בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בתיק זה, בהיעדר הגנה, ביום 28/11/13.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה לה, ובטיעונים הנוספים שהגישו הצדדים לבקשתי לאחר הדיון שנקבע בבקשה ליום 9/7/14, אני מוצאת להורות על ביטול פסק הדין האמור (להלן: "פסק הדין") וזאת דווקא בשל היעדר סמכות עניינית.

בענייננו, אין מחלוקת כי הנתבעת ובעלה (שהתובענה שהוגשה כנגדו נמחקה בהחלטת כב' הרשמת ו' שוורץ מיום 8/5/13) (להלן: "בעלה של הנתבעת"), הינם ברי רשות להשתמש בנכס נשוא התביעה שעמדה בפניי, וכי הנכס עצמו הינו בבעלות מנהל מקרקעי ישראל (וראו לעניין זה נספח ב לכתב התביעה המקורי – מכתב מנהל מקרקעי ישראל בדבר זכויות הנתבעת ובעלה).

בנסיבות אלה הרי שמדובר בזכויות חוזיות בלבד ועל כן סמכותו העניינית של בית המשפט להורות על פירוק השיתוף בנכס, תיקבע על פי שווין של הזכויות ולא על פי הסעד המבוקש (שהינו פירוק שיתוף ואשר בסמכותו של בית משפט זה).

ראה לעניין זה דבריו של כב' השופט ש' אלוני בבר"ע (מח- ת"א) 8602/86 תמר לנצוט נ' אלי לנצוט, פ"מ תשמ"ז(ג) 439, שם דובר בתביעה לפירוק שיתוף בדירה שלא הייתה רשומה על שמם של בעלי הדין, אלא שהיו להם זכויות חוזיות שניתנו להם ממנהל מקרקעי ישראל והחברה המשכנת. התובענה לפירוק השיתוף הוגשה לבית משפט השלום, וזה קבע כי הוא נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה, מהטעם שזכויות בעלי הדין אינן בבחינת זכויות במקרקעין אלא זכויות חוזיות, וכי יש לדון בהן על פי חוק המיטלטלין.

כב' השופט אלוני דחה את הערעור, אימץ את מסקנת בית משפט השלום, וקבע כי אין מדובר בזכות במקרקעין, ועל כן כי התובענה איננה תובענה הנוגעת למקרקעין.

לדבריו:

"מושכל ראשון הוא כי אין בעלים משותפים של זכות כלשהי, זכאים לפרק אלא את הזכות החוקית שבידיהם, ועל כן שומה עלינו לקבוע, בראש ובראשונה, מהי זכותם של בעלי הדין, אותה הם מבקשים לחלק ביניהם.

נראה בעליל, ועל כך גם אין מחלוקת, כי הזכות שבה מדובר היא זכות חוזית, או במושגים של חוק המקרקעין, הם בעלים משותפים של התחייבות (מצד בעלי מקרקעין להקנות להם בעלות במקרקעין[)]. התחייבות כזאת אינה בבחינת "זכות במקרקעין" ובוודאי שאיננה "מקרקעין".

לא נותר אלא לאבחן זאת כ"זכות" גרידא, זכות שניתן לחלקה בין בעלים-משותפים, ככל זכות אחרת, על יסוד הוראות חוק המטלטלין... וסמכותו של בית-משפט תיקבע על פי שוויה של הזכות".

פסק דינו של כב' השופט ש' אלוני נדון גם על ידי כב' הנשיא [כתוארו אז] מ' שמגר, בר"ע 52/87 לנצוט נ לנצוט (מיום 11/2/1987) [פורסם בתקדין], אשר קבע כי:

"המצב המשפטי שנוצר עקב המסקנה המתוארת הוא בלתי רצוי, אך פתרונו היחידי הוא בדרך החקיקה".

בנסיבות אלה ובשים לב לכך שזכויות הנתבעת ובעלה מהוות זכויות חוזיות גרידא, ומשום שמדובר במשק רחב ידיים הממוקם בישוב ניל"י, אשר כפי שנטען על ידי הנתבעת (טענה שלא נסתרה) הינו בשווי של מעל 5 מיליון ₪, הרי שאין מנוס מלקבוע כי בית המשפט לו נתונה הסמכות לדון בתביעה הינו בית המשפט המחוזי.

ודוק: כמובן לא נעלמה מעיני העובדה כי טענה זו של היעדר סמכות עניינית הועלתה רק בטיעונים שבכתב אותם הגיש עו"ד יעקב בלטר בעקבות הדיון שהתקיים בפני, ואשר לטענתו אינו מייצג את הנתבעת עצמה אלא את בתה.

עם זאת, המועד להעלאת טענה בדבר היעדר סמכות עניינית יכול שיהיה גם לאחר הגשת הערעור וניתן אף לקבוע כי לבית המשפט אין סמכות עניינית, גם במקרה בו הצדדים כלל לא העלו טענה זו (ראו: א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 11, 2013), 30).

זאת ועוד, פסק דין שניתן בחוסר סמכות עניינית בטל מעיקרו (ראו: שם, וכן ראו ע"א 255/89 פרדו נ מדינת ישראל, פ"ד מו (5) 641, 656א).

כן לא נעלמה מעיני החלטת כב' הרשמת ורדה שוורץ מיום 8/5/13 אשר דנה, בין היתר, בשאלת סמכותם העניינית של בית המשפט לענייני משפחה ושל בית משפט המחוזי ואשר דחתה טענות אלה שהועלו על ידי בעלה של הנתבעת.

בצדק קבעה כב' הרשמת ו' שוורץ בהחלטתה כי תובענה לפירוק שיתוף במקרקעין נמצאת בסמכותו של בית משפט זה. עם זאת יש להבחין בין תובענה לפירוק השיתוף במקרקעין לבין תובענה לפירוק שיתוף בזכויות חוזיות בלבד.

תוצאת האמור הינה כי פסק הדין שניתן על ידי בהיעדר הגנה ביום 28/11/13 בטל. (בטל מעיקרו)

בהמשך לכך ובשל היעדר סמכות עניינית אני מורה גם על מחיקת התובענה.

בנסיבות אלה אני סבורה כי אין זה המקום לדון בבקשה למינוי אפוטרופוס לנתבעת.

אציין עם זאת כי לא ניתן להתעלם מכך שהנתבעת, באמצעות בתה, הגב' אושרת אחרק, התנהלה באופן שמטרתו לעכב את הליכי המימוש, תוך הפרת הוראותיו של בית משפט זה, פעם אחר פעם, ותוך ניסיון להאריך את משך ההליכים בהליך. כך עשתה בדרך של הגשת בקשות אין ספור, לא אחת בחלוף המועד, ותוך העלאת טענות חדשות מן היקב ומן הגורן, עם כל בקשה או תגובה המוגשות על ידה.

לא ניתן להתעלם גם מכך שהתובענה שבפניי הוגשה עוד בשנת 2009.

בנסיבות אלה ובשים לב להתנהלות הנתבעת ו/או מי מטעמה, לאורך ההליך שבפניי, אני קובעת כי הנתבעת, באמצעות ילדיה, תשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום החל מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

מזכירות בית המשפט תעביר העתק החלטה זאת לצדדים.

ניתנה היום, ח' תשרי תשע"ה, 02 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.