1. הצדדים ופתח דבר

התובעים בת"א 6689-10-09 (להלן – בצון) הם הבעלים של חנות ברח' אורלוב 84 בפתח תקווה (להלן – החנות).

הנתבעת 1 בת"א 6689-10-09 והתובעת בת"א 14203-12-09 (להלן – גב' ברבנוב) שכרה את החנות מבצון לתקופה שמיום 5.11.06 ועד ליום 4.1.10. הנתבעים 2 ו-3 בת"א 6689-10-09 (להלן - מר גביך וגב' בסין, בהתאמה) היו ערבים להתחייבויותיה של גב' ברבנוב כלפי בצון בהתאם להסכם השכירות שנכרת ביניהם.

הנתבעת בת"א 14203-12-09 (להלן – שומרה) היא חברת הביטוח אצלה ביטחה גב' ברבנוב את החנות.

ביום 23.6.09 ארעו שני אירועי הצתה בחנות.

התביעות, שמונחות בפני עתה, עוסקות בתביעת בצון לתשלום פיצויים בגין אי פינוי החנות במועד, אי תשלום דמי השכירות וכן בעניין תשלום בגין נזקי ההצתות, ובתביעת גב' ברבנוב לתשלום פיצויים בגין נזקי ההצתות.

2. טענות בצון

גב' ברבנוב הפרה באופן יסודי את הסכם השכירות, הן באי תשלום דמי השכירות והן באי תשלום נזקי ההצתות. אמנם גב' ברבנוב ביצעה שיפוץ בחנות, אלא שבמהלכו לא תוקנו כל הנזקים.

לפיכך עותרים בצון לפיצוי בגין נזקיהם - בסך כולל של 90,599 ₪ - כדלקמן:

• בגין יתרת דמי השכירות שטרם שולמו - סך של 6,000 ₪;
• סך של 25$ בגין כל יום איחור בתשלום דמי השכירות ובסך כולל של 61,749 ₪;
• בגין אי פינוי החנות במועד, עותרים בצון לקבל את הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם השכירות, בסך 50$ בגין כל יום איחור בפינוי ובסך כולל של 15,600 ₪;
• סך של 7,250 ₪ בגין הנזקים שנותרו בחנות.

3. טענות הנתבעים בת"א 6689-10-09 וטענות גב' ברבנוב בת"א 14203-12-09

בחנות פרצו שתי הצתות אשר נגרמו כתוצאה מהצתה בזדון. אין הנתבעים אחראים לפרוץ האש בחנות. ממילא אין הם חייבים לשאת בנזקי ההצתות.

גב' ברבנוב עמדה בחיוב החוזי וביטחה את החנות אצל שומרה.

גב' ברבנוב פעלה להקטין את הנזקים, שיפצה את החנות באופן מקצועי והשיבה את החזקה בחנות לבצון בטרם תמה תקופת השכירות. בהתאם להוראות הסכם השכירות קיימת לגב' ברבנוב זכות קדימה לתקן את הליקויים בחנות ולהשיב לבצון את החנות כפי שנמסרה לה.

גב' ברבנוב טוענת, כי היה לה ספק בדבר חובתה להמשיך ולשלם דמי שכירות לאחר הצתת החנות. למען הזהירות, היא פנתה לבצון וביקשה מהם ארכה לתשלום דמי השכירות. בסופו של דבר שילמה גב' ברבנוב סך של 8,000 ₪ בגין דמי השכירות. יתרת הסכום, בסך 6,000 ₪, נותרה שנויה במחלוקת בין הצדדים. גב' ברבנוב טוענת, כי היא זכאית היתה לקזז סכום זה אל מול השקעותיה בשיפוץ החנות על חשבונה ונשיאתה בתשלומים בהם היו צריכים לשאת בצון.

מר גביך וגב' בסין (להלן – הערבים) טוענים, כי ערבותם להתחייבויות גב' ברבנוב בהסכם השכירות היתה תקפה לשנה אחת בלבד – תקופת השכירות הראשונה. אין הם ערבים לתקופות הנוספות בהן חודש הסכם השכירות.

גב' ברבנוב ביטחה את החנות, אצל שומרה, בפוליסת ביטוח לבית עסק. הפוליסה הוארכה מעת לעת בהתאם להארכת הסכם השכירות. גב' ברבנוב פנתה לשומרה ובקשה לקבל פיצוי בגין הנזקים, שנגרמו לחנות מחמת ההצתות וכן פיצוי בגין מלאי הסחורה, שנגנב מהחנות. שומרה דחתה את הבקשה משיקולים שונים, שיפורטו להלן.

גב' ברבנוב עותרת לחייב את שומרה בפיצוי נזקיהּ, כדלקמן:

• בגין מלאי הסחורה שנגנב מהחנות – סך של 85,000 ₪;
• בגין נזקים לציוד שנהרס מחמת ההצתות – סך של 15,000 ₪;
• בגין תיקון נזקי האש בחנות – סך של 76,599 ₪.

4. טענות שומרה

הנזק שנגרם בעטיו של אירוע ההצתה הראשון, בחזית החנות, היה נמוך מסכום ההשתתפות העצמית, הנקוב בפוליסה.

מקרה ההצתה השני - בחלקה האחורי של החנות - גרם נזק למבנה, למלאי ולריהוט. טענת גב' ברבנוב, ולפיה נגנבה סחורה מהחנות – מוכחשת. מחמת הפרת תנאי הפוליסה, בגין אי הפעלת מערכת האזעקה לגילוי פריצה וגניבה לאחר מקרה ההצתה הראשון – גב' ברבנוב איננה זכאית לפיצוי בגין הנזק (סעיף ג לכתב ההגנה מטעם שומרה).

טענות גב' ברבנוב ביחס להשתלשלות האירועים בערב בו אירעו אירועי ההצתה, לרבות הטענות בדבר הפעלת מערכת לגילוי אש ועשן ולהפעלת מערכות האזעקה – מוכחשות על ידי שומרה.

5. דיון והכרעה

5.1 ת"א 6689-10-09

5.1.1 יתרת דמי השכירות שטרם שולמו

כאמור לעיל, בצון עותרים לחייב את גב' ברבנוב בתשלום סך של 6,000 ₪ בגין דמי השכירות, שטרם שולמו על ידה. גב' ברבנוב איננה מכחישה, כי נותרה חייבת לבצון סך של 6,000 ₪ בגין דמי השכירות. אולם גב' ברבנוב טוענת, שהיא זכאית לקזז סכום זה אל מול תשלומים שנשאה בהם במקום בצון ואל מול הוצאות שהוציאה לשיפוץ החנות (ראה סעיף 34.3 לתצהיר עדותה של גב' ברבנוב). גב' ברבנוב טוענת, ששילמה סך של 1,800 ₪ בגין מחצית מעלות מערכת האזעקה; 500 ₪ בגין "בלונים של כיבוי אש", שנותרו בחנות וסך נוסף של 2,786 ₪ בגין תיקון מערכת החשמל בחנות. מתוך כל הסכומים הנ"ל הציגה גב' ברבנוב קבלות רק בגין תיקון מערכת החשמל, בסך של 2,786.5 ₪ בלבד (ראה נספח יב לתצהיר עדותה של גב' ברבנוב).

מקובלת עלי טענתה של גב' ברבנוב לקיזוז הסכומים, ששילמה בגין תיקון מערכת החשמל בחנות. גב' ברבנוב צרפה כנספח יב2 לתצהיר עדותה מסמך מטעמו של מר מרדכי חאקשור – קבלן לביצוע עבודות חשמל, שבו נכתב:

"מערכת החשמל במקום רקובה וישנה ... צריכים לשפץ את כל מערכת החשמל במקום לא בגלל שריפה אלא בגלל ליקויים הרבים שיש במקום בעיקר בגלל בלאי המערכת".

הטענות, שעולות מהאמור במכתבו של הקבלן חאקשור, כלל לא הוכחשו על ידי בצון. לא נטען דבר ע"י בצון, גם לא בכתב סיכום טענותיהם, כנגד דבריו של מר חאקשור, וכנגד הקיזוז, שאותו מבקשים לעשות מכח דבריו אלו. ממילא יש לקבל טענת הקיזוז ביחס לרכיב עבודות החשמל, ולקבוע, כי גב' ברבנוב רשאית לקזז מהחוב בגין דמי השכירות סך של 2,786 ₪, בגין התשלום ששילמה עבור ביצוע עבודות החשמל.

יתר התשלומים הנטענים על ידי גב' ברבנוב כחלק מטענת הקיזוז לא הוכחו ולא הובאה על ידי גב' ברבנוב שום אסמכתא לטענות אלו. ממילא דין טענת הקיזוז בנוגע אליהם להידחות.

סיכומם של דברים, גב' ברבנוב תשלם לבצון, בגין דמי השכירות, שטרם שולמו על ידה, סך של 3,214 ₪.

5.1.2 פיצוי מוסכם לפי הסכם השכירות

בצון עותרים לחייב את גב' ברבנוב בסך של 25$ בגין כל יום איחור בתשלום דמי השכירות, החל מיום אי כיבוד השיקים ועד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן, ובסך כולל של 61,749 ₪. כמו כן, עותרים בצון לחייב את גב' ברבנוב בסך 50$ בגין כל יום איחור בפינוי החנות, החל מיום 12.10.09 ועד ליום פינוי החנות בפועל – 30.12.09 ובסך כולל של 15,600 ₪ נוספים.

בסעיף 11 להסכם השכירות (נספח ב לתצהיר עדותו של מר בצון) נקבע:

"(א) דמי שכירות שלא ישולמו במועד כולם או חלקם בהתאם לסעיף 10(ב) לעיל ישלם המשכיר פיצוי של 25$ יציג ארה"ב בגין כל יום של איחור וזאת עד לתשלום המלא של דמי השכירות כמפורט לעיל.

(ב) היה והשוכר לא יפנה את המושכר בתום תקופת השכירות הרי בנוסף לכל סעד המוקנה למשכיר עפ"י חוזה זה ועפ"י הדין, ישלם השוכר למשכיר השווה בשקלים (כך במקור – נ"ש) ל-50 דולר של ארה"ב לכל יום פיגור בהחזרת החזקה במושכר בהתאם להוראות חוזה זה.

(ג) מוסכם בין הצדדים כי הסכום האמור בס"ק (ב) לעיל הינו דמי שימוש מוסכמים ואין בכך כדי לגרוע מכל סעד אחר ו/או פיצוי אחר המגיע למשכיר לפי הסכם זה ו/או עפ"י דין".

מן האמור בסעיף 11 להסכם השכירות עולה בברור, כי הצדדים הסכימו על הפיצוי המוסכם ביחס לאיחור בתשלום דמי השכירות וביחס לאיחור בפינוי החנות – באופן מפורש - וקבעו כי הפיצוי יהיה בנוסף לכל סעד אחר.

ואולם, בהתאם לסמכות המוקנית לבית המשפט, כאמור בהוראות סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן – חוק החוזים-תרופות), נראה שיש מקום להתערב בגובה הפיצוי המוסכם. כך נקבע בסייפא של סעיף 15(א) לחוק החוזים-תרופות:

"אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

סמכות הפחתת הפיצוי המוסכם היא סמכות הנתונה לבית המשפט והוא ישתמש בה – בצמצום - רק כאשר מצא שהפיצויים נקבעו ללא יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לנזק הצפוי. בעניין סמכותו של בית המשפט ראה האמור ברע"א 6719/13, תל אור ניהול ונכסים בע"מ נ' משחקי כדורת בע"מ, ניתן ביום 6.3.14:

"אין חולק כי על-פי סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, רשאי בית המשפט להפחית את שיעור הפיצוי המוסכם".

כמו כן ראה האמור בע"א 4481/90, אהרן נ' ג. פרץ מ. בן גיאת חברה להנדסה ובנין בע"מ, פד"י מז(3) 427, 433:

"זכותו של נפגע לקבל את מלוא שיעור הפיצויים שנקבע בחוזה אינה זכות מוחלטת; וכלשון סעיף 15(א) סיפא לחוק התרופות, עשוי נפגע שלא לזכות באכיפתה של הוראת הפיצוי בחוזה, אם נמצא לו לבית המשפט 'שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה'. בחינתה של הוראת הפיצוי המוסכם נעשית, אמנם, לאחר הפרת החוזה, אך תוכנה אמור להיבחן לפי מצב הדברים שהיה בעת כריתת החוזה. ובמקום שבית המשפט מגיע לכלל מסקנה כי הוראת הפיצוי המוסכם נקבעה ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לחזותו מראש, או אז עובר בית המשפט לדון בשאלה השלישית, לאמור, בנושא הפחתת הפיצוי לגופו.

נטיית בתי המשפט היא לכבד את רצון הצדדים, וממילא מפרשים הם בצמצום את סמכותם לקבוע תניית פיצויים כבלתי סבירה. כך, למשל, מדגישים בתי המשפט את קביעת המחוקק, כי ניתן להפחית שיעור פיצויים שנקבע רק אם אותם פיצויים נקבעו 'ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש' - דגש על היעדר כל יחס סביר. ובלשונה של השופטת בן-פורת בע"א 300/77 ד' רוזנר ואח' נ' בנייני ט.ל.מ. חברה לבנין ופתוח בע"מ, בעמ' 686:

'הפחתת הפיצוי המוסכם מותרת רק במקרה חריג, בו מצא בית המשפט העדר כל יחס סביר בין אותו פיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש. המילה כל שהודגשה על-ידי היא הנותנת שהתערבותו של בית המשפט בפיצוי המוסכם היא מצומצמת ונדירה. כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתקפו' ".

יתכן בהחלט שהפיצוי האמור בסעיף 11(א) להסכם השכירות בסך 25$ לכל יום של איחור בתשלום דמי השכירות איננו סביר בנסיבות העניין, ואינו משקף את הנזק, שצפו הצדדים בעת כריתת ההסכם כתוצאה מהפרה של הסכם השכירות בגין איחור בתשלום דמי השכירות. הדברים עולים במיוחד לנוכח סכום דמי השכירות החודשיים, שנקבעו בהסכם, 450 $. קנס יומי בשיעור 25$ הוא למעשה ריבית יומית מצטברת בשיעור של יותר מ-5.5% ליום.

יתכן ולו היו הנתבעים מעלים טענה כלשהי בעניין זה, היה מקום להתערב בשיעור של פיצוי מוסכם ומוגזם זה. דא עקא, הנתבעים בת"א 6689-10-09 לא העלו, לא בכתב ההגנה ולא בשלב מאוחר יותר, כל טענה בעניין זה, ועל כן אין אני יכול להתערב בעניין.

בענין זה נאמר בע"א 2161/11, דרור ואח' נ' פרץ ואח', ניתן ביום 5.2.13, בסעיף 8 לפסה"ד:

"כאמור, המערערים לא עתרו בכתב הגנתם כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 15(א) ויורה על הפחתת הפיצוי המוסכם, וככלל, על צד הטוען כי יש מקום להפחתת הפיצוי מוסכם להעלות הטענה במפורש בכתבי טענותיו (ראו ע"א 630/84 בוקובזה נ' רוזוליו, פ"ד לט(2) 584 (1985); ע"א 5559/91 ק.צ. מפעלי גז ואנרגיה [1982] בע"מ נ' מקסימה המרכז להפרדת אויר בע"מ, פ"ד מז(2) 642 (1992)). מכאן, שבמצב הדברים הרגיל, כאשר בית המשפט מוצא כי יש מקום לפסוק פיצוי מוסכם, הרי שבהעדר טענה להפחתת הפיצוי המוסכם, התוצאה היא בינארית – אם ההסכם הופר ייפסק מלוא הפיצוי המוסכם, ואם ההסכם לא הופר – לא ייפסק פיצוי מוסכם".

אין מחלוקת, כי עד להגשת התביעה נותרה גב' ברבנוב חייבת כספים לבצון בגין דמי שכירות, ואף עד היום, כאמור לעיל. יתירה מכך, על עצם סכום הקנס הנטען בגין הפיגור בתשלומים, והנזכר בסעיף 10.ב.2 לכתב התביעה המתוקן אין הנתבעים חולקים.

בנוגע לפיצוי הנתבע בגין איחור בפינוי, הטענה כלל לא מפורטת. אין מחלוקת, כי המושכר פונה כבר בחודש דצמבר 2009, בעוד שתקופת השכירות היתה אמורה להסתיים רק בינואר 2010. כלל לא נטען בכתב התביעה המתוקן, כי מיד עם האיחור בתשלום דמי השכירות, פנו בצון או מי מטעמם לגב' ברבנוב בדרישה לפינוי מיידי של החנות. במצב דברים זה אין בצון זכאים לפיצוי כלשהו הקשור למועד פינויה של החנות, ודין רכיב זה של התביעה להידחות.

לפיכך זכאים בצון רק לפיצוי הנתבע בסעיף 10.ב.2 לכתב התביעה המתוקן בסך
61,749 ₪.

5.1.3 הנזקים שנותרו בחנות, מחמת אירועי ההצתות, ולא שופצו

בצון עותרים לחייב את גב' ברבנוב, בעלות תיקון הנזקים, שנותרו בחנות בעטיה של השריפה. לתמיכה בטענותיהם, צרפו בצון בנספח י לתצהיר עדותם, חוות דעת של "שמכל – שמאות כללית לנזקי ביטוח", אשר העריכו את הנזקים שנותרו בחנות בסך של 7,250 ₪.

גב' ברבנוב דוחה את טענות בצון ומבקשת לסתור הן את חוות הדעת עצמה והן את האמור בה. גב' ברבנוב טוענת, שנספח י לתצהיר עדות בצון איננו חוות דעת מומחה אלא מכתב סתמי, שהאמור בו נטען בעלמא ללא כל אסמכתאות.

בעניין זה הצדק עם גב' ברבנוב. הוכחת גובה הנזק היא עניין שבמומחיות, ואותו ניתן להוכיח באמצעות חוות דעת של מומחה. חוות דעת שכזו, אשר ערוכה כדין, לא הוגשה על ידי בצון. נספח י לתצהיר עדות בצון איננו עונה על הדרישות הצורניות הקבועות בחוק בכל הנוגע לאופן עריכת חוות דעת. ממילא אין הוא מהווה חוות דעת, ואין באמור בו כדי להוכיח את גובה הנזק הנטען על ידי בצון.

לסיכומו של פרק זה, דין טענות בצון בכל הנוגע לזכאותם לפיצוי מגב' ברבנוב בגין נזקי השריפה, שנותרו בחנות להידחות.

5.1.4 חבות הערבים

בצון מבקשים לחייב הערבים, ביחד ולחוד עם גב' ברבנוב, בתשלומים הנתבעים על ידי בצון בכתב התביעה בת"א 6689-10-09. בצון מסתמכים בטענתם על כתב הערבות עליו חתמו הערבים (להלן – כתב הערבות). כתב הערבות הינו עמ' 8 להסכם השכירות. כתב הערבות צורף כנספח ט לתצהיר עדותו של בצון. גב' ברבנוב מאשרת, כי כתב הערבות שצורף כנספח ט לתצהיר עדות בצון, הוא כתב הערבות שנחתם ע"י הערבים (ראה סעיף 1.3 לתצהיר עדותה של גב' ברבנוב).

עיון בכתב הערבות מלמד, כי התחייבותם של הערבים לפי כתב הערבות תקפה הן לתקופת הסכם השכירות והן לכל הארכותיו. וזה נוסח כתב הערבות עצמו (נספח ט לתצהיר עדותו של בצון):

"אנו הח"מ: 1. איגור גביך ת.ז....

2. רוזה בסין ת.ז....

ערבים בזאת אישית, ביחד וכל אחד לחוד כלפי המשכיר לביצוע כל התחייבויות השכור עפ"י חוזה זה.

ערבותנו זו היא מוחלטת, אינה תלויה בכל תנאי ולצורך מימושה אנו מוותרים על פנייה מוקדמת לשוכר ואין אנו רשאים לבטלה או לשנותה על או לעורר נגד המשכיר טענה פורמלית כלשהי או אחרת בקשר לערבות או בקשר לתמורה.

ערבותנו זו תהא תקפה גם לגבי תקופת האופציה מבלי שיהיה צורך להודיע לנו תחילה על מימושה.

כן מאשרים אנו כי קראנו את החוזה כולו והבנו את תוכנו, גם אם לא נחתום כולנו מחייבת חתימתו את כל אחד מאיתנו באופן אישי.

חתימה חתימה"

גב' ברבנוב טוענת, כי הערבות פקעה עם סיומה של התקופה הראשונה להסכם השכירות, בטרם הוארך הסכם השכירות לתקופה נוספת. לטענת גב' ברבנוב, בין סיומה של תקופת השכירות הראשונה ועד לחידושו של הסכם השכירות חלפו חודש וחצי, שבמהלכם החזיקה גב' ברבנוב בחנות ללא הסכם תקף. בתקופה זו, ולאחר סיום תקופת השכירות המקורית, פקע תוקף ערבותם של הערבים. כשחודשה השכירות, שוב לא היתה הערבות בתוקף.

מר גביך טוען, כי ערבותו רק להבטחת התחייבויות גב' ברבנוב בהסכם השכירות. למשך הסכם השכירות הראשון, בטרם הוארך. לטענתו של מר גביך, היה צריך להודיע לו 90 ימים לפני הארכת הסכם השכירות. הודעה כאמור לא נשלחה לו ולכן ערבותו הסתיימה ביום 4.11.07 (ראה סעיף 8 לתצהיר עדותו של מר גביך). על טענה זו חוזרת גם גב' בסין (ראה סעיפים 4-6 לתצהיר עדותה של גב' בסין).

בכתב הערבות נאמר במפורש: "ערבותנו זו תהא תקפה גם לגבי תקופת האופציה מבלי שיהיה צורך להודיע לנו תחילה על מימושה". המדובר בערבות להתחייבויות החייבת העיקרית, גב' ברבנוב, לרבות התחייבויותיה בתקופת האופציה החוזית. אמנם הארכת תקופת השכירות לא נעשתה בהתאם לכל הנהלים הפרוצדוראליים, שנקבעו לשם כך בסעיף 17 להסכם השכירות. יחד עם זאת, המדובר בפועל במימוש של האופציה. גב' ברבנוב המשיכה לשבת כל העת בחנות, ולא פונתה ממנה. אין מחלוקת, כי הערבים ידעו על כך. על ידיעת גב' בסין ביחס להמשך השכירות, ניתן ללמוד מעדותה של גב' בסין בפני (עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 16-18):

"החוזה חודש. היא נמצאה שם חודש וחצי בלי שום נייר. היא חותמת על חוזה חדש מדצמבר מתי שהוא. היא ממשיכה ומשלמת את השכירות שלה. מה הקשר שלי לזה שאין רציפות בחשבון? איזה בעל בית היה מחזיק אותה בחנות בלי שהיא משלמת?!".

גב' בסין מאשרת בדבריה אלו בפה מלא, כי גם מבחינתה הארכת השכירות וחידוש הסכם השכירות מהווים המשך ישיר לתקופת השכירות המקורית, ולמעשה מהווים מימוש בפועל של האופציה החוזית.

כאן יש להדגיש, כי גב' בסין היא אחותה של גב' ברבנוב, ומר גביך היה בתקופה הרלוונטית בעלה של גב' ברבנוב. שניהם ערבו להתחייבויות גב' ברבנוב גם בתקופת האופציה. הארכת תקופת השכירות וחידוש השכירות בתנאים זהים לחלוטין לתנאים המקוריים בהתאם לאמור בסעיף 17 להסכם השכירות, כאשר כל העת ממשיכה גב' ברבנוב להחזיק במושכר כשוכרת ברציפות, מהווים מימוש בפועל של האופציה, ומותירים את הערבים כמי שערבו להתחייבויות גב' ברבנוב גם בתקופה נוספת זו.

בנסיבות העניין, יש לקבל התביעה גם נגד הערבים בכל אותם רכיבים שהתקבלו נגד גב' ברבנוב, ולחייב את גב' ברבנוב והערבים, ביחד ולחוד, בכל אותם סכומים.

5.2 ת"א 14203-12-09

כנספח ב1 לתצהיר עדותה מצרפת גב' ברבנוב את הפוליסה בה ביטחה את החנות אצל שומרה. בעמוד הראשון לפוליסה – ובהדגשה – נכתב:

"מבוטח נכבד, שים לב להתנאות בפוליסה בדבר מיגון הרכוש המבוטח – כמפורט בדף רשימה זה.

התנאות אלו מהוות תנאים מוקדמים לחבות החברה".

בהמשך, בעמוד השני של הפוליסה, פורטו "הגנות בית העסק". וכך נכתב שם:

"מותנה בזה כי תנאי מוקדם לאחריות כלשהי מצד החברה הינו בקיום ההגנות המפורטות מטה שיהיו תקינות בכל עת, ופעילות כל אימת העסק אינו מאוייש.

1. דלת מתכת עם חלון משוריין וסורגים.

- דלת אחורית + חלון אחורי + כל החזית מסורגים.

2. מותקנים 2 מטפי כיבוי אש.

- מערכת כיבוי אש מחוברת למכבי אש ולמוקד.

3. מערכת אזעקה תקינה ופעילה מחוברת למוקד + חייגן.

...

מערכת האזעקה תימצא במצב פעיל בכל עת שבית העסק בלתי מאויש על ידי המבוטח או עובדיו וכן בשעות הפסקה, העדרות לאחר שעות העבודה ובימי שבתות, חגים וחופשות".

האם עמדה גב' ברבנוב בתנאים אלו, באופן שהיא זכאית לשיפוי מלא בגין נזקי השריפה בחנות? האם על גב' ברבנוב להוכיח קיומם של התנאים או שמא על המבטחת, שומרה, להוכיח קיומו של הפטור?

בעניין הנטל להוכיח קיומו של הפטור או אי קיומו קיימת מחלוקת הפוסקים, כפי שזו תוארה ברע"א 143/98, דיב נ' הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פד"י נג(1)450, 453:

"לפי גישה אחת, על המבטח להוכיח את יסודות השלילה. לפי גישה הפוכה, על המבוטח לשכנע כי אינו מעורב במקרה הביטוח. לפי גישת ביניים, הפתרון תלוי במהותם של יסודות הביטוח: בגניבה ושוד, הנטל ה'שלילי' על המבוטח, באש ובאבדן אחר של נכס, הנטל ה'חיובי' על המבטח".

הגישה המטילה על המבטח להוכיח את יסודות השלילה, היא גישתו של כב' הנשיא שמגר בע"א 1845/90, סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מז(5)661. שם אמר כב' הנשיא שמגר בעמ' 676:

"פוליסת הביטוח מעניקה ביטוח בגין אירוע מוגדר - שוד, פריצה, שריפה ודומיהם. אירוע מוגדר זה הוא הנדבך העובדתי הראשוני להטלת חבות על המבטח. נדבך שני הוא - העדר חריגים לפוליסה. חריגים אלו אף הם קבועים ומוגדרים בפוליסה. שני הנדבכים במצטבר מקימים חבות למבטח, או במילים אחרות מרכיבים את 'אירוע הביטוח'. בין שני הנדבכים האמורים אין כל יחס של תלות. לפיכך, אין לומר, שעל המבוטח להוכיח את התקיימות שני הנדבכים. די למבוטח אם יוכיח קיומו של הנדבך הראשון, הווה אומר - את התרחשות האירוע המוגדר. יוכיח זאת - קמה לכאורה חבותו של המבטח בפיצוי. נקטתי לשון 'לכאורה', שכן המבטח יכול להוכיח קיומו של החריג המוגדר או אחד החריגים, שאז - תשלל חבותו. ונדגיש, כשם שנטל השכנוע על המבוטח להראות קיומו של האירוע המוגדר, כך מוטל עול השכנוע על המבטח, להראות קיומו של החריג. אין זה משנה, לענין החריג, מה אופיו של האירוע המוגדר".

הגישה ההפוכה, שעל פיה על המבוטח לשכנע, כי אינו מעורב במקרה הביטוח, היא גישתו של כב' השופט גולדברג בע"א 391/89, וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פד"י מז(1)837 בעמ' 864-865, שם אמר:

"גישה זו מביאה אותי למסקנה כי אין מקום להבחנה בין סוגי הביטוח, שבכולם גלום, כאמור, אותו רעיון כי מעשה זדוני מצד המבוטח, אינו נכלל בגדר הארוע הביטוחי. לפיכך מסכים אני לדברי חברתי הנכבדה השופטת נתניהו, כי גניבה, שוד ופריצה, אינם מתיישבים עם מעשה שנעשה בידי בעל הנכס עצמו. לכן על המבוטח להוכיח לא רק את החיוב - שהאבדן הוא תוצאה של מעשה מכוון, אלא גם את השלילה - שהמעשה לא נעשה בידיו הוא או בהסכמתו. אולם לאותה מסקנה ניתן להגיע, לדעתי, על דרך פירוש המלים 'שריפה' או 'אש' המופיעות בפוליסות ביטוח מן הסוג שלפנינו".

גישת הביניים, ולפיה הפתרון לשאלת נטל ההוכחה תלוי במהותם של יסודות הביטוח, כאשר בגניבה או בשוד מוטל הנטל השלילי על המבוטח, בעוד שבאש או באובדן אחר של נכס מוטל הנטל החיובי על המבטח, היא גישתה של כב' השופטת נתניהו בע"א 391/89 הנ"ל בעמ' 852, שם אמרה לעניין נזקי אש:

"אף ב'מקרה בטוח' על פי פוליסת בטוח אש, בדומה לבטוח 'כל הסכונים', הגורם לסכון הוא סתמי. 'מקרה הבטוח' יכול להיות תוצאה של סבות רבות ומגוונות, אש יכולה לפרוץ בדרכים שונות. אש יכולה לפרוץ באופן טבעי, כתוצאה מתנאים סביבתיים. אש יכולה לפרוץ כתוצאה מרשלנות אדם. אש יכולה לפרוץ במזיד, בהצתה מכוונת. כמו בבטוח כל הסכונים, די לו לכן למבוטח (בהעדר הוראה אחרת בפוליסה, וכזו אין בעניננו), להוכיח שפרצה אש. הוא אינו חייב להוכיח איך ומדוע פרצה. לא עליו לכן הנטל לשלול שהאש נגרמה במתכוון על ידו או בקנוניה עמו, אלא על המבטח להוכיח, על פי מאזן ההסתברות, שכך נגרמה. אם בתום העדויות כפות המאזניים נשארו מעויינות והמקרה מתיישב במידה שווה עם שריפה מקרית כמו עם הצתה, כי אז יזכה המבוטח".

לדעתה זו של כב' השופטת נתניהו הצטרף גם כב' השופט אור בע"א 1845/90 הנ"ל בעמ' 686-687.

את הפסיקה בעניין זה סיכם כב' השופט משאלי בפסק דינו בע"א(ת"א)3323/99, סאפי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, לא פורסם, עמ' 5-6 לפסה"ד:

" 1) קרות 'מקרה הביטוח' הינו עילת התביעה של המבוטח ובהעדר הוראה בפוליסה לסתור, עליו רובץ נטל השכנוע בדבר קרות מקרה הביטוח, אך אם הראה לכאורה כי קרה 'מקרה הביטוח' תעבור חובת הבאת הראיות על המבטחת.

2) על המבטחת שאינה מוכנה לשלם את תגמולי הביטוח, להוכיח עפ"י מאזן ההסתברות כי הדליקה נגרמה במתכוון ע"י המבוטח או בידיעתו ובהסכמתו.

3) חובת השכנוע שהדליקה נגרמה בעטיו של המבוטח או בידיעתו ובהסכמתו אינה מוחלטת אלא די הוכחה על-פי מאזן ההסתברויות ודי אם יוכח שהאפשרות שלמבוטח חלק בהצתה מסתברת יותר מן האפשרות שההצתה נעשתה בלא קשר אליו. המבטחת אינה חייבת להוכיח זאת מעל לכל ספק סביר".

כיום ההלכה הרווחת היא, כי הנטל להוכיח קיומו של פטור המבטח מתשלום כספי הביטוח מחמת התקיימותה של החרגה לאחריות לפי הפוליסה מוטל על המבטחת. בעניין זה ראה האמור בע"א 78/04, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, ניתן ביום 5.10.06 (פסקה 13 לפסק הדין):

"לעניין ביטוח נקבע כי נטל השכנוע להראות כי המקרה שאירע נכנס לתנאי השיפוי שבפוליסה מוטל על התובע-המבוטח, ואילו הנטל להראות כי התקיים אחד מהחריגים לחבות המשחרר את חברת הביטוח מאחריות מוטל על הנתבע-המבטח, במקרה בו עמד המבוטח בנטל המוטל עליו".

כמו כן ראה גם האמור בע"א 497/85, אשל נ' ריט, פד"י מב(1) 89, 94 (1988).

לפיכך - בעניינינו, הנטל להוכיח, כי מערכת האזעקה שהיתה מותקנת בחנות לא פעלה עובר לאירוע ההצתה השני, באופן הפוטר את שומרה משיפויה של גב' ברבנוב בהתאם לפוליסה, מוטל על שומרה.

נראה, כי שומרה עמדה בנטל זה והוכיחה, כי מערכות הגילוי והאזעקה בחנות לא פעלו. כנספח 4 לתצהיר עדותה של גב' שולה בושמי – עדה מטעמה של שומרה (להלן – גב' בושמי) צורפה חוות דעת של חברת א. מערכות בטחון ותקשורת מיום 21.7.09, אשר בחנה את מערכות האזעקה וכיבוי האש, שהיו מותקנות בחנות. בהמשך הוגשה שוב אותה חוות דעת, כשהיא ערוכה וחתומה כדין על ידי המומחה, מר יהושע (שוקי) חביב (להלן – המומחה חביב). בחוות דעת זו נכתב (עמ' 5 לחוות הדעת):

"6.2 הארוע חל בשני שלבים:

6.2.1 שלב ראשון – בשעה 01:53 נוצר גילוי במערכת האזעקה לגילוי פריצה וקריאה התקבלה מחייגן המנויים. מה שמעיד על כי מערכת האזעקה לגילוי פריצה היתה דרוכה (KEY ON) בשלב זה. לגבי מערכת האזעקה לגילוי אש/עשן זו היתה אמורה לזהות עשן. כתוצאה מכך, לגרום להפעלת צופרים וחייגן המנויים. לדברי המבוטח מערכת זו לא צפרה עם הגעתו למקום וכ"כ בדו"ח 'בזק' לא נרשם כל חיוג מחייגן המנויים של מערכת זו. הסיבה לכך, נעוצה להערכתי, בהיותה של מערכת האזעקה הנ"ל במצב 'השתקה' המונע פעולתם של הצופרים והחייגן.

6.2.2. שלב שני – אשר בוצע מעורף המבנה, בסביבות השעה 04:00 (ראה סעיף 5.2). במועד זה, לא התקבלו קריאות מ-2 המערכות על אף שנטען לפריצת הדלת העורפית המוגנת במתג מגנטי לגילוי פתיחה. לפיכך, המסקנה המתבקשת כי, מערכת האזעקה לגילוי פריצה לא היתה דרוכה בשלב זה של האירוע.

לגבי מערכת גילוי אש/עשן במערכת נוצר גילוי אולם, הצופרים והחייגן לא פעלו להערכתי, בשל היות המערכת במצב 'השתק' ".

בעדותו בפני של המומחה חביב הוא אישר, כי לא יתכן שמערכת ההתראה נוטרלה ע"י המצית. וכך נאמר שם (עמ' 46 לפרוטוקול, שורה 24):

"אין אפשרות שהמערכת נוטרלה על ידי המצית".

בסעיף 10.1 לתצהיר עדותה של גב' ברבנוב נאמר:

"בשעה 4:20-4:30, התקשרו אלי ואמרו לי להגיד לאיגור (מר גביך – נ"ש) שייקח את המנעול ויבוא לחנות. לא הבנתי את השיחה וכבר הטלפון נותק".

בעדותה בפני אמרה גב' ברבנוב (עמ' 39 לפרוטוקול, שורות 14-19):

"ת. ... פתאום בשעה 4 או יותר, מישהו התקשר ואמר להביא מנעול לחנות. לא הבנתי מה קורה.

ש. אחר כך הלכת?

ת. בבוקר הלכתי.

ש. האם זה נכון שאיגור מפעיל את מערכת האזעקה את מקבלת צלצול לטלפון?

ת. פעם ראשונה כן, פעם שניה לא היה צלצול".

גב' ברבנוב מאשרת, איפוא, בעדותה בפני ובדברים האמורים בתצהיר עדותה, כי מערכת ההתראה מפני פריצות וכן מערכת האתראה מפני דליקות לא פעלו בארוע השני באותו לילה.

עדותה של גב' ברבנוב עצמה תומכת, איפוא, בטענות שומרה, ולפיהן לא נדרכו מערכות ההתראה מפני פריצה ומפני דליקות באותו לילה כדבעי. במצב דברים זה יש לקבוע, כי שומרה אכן עמדה בנטל המוטל עליה, והוכיחה אי קיום תנאי הפוליסה בדבר התקנת מערכות מיגון והפעלתן.

האם די בכך כדי לפטור את שומרה מחיובה בתשלום בהתאם לפוליסה?

בסעיף 18(ג) לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981 (להלן – החוק), נקבע:

"קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:

(1) ...

(2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי ".

בשים לב לכללים שנקבעו בפסיקה האחרונה, ולפיהם אי נקיטת כל התנאים המחייבים והקבועים בפוליסה, לא יביאו בהכרח לשלילה של הכיסוי הביטוחי, יש לבחון השפעת אי דריכת מערכות ההתראה על התביעה דנן ועל זכאות גב' ברבנוב לקבלת תגמולי הביטוח.

בעניין זה ראה האמור ברע"א 3260/10, חתמי לוידס נ' סלוצקי, ניתן ביום 15.9.13 (פסקה 19 ופסקה 34 לפסק הדין):

"התוצאה העולה במשולב מסעיפים אלה היא שאי-נקיטת אמצעי להקלת סיכונו של המבטח בזמן שנקבע לכך אינה גוררת, באופן אוטומאטי, שלילה של הכיסוי הביטוחי, אלא הפחתה יחסית של שיעור התגמולים – על-פי היחס בין דמי הביטוח ששולמו לבין דמי הביטוח שהיו משתלמים במצב שבו לא ננקט האמצעי, והכול בכפוף למצב שבו אף מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה שאינו מחייב נקיטת אותו אמצעי.

...

מאידך גיסא, קבע המחוקק מצבים שבהתקיימם לא יחוב המבטח כלל בתשלום דמי ביטוח. לענייננו, מורה סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח שהזכות לתגמולי ביטוח מופחתים היא בהתאם ליחס בין דמי הביטוח המוסכמים לדמי הביטוח 'שהיו משתלמים' למבטח 'לפי המקובל אצלו' ללא האמצעי להקלת סיכון. על כן, לכאורה, הזכות לקבלת תגמולי הביטוח המופחתים מותנית בכך שאכן קיימת אצל המבטח חלופה ביטוחית יקרה יותר שעומדת לרשותו של מי שאינו נוקט באמצעי להקלת הסיכון. בנוסף לכך, סעיף 18(ג)(2) מוסיף וקובע כי הזכות לקבל דמי ביטוח מופחתים אינה עומדת כאשר אף 'מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר' ".

יש לבדוק, איפוא, בהתאם להוראות סעיף 18(ג)(2) לחוק, האם היתה חברת ביטוח סבירה מבטחת את גב' ברבנוב גם ללא קיומן של מערכות ההתראה או ללא שהופעלו מערכות אלו?

גב' בושמי טענה, כי ללא הפעלת אמצעי ההגנה הנדרשים בפוליסה, מבטח סביר לא היה מסכים לבטח את גב' ברבנוב (ראה סעיף טז לתצהיר עדותה של גב' בושמי). גב' בושמי לא נחקרה על עניין זה וטענתה זו לא נסתרה ולא הופרכה. גב' ברבנוב, מצידה, לא הביאה כל ראיה לכך שמבטח סביר היה מבטח את החנות גם ללא הפעלה של מערכות ההתראה. ממילא יש לקבל טענת שומרה ולקבוע, כי אין מבטח סביר, שהיה מוכן לבטח את החנות ללא קיומן של מערכות ההתראה או מבלי שאלו תופעלנה כנדרש.

משנקבע, כי הוכחה אי הפעלתן של מערכות ההתראה כנדרש בליל ההצתות, ומשהוכח עוד, כי לא נמצא מבטח סביר שהיה מסכים לבטח את החנות ללא מערכות ההתראה או ללא הפעלתן כנדרש, פטורה שומרה מתשלום תגמולי הביטוח לגב' ברבנוב.

למעלה מן הצורך, יש לדחות גם את טענותיה של גב' ברבנוב, בכל הנוגע להיקף נזקיה, היות שאלו לא הוכחו כנדרש, כפי שיפורט להלן.

5.2.1 מלאי הסחורה שנגנב מהחנות

גב' ברבנוב עותרת לחייב את שומרה, בגין מלאי הסחורה שנגנב מהחנות ו/או נשרף בחנות, בסך של 85,000 ₪ (ראה סעיפים ו.18 – ו.19 לתצהיר עדותה של גב' ברבנוב). לתמיכה בטענותיה על קיום המלאי הנטען בחנות עובר לאירועי ההצתה הציגה גב' ברבנוב אישור מיועץ המס שטיפל בענייניהּ וכך נכתב שם (נספח ז1 לתצהיר עדותה של גב' ברבנוב):

"לבקשתך, הריני לדווח כי מלאי ליום 31/12/2008 הסתכם בסה"כ 86,731 ₪ לפני מע"מ, כפי שדווח לשלטונות המס. מלאי ליום 21/6/2009 בהתחשב ברווח גולמי של כ-16% (בדומה לשנים קודמות) אמור להסתכם בכ- 85,000 ₪".

המדובר במסמך בו מצוינת הערכה כללית של שווי המלאי שאמור היה להימצא בחנות, הערכה זו מסתמכת על שווי המלאי, שהיה בחנות כחצי שנה לפני אירועי ההצתה. כמו כן, יועץ המס מטעמה של גב' ברבנוב לא זומן לעדות לצורך אימות האמור באותו אישור.

פרט לאישור מיועץ המס, לא הציגה גב' ברבנוב כל מסמך או ראיה אחרת, שיש בהם כדי לתמוך בטענותיה בנוגע לשווי המלאי, שהיה בחנות במועד הרלוונטי. גב' ברבנוב אישרה בעדותה בפני, כי לא ניהלה רישום של המלאי (עמ' 39 לפרוטוקול, שורה 30 – עמ' 40 לפרוטוקול, שורה 5). זאת ועוד, מר ולרי אשטיליאנו – מי שהעיד מטעמה של גב' ברבנוב, ואשר תמך בתצהירו בקיומו של מלאי בחנות – לא התייצב לעדות בפני. לפיכך הוצא תצהיר עדותו מהתיק (ראה החלטתי בעמ' 42 לפרוטוקול).

בנסיבות אלו, לא עמדה גב' ברבנוב בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה שווי המלאי בחנות עובר לשריפה.

5.2.2 נזקים לציוד שנהרס מחמת ההצתות

גב' ברבנוב עותרת לחייב את שומרה בגין "נזק למכונות ולציוד" מחמת ההצתות בסך של 15,000 ₪ (סעיף 8 לכתב התביעה וסעיף 18.3 לתצהיר עדותה של גב' ברבנוב). גב' ברבנוב לא הציגה כל מסמך, שבו יש פירוט של אותו ציוד ופירוט של שווי ציוד זה.

בסעיף 10 לכתב סיכום טענותיה מבקשת גב' ברבנוב להסתמך על האמור בחוות דעתו של השמאי משה אהרון – שמאי מטעם שומרה (חוות הדעת צורפה כנספח 3 לתצהיר עדותה של גב' בושמי). השמאי אהרון העריך את שווי הריהוט והציוד שניזוק בחנות בסך של 7,000 ₪ (ראה עמ' 4 לחוות הדעת). ממילא הוכח נזק בסך של 7,000 ₪ בלבד, וזאת גם לשיטת שומרה. יחד עם זאת, ולאור האמור לעיל, אין גב' ברבנוב זכאית לפיצוי בסכום זה נוכח אי עמידתה בתנאי המיגון, שנקבעו בפוליסה.

5.2.3 תיקון נזקי ההצתות בחנות

גב' ברבנוב עותרת לחייב את שומרה בסך של 76,599 ₪ בגין הכספים, שהשקיעה בשיפוץ נזקי החנות ותיקון נזקי השריפה. לתמיכה בטענותיה מפנה גב' ברבנוב לנספח ח2 לתצהיר עדותה - הצעת מחיר שקיבלה לשם שיפוץ החנות.

המדובר במסמך, שנכתב בכתב יד, והמכיל טבלה, שבה רשימת עבודות וחומרי בניה נדרשים ומחיר משוער לצידו של כל פרט. לא ברורה זהות עורך המסמך. אין חולק, כי המסמך האנונימי אינו ערוך כחוות דעת, ואינו עומד בדרישות הצורניות שנקבעו בחוק בכל הנוגע לאופן עריכת חוות דעת של מומחים. ממילא אין במסמך כדי להוכיח היקף הנזק. כך גם אין במסמך זה כדי להוכיח היקף ההוצאות, שהוצאו בפועל לצורך השיפוץ. אין המדובר בקבלות או חשבוניות, שהיו יכולות להעיד על תשלום בפועל בגין השיפוצים בחנות. בעדותה בפני אישרה גב' ברבנוב, שלא הציגה קבלות בגין תשלומים על השיפוצים, שערכה בחנות (עמ' 38 לפרוטוקול, שורות 26-29):

"ש. האם צירפת קבלות למסמכים? כן או לא?

ת. יש קבלות.

ש. צרפת אותם?

ת. לא".

למרות שהיו בידי גב' ברבנוב, כך לדבריה, קבלות, המעידות על ביצוע תשלומים לצורך השיפוצים, היא נמנעה מהצגתן, ובהתאם להלכה הפסוקה, יש לזקוף הדבר לחובתה.

בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי טענותיה של גב' ברבנוב ביחס להוצאות שהוציאה לשם שיפוץ החנות לא הוכחו.

סיכום

התביעה בת"א 6689-10-09 מתקבלת בחלקה, כדלהלן:

גב' ברבנוב והערבים, שלושתם ביחד ולחוד, ישלמו לבצון סך כולל של 64,963 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת כתב התביעה המתוקן, 26.4.2011, ועד התשלום המלא בפועל.

כן ישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות בצון בסך 2,281 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת כתב התביעה המקורי, 12.10.09, וכן בשכר טרחת בא כוחם בסך של 11,441 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום, והכל עד התשלום המלא בפועל.

התביעה בת"א 14203-12-09 נדחית.

גב' ברבנוב תישא בשכר טרחת בא כוחה של שומרה בסך של 19,702 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, א' סיוון תשע"ה, 19 מאי 2015, בהעדר הצדדים.