מבוא

1. התובע מר ניסים ימין (להלן: "התובע") הוא נהג מונית.

הנתבעת 1, קידום ד.ש. בע"מ (להלן: "הנתבעת 1") עוסקת במתן אשראי, והלוואות לצורך רכישת כלי רכב.

חברת טרייד אין השרון בע"מ (להלן: "נתבעת 2") וחברת לרר את ולמר (להלן: "הנתבעת 3") עוסקות בתיווך ומכירה של מוניות והשכרה ומכירה של רישיונות להפעלת מוניות.

נתבעת 2 היא אף בעלת זכות ציבורית להיות בעל מונית. התובע רכש מונית מהנתבעת 3 ולצורך כך נטל הלוואה מהנתבעת 1.

התובע טוען, כי עמיחי אונגר (להלן: "נתבע 4") עשה יד אחת עם נתבעת 2 כאשר נטל הלוואה מנתבעת 1 כנגד שיעבוד רכבו של התובע, תוך שהם מציגים מצג שווא שהם בעלי המונית ו/או הזכות הציבורית בה, כל זאת ללא ידיעתו של התובע. התובע טוען, כי הנתבע 4 לא החזיר את ההלוואה ואילו המלווה, הנתבעת 1, עיקלה ותפסה את רכבו של התובע והחתימה אותו על הסכמי החזר ושיעבוד בעל כורחו, תוך שהוא נאלץ להשיב הלוואה שכלל לא נטל.

עוד טוען התובע, כי ההסכם עליו חתם מול הנתבעת 1 בטל בעילה של עושק וכפייה, והמשכון שנעשה על רכבו נעשה בתרמית, ללא ידיעתו והסכמתו, ועל-כן המשכון בטל.

הנתבעות 1 ו-2 טוענות מנגד, כי הנתבעת 1 פעלה כדין, ורשמה את השעבוד על המונית במשרד הרישוי וברשם המשכונות, עוד בטרם רכש התובע את הרכב. לטענתן, התובע לא בדק את מצב הרכב לפני שרכש על מנת לוודא כי הוא רוכש רכב נקי מכל זכויות צד ג'. עוד טוענות הנתבעות כי ההסדר שחתם עליו התובע נעשה לבקשתו ומרצונו.

לגבי הנתבעת 3 – הנתבעת 3 לא הגישה כתב הגנה, והתובע זכאי לקבל פסק דין נגדה.

לגבי נתבע 4 – ניתן פסק דין בהעדר התייצבות ביום 24.5.12.

2. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו.

התובע טוען, כי בעבר רכש מונית מסוג סקודה (להלן: "המונית הראשונה") מהנתבעת 3, תמורת 60,000 ₪, כאשר 45,000 ₪ מתוכם מומנו מהלוואה שנטל מהנתבעת 1.

עוד טוען התובע בתצהירו, כי לא היה באפשרותו להירשם כבעל הרכב, שכן לטענתו רק בעל זכות ציבורית יכול להירשם כזה, כך שבאופן מעשי נהג המונית הוא בעל הרכב עצמו, אך בעל הזכות הציבורית רשום כבעל המונית.

התובע טוען, כי 3 חודשים לאחר רכישת המונית הראשונה, שידרג הוא את המונית למונית חדישה יותר, וזאת לטענתו על-פי הצעתה של הנתבעת 3. תמורת השדרוג שילם סכום נוסף של 30,000 ₪, תוך כך שהנתבעת 1 באישור הצדדים, אמורה הייתה לגרור את יתרת ההלוואה למונית השנייה.

התובע הצהיר, כי טרם רכישת המונית השנייה, ביקש הוא וקיבל רישיון רכב מעודכן שיכול להינתן רק לבעל הזכות, היינו, הנתבעת 2, ואכן הוצג לו לטענתו רישיון רכב אשר הונפק במיוחד עבורו ביום 13.8.2007.

התובע טוען, כי בדיעבד התברר לו, כי הנתבעת 2 והנתבעת 4 חברו יחדיו ופנו אל הנתבעת 1 בבקשה לקבלת הלוואה כנגד שיעבוד רכבו של התובע, תוך מצג שווא שהם בעלי הרכב ו/או בעלי הזכות הציבורית, כל זה ללא ידיעתו או הסכמתו. לטענת התובע, הנתבע 4 קיבל את ההלוואה וככל הנראה לא פרע את חובו.

התובע טוען, כי הופתע לגלות על המעשה, מתוך הידפקות פקידי הוצאה לפועל על דלתו, כאשר לקחו לו את רכבו שהוא מקור פרנסתו.

התובע טוען, כי מכיוון שנגדעה פרנסתו באחת, נאלץ לחתום על הסכם עם הנתבעת 1 ולשלם 85,000 ₪, כדי לקבל את רכבו בחזרה. לעניין זה התובע טוען, כי נכפה עליו ההסכם שחתם עליו, וכי הוא מבוסס על תרמית.

על-כן, טוען התובע, כי ההסכם והמשכון בטלים בעילה של עושק, כפיה ותרמית, וכן עותר להשבת הסך של 85,000 ₪, ולחיוב בפיצוי בגין עגמת-נפש.

התובע הצהיר, כי לימים שוב החליף את רכבו, הפעם לרכב מסוג מרצדס, ואילו הנתבעת 1 אילצה אותו לטענתו למשכן את רכבו החדש להבטחת החזר ההלוואה שמעולם לא לקח.

התובע טוען, כי אין לו כל ספק שביום שבו רכש את המונית השנייה, לא היה כל רישום של שיעבוד לטובת הנתבעת 1, וזאת תוך שהוא קונה אותה בתום לב לאחר בדיקות שאדם סביר היה עושה.

מטעם הנתבעות 1 ו-2 הצהיר מר דן מאיר שלוש, מנכ"ל הנתבעת 1.

מר שלוש טוען, כי התובע אינו נהג מונית, אלא סוחר מוניות ידוע הבקי בכל רזי השעבודים והעיקולים בתחום.

מר שלוש טוען, כי התובע ידע שהמונית הראשונה הראשון נרכשה בהיותה משועבדת לבנק טרם רכישתה, והיה מעורב בכל ההליכים אישית, וזאת בכדי להעביר את השעבוד לטובת הנתבעת 1.

מר שלוש הצהיר, כי התובע רכש את המונית הראשונה, והפעילה עם רישיון להפעלת מונית אשר היה רשום על שם גרמה אברהם גלעד. לצורך הרכישה העמידה הנתבעת 1 לתובע הלוואה בסך 45,000 ₪.

את ההלוואה התחייב התובע לשלם ב-24 תשלומים שווים החל מיום 5.2.2007 ונחתם הסכם הלוואה. להבטחת החזר ההלוואה שועבדה המונית הראשונה במשכון שנרשם ברשם המשכונות ובמשרד הרישוי.

מר שלוש טוען, כי בחודש מאי 2007, החלו לצוץ בעיות קשות עם רוכשי מכוניות שונים, אשר המכנה המשותף בין כולם הוא, כי הרוכשים עשו את עסקת הרכישה עם הנתבעת 3, ולימים התברר כי בעליה הורשעו ומרצים עונשי מאסר בעקבות מעשי תרמית אשר חלקם נעשו בשיתוף עם רוכשי המכוניות.

מר שלוש טוען, כי בשל היכרותו האישית עם התובע, נדהם לגלות כי אחת המכוניות שנתפסה בהליכי הוצאה לפועל בקשר עם מעשי התרמית, הייתה המונית השנייה של התובע.

מר שלוש טוען, כי התובע הגיע למשרדי הנתבעת 1 על מנת לקבל את לידיו את המונית השנייה.

לטענת מר שלוש התובע הסביר לו, כי הוא קיבל הצעה מפתה מהנתבעת 3 להחליף את המונית הראשונה בחדישה, והתובע כנראה מכר את המונית הראשונה לחברה "אדמה שופעת בע"מ", וביצע את ההחלפה.

מר שלוש טוען, כי לו היה מבקש התובע לאשר העברה שכזו אזי, היו מבהירים לו כי ראשית עליו לפרוע את ההלוואה, וכי לא ניתן לגרור את ההלוואה למונית השנייה, שכן בגינה כבר קיימת הלוואה שנתנה הנתבעת 1 לנתבע 4. כמו כן, בחודש מארס 2007 נרשם שיעבוד כדת וכדין על המונית השנייה להבטחת החזר ההלוואה. עוד טוען מר שלוש, כי הוא שאל את התובע כיצד המשיך לשלם את ההלוואה הראשונה והשאיר את השעבוד של הרכב ופוליסת הביטוח על כנם כשהמציאות שונה לגמרי, ועל כך השיב התובע כי הוטעה על ידי הנתבעת 3.

מר שלוש הבהיר בתצהירו, כי המונית השנייה נרכשה בחודש יוני 2007, בעוד בחודש מארס 2007 כבר נרשם לגביה שיעבוד לטובת הנתבעת 1, הן ברשם המשכונות והן במשרד הרישוי.

מר שלוש טוען, כי עקב תחינותיו של התובע שלא להתלונן כנגדו במשטרה, הסכים לעשות עמו את ההסדר אשר הועלה בכתב על ידי עורכי הדין, ורק לאחר שהתובע הלך להתייעץ ושב חזרה ביקש לחתום על ההסכם מרצונו. עוד הדגיש מר שלוש, כי הליך ההסדר וחתימתו ארך מספר ימים.

מר שלוש טוען, כי התובע מעולם לא התנגד להליכי ההוצאה לפועל, ומעיון בהסדר שחתם עליו ברור, כי מעולם לא קיבל אישור לגרור את ההלוואה מהמונית הראשונה לשנייה.

עוד הצהיר בעניין זה, כי הזכות הציבורית הקשורה עם המונית השנייה הוחלפה ביום 13.8.07, מהנתבעת 2 אל מר זדה תומר.

מר שלוש טוען, כי לצורך העברת שם בעל הזכות הציבורית נדרש הליך פרוצדוראלי בו נדרש להסיר את השעבוד, להעביר את הזכות הציבורית ואז שוב להטיל את השעבוד. טענתו של התובע, כי הסתמך על רישיון הרכב כשהרכב נקי משעבוד שהונפק, אך למספר דקות בעת החלפת שמות בעלי הזכות הציבורית, הינה מגוחכת, שכן את הרכב רכש התובע עוד ביום 6.6.2009 והציג בפני מר שלוש קבלה על כך.

מר שלוש טוען, כי התובע עמד בהסדר התשלומים אליו התחייב במשך תקופה ארוכה, דבר המעיד כי לא הייתה כפיה.

עוד טוען מר שלוש, כי התובע אכן החליף את המונית השנייה במכונית אחרת מסוג מרצדס, נטל הלוואה נוספת וההלוואות אוחדו להלוואה והסכם אחד.

מר שלוש הצהיר, כי תמה על טענתו של התובע לחוסר תום הלב וחוסר ניקיון כפיים לאחר שהתובע משלם את ההלוואה כסדרה במשך 26 חודשים.

מצהיר נוסף מטעם הנתבעות 1 ו-2 הינו מר אלון דמרי, מנהלה של הנתבעת 2.

מר דמרי הצהיר, כי יש לו הכרות עם התובע שכן הועסק בסוכנות "יהודה מזרחי" לתיווך של מכירה והשכרת מוניות.

מר דמרי הצהיר, כי הנתבעת 2 הייתה בעלת רישיון להפעלת מונית מס' 354 שהושכרה בשכירות חודשית לנתבעת 3 אשר השתמשו בו להפעלת רכבי מוניות לפי שיקול דעתם.

זכות זו הופעלה גם עם מונית מס' 6922825 אשר הייתה בבעלות או בשליטת הנתבעת 3.

עוד הצהיר מר דמרי, כי בסמוך ליום 5.3.07, נתבקש הוא על-ידי הנתבעת 3, כבעלים הפורמאליים של הרכב, לחתום על הסכם משכון ועל מסמכי שעבוד, אך הצהיר כי אין לו כל קשר לעסקאות אשר עשה התובע עם הנתבעת 3.

מר דמרי הצהיר, כי מר לרר ומר וולמר מחברת הנתבעת 3 נדונו ל-38 חודשי מאסר בשל מעשי תרמית, והתובע המשיך לשלם את דמי השכירות עבור המונית ישירות לנתבעת 2, אך זו נאלצה למכור את הזכות האמורה.

לפיכך, טוען מר דמרי, ביקש התובע לשכור זכות ציבורית אחרת, ואכן כזו הושכרה לו (מס' 3465 על שם תומר זדה) ובהתאם לכך ביום 13.8.2007 חתם מר דמרי על מסמכי שיעבוד חדשים לטובת הנתבעת 1.

עוד הוסיף מר דמרי בתצהירו, כי ביצע את הפעולות הדרושות במשרד הרישוי, בהתאם למסמכים ולבקשת התובע, כך שבמהלך החלפת רישום הבעלות הוצא על ידו רישיון רכב זמני ללא רישום השעבוד של הנתבעת 1 וניתן בידי המבקש.

מר דמרי טוען, כי טענותיו של התובע בתביעתו אינן אמת, והנתבעת 2 לא הייתה בכל קנוניה עם הנתבעות 3 ו/או 4 ולא עם הנתבעת 1.

דיון והכרעה

3. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, במוצגים, ובסיכומי הצדדים, אני קובעת כי דין התביעה להידחות.

התובע עותר בכתב תביעתו למספר סעדים, ואדון בהם אחד לאחד כסדרם:

ביטול המשכון מחמת תרמית

התובע טוען בכתב תביעתו, כי מספר ימים בלבד מהשלמת הרכישה של המונית השנייה, ו/או ימים אחדים קודם לכן, חברו יחדיו הנתבעת 2 והנתבעת 4, ופנו אל הנתבעת 1 בבקשה לקבלת הלוואה כנגד שיעבוד רכבו, כל זאת תוך מצג שווא שהם בעלי הרכב ו/או בעלי הזכות הציבורית.

התובע טוען, כי הוא לא נתן אישור לרישום המשכון, ומדובר בתרמית אשר הוסתרה ממנו בקפידה.

הלכה פסוקה היא, כי להוכחת עוולת התרמית, נדרשת מידת הוכחה גבוהה יותר:

"אך טבעי הוא, שבית משפט, היושב לדין בהליך אזרחי,

ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל,

אם מיוחסת לבעל דין מירמה ולא (למשל) רשלנות גרידא."

(ראו: ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4), 253, 257).

במקרה דנן, התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת טענת התרמית.

התובע העיד בחקירתו הנגדית, כי לא הגיש התנגדות למימוש הליך המשכון בלשכת ההוצאה לפועל (ראו: עמ' 7 שורות 28-32 בפרוטוקול מיום 2.12.10), וכן התובע לא הציג אישור תלונה במשטרה כנגד נתבעת 1 ו/או נתבעת 2. התובע העיד, כי החקירה שנחקר במשטרה קשורה לענייני נתבעת 3 (ראו: עמ' 7 שורות 13-15 ו- 16-17 לפרוטוקול מיום 2.12.10).

מכאן עולה, כי לו היה מדובר בעילת התרמית, אזי היה התובע מגיש בקשה לבית המשפט המוסמך לעיכוב הליכי מימוש המשכון, וכן בקשה לפסק דין הצהרתי, כי המשכון נגוע בתרמית, וכן היה מגיש תלונה במשטרה בדבר התרמית שבוצעה לכאורה כלפיו.

אלא שהתובע לא פעל כן.

כמו כן, אין מקום לקבל את הסברו של התובע בעדותו, לפיו לא הגיש תלונה למשטרה, ולא התנגד למימוש המשכון, בשל מצבו הבריאותי והכספי. הסבר זה איננו יכול להתקבל כהסבר ראוי או מניח את הדעת, ולא ברור מדוע לא הוגשה לכל הפחות תלונה במשטרה בגין עילת התרמית.

הואיל ופעולות אלו לא נעשו על-ידי התובע, די בכך כדי לדחות על הסף את טענת התובע לתרמית.

לא זו אף זו, התובע העיד, כי רכש את המונית השנייה ביום 06.06.07 (ראו: עמ' 6 שורות 24-31 ועמ' 9 שורות 13-16 לפרוטוקול מיום 2.12.10), בעוד והשעבוד נרשם בחודש מאי 2007 לטובת הנתבעת 1 ברשם המשכונות, וזאת בהתאם לאישור על שעבוד מרשם המשכונות מיום 13.5.07 (נספח 3ג' לתצהיר הנתבעים).

מכאן עולה, כי התובע רכש את המונית השנייה לאחר שנרשם השעבוד, ולכן יכול היה בנקל לבדוק בעת רכישת המונית בחודש יוני 2007 במסמכי הרישום במשרד הרישוי, וברשם המשכונות, ולהיווכח שהרכב משועבד עוד מחודש מאי 2007. לפיכך, אף מסיבה זו אין לקבל את טענת התרמית.

ההסבר שנתן התובע בעדותו בחקירתו הנגדית, כי יש להסתפק בבדיקה במשרד הרישוי הינו הסבר דחוק ואין בו ממש (ראו: עמ' 6 שורות 1-12 לפרוטוקול מיום 2.12.10). כמי שביצע רכישת מספר מוניות, עליו לדעת שיש צורך בבדיקת שעבודים ברשם המשכונות.

לעניין חשיבות הרישום במשרד הרישוי כבר נקבע, כי:

"הרישום במשרד הרישוי הוא בעל ערך דקלרטיבי בלבד

ולא קונסטיטוטיבי. ואולם גם אם אין הרישום קונסטיטוטיבי

אין חולק על חשיבותו".

(רע"א 5379/95 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נ"א (4) 464, 473)

כמו כן, מעיון בסיכומי התובע עולה, כי התובע זנח את טענת התרמית שהעלה בכתב התביעה, וטען כי הנתבעת 2 פעלה למימוש השעבוד שרשום היה לטובתה בגין הלוואה שהעניקה לנתבע 4, כשלושה חודשים קודם לרכישת המונית על-ידי התובע, דהיינו, התובע טען כי רישום השעבוד נעשה עוד בטרם רכש את המונית השנייה.

אשר על כן, ניתן לראות בשינוי העובדות הללו בסיכומיו כהרחבת חזית אסורה.

לאור כל האמור לעיל, טענת התרמית לא הוכחה על-ידי התובע, ועל-כן דין טענתו זו להידחות.

ביטול הסכם ההלוואה מחמת עושק וכפייה

התובע טוען, כי הנתבעת 1 אילצה את התובע כתנאי להשבת רכבו לחתום על הסכם חדש, ובו מחויב הוא לשלם את חובם של הנתבעים 2 ו-4.

התובע טוען, כי לא נותרה לו ברירה והוא נאלץ לחתום על ההסכם, וזאת מאחר וחשש שרכבו יילקח בשנית.

עוד טוען התובע, כי הנתבעת 1 אילצה אותו למשכן את הרכב השלישי (המרצדס), וזאת עד גמר ההלוואה שמעולם לא לקח, אך נאלץ לחתום על הלוואה זו בתמורה להשבת רכבו.

לפיכך, התובע טוען, כי מהלך העניינים שהביא אותו לחתום על ההסכם, ולשלם עבור הלוואה לא לו מכיל בחובו תרמית, עושק וכפייה, וככזה על בית המשפט הנכבד לבטלו.

סעיף 17 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג -1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע:

"(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני

או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.

(ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום

לעניין סעיף זה."

וסעיף 18 לחוק החוזים קובע:

"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר

מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית

או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה

מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

טענה של כפייה, עושק ותרמית הינן טענות קשות, שיש להוכיחן ברמה גבוהה של ודאות (בקרוב לרמה הנדרשת בהליך פלילי - מעבר לכל ספק סביר), והיא מוטלת במלואה על כתפי הטוען אותה (ראו ת"א(ת"א) 219399/02 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' שפירא מיכאל טרם פורסם).

בית המשפט העליון קבע את ההבחנה בין לחץ כלכלי לגיטימי ובין לחץ כלכלי ההופך לכפייה:

"בהיותנו כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל עבר,

מסקנה נדרשת מאליה היא כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום

הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה.

ענייננו הוא אך בכפיה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי – חברתי – כלכלי,

ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יכלו לשאתם"....

.....כדי שתוכר עילת כפייה, חייבת להיווצר פגיעה חריפה בחופש

הרצון החוזי של המתקשר. בלי למצות אפשר לומר כי חופש רצון

חוזי הוא מצב שבו ניצבת לפני המתקשר בררה סבירה אחרת.

אם ישנה בררה סבירה, הרי שאין לומר כי נפגם הרצון החוזי".

(ראו: ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פד"י מח(5) 705, 720, 741).

במקרה דנן, אף מעדותו של התובע לא הוכח, כי נתקיימו נסיבות של כפייה בחתימת הסכם ההלוואה:

"ש. מישהו אילץ אותך במעמד החתימה, בחדר שחתמת,

מישהו אילץ אותך בכוח לחתום?

ת. כן. הוא והורנשטיין, הם אמרו לי שאם אני לא אחתום,

גם אם אשלם את ההלוואה וגם ייקחו לי את האוטו, אז לא הייתה לי ברירה,

רציתי להתפרנס, שילמתי להם את כל החובות ואני לא חייב כלום".

(ראה: עמ' 8 שורות 10-19 לפרוטוקול מיום 2.12.10).

עדותו של התובע מלמדת על כך, שלא הוכח על-ידו טענת הכפייה וטענת העושק, שכן ניתן לראות בתשובותיהם של הנתבעות 1 ו-2 אזהרה בתום לב על הפרתה של זכות.

לפיכך, במקרה דנן, לא היה "אילוץ" כמשמעותו בחוק החוזים המאפשר ביטול ההסכם, והחתימה על הסכם ההלוואה לא הייתה בגדר "אילוץ" במובנו המשפטי, וזאת בשל מספר טעמים:

ראשית, אם אכן התובע אולץ לחתום על הסכם ההלוואה, מדוע פנה הוא בשנית על מנת לשדרג את הרכב השלישי, התובע אף חתם על הסכם הלוואה חדש לרכב מרצדס, וכן הסכם משכון חדש.

הדעת נותנת, כי אדם אשר אולץ לחתום על הסכם שנכפה עליו, לא יפנה מיוזמתו בשנית על-מנת לבצע הסכם הלוואה נוסף.

שנית, במשך למעלה משנתיים, התובע לא טען מאומה כנגד ההסכם, כשבמשך כל התקופה הזו הוא ממשיך לשלם את תשלומי ההלוואה כסדרם.

לאור האמור לעיל, אין מנוס מהמסקנה, כי לא התקיימו התנאים הנדרשים להתגבשות עילת הכפייה והעושק נשוא סעיף 17 ו-18 לחוק החוזים, וכי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו.

תקנת השוק- סעיף 34 לחוק המכר תשכ"ח- 1968

התובע טוען בסיכומיו, כי לתובע עומדת לו הגנת תקנת השוק כאשר רכש בתום לב מלא את המונית השנייה מהנתבע 3 שעסק במסחר מוניות, ושילם את מלוא התמורה. לפיכך טוען התובע, כי המשכון שנרשם על המונית השנייה לטובת הנתבעת 2 בטל מעיקרו, ומכאן חיובה של הנתבעת 1 להשבת כל הכספים שנגבו מהתובע שלא כדין.

מעיון בכתב התביעה ותצהירו של התובע עולה, כי לא בא זכרה של טענה זו, והיא הועלתה לראשונה בסיכומיו. אמנם, מדובר בשינוי והרחבת חזית, אך למעלה מן הצורך אדון אף בטענה זו.

סעיף 34 לחוק המכר תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק המכר") קובע :

"נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של

הממכר והמכירה הייתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת

הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת כממכר

אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור,

ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום לב".

על-כן, סעיף 34 לחוק המכר מונה שישה תנאים מצטברים הנדרשים לתחולתה של תקנת השוק:

1. כריתת חוזה מכר (בתנאי זה מובלעת גם דרישת התמורה).
2. הממכר הוא נכס נד.
3. המוכר עוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר.
4. המכירה של הנכס נעשתה במהלך הרגיל של עסקיו של המוכר.
5. הנכס בהחזקת הקונה
6. הרכישה של הנכס נעשתה בתום לב.

כמו כן, על המבקש ליהנות מהגנת הוראת סעיף 34 לחוק המכר להוכיח, כי נתקיימו כל התנאים המצטברים הדרושים לשם תחולת תקנת השוק. (ע"א 5664/93 כנען נ' ממשלת ארה"ב פ"ד נא (1) 664, ת.א (נצ') 579/97 משקאות פרי גן צפון נ' שלופה ואח', תק-מח 97(2) 2885, 2595).

התובע טוען, כי במקרה דנן התקיימו כל תנאי סעיף 34 לחוק המכר: התובע רכש את המונית בהסכם על פיו, קיבל חשבונית מס לקניה המפרטת את תנאי ההתקשרות לרבות מחיר המונית הנרכשת. המונית מוגדרת כנכס נד ונרכשה על-ידי התובע מהנתבעת 3, אשר אין חולק כי כל עיסוקה היה מכירת מוניות. התובע רכש את המונית מהעסק שלהם במהלך העסקים הרגיל, וקיבל לחזקתו את המונית מיד עם סיום עסקת הרכישה. לעניין תום הלב טוען התובע, כי העובדה ששילם מחיר מלא בגין המונית יש בה כדי להוכיח את תום ליבו.

מניתוח הראיות אל מול הדרישות של סעיף 34 לחוק המכר עולה, כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו, וכי במקרה דנן לא נתקיימו כל דרישותיו של סעיף 34 לחוק המכר.

רכישת המונית בתום לב

התובע טוען, כי טרם רכישת המונית השנייה הוא ביקש, כי הנתבעת 2 תדאג להמציא לו רישיון רכב מעודכן, ואכן הוצג לו רישיון רכב אשר הופק במיוחד על-פי בקשתו ביום 13.8.07.

התובע טוען, כי רישיון הרכב שהוצג לו היה "נקי" ללא שיעבוד.

הנתבעות 1 ו-2 טוענות, כי בהתאם להנחיות משרד הרישוי, לשם החלפת הרישיון באמצעותו הופעלה המונית השנייה, נדרש מהנתבעות 1-2 והתובע להפקיד את רישיונה של נתבעת 2, להסיר את השעבוד הרובץ על המונית השנייה לטובת נתבעת 1, לרשום את המונית על שמו של מר תומר זדה, ובו זמנית לחדש את השעבוד על המונית עם הרישיון החדש.

הנתבעות 1-2 טוענות, כי במהלך ביצוע החלפת הרישיונות אשר הונפק ביום 13.8.07, הגיע לידיו של התובע כפל רישיון אשר צורף כנספח ב' לתצהירו של התובע. לכן, עלה בידי התובע להציג עותק רישיון רכב של המונית כשהוא נקי לכאורה משעבוד, שכן זה הוצא באופן זמני למשך יום אחד בלבד, טרם הושלם רישומו מחדש של השעבוד.

הנני מקבלת את גרסת הנתבעות 1 ו-2 האמורה, וזאת ממספר טעמים:

ראשית, באשר לחובת תום הלב החלה על קונה רכב לעניין תחולת תקנת השוק נפסק, כי:

"נראה לי שלצורך מילוי חובת תום הלב שבסעיף 34, לא די בעיון

ברישיונות הרכב, אלא יש צורך לבדוק במשרד הרישוי, שמא

הרישום ברישיונות אינו משקף את המצב לאשורו. הקונה הוא

שיהיה אחראי לתוצאות היעדר בדיקה כזו. והיה ויתברר מאוחר

יותר שקיים עיקול, שיעבוד או זכות אחרת של צד ג' על הרכב,

ואלו רשומים במשרד הרישוי, לא יזכה הקונה בבעלות ממורקת

בנכס, אלא בעלותו תהיה כפופה לזכות צד ג', שדאג לרשום

את זכותו בפנקסים הרשמיים במשרד הרישוי."

(ראו: ע"ע (ת"א) 788/77 טוביה קון נ' דני חסון, פ"מ תשל"ט (1) 284, עמ' 288).

במקרה דנן, התובע לא פעל כקונה זהיר ולא בדק את הרישום במשרד הרישוי, שהינו משרד הפתוח וגלוי לציבור. קונה רכב שלא פועל כך, ייחשב כאדם אשר עצם את עיניו מלראות את האמת העולה מן הרישום ועל כן, נפגם תום - ליבו בקנייה. (ראה ע"א 716/72 רוזנשטייך נ' חברה א"י לאוטומובילים בע"מ, כז(2) 709, 715). לאור האמור לעיל, די בעצימת עיניים כדי לשלול את תום ליבו של התובע.

בעניין זה, התובע לא תמך את טענותיו בכל ראיה כי אכן נכח במשרד הרישוי, ואף לא טען זאת בכתב התביעה או בתצהיר עדות ראשית מטעמו.

טענתו זו הועלתה לראשונה רק בסיכומיו, ועל-כן התובע לא עמד בדרישת תום הלב שבסעיף 34 לחוק המכר.

נוסף על כך, התובע העיד בחקירתו הנגדית, כי רכש את הרכב ביום 06.06.07 (עמ' 6 שורות 22-32 לפרוטוקול מיום 2.12.10), אך רק ביום 13.8.07 בדק את רישיון הרכב כי אין עיקולים, דהיינו, לאחר תקופה של חודשיים מרכישת המונית השנייה.

לשאלת בית המשפט העיד, כי בדק את רישיון הרכב גם ביום 06.06.07, אולם לא היה לו את הרישיון של יום 06.06.07 להציג, כי אינו זוכר איפה שם אותו (ראה עמ' 9 שורות 11-23 לפרוטוקול מיום 02.12.10).

מדובר בסתירה מהותית בגרסת התובע אשר מקרינה ומשליכה לתום ליבו בעסקה זו, ופוגעת במהימנותו.

עיננו הרואות, כי אף פער הזמנים מעיד על חוסר תום ליבו של התובע בעסקת המכר של המונית, ואילו

היה התובע מבצע בדיקות מקדימות במשרד הרישוי, וברשם המשכונות באשר למצב זכויות הרכב היה יכול למנוע את המקרה דנן.

לאור האמור לעיל, התובע לא עמד בדרישת תום הלב לצורך סעיף 34 לחוק המכר, ולפיכך סעיף 34 לחוק המכר אינו חל בענייננו.

באשר לטענות התובע בעניין סעיף 5 לחוק המשכון וסעיף 12 לחוק החוזים, טענות אלה הועלו לראשונה בסכומי התובע. התובע לא הקים תשתית עובדתית בכתב תביעתו הנוגעת לסעיפים אלה, ולא כלל אותם כחלק מהעובדות המשמשות יסוד לתביעה, על כן אין מקום להיזקק לטענות אלה.

הסעד הכספי

בכתב התביעה, התובע עתר להשבת תשלום בסך של 85,000 ₪, שנגבו לטענתו שלא כדין, בגין הלוואה לרכישת המונית השנייה, וכן עתר לתשלום בסך של 50,000 ₪ על עוגמת נפש שלטענתו נגרמה לו.

מעיון בתצהירו של התובע עולה, כי צורפה טבלה המפרטת את הסכומים שכותרתה: "פירוט כספי לתביעה".

הטבלה מפרטת סכומים שלא בא זכרם בכתב התביעה, לפיכך אין התובע רשאי להוסיף סעדים כספיים, כאלה או אחרים, שלא פורטו בכתב התביעה.

אם ברצונו של התובע היה להוסיף סעדים נוספים היה עליו להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה לתיקון הסעדים הנדרשים, משלא עשה זאת - כל שיש בפני בית המשפט הינו כתב תביעה על הסעדים שבו.

יתרה מזו, משנדחו העילות שנטענו לביטול הסכם ההלוואה בעניין תרמית, עושק וכפייה ולא הוכחו, אין מקום להיעתר לסעד ההשבה.

אשר על כן, משטענות התובע להשבה נדחו אזי, לא מצאתי מקום לחייב את הנתבעים אף בתשלום לפיצויים בגין עוגמת נפש.

4. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית בזה.

התובע ישלם לכל אחד מנתבעים 1 ו-2 הוצאות משפט, ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 6,000 ש"ח (כולל מע"מ), ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

המזכירות תבצע סגירת תיק.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ג, 09 מאי 2013, בהעדר הצדדים.