1. ביום 16.9.2009 הוגש כתב אישום נגד הנאשם, בגין עבירה לפי סעיפים 15 ו-17(7) לפקודת היערות הא"י 1926 (להלן: הפקודה). בפרק העובדות שבכתב האישום צויין כי ביום 17.12.2008 בכביש 90 הוביל הנאשם ברכב סובארו בולי עץ אורן, שהינו עץ מוגן, מבלי שהיה לו רישיון לכך.

2. ביום 5.10.2010 כפר הנאשם בעובדות כתב האישום. לאחר שביום 20.2.2013 התקיימה ישיבת הוכחות, בה העידו ארבעת עדי המאשימה וכן הנאשם, ניתנה הכרעת הדין, בה הורשע הנאשם בביצוע העבירות נשוא כתב האישום.

3. בסעיף 15 לפקודה, בנוסחו לפני תיקונו בשנת 2012, נקבע:

"לא יכרות אדם עץ זית או עץ חרוב או כל אילן אחר המוגן לפי צו שניתן עפ"י סעיף 14 מפקודה זו, בכל מקום שהם גדלים, ולא יעביר את עציהם של אותם אילנות אלא אם קיבל תחילה רשיון לכך בטופס הקבוע מפקיד היערות".

ואילו בנוסח סעיף 17(7) לפקודה לפני תיקונו בשנת 2012, נקבע:

"כל הכורת עץ זית או עץ חרוב או כל עץ מוגן אחר או מעביר ממקומו כל עץ של אילן כזה שלא עפ"י רשיון שניתן ע"י פקיד היערות, יאשם בעבירה ויהא צפוי למאסר ששה חודשים או לקנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין או לשני העונשין כאחד".

4. העיקרון המנחה בגזירת העונש הינו עקרון ההלימה, דהיינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג העונש ומידת העונש המוטל עליו (ראו: סעיף 40ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)). בטרם יקבע בית המשפט את העונש המתאים לנאשם, עליו לבחון ולקבוע מהו מתחם העונש ההולם את מעשי העבירות שהוא ביצע בהתאם לעקרון ההלימה. קביעת המתחם תעשה לאור חמישה פרמטרים: (1) הערך החברתי הנפגע; (2) מידת הפגיעה בערך זה; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; (4) נסיבות הקשורות בביצוע העבירה (המפורטות בסעיף 40ט לחוק העונשין, ונסיבות נוספות, כאמור בסעיף 40יב); (5) לגבי קנס – מצבו הכלכלי של הנאשם (ראו סעיף 40ח לחוק העונשין).

5. פקודת היערות נועדה להגן על עצי הטבע (להבדיל מהגנה על "עצי תרבות", שפגיעה בהם מהווה עבירה לפי סעיף 453 לחוק העונשין). כאשר מדובר בהובלת עצים שנכרתו, להבדיל מכריתה, וכאשר למוביל לא הייתה יד ורגל בכריתתם, מידת הפגיעה בערך של ההגנה על עצי הטבע הינה פחותה מזו של הכורת ללא רישיון.

על דעה הגורסת כי מדובר באיסור שאינו משקף ציווי מוסרי או הסכמה חברתית מקובלת, ראו: ת"פ (רח') 1629/06 מדינת ישראל נ' בזיג פואד (פורסם בנבו, 18.3.2007).

מדיניות הענישה הנהוגה הינה של השתת קנס במאות ואף באלפי שקלים חדשים, בהתאם לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. לענישה בגין הובלה, ללא כריתה, ראו: ת"א (עכו) 14003-03-09 מדינת ישראל נ' אמיר נעים (פורסם בנבו, 26.10.2010); ת"פ (עכו) 14012-09-09 מדינת ישראל נ' אמין מעדי (פורסם בנבו, 26.10.2010); תפ (טב') 3242/06 מדינת ישראל נ' ניקולא ראייק (פורסם בנבו, 1.3.2007).

באשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה יש להביא בחשבון כי דבר קיומה של העבירה בספר החוקים היה ידוע לנאשם היטב בעת ביצוע הובלת העצים ביום 17.12.2008, מאחר ושמונה ימים לפני כן, ביום 9.12.2008 הוא הורשע ונגזר דינו בת"פ 4371-04-08 בבית המשפט השלום בצפת, בגין ביצוע עבירה של ניסיון לנטילת ולהובלת עצים מוגנים, לפי אותם סעיפי חוק נשוא כתב אישום זה (ראו מוצג ת/9).

על בסיס פרמטרים אלו הנני קובע כי מתחם העונש ההולם בגין ביצוע העבירות בהן הורשע הנאשם נע בין קנס בסך 700 ₪ לבין קנס בסך 2,500 ₪.

6. בגזירת העונש המתאים לנאשם במסגרת מתחם העונש יש להביא בחשבון נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות (ראו: סעיף 40ג(ב) לחוק העונשין), כמפורט בסעיף 40יא וסעיף 40יב לחוק העונשין, תוך התחשבות בשיקול ההרתעה האישית (סעיף 40ו לחוק העונשין) ושיקול הרתעת הרבים (סעיף 40ז לחוק העונשין). במקרה הנוכחי יש לזקוף לחובת הנאשם את הרשעתו הקודמת כאמור. כשיקול לקולא יש לראות במצבו הכלכלי של הנאשם, שאינו עובד ומתקיים מקצבת הביטוח הלאומי.

7. לאור זאת, הנני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים:

(א) קנס בסך 2,000 ₪ או 10 ימי מאסר תחתיו. הקנס ישולם בעשרה תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 15.7.2013 ובכל 15 לכל חודש קלנדרי שלאחריו. אם לא יבוצע תשלום במועדו, תעמוד כל יתרת הקנס לפירעון מיידי.

(ב) מימוש התחייבותו הנאשם, בהתאם לגזר הדין שניתן ביום 9.12.2008 בת"פ 4371-04-08 הנ" (מוצג ת/10), בסך 2,500 ₪. סכום ההתחייבות ישולם בעשרה תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 15.7.2013 ובכל 15 לכל חודש קלנדרי שלאחריו. אם לא יבוצע תשלום במועדו, תעמוד כל יתרת הסכום לפירעון מיידי.

(ג) הנאשם יחתום על התחייבות בסך 3,000 ₪ למשך שנתיים להימנע מביצוע עבירות לפי הפקודה.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ז סיון תשע"ג, 05 יוני 2013, במעמד הצדדים.