכופפה אל מתחת לגי'פ על מנת להתקין ג'ק נוסף על אבן כאשר הג'יפ מורם בחלקו ע"י ג'ק נוסף.

המעשה של כניסה אל מתחת לגיפ כשהוא מורם בחלקו על גבי ג'ק בשטח הינו מעשה חריג ומסוכן מאין כמוהו.

אני סבור כי על נציגי הנתבעת 1 שנכחו במקום היה למנוע מהתובעת להתכופף אל מתחת לגי'פ, דבר אשר סיכן אותה מאד והיה גם על הצוות הטכני לסייע ולמנוע מהתובעת לעשות כן.

כאשר הנתבעת 1 "הזמינה" את התובעת להשתתף במסע מלכת המדבר קמה לה חובת הזהירות לשמור על בריאותה של התובעת. הנתבעת 1 כשלה בעניין זה.

התובעת לא קיבלה הדרכה מתאימה ונציגי הנתבעת 1 אפשרו לה להכניס את עצמה למצב של סיכון קיצוני.

אמנם התובעת, כאדם בוגר, בעל רישיון נהיגה, יכולה היתה להבין כי כאשר היא מתכופפת אל מתחת לג'יפ היא מסתכנת, דבר המהווה אולי הסתכנות מרצון, אך אין בכך כדי לפטור את הנתבעת 1 מאחריותה ומחובותיה.

סע' 5(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובע כדלקמן:

"בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או שיש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו" (ההדגשות שלי – א.ב.).

בית המשפט העליון דן בשאלת ההסתכנות מרצון בע"א 3388/12 ע"א 3092/12 בפני הרכב השופטים המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור, השופט א' רובינשטיין והשופט י' דנציגר.

כב' השופטת נאור דחתה את הגנת ההסתכנות מרצון וקבעה כי "תנאי להגנה של הסתכנות מרצון הוא, כי הניזוק 'חשף עצמו' לסיכון. 'חשיפה' זו אין עניינה אך ידיעה על דבר התרחשות הנזק ... אלא עניינה חשיפה לתוצאותיו המשפטיות של הנזק... [ה]אם הסכים [הניזוק] שאם יאונה לו נזק יפול ההפסד עליו ולא על התובע".

כב' השופט רובינשטיין קבע:

"ופירש השופט (כתארו אז) חיים כהן בעניין צדקי (עמ' 163), כי "הרוצה לחסות בצל סעיף 56 (כיום 5 כאמור א"ר) עליו להוכיח לא רק שהתובע ידע את הסיכון והעריכו נכונה; עליו להראות, כי התובע, נתקל בסיכון הנדון בנסיבות שיש בהן כדי להצביע על כך שהוא קיבל על עצמו את הסיכון הזה מרצונו, בהכרה חיובית וברורה של הסכמה, בידיעת זכותו להישמר מפניה, ובבחירה חופשית להסתכן בכל זאת לא מפאת לחץ או כפיה מצד הנתבע אלא מטעמיו שלו עצמו".

כב' השופט י' דנציגר:

"כאמור, התשובה לשאלה מתי עשוי המשתתף בפעילות ספורט אתגרית ומסוכנת להיחשב כמי שהסתכן מרצון תלויה בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות, וראוי לפתח את הדין בסוגיה זו ממקרה למקרה, עקב בצד אגודל. סבורני כי בשלב זה די בקביעה כי יש לבחון בהקשר זה, בין היתר, את מידת הסיכון הטמון בפעילות האתגרית הקונקרטית, את יכולתו את מארגן הפעילות לנקוט באמצעי זהירות ובטיחות ראויים שמקטינים את הסיכון שטמון בפעילות, ואת הערך החברתי שאנו מייחסים לפעילות זו. ומעל לכל, ראוי לשים דגש על חובות הגילוי והיידוע של מארגן הפעילות כלפי המשתתפים בפעילות בדבר הסיכונים הטמונים בה ובדבר אמצעי הבטיחות והזהירות הננקטים על ידו. אין להוציא מכלל אפשרות שייתכנו פעילויות ספורט אתגריות, אשר טמון בהן סיכון גבוה ושאמצעי הבטיחות הסבירים בהם נוקט מארגן הפעילות אינם יכולים להקטינו די הצורך, ובכל זאת יהיו כאלה שירצו ליטול בהם חלק. ככל שההשתתפות בפעילויות כאלה נעשית לאחר שהמשתתפים קיבלו את כל המידע הנדרש ממארגן הפעילות, לרבות הסיכונים מחד ואמצעי הזהירות, על כל מגבלותיהם, מאידך, ייתכן שראוי יהיה לראות במשתתף כמי שהסתכן מרצון".

כאשר התובעת התכופפה אל מתחת לג'יפ היא אכן חשפה עצמה מרצון לסיכון, הרי כניסתה של מתחת לגי'פ היתה מרצונה החופשי, אך איני סבור כי התובעת יכולה היתה להעריך ולדעת כי קיים חשש שהגי'פ יפול עליה ויגרום לה לנזק.

לתובעת אין כל הכשרה טכנית ו/או של מכונאות רכב וכן לא הוכח בפני כי היא עברה הכשרה כלשהי בטיפול בתקלות רכב ולרבות ברכב שטח כשהוא בשטח ובמקום כזה. התובעת אינה יכולה להיחשב כאדם בעל רקע טכני סביר אשר יכול היה להעריך את הסיכון במעשיה. טענה זו לא נטענה ולא הוכחה.

התובעת לא קיבלה מהנתבעת 1 את כל המידע הנדרש לרבות הסיכונים ואמצעי הזהירות הנדרשים בטרם התכופפה אל מתחת לג'יפ.

אשר על כן אני קובע כי הנתבעת 1 אינה יכולה "ליהנות" מהגנת ההסתכנות מרצון.

כפי שצוין, אני סבור כי הנתבעת 1 התרשלה כלפי התובעת ועל כן היא אחראית לנזקיה בגין התאונה הראשונה.

הטיפול בתובעת לאחר התאונה הראשונה

התובעת טוענת כי לאחר התאונה הראשונה טופלה ע"י הנתבעת 2 ברשלנות. התובעת טוענת כי הנתבעת 2 לא ערכה לה כל בדיקה כדי להבין את חומרת מצבה, הסתפקה בחבישת צווארה בצווארון רך, ללא כל טיפול אחר וללא שהזהירה אותה כי המשך ההשתתפות בטיול עלול להחמיר את מצבה (סע' 32 לתצהיר עדות ראשית של התובעת). כמו כן הנתבעת 2 וצוות הנתבעת 1 לא הנחו את התובעת לפנות לטיפול רפואי לאחר החזרה לישראל.

הגב' נעמי פיירברגר תומכת בגרסת התובעת כי הנתבעת 2 טיפלה בתובעת במתן צווארון.

הנתבעת 2 בתצהירה, מצינת כי אינה זוכרת את המקרה ולו התובעת היתה פונה אליה ומתלוננת היתה מפנה אותה באותו הרגע לטיפול רפואי מתאים.

בעדויותיהן בביהמ"ש, חזרו למעשה התובעת והנתבעת 2 על גרסתן. הגב' פיירברגר לא נחקרה בנושא זה.

מאחר שמדובר על טענה שברפואה, על מנת להוכיח את רשלנותה של הנתבעת 2 באופן בו טיפלה בתובעת, יש להזדקק לחוו"ד רפואית.

בתיק זה הוגשו חוו"ד, וכן מונה מומחה ביהמ"ש פרופ' סודרי.

פרופ' סודרי בחוות דעתו אינו מתייחס כלל לרשלנות כזו מצידה של הנתבעת 2 אלא מציין כי התובעת פנתה לרופא רק 11 ימים לאחר התאונה ופניה נוספת רק כחודשיים לאחריה.

פרופ' סודרי לא נחקר.

בנסיבות אלה, לא הוכח כי הנתבעת 2 התרשלה כלפי התובעת ואני דוחה טענות התובעת כלפיה.

התאונה השניה

התובעת נחבלה בתאונה ביום 6.11.08 בשעה 15.00 עת נהגה ברכבה.

הנתבעת אינה מכחישה את קרות התאונה ו/או את הכיסוי הביטוחי אלא מכחישה כי נגרם לתובעת נזק גוף.

לאחר שקבעתי אחריות הנתבעת 1 לתאונה הראשונה ואין הכחשה לאחריות של הנתבעת 4 לתאונה השניה – כל שנותר הוא לדון בשאלת הנזק.

הנזק

מומחה ביהמ"ש, פרופ' סודרי, בדק את התובעת וקבע את נכותה:

בע"ש מותני – אין נכות.

בע"ש צווארי – נכות בשיעור 10%. מחצית מכך – 5% - על רקע קודם כך שבגין שתי התאונות נשוא תביעה זו לתובעת נכות לצמיתות בשיעור של 5% בחלוקה: 1% בגין התאונה הראשונה, 2% החמרה במהלך המשך המסע, ו- 2% בגין התאונה השניה.

כאב וסבל

בגין התאונה הראשונה והמסע מדובר ב- 3% נכות, לפי פקודת הנזיקין, ואני פוסק לתובעת פיצוי בסך של 10,000 ₪.

בגין התאונה השניה מדובר ב- 2% נכות, לפי חוק הפלת"ד, ואני פוסק לתובעת 3,500 ₪ (בהתאם להצעת הנתבעת 4).

סה"כ – 13,500 ₪

הפסדי עבר

שכר: הפסדים אלה לא הוכחו והתובעת טוענת כי עבדה כעצמאית. כמו כן בסיכומיה התובעת לא פירטה הפסדים אלה.

מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בסך של 15,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעה: מצאתי לפסוק פיצוי גלובאלי של 4,000 ₪.

עזרת צד ג': בגין הנכות הנמוכה וכן לא הוצגו ראיות – לא מצאתי לפסוק פיצוי.

הפסדי עתיד

שכר: לא הוכח. מצאתי לפסוק סכום גלובאלי בסך של 25,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעה: מצאתי לפסוק סכום גלובאלי של 5,000 ₪.

עזרת צד ג': מצאתי לפסוק סכום גלובאלי של 3,000 ₪.

סה"כ הנזק הינו:

כאב וסבל לנתבעת 1 - 12,000 ₪.

כאב וסבל לנתבעת 2 - 3,500 ₪.

יתרת הנזק - 52,000 ₪ (בחלוקה לפי שיעורי הנכות לכל אחת מהנתבעות)

סוף דבר

התביעה כנגד הנתבעות 1 ו- 4 מתקבלת.

התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית – ללא צו להוצאות.

הנתבעת 1 תשלם לתובעת פיצוי בסך של 43,200 ₪.

הנתבעת 4 תשלם לתובעת פיצוי בסך של 24,300 ₪.

לסכומים הנ"ל יש לצרף החזר אגרה כפי ששולמה (כל אחת מהנתבעות 1 ו- 4 תישא במחצית).

מאחר שבסופו של יום, התובעת לא היתה מיוצגת ע"י עו"ד, לא מצאתי לפסוק לה שכ"ט.

הסכומים שלעיל ישולמו בתוך 30 יום.

ניתן היום, י"ז סיוון תשע"ח, 31 מאי 2018, בהעדר הצדדים.