רקע ותמצית טענות הצדדים

1. לפני תובענה אשר הוגשה בהליך של המרצת פתיחה ובמסגרתה עותר המבקש לסעד הצהרתי.
2. במסגרת כתב התביעה טוען המבקש, כי המשיב הינו בעל הזכויות בדירת מגורים בשכונת אלוורוד 12 א' בנצרת (להלן: "הדירה"). לטענתו, נכרת בינו לבין המשיב הסכם שכירות ביחס לדירה האמורה לתקופה של שנה בלבד, החל מחודש מרץ 2000.
3. המבקש טוען, כי עם כריתת ההסכם הוא שילם למשיב את שכר הדירה למפרע לכל תקופת השכירות. לטענתו, בחודש יולי 2000 או בסמוך לכך הוא הודיע למשיב, כי הוא עוזב את הדירה. לטענתו, לאחר שעזב את הדירה הוא התגורר תקופה קצרה ברחוב מעלה השחרור בחיפה ולאחר מכן ברחוב שפרה בחיפה ומחודש מרץ 2001 עבר להתגורר בעפולה.
4. המבקש טוען, כי לאחר שהודיע על עזיבת הדירה, הוסכם בין הצדדים, כי המשיב ידאג להעביר את רישום החזקה בדירה על שמו. כן טוען, כי הוסכם בין הצדדים שהמשיב ישאיר אצלו את מלוא שכר הדירה לכל השנה ולא ישיבו למבקש, ומתוך הסכום האמור ידאג המשיב לשלם את חשבונות הארנונה עבור החודשים הבודדים בהם החזיק המבקש בדירה. כן טוען, כי הוסכם ביניהם שהיתרה תישאר בידי המשיב בגין הפסקת השכירות לפני תום תקופת השכירות.
5. המבקש טוען, כי רק בחודש נובמבר 2008 נודע לו, כי נותר חוב על שמו בעיריית נצרת משנת 2000 והעירייה נקטה נגדו בהליכים לשם גביית החוב. לטענתו, שילם את החוב בגין התקופה בה התגורר בדירה והבין שהמשיב הפר את ההסכם ולא עדכן את העירייה באשר לכך שהמבקש עזב את הדירה. המבקש טוען, כי המשיב עדכן את העירייה כאשר המבקש קיבל חזקה בדירה וכי הוא התחייב לידע את העירייה אף בנוגע לעזיבת המבקש אולם הפר התחייבות זו.
6. המבקש עותר, כי בית המשפט ייתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא חדל מלהחזיק בדירה בחודש יולי 2000 וכי המחזיק בדירה החל מחודש יולי 2000 היה המשיב או מי מטעמו.
7. לטענת המשיב, דין התביעה להדחות. לטענתו, הגשת התובענה לאחר תשע שנים מהמועד בו נוצרה עילת התביעה מהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט וההמרצה נגועה בשיהוי רב אשר יש בו בכדי להביא לדחיית ההמרצה. לטענתו, השיהוי בהגשת התובענה גרם לו לנזקים ראיתיים רבים ובין היתר אין בידו לאתר את חוזה השכירות ואין בידו לבדוק את טיב טענות המבקש. לטענתו, התובענה הוגשה לאחר התיישנותה. המשיב מוסיף וטוען, כי התובענה אינה כשירה להיות נידונה בדרך של המרצת פתיחה למתן סעד הצהרתי שכן עסקינן בתביעה שביסודה מחלוקת כספית.
8. המשיב טוען, כי המבקש לא עזב את הדירה בטרם הסתיימה תקופת השכירות. לטענתו, המבקש לא ביטל את ההסכם ולא אמר לו, כי ברצונו לעזוב את הדירה בטרם הסתיימה תקופת ההסכם ואין בתמצית הרישום במרשם האוכלוסין בכדי לתמוך בטענת המבקש לפיה עזב את הדירה. המשיב טוען, כי תמצית הרישום מעלה, כי שינוי המען נעשה לעיתים תכופות ולפעמים בהפרש של יומיים ולא סביר שהמבקש היה עוזב דירה ומעביר תכולתה כל יומיים. עוד טוען, כי המבקש לא הציג הסכם שכירות בנוגע לתקופה הרלוונטית. לטענתו, ככל שהיה ממש בטענת המבקש לפיה עזב את הדירה בטרם הסתיימה תקופת השכירות הר שלא ברור מדוע לא דאג ליידע את העירייה ולעקוב אחרי הנושא והדבר מלמד על אמינות טענות המבקש. בהמשך טען, כי מלשון החוק עולה, כי כוונת המחוקק הייתה שהאחריות להודיע לעירייה על הפסקת החזקה מוטלת על השוכר. לטענתו, הוא לא היה נציג המבקש לעניין זה.
9. לטענת המשיב, בית המשפט אינו הפורום הנאות להכריע בשאלות בדבר החזקה בנכס, ובעיקר מאחר ולא הוגשה השגה למנהל הארנונה בעירייה. לטענתו, אין עסקינן בסעד הצהרתי גרידא אלא בקביעה עובדתית באשר לזהות המחזיק בפועל, דבר המצוי בסמכותו הבלעדית של מנהל ארנונה בעירייה.

הראיות

1. לתיק בית המשפט הוגשו תצהירי עדות ראשית של המבקש והמשיב אשר העידו על האמור בתצהיריהם. בנוסף, הוגשו ראיות בכתב. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון ומסקנות

1. אין מחלוקת, כי בין המבקש והמשיב נכרת הסכם שכירות בשנת 2000 במסגרתו הוסכם, כי המבקש ישכור את דירת המשיב לתקופה של שנה מיום 1.3.2000. בין הצדדים נתגלתה מחלוקת באשר למועד בו הפסיק המבקש להחזיק בדירה. המבקש טוען, כי עזב את הדירה בחודש יולי 2000 וכי הגיע עם המשיב להסכמות לפיהן כספי השכירות אשר שולמו שנה מראש יישארו בידי המשיב אשר ישלם עמם את החובות לעירייה. מנגד טוען המשיב, כי המבקש לא עזב את הדירה בחודש יולי 2000 אלא במועד מאוחר יותר וכי הוא נעלם, עזב מבלי שהצדדים הגיעו להסכמה כלשהי ולא שילם את דמי השכירות במלואם.
2. כאמור, עסקינן בתביעה לסעד הצהרתי והמבקש עותר, כי בית המשפט ייתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא חדל מלהחזיק בדירה בחודש יולי 2000 וכי מהמועד האמור המחזיק בדירה היה המשיב או מי מטעמו.
3. על כתפי המבקש מוטל הנטל להוכיח טענתו באשר למועד בו עזב את הדירה ואת טענתו, כי במועד האמור עברה הדירה לחזקת המשיב. בשלב זה אקדים ואומר, כי לא עלה בידי המבקש להרים את הנטל המוטל על כתפיו. גרסת המבקש הינה בבחינת עדות יחידה של בעל דין ואשר נשללה על ידי המשיב. לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המצוי לפניי מצאתי, כי דין התובענה להדחות, כפי שיפורט.
4. המבקש טוען, כי תקופת השכירות החלה בחודש מרץ וכי הוא עזב את הדירה בחודש יולי 2000. המבקש נשאל מדוע לא ביקש לבטל את החוזה, ככל שרצה לקצר את תקופת השכירות והשיב, כי פנה למשיב, ביקש לסיים את החוזה, מסר לו את המפתחות ודיבר עמו על מיסי עירייה. לטענתו, הוא ביקש מהמשיב שיחזיר לו את דמי השכירות מאחר והתגורר בדירה רק שלושה חודשים. המבקש הוסיף, כי הסביר למשיב מדוע הוא רוצה לעזוב את הדירה (עמ' 5 ש' 13-16).
5. בהמשך אישר המבקש, כי לטענתו הוא התגורר בדירה שלושה חודשים (עמ' 5 ש' 17-18). נטען בפניו, כי חלפו 12 שנה והוא נשאל כיצד בידו לזכור תאריכים מדויקים. המבקש השיב, כי הוא יודע בוודאות שהתגורר בדירה שלושה חודשים (עמ' 5 ש' 19-20). המבקש נשאל מדוע לא הגיש תביעה לבטול ההסכם והשיב, כי לא ידע שיש עיקולים ושהוא חייב לעירייה. לטענתו, הוא סמך על המשיב אשר הבטיח, כי יסגור את העניין עם העירייה. המבקש העיד, שהמשיב אמר שהוא לא ישיב לו את היתרה משום שיש לו חובות של שלושה חודשים וחוזה של שנה. לטענתו, בכל זאת החליט לעזוב את הדירה (עמ' 5 ש' 23-27). המבקש נשאל האם המשיב לא היה מרוצה מזה שהוא עוזב את הדירה והשיב, כי אינו יודע. המבקש שב וטען, כי שילם לו על שנה מראש (עמ' 5 ש' 28-29).
6. הנה כי כן, המבקש טען, כי שילם את שכר הדירה במלואו מראש וכי כאשר הודיע שהוא עוזב את הדירה, במהלך תקופת השכירות, הוסכם בין הצדדים כי דמי השכירות יישארו אצל המשיב בשל הפסקת השכירות באמצע וכן המשיב אמור היה לשלם באמצעותם את חובות המבקש בגין שלושת החודשים בהם התגורר בדירה.
7. המשיב שלל טענה לפיה היה בחוזה תנאי לפיו התשלום הינו שנה מראש. המשיב טען, כי יש סעיף אשר מדבר על חצי שנה ועל עוד חצי שנה וטען, כי שולמה שכירות בעבור שמונה חודשים ונותר חוב בעבור ארבעה חודשים (עמ' 8 ש' 25-27). המשיב נשאל כיצד שולמה השכירות בעבור שמונת החודשים והשיב, כי היא שולמה במזומן וכי הוא נתן קבלה. הוא נשאל היכן ההעתק של הקבלה והשיב, כי אין לו את ההעתק עמו (עמ' 8 ש' 28, עמ' 9 ש' 1-3). המשיב העיד, כי על החוזה כתוב בערבית בכתב יד מפתח וליד זה שליש. הוא נשאל מה הקשר בין המילים והשיב, כי הוא ציין שלא קיבל את המפתח ולא דמי שכירות בעבור שליש מתקופת השכירות (עמ' 9 ש' 3-9).
8. בעדותו אישר המבקש, כי שכר דירה מהמשיב בשנת 2000 וכי נכרת בין הצדדים חוזה שכירות. המבקש נשאל היכן החוזה והשיב, כי עברו 12 שנה ולא הייתה סיבה לשמור אותו. המבקש נשאל האם הוא זוכר מה היה כתוב בחוזה והשיב, כי כמה שזכור לו חתמו על חוזה לשנה והוא שילם מראש לשנה. המבקש נשאל, האם היה בחוזה תנאי לפיו היה עליו לשלם מראש עבור כל שנת השכירות והשיב, כי הוא מניח שכן (עמ' 4 ש' 26-30, עמ' 5 ש' 1-3). המבקש הופנה לחוזה שכירות שכרת בהמשך ונשאל, האם הוא דומה לחוזה השכירות שכרת עם המשיב והשיב בחיוב. המבקש הופנה לסעיף 15 לחוזה האמור ובתגובה טען, כי לא כל חוזה אותו דבר וכי הוא התגורר בהרבה דירות. המבקש הוסיף, כי היה במשרדו של המשיב אשר הדפיס את ההסכם (עמ' 5 ש' 4-8). המבקש נשאל האם איבד את ההסכם והשיב בחיוב (עמ' 5 ש' 9-10).
9. בעדותו שלל המשיב טענה לפיה המבקש שילם לו באמצעות שיק של משרד הביטחון. בהמשך טען בא כוח המשיב, כי המשיב אינו זוכר כיצד קיבל את דמי השכירות בעבור שמונת חודשי השכירות הראשונים והאם התשלום התבצע במזומן או בשיק אולם הוא בטוח, כי לא קיבל דמי שכירות בעבור כל תקופת השכירות. בטרם הוגשו סיכומי הצדדים הגיש המבקש אישור מטעם מדינת ישראל לפיו הונפקו שתי המחאות בנקאיות לפקודת המשיב אחת לתאריך 21.2.10 והשנייה ליום 20.8.10 וכי קיים רשום לפיו ההמחאה הראשונה הועברה למבקש ולא קיים רישום לגבי ההמחאה השנייה.
10. האמור לעיל אינו עולה בקנה אחד עם טענת המבקש לפיה דמי השכירות שולמו מראש לשנה. האמור במכתב דנן באשר לשתי המחאות תואם עם גרסת המשיב לפיה יש בחוזה סעיף שמדבר על תשלום לחצי שנה ועל תשלום לחצי שנה נוספת. המבקש לא הגיש את חוזה השכירות ולא הוכיח, כי בהתאם להסכם היה עליו לשלם את דמי השכירות במלואם שנה מראש. כמו כן, הוא לא הוכיח, כי עשה כן בפועל. יתרה מזאת, אף אם תתקבל טענתו האמורה של המבקש הרי שאין בה בכדי ללמד, כי יש ממש בטענת המבקש באשר למועד בו עזב את הדירה והחזיר אותה לחזקת המשיב או באשר להסכמה אליה הגיעו הצדדים, לטענתו.
11. המבקש טען, כי לאחר שעזב את הדירה נשוא התובענה הוא עבר להתגורר ברחוב מעלה השחרור בחיפה (עמ' 5 ש' 31-32). המבקש נשאל היכן חוזה השכירות הרלוונטי והשיב, כי לא עשה חוזה בדירה האמורה. לטענתו, הוא היה שבוע אצל חבר היות ולא מצא דירה. המבקש הוסיף, כי יש לו הוכחות. לטענתו, לאחר שבוע עבר להתגורר ברחוב שפרה בחיפה. המבקש הוסיף, כי יש לו חוזה. המבקש נשאל מדוע לא צירף את החוזה ובמקום להשיב שב וטען, כי יש חוזה. לאחר שנשאל בשנית מדוע לא צירף את החוזה השיב, כי אינו זוכר וטען כי נתן אותו לעורך הדין ואינו יודע מדוע לא צורף. המבקש טען, כי זה מופיע ברישום של משרד הפנים (עמ' 5 ש' 31, עמ' 6 ש' 1-9). בהמשך נשאל המבקש שוב באשר לחוזה בנוגע לבית ברחוב שפרה והשיב, כי משרד הביטחון מעביר אותו ומשלם את שכר הדירה. לטענתו, יש עדות של המפעיל שלו שמעבירים אותו והוסיף, כי הם יודעים על כל צעד שהוא עושה (עמ' 6 ש' 10-14). המבקש נשאל פעם נוספת מדוע לא צירף את החוזה בנוגע לרחוב שפרה והשיב, כי החוזה עם המשיב אבד לו ואולי גם החוזה הזה אבד לו (עמ' 6 ש' 15-16). המבקש נשאל האם הוא מסכים שככל שהתביעה הייתה מוגשת ב- 2001-2002 הרי שהיה בידו להביא את החוזה והמועדים היו יותר מדויקים והוא אישר טענה זו והוסיף, כי לא ידע שהוא חייב כספים לעירייה ושהמשיב רימה אותו (עמ' 6 ש' 19-22).
12. המבקש צירף חוזי שכירות אשר נחתמו בתקופות מאוחרות ואשר אינן רלוונטיות לתקופה בה עסקינן. המבקש לא הגיש חוזי שכירות התומכים בטענתו לפיה החל מחודש יולי 2010 לא התגורר בדירה נשוא התובענה. באשר לדירה ברחוב שפרה בחיפה, בה התגורר לטענתו החל מיום 1.8.2000 התגלתה סתירה בעדות המבקש אשר תחילה טען, כי יש לו חוזה שכירות בנוגע לדירה האמורה, בהמשך טען, כי מסר את החוזה לעורך דינו והא אינו יודע מדוע החוזה לא הוגש ובהמשך טען, כי אולי ההסכם האמור אבד לו, כפי שאבד ההסכם אשר נכרת בינו לבין המשיב.
13. באשר לדירה ברחוב מעלה השחרור בה התגורר המבקש, לטענתו, במשך כשבוע ימים מיום 23.7.00 ועד ליום 1.8.00 העיד המבקש, כי אין לו הסכם שכירות וטען, כי התגורר אצל חבר מאחר ולא מצא דירה. המבקש לא הסביר מדוע מיהר לעזוב את דירת המשיב בטרם מצא דירה לעבור להתגורר בה. כמו כן, המבקש לא זימן לעדות את חברו אשר יכול היה, לכאורה, לשפוך אור על המועד בו עזב המבקש את בית המשיב. עובדה זו פועלת לרעת המבקש.
14. הנה כי כן, המבקש לא תמך טענתו באשר לדירות בהן התגורר מחודש יולי 2010 ועד לתום תקופת השכירות בהתאם לחוזה אשר נכרת בינו לבין המשיב, בראייה או בעדות כלשהי. אף אם תתקבל טענת המבקש לפיה החוזה בנוגע לרחוב שפרה אבד לו, טענה אשר כאמור היו סתירות בנוגע לה, הרי שהיה בידו לזמן את בעל הדירה לעדות. כמו כן, המבקש לא טען ולא הוכיח, כי פעל לשם איתור ההסכם האמור. עדות המבקש באשר למועד בו לכאורה עזב את דירת המשיב הינה עדות יחידה של בעל דין שאינה נתמכת באסמכתא כלשהי.
15. אין למבקש להלין אלא על עצמו על פער הזמן שחלף עד להגשת תביעתו ועל נזקיו הראיתיים בשל כך. המבקש טען, כי לא היה מודע לחובו בעירייה ולכך שהעניין לא הוסדר על ידי המשיב אולם היה בידו לבדוק את הסוגיה לאחר שעזב את הדירה ומשלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו.
16. להוכחת טענותיו באשר למועד בו עזב את הדירה ששכר מהמשיב, מבקש המבקש להסתמך על תמצית רישום ממרשם האוכלוסין לפיה החל מיום 23.7.00 הוא התגורר ברחוב מעלה השחרור בחיפה והחל מיום 1.8.00 התגורר ברחוב שפרה בחיפה. סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה- 1965 קובע, כי "הרישום במרשם, כל העתק או תמצית ממנו וכן כל תעודה שניתנה לפי חוק זה יהיו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום המפורטים בפסקאות (1) עד (4) ו(9) עד (13) לסעיף 2". סעיף 2(א)(11) עניינו מען. לפיכך, הרישום במרשם האוכלוסין לעניין מענו של אדם מהווה ראיה לכאורה לאמיתות תוכנו. יש לציין, כי בתמצית הרישום לא צוין המועד בו בוצע הרישום ולא מן הנמנע, כי המבקש עצמו הוא זה שמסר את המידע באשר לשינוי מען למשרד הפנים לצורך עדכון הרישום בדיעבד ומשכך מדובר בראיה המהווה סיוע עצמי לעדות המבקש. מהתמצית עולה, כי ביום 23.7.00 עבר המבקש להתגורר ברחוב מעלה השחרור וכי ביום 1.8.00 עבר להתגורר ברחוב שפרה. כאמור, המבקש טען, כי ברחוב מעלה השחרור הוא התגורר אצל חבר. אציין, כי רישום מגוריו של המבקש בדירת חברו לתקופה של תשעה ימים במרשם האוכלוסין מעוררת תמיהה וספק באשר לאמינות הרישום.
17. יתרה מזאת, אף אם תתקבל טענת המבקש לפיה ב- 23.7.00 עבר להתגורר ברחוב מעלה השחרור ולאחר מכן ברחוב שפרה, כפי שעולה מתמצית הרישום ממרשם האוכלוסין, הרי שאין בכך בכדי לתמוך בטענתו לפיה חדל מלהחזיק בדירה החל מחודש יולי וכי מהמועד האמור החזיק המשיב, או מי מטעמו, בדירה.
18. המשיב העיד שהמבקש נעלם ביום 13.12.00. המשיב נשאל האם עד דצמבר 2000 המבקש היה בדירה והשיב, כי הנכס לא היה פנוי להשכרה עד ליום 19.2.01 (עמ' 9 ש' 9-12). בהמשך שב וטען שהמבקש נעלם בדצמבר 2000. הוא נשאל כמה זמן לא יכול היה להיכנס לדירה והשיב, כי יכול היה להיכנס וכי היה לו את המפתח שלו אולם המבקש לא החזיר את המפתח שהוא נתן לו (עמ' 9 ש' 13-16). המשיב נשאל האם נכנס לדירה ולא עשה איתה כלום והשיב, כי לא יכול היה לעשות כלום והוסיף, כי היה להם חוזה. המשיב טען, כי לא היה בידו להשכיר את הדירה בשל החוזה עם המבקש וכל שהיה בידו לעשות היה לתבוע את המבקש (עמ' 9 ש' 17-19). המשיב נשאל האם העובדה שהמבקש עזב את הדירה איננה הפרת חוזה והשיב, כי עסקינן בהפרת חוזה ועל כן הוא תבע אותו (עמ' 9 ש' 20-21). המשיב העיד, כי השוכרים הבאים נכנסו ב- 1.5.11 והוסיף, כי עבד על הדירה חודשיים בכדי שניתן יהיה להשכיר אותה (עמ' 9 ש' 24-25). המשיב הגיש חוזה שכירות (נ/3) אשר נכרת עם דיירים בנוגע לדירה נשוא התובענה החל מחודש מאי 2011. ברי, כי לא די בהסכם האמור בכדי להוכיח את טענת המשיב באשר למועד בו היה בידו להשכיר את הדירה אולם יש בו בכדי לתמוך בטענתו בנדון.
19. המשיב נשאל מדוע בתצהירו לא העלה טענתו לפיה המבקש עזב מבלי להגיד והשיב, כי לא קישר בין השמות אלא רק ביום הדיון. המשיב טען, כי כאשר פנה לעירייה וקיבל את שם המבקש הוא פנה לעורך דינו הקודם ומצא את כתב התביעה והעתק של החוזה. לטענתו, החוזה שיש לו עם המבקש זה על שם אחר והמבקש שינה את שמו ולכן לקח לו זמן למצוא את החוזה (עמ' 10 ש' 4-7, 22-26). המשיב נשאל כיצד הגיש תצהיר וידע על מה מדובר אם לא קישר בין הדייר שגר בשנת 2000 לבין המבקש והשיב, כי הגיב לפי מה שהמבקש הגיש. המשיב נשאל האם בתצהירו הוא מתייחס למבקש והשיב, כי משפטית רק היום הוא יכול היה לקשר והוסיף, כי מדובר באדם שמחליף את זהותו (עמ' 10 ש' 27-30).
20. המבקש לא הוכיח את המועד בו עזב את הדירה נשוא התובענה. כאמור, אף אם ניתן להסתמך על הרישום במרשם האוכלוסין לפיו בחודש יולי 2000 עבר המשיב להתגורר בחיפה והתגורר שם עד לתום תקופת השכירות נשוא התובענה הרי שאין בכך בכדי ללמד שהמבקש השיב את הדירה לחזקת המבקש במועד האמור.
21. כאמור, המבקש טען, כי הוא הודיע למשיב, כי ברצונו לעזוב את הדירה וכי הצדדים הגיעו להסכמות בנדון, כמפורט לעיל. טענתו האמורה של המבקש לא הוכחה. המשיב הגיש העתק של כתב תביעה אשר הוגש על ידו כנגד המבקש בבית משפט לתביעות קטנות ביום 13.12.00. במסגרת כתב התביעה האמור (נ/2) טען המשיב, כי המבקש עזב את הדירה בטרם הסתיימה תקופת השכירות, כי היה עליו לשלם את דמי השכירות בעבור כל התקופה אף אם יעזוב בטרם תסתיים תקופת השכירות, כי הוא לא שילם את דמי השכירות במלואם ונותרו לו חובות. ברי, כי המשיב לא היה חייב להסכים לכך שהמבקש יעזוב את הדירה במהלך תקופת השכירות וכי דמי השכירות ישמשו לשם כיסוי חובות המבקש. המשיב היה זכאי לקבל את דמי השכירות בעבור כל תקופת השכירות ותשלום חובות המבקש מהכספים האמורים מהווה הפסד כספי מבחינתו. ככל שהמשיב היה נותן הסכמתו לכך הרי שלא סביר, כי הוא היה מגיש תביעה כנגד המבקש בחלוף כחמישה חודשים לאחר שלכאורה הגיעו הצדדים להסכמה בנדון.
22. אין מחלוקת, כי בין הצדדים נכרת הסכם לפיו המבקש שכר את דירת המשיב לתקופה של שנה מחודש מרץ 2000. כן אין מחלוקת, כי המבקש עזב את הדירה בטרם הסתיימה תקופת השכירות כפי שעולה מהתביעה הקטנה שהגיש המשיב כנגד המבקש. הצדדים חלוקים הן באשר למועד בו עזב המבקש את הדירה והן באשר לשאלה האם מהמועד האמור הוא הפסיק להחזיק בדירה והחזיר את החזקה בדירה לידי המשיב. המשיב טוען, כי המבקש לא עזב את הדירה בחודש יולי וכאשר עזב את הדירה בהמשך עשה כן שלא בהסכמתו והוא נותר חייב לו כספים ועל כן אף הגיש תביעה כנגד המבקש. מנגד טוען המבקש, כי עזב את הדירה בחודש יולי על דעת המשיב ובהסכמתו. מדובר בשתי גרסאות סותרות ונטל הראייה מוטל על כתפי המבקש. לא עלה בידי המבקש להוכיח, כי הפסיק להחזיק בדירה בחודש יולי 2000 וכי במועד האמור עברה החזקה לידי המשיב או מי מטעמו. המבקש לא הוכיח, כי הגיע עם המשיב להסכמה באשר לעזיבתו את הדירה ולא סתר את גרסת המשיב לפיה המבקש נעלם מהדירה, לא השיב לידיו את המפתח של הדירה ולא שילם את מלוא חובותיו.
23. הנה כי כן, לא עלה בידי המבקש להוכיח את גרסתו ולא עלה בידו להוכיח, כי הוא זכאי לסעד לו הוא עותר במסגרת התובענה בה עסקינן.
24. בשולי הדברים אציין, כי במסגרת כתב התביעה עתר המבקש, כי יינתן צו לפיצול סעדים, כך שיהיה בידו להגיש תביעה נגד המשיב לפיצוי בגין כל נזק שנגרם או יגרם לו עקב התנהגות המשיב ו/או לתבוע מהמשיב שיפוי בגין כל תשלום אשר שולם לעירייה בתקופה בה החזיק המשיב או מי מטעמו בדירה, כפי שייקבע בתובענה שבכותרת.
25. סעיף 44(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 קובע, כי "(א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה; אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד כדי להביא את התובענה בתחום שיפוטו של בית המשפט. (ב) תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה. סעיף 45 קובע, כי "מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו".
26. קיימת מחלוקת באשר לשאלה האם נדרש היתר לפיצול סעדים כך שיהיה בידי צד לתבוע סעד כספי בעקבות סעד הצהרתי אשר ניתן לו. לפי גישה אחת הסעד האופרטיבי משלים את הסעד ההצהרתי ומתן הסעד ההצהרתי מהווה הסכם מכללא לפיצול סעדים. גישה אחרת גורסת, כי יש מקרים של תביעה לסעד הצהרתי בהם נדרש היתר לפיצול סעדים וזאת כאשר ניתן לתבוע את שני הסעדים יחד. בענייננו, לא הייתה מניעה להגיש תביעה אחת אשר תכלול הן את הסעד הכספי והן את ההצהרתי. מאחר וכאמור כל הנזקים הכספיים שלכאורה נגרמו למבקש התגבשו טרם הוגשה התביעה שלפני. כמו כן, בענייננו, מצאתי, כי המבקש אינו זכאי לסעד ההצהרתי המבוקש על ידו ועל כן אין לומר, כי בידו להגיש תביעה לסעד כספי בגין אותה עילה ללא היתר לפיצול סעדים מהטעם שהסעד הכספי משלים את הסעד ההצהרתי.
27. מצאתי, כי לא מתקיימים בענייננו טעמים המצדיקים מתן היתר לפיצול סעדים כך שהמשיב 'יוטרד' פעם נוספת בגין אותה עילת תביעה. אי לכך, הבקשה לפיצול סעדים נדחית.
28. בנסיבות האמורות, התובענה נדחית. אני מחייבת את המבקש בסכום כולל בגין הוצאות המשיב ושכר טירחת עו"ד בסך 4,000 ₪. בקביעת הסכום האמור לקחתי בחשבון את אי התייצבות המשיב לישיבת ההוכחות הראשונה.
29. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, ד' תשרי תשע"ג, 20 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.