+

מבוא

בפניי תביעה כספית בגין חיובי צריכת מים אותם גבתה, כנטען, הנתבעת מס' 1 ( להלן – "הנתבעת " ) מהתובעת ביתר, בסכומים הגבוהים משמעותית מהסכומים שנצרכו על ידה בפועל.

התובעת הינה הבעלים של המרכז המסחרי בכפר ורדים, שהינו מתחם מסחרי הכולל קאנטרי עם בריכת שחייה. הנתבעת, שהינה רשות מקומית, שכרה שטחים בתוך המתחם הנ"ל, ובהתאם להסכם שבינה לבין התובעת, היא מקזזת מדמי השכירות אותם היא חבה לתובעת את ההיטלים והמסים החלים על התובעת, כדוגמת חיובי מים וארנונה.

בהחלטה מיום 15.03.12 ובהסכמת ב"כ התובעת, נדחתה התביעה נגד הנתבעת מס' 2 , החברה אשר שכרה את מתחם הקאנטרי מהתובעת. במסגרת אותו דיון הסכימו הצדדים כי פסק הדין יינתן לאחר הגשת סיכומים ובהסתמך על כתבי הטענות, התצהירים והנספחים.

טיעוני התובעת

החל מחודש יולי 2005 החלה הנתבעת לקזז מהסכומים המגיעים לתובעת, בהתאם להסכם, סכומים מנופחים בגין צריכת מים, אף שאין בשימושה מתקנים או שטחים הדורשים צריכת מים כה גבוהה, שכן, היא עצמה מחזיקה בשטח קטן בלבד במתחם בגודל של כ – 20 מ"ר, המשמשים למשרד ובתא שירותים משותף. מעבר לכך, השוכרים השונים במתחם (כולל מתחם הקאנטרי) מחויבים לשלם את כל המיסים וההיטלים, לרבות מים וארנונה, ישירות לנתבעת, כאשר החברה המפעילה את הקאנטרי, היא הנתבעת מס' 2, הינה צרכן המים העיקרי של המתחם, מאחר ובתוך המתחם מופעלים בריכת שחייה ומתקני ספא, ולפיכך, ולאחר ברור ומשא ומתן ארוך עם הנתבעת, הודיעה האחרונה לתובעת כי עיקר הצריכה המופיעה בחשבון החודשי שנשלח אליה חושב בטעות, מאחר והוא כלל גם את צריכת המים של הקאנטרי. לשם הסדרת הנושא, ביקשו נציגי הנתבעת מהתובעת להמציא לידיהם אישור בכתב מאת החברה המפעילה את מתחם הקאנטרי, לפיו היא מבקשת לחייבה ישירות בגין צריכת המים שלה, ואישור כאמור הוכן על ידי החברה המפעילה, לפיו התחייבה זו בכתב לשלם את כל החיובים בגין מים וארנונה ישירות לנתבעת. עם קבלת מכתבה של החברה המפעילה, התחייבו נציגי הנתבעת לערוך חשבון חדש בגין צריכת המים החל מיום 01.09.05, באופן שחיוב המים יחולק לשניים ויתייחס לצריכת הקאנטרי בנפרד ולצריכת התובעת בנפרד. בנוסף, התחייבה הנתבעת להשיב לידי התובעת כל סכום שנגבה ממנה ביתר עבור התקופה שמיום 01.09.05 ועד ליום תיקון החשבון. על אף האמור, הנתבעת לא ערכה חשבון נפרד והמשיכה לחייב את התובעת בסכומי עתק בגין צריכת מים, ופניותיה של התובעת לנתבעת בעניין זה נדחו בטענות שונות, ובין היתר, בטענה כי לשם עריכת פיצול חשבונות המים וחישוב מחדש, יש צורך לפנות למומחים לצורך קבלת חוות דעת וכי במסגרת חוות הדעת יש לבחון בנוסף, האם קיימת דליפה בצנרת המתחם. לאחר שלא מונה כל מומחה מטעם הנתבעת, פנתה התובעת מיוזמתה לחברה המומחית בגילוי ואיתור דליפות בצנרת לשם ברור הנושא, ובסיום הבדיקה הועברה לתובעת חוות דעת ממנה עולה כי, אין כל דליפה או נזילת מים בצנרת המתחם, אולם נתגלה כי מדי המים המותקנים במתחם אינם תקינים, ומשכך, החיובים בגין צריכת המים אותם קיבלה התובעת, אינם נכונים. בהתאם לבדיקה שנערכה, הצריכה השנתית הממוצעת של התובעת עמדה על סך של 5,400 ₪, ולפיכך, כל הסכומים הנוספים שנגבו ממנה, נגבו בגביית יתר ושלא כדין. לטענת התובעת, הנתבעת גבתה ממנה ביתר בגין צריכת מים בין השנים 2005-2008 סך כולל של 246,870 ₪.

טיעוני הנתבעת

לטענת הנתבעת, במקביל לבקשת החברה המפעילה את הקאנטרי, להתקנת מד מים על הצינור המוביל מים לקאנטרי, ביקשה החברה המפעילה לשלוח אליה את חיובי המים של הקאנטרי החל מחודש ספטמבר 2005 ואילך, והנתבעת סירבה לבצע התחשבנות לתקופה הקודמת להתקנת מד המים הנפרד לקאנטרי בחודש יולי 2008, מאחר ולטענתה, החברה המפעילה את הקאנטרי יכולה לבצע את ההתחשבנות בעניין זה מול התובעת. לטענתה, לאחר שהותקן מונה המים בחודש יולי 2008 התברר כי אם מפחיתים מכמות המים הכוללת שנמדדה במתחם התובעת את כמות המים הנמדדת שצרכו שוכרי המשנה שלה, יוצא כי התובעת עצמה צרכה צריכת מים שלילית או אפסית, ומצב זה מלמד על בעיה במערכת מדידת המים למתחם, לאור זאת, ערכה הנתבעת בדיקה יסודית של מוני המים ומצאה כי למרות שהמונה הראשי המודד את צריכת המים של כל המרכז המסחרי מותקן על צינור בעל קוטר של 4 צול, ה"פלטה" שמראה את נתוני המונה תואמת צינור של 3 צול בלבד. משמעות הטעות היא שהמונים יצביעו על צריכת מים נמוכה משמעותית מהצריכה בפועל, כך שהמונה ימדוד רק כמחצית מכמות המים שסופקה בפועל. מכך עולה כי, לא רק שהתובעת לא חויבה בגין צריכת מים "מנופחת" אלא שהיא אף התעשרה על חשבונה של הנתבעת, כאשר חויבה לפי צריכת מים נמוכה מהצריכה בפועל. מעבר לכך, טוענת הנתבעת, במסגרת סיכומיה, כי, התובעת לא הוכיחה את סכום התביעה ומשכך דין תביעתה להידחות על הסף. לטענתה, התובעת אינה מסבירה מהיכן נולדה "הטעות" בחישוב צריכת המים ואף סכום "הטעות" אינו נשען על חישוב כלשהו או נסמך על מדידה מסודרת של צריכת מים כלשהי או חישוב עלות המים. להוכחת תביעתה מציגה התובעת מסמך אשר ערך פלוני אשר בדק מספר מדי מים וקבע קביעות לגבי תקינותם, והרי מסמך זה אינו מהווה חוות דעת והוא אף לא הוגש על ידי עורכו ולפיכך הינו בגדר "עדות שמועה".

דיון והכרעה

בסעיף 4 לתצהירו מיום 20/6/11 מציין העד מטעם התובעת, מר גדעון אלמקייס ( להלן – "אלמקייס" ), כי, עם השכרת מתקני הקאנטרי לנתבעת מס' 2, פנו התובעת והנתבעת מס' 2 לנתבעת בבקשה לעדכן את ספריה בהתאם ולחייב את הנתבעת 2 בגין צריכת המים במתקנים הנ"ל, ישירות. מצאתי כי התובעת לא הוכיחה טענה זו, משלא הגישה כל ראיה, לרבות העתק פנייה בכתב מטעמה או מטעם הנתבעת מס' 2 אל הנתבעת, או אישור בכתב מאת הנתבעת, משנת 2005 או בסמוך לכך, בדבר היענותה לבקשה הנטענת. בסעיף 7 לתצהירו מציין מר אלמקייס כי:

" אני מצהיר כי החל מחודש יולי 2005 ו/או במועד הסמוך לכך הנתבעת החלה לקזז מהסכומים המגיעים לתובעת ממנה סכומים מנופחים בגין צריכת מים".

אילו אכן פנו התובעת והנתבעת מס' 2 אל הנתבעת, עוד בשנת 2005 או בסמוך להשכרת מתחם הקאנטרי לנתבעת מס' 2, בדרישה לעדכן את ספריה ולחייב את הנתבעת מס' 2 בגין כל צריכת המים במתחם זה, לרבות הבריכות המופעלות שם, סביר הוא כי עם חיוב התובעת בתשלומי היתר הנטענים, במהלך החודשים של שנת 2005, הייתה התובעת פונה אל הנתבעת לתיקון הדבר לאלתר ומסתייגת מגביית הכספים ממנה, ודורשת כי הנתבעת תבצע את הדרישה לעדכון ספריה, תשיב לה את הכספים שנגבו כאמור, ותגבה את החוב מהנתבעת מס' 2. התובעת לא הגישה כל ראיה להוכיח פנייה כאמור, שבוצעה בסמוך לאחר שהנתבעת גבתה ממנה כספים בגין צריכת מים, במהל שנת 2005. בסעיף 10 לתצהירו מציין מר אלמקייס, כי:

" אני מצהיר כי עם קבלת החשבונות המנופחים פנינו שוב ושוב לנתבעת בדרישה לברר מדוע מחויבת התובעת בסכומים כה גבוהים, והנתבעת הבטיחה לברר את העניין ולהסדירו ".

חרף הטענה הנ"ל בדבר ביצוע מספר פניות אל הנתבעת כנגד חיוב התובעת בתשלומי מים, נמנעה התובעת מלהגיש כל ראיה, לרבות העתק של פנייה בכתב, להוכיח כי היא פנתה, שוב ושוב, אל הנתבעת, מיד לאחר שזו החלה לחייב אותה בתשלומי יתר שלא כדין, בדרישה לתקן את הדבר ולהשיב לה את אשר שילמה. גם טענתו של מר אלמקייס, בסעיף 16 לתצהירו, לפיה, הנתבעת התחייבה להשיב לתובעת כל סכום שנגבה ממנה ביתר, החל משנת 2005 ועד ליום תיקון החשבון, לא הוכחה, משלא הוגשה כל ראיה להוכיח כי הנתבעת הודתה בטעות הנטענת בגביית התשלומים מהתובעת, ולא הוגשה כל ראיה להוכיח מי מנציגי הנתבעת התחייב בפני נציגי התובעת להשיב לה כספים, כאמור.

התובעת מבקשת להסתמך על אישור מאת הנתבעת מס' 2, מיום 21/7/08 ( נספח א' 1 לתצהיר מטעם התובעת ), המופנה אל הנתבעת. באישור זה מציינת הנתבעת מס' 2 כך:

" אנו, החתומים מטה, מתחייבים לשאת בתשלום חוב המים הנובע משעון המים הנמצא ליד חדר המדרגות.

שעון זה הוחלף על פי דרישתנו, על ידכם, ונמצא ברשותכם...

התחייבותנו לתשלום הינה עבור כל צריכת המים של המונה הנ"ל מיום 1 ספטמבר 2005 ועד בכלל.

כל החובות, ההתחייבויות והתשלומים בגין השימוש במים על פי מונה המים הנ"ל חלות עלינו מחודש ספטמבר 2005 וימשיכו לחול עלינו כל עוד אנו שוכרים את הקאנטרי קלאב בכפר ורדים.

נבקש לרשום לפניכם התחייבותנו זו".

העובדה, לפיה, האישור הנ"ל נערך והומצא לנתבעת אך בשנת 2008, ולא בסמוך לאחר שהנתבעת החלה לגבות מהתובעת חיובי מים בסכומים גבוהים, היינו, בשנת 2005 או בסמוך לאחר מכן, מחזקת את טענת הנתבעת, לפיה, אך בשנת 2008 היא ידעה על קיומו של צינור נוסף המספק מים למתחם הקאנטרי, ולכן, היא גבתה את התשלומים מהתובעת כדין, לפי מונה המים הראשי במרכז המסחרי שנמצא על שם התובעת. אילו שלחו התובעת והנתבעת מס' 2 אל הנתבעת אישור דומה, עוד בשנת 2005 או בסמוך לאחר מכן, ניתן היה לקבוע כי הנתבעת ידעה כבר אז על קיומו של הצינור הנוסף הנ"ל, וסביר כי היא הייתה מתקינה עליו מונה מים, על מנת למדוד את צריכת המים במתחם ולחייב בגין כך את הנתבעת מס' 2. משלא הוכח כי התובעת הודיעה, בעצמה או על ידי הנתבעת מס' 2, לנתבעת, דבר קיומו של הצינור הנוסף הנ"ל, יש לקבוע כי גביית הכספים מאת התובעת, עד למועד בו ידעה הנתבעת על הצינור הנוסף והתקנת מד מים במקום, היינו, בשנת 2008, הייתה כדין ולא ביתר.

יתרה מזאת, לשון האישור הנ"ל מוכיחה את גרסת הנתבעת, לפיה, המים סופקו למתחם הקאנטרי באמצעות מספר צינורות, שדרשו התקנה של מספר מכשירים למדידת צריכת מים במקום. שכן, הנתבעת מס' 2 מציינת, מפורשות, ברישא של האישור הנ"ל, כי, היא מתחייבת לשאת בתשלומי חוב המים, משנת 2005 ואילך, הנובעים משעון המים שליד חדר המדרגות. הסכומים ששילמה הנתבעת מס' 2 לנתבעת, בשנים 2005 – 2008, היו עבור צריכת המים במתחם שבחזקתה ושסופקו באמצעות צינור מים אחד, בעוד שהתחייבותה הנ"ל, באישור לעיל, היא לשלם את החובות בגין צריכת המים שסופקו מצינור אחר, אותו הגדירה כזה שליד חדר המדרגות. לגבי צינור נוסף זה, נשוא האישור לעיל, לא הגישה התובעת כל ראיה להוכיח כי היא הודיעה דבר קיומו לנתבעת, בסמוך לאחר שהשכירה את המתחם לנתבעת מס' 2 ולפני שנת 2008, המועד בו התקינה הנתבעת מד מים גם על צינור זה. משכך, מצאתי לאמץ את טענת הנתבעת, כפי שציינה בסעיף 11 לכתב ההגנה המתוקן מטעמה, לפיה:

" רק בחודש יולי 2008 נתבקשה הנתבעת להתקין לראשונה מונה משנה שלה שימדוד חלק מכמות המים המסופקת לקאונטרי. עד להוספת המונה של הנתבעת, לא ידעה הנתבעת על קיומו של הצינור הנוסף המספק מים לקאונטרי ועל מד המים שהותקן עליו, ולא יכולה הייתה לדעת כמה מים נצרכו באותו צינור ע"י מפעיל הקאונטרי, וההתחשבנות על צריכת המים, ככל שהייתה כזו, הייתה בין התובעת למפעיל הקאונטרי ".

על התיאור עצמו שבה הנתבעת בסעיף 20 לכתב ההגנה המתוקן, לפיו, אך בשנת 2008 נתבקשה היא להתקין מונה מים למדוד את צריכת המים באותו צינור, ולא בשנת 2005, כטענת התובעת, וכי עד לשנת 2008 סופקו למתחם הקאנטרי כמות מים שנמדדו לפי מונה מים אחר, שהותקן במועד לא ידוע ושלא על ידי הנתבעת, וכי בשנת 2008, כאמור, התקינה הנתבעת, לבקשת הנתבעת מס' 2, מונה מים נוסף אותו התקינה במקום מד מים שהיה קיים ושלא ידעה קודם על קיומו. בסיפא של סעיף 20 מציינת הנתבעת כי:

" הנתבעת תוסיף ותטען כי אין לה כל היכולת לדעת את הסתעפות צנרת המים של המרכז המסחרי, ולאן כל צינור מוביל, או מה מודד כל מד מים שלא הותקן על ידה. עובדות אלו נמצאות בידיעתה הבלעדית של התובעת...".

אין כל הסבר מניח את הדעת לשיהוי בפניית התובעת אל הנתבעת בדרישה להשיב לה את הסכומים ששילמה ביתר, לטענתה, שהרי, היא שילמה תשלומים אלה למשך מספר שנים, החל משנת 2005 וכלה בשנת 2008, מבלי שתנקוט בהליך משפטי למנוע מהנתבעת להמשיך בגביית כספים כאמור, וכאשר הוכח כי הפנייה הראשונה אל הנתבעת הייתה אך בשנת 2008, מבלי שתוצג כל פנייה בכתב אל הנתבעת, ממועד שלפני כן. המדובר בשיהוי ניכר, הנעדר כל הסבר מניח את הדעת.

יש לציין כי ביום 24/7/08 השיבה הנתבעת בכתב לנתבעת מס' 2 ( ראה נספח 13 לתצהיר העד מטעמה ), וציינה שם כי היא תחייב את הנתבעת מס' 2 בגין צריכת המים, זאת החל מיום 9/7/08, שהינו המועד בו היא התקינה את מונה המים במקום מונה המים שהיה שם ושלא הותקן על ידה. האמור בתשובתה הנ"ל של הנתבעת מפריך את טענת התובעת, בסעיפים 18-19 לכתב התביעה המתוקן, שכן, הנתבעת, בתשובה הנ"ל, מבהירה, למעשה, כי לא ניתן לחשב את החוב המגיע מהנתבעת מס' 2 בנפרד, החל משנת 2005, מאחר והמונה שהיה בשנת 2005 ועד למועד התקנתו, ביולי 2008, לא הותקן על ידי הנתבעת בעצמה. לכן, הטענה של התובעת, לפיה, הנתבעת התחייבה לערוך חשבון מחודש לצריכת המים החל מחודש 2005, לא הוכחה ואף הופרכה בראיה לעיל, כאמור. אציין כי, התובעת לא הוכיחה כי היא או הנתבעת מס' 2 שלחו תגובה לתשובתה הנ"ל של לנתבעת, ובה טענו כי הנתבעת ידעה על קיומו של המונה שהיה שם עוד לפני שהתקינה את המונה החדש או שהמונה הישן הותקן אף הוא על ידה. העדר תגובה בכתב לתשובה הנ"ל של הנתבעת מחזק את גרסת הנתבעת. ואם לא די בכך, הרי שהנתבעת הציגה ראיה להוכיח את מועד התקנת מונה המים על הצינור הנוסף, וראיה זו היא מסמך מיום 9/7/08 ( נספח 15 לתצהיר העד מטעם הנתבעת ), שהינו הוראה של הנתבעת למחלקת האחזקה, להתקין מד מים חדש בחדר מכונות – מילוי בריכה. באישור הנ"ל נרשם מספרו של מונה המים החדש, וכן הקריאה בעת פירוק המונה הישן. מסמך זה מוכיח כי הנתבעת התקינה מונה המים על הצינור הנוסף ביום 9/7/08, והדבר תומך בגרסתה, לפיה, היא ידעה על קיומו של צינור זה אך בסמוך לפני כן.

התובעת, אשר טוענת כי היא והנתבעת מס' 2 הודיעו לנתבעת דבר השכרת מתחם הקאנטרי לנתבעת מס' 2 וכי על הנתבעת לחייב את הנתבעת מס' 2 בגין צריכת המים שם, כלל לא טענה, במפורש, כי נציגיה הצביעה בפני נציגי הנתבעת על כל מיקומם של כל הצינורות אשר מספקים מים למתחם הקאנטרי שהושכר לנתבעת מס' 2, כך, שגם בהיצמד לטענה, לפיה, היא והנתבעת מס' 2 עדכנו את הנתבעת אודות השכרת המתחם לנתבעת מס' 2, אינה מוכיחה, כשלעצמה, כי שתיהן הודיעו לנתבעת על קיומו של הצינור הנוסף המספק מים למתחם.

ועוד, גם בהנחה והייתי מקבל את טענת התובעת, לפיה, היא הודיעה לנתבעת, עוד בסמוך לאחר חיובה הראשון ביתר, בשנת 2005, או בסמוך לאחר מכן, כי עליה לחייב את הנתבעת מס' 2, ולא אותה, בגין כל צריכת המים במתחם הקאנטרי, לרבות צריכת המים המבוצעת בצינור הוסף עליו התקינה הנתבעת מונה מים בשנת 2008, עדיין אין בכך כדי להביא להוכחת התביעה, שכן, התובעת לא הגישה כל ראיה להוכיח כי הסכומים אשר נגבו במהלך השנים 2005-2008 היו בגין צריכת המים במתחם הקאנטרי בלבד, ולא בגין צריכת מים במתקנים או מושכרים אחרים במרכז המסחרי, כך, שהיא לא הוכיחה את הזיקה בין כמות המים בגינה היא חויבה כאמור, לבין צריכת המים בפועל שנעשתה על ידי השוכרת, הנתבעת מס' 2.

כמו כן, ובהנחה והייתי מאמץ את הטענה של התובעת כי היא דרשה מהנתבעת לחייב את הנתבעת מס' 2 בגין צריכת המים המתחם, וכי הנתבעת ידעה על הצינור הנוסף עוד בשנת 2005 או בסמוך לאחר מכן, עדיין לא הוכיחה התובעת, במידה הנדרשת בדין, כי המשרד ותא השירותים שבחזקתה צרכו מים בשווי של 5,400 ₪, וכי יתר הסכומים בהם חויבה על ידי הנתבעת היו בגין צריכת מים בחלקים אחרים של המרכז המסחרי, ובעיקר במתחם הקאנטרי. הסכום של 5,400 ₪, בגין צריכת מים במשרד ובשירותים שבחזקת התובעת, נטען על דרך ההערכה, ולא הוגשה כל ראיה להוכיח כי המשרד ותא השירותים אכן צרכו מים בעלות כזו, בעוד שיתר הסכומים שנגבו מהתובעת הם אכן עבור המים שסופקו למתחם הקאנטרי, בשני צינורות המים שתוארו. על מנת שבית המשפט יקבע כי התובעת צרכה מים בשווי של 5,400 ₪ בלבד לשנה, וכי יתר הסכום הינו בגין צריכת מים של השוכרת, נתבעת מס' 2, על התובע להניח בפני בית המשפט כלים וראיות לאפשר עריכת חשבון נפרד לצריכת המים של כל צד משני אלה, במהלך השנים 2005=2008. לכן, גם בהיצמד לטענה ( שאיני מאמץ אותה ), לפיה, הנתבעת ידעה על הצינור הנוסף המספק מים למתחם הקאנטרי, עוד בשנת 2005 או בסמוך לכך, עדיין אין בכך כדי להביא למסקנה כי התובעת הוכיחה כי הנתבעת חייבת להשיב לה את יתרת החיובים, בקיזוז סך של 5,400 ₪ לשנה, משלא הוכחה כמות המים שהתובעת צרכה בפועל, במרכז המסחרי, לעומת הסכומים בהם חויבה כאמור, ולא הוכח כי הסכומים שהתובעת שילמה בגין צריכת מים, בשנים 2005-2009, היו בגין צריכת מים במשרד ובמתחם הקאנטרי, וכי הדבר אינו בגין צריכה במושכר אחר או מסיבה אחרת שבמרכז המסחרי.

חוות הדעת של התובעת ושל הנתבעת מוכיחות על תקלות המערכת אספקת המים, בעיקר במכשירים למדידת צריכת המים ( ראה פרק הסיכום של המסמך – נספח א' 2 לכתב התביעה המתוקן, אשר נערך על ידי מר ולדימיר פרומס, וכן המסמכים שערכה החברה "מד תקין – בקרת מים , נספחים 16-17 לתצהיר העד מטעם הנתבעת ). יש בראיות אלה כדי לגרוע ממשקל הטענה כי עיקר הצריכה בגינה חויבה התובעת היא של נתבעת 2 ולא מגורם אחר.

תימוכין במסקנה הנ"ל מצאתי דווקא במסמכים אשר צורפו לכתב התביעה המתוקן ולתצהיר העד מטעם התובעת. לפי הטבלה של החיובים של התובעת לשנת 2008 ( נספח ה' לכתב התביעה המתוקן ), לא חל כל שינוי משמעותי בחיובים של התובעת בגין צריכת מים, לפני ואחרי מועד התקנת מונה המים על הצינור הנוסף, שכן, הנתבעת המשיכה לחייב את התובעת בסכום של 15,000 ₪ לערך, לתקופה החל מחודש יולי 2008 ועד לסוף שנת 2008, היינו, בסכומים שאינם מתקרבים לשווי הצריכה הנטענת על ידי התובעת, בסך של 5,400 ₪ לשנה ( 2,700 ₪ למחצית השנה ). החיוב הנ"ל לאחר התקנת מונה המים על הצינור הנוסף המספק מים למתחם הקאנטרי, שבוצעה ביולי 2008, מחזקת את המסקנה כי התובעת לא הוכיחה כי היא חויבה במשך השנים, משנת 2005 ועד לסוף שנת 2008, בגין צריכת מים במתחם של הנתבעת מס' 2, שכן, אילו היה הדבר כך, סביר הוא כי היא הייתה משלמת, בגין צריכת מים במשרד ובתא השירותים, למשך כל התקופה החל מחודש יולי 2008 וכד סוף שנת 2008, סכום נמוך בהרבה, בסך כולל של 2,700 ₪ לערך. כאמור, הממצאים הנ"ל אינם מלמדים על כך.

בהנחה והייתי קובע כי התובעת דרשה, עוד בשנת 2005, כנטען, מהנתבעת לחייב את הנתבעת מס' 2 בגין כל צריכת המים במתחם, כולל הצינור הנוסף, הרי שהיא לא הגישה כל ראיה להוכיח את היקף אספקת המים למתחם, המבוצעת באותו צינור נוסף, להבדיל מכמות המים הסופקת למתחם באמצעות שאר הצינורות, עליהם ידעה הנתבעת בתחילת תקופת השכירות של הנתבעת מס' 2. שהרי, המדובר בצנרת שהינה בשליטתה ובחזקתה של התובעת, הבעלים והמחזיק של המרכז המסחרי, ולכן, היא יכולה הייתה להגיש ראיה להוכיח את כמות המים שהצינור הנוסף סיפק למתחם, החל משנת 2005 ועד להתקנת המונה החדש, ביולי 2008, וכך להוכיח את ההפרש בין חיוב הנתבעת מס' 2 לבין כמות המים שנתבעת מס' 2 קיבלה בפועל, ולהשוות בין הפרש צריכה זה לבין החיוב שהיא שילמה לנתבעת, בתקופה זו. התובעת לא הניחה כל הסבר מניח את הדעת לאי הגשת ראיה כאמור, אף שהיא שילמה את החיובים לנתבעת, עוד בתחילת תקופת השכירות של הנתבעת מס' 2 , היינו, בשנת 2005, וחרף זאת לא עשתה כדי לבצע בדיקה של צריכת המים על ידי הנתבעת מס' 2, במשך השנים, ועד להגשת התביעה, במערכת אספקת המים למתחם, אף שבמשך תקופה זו היא שילמה, לטענתה, תשלומי יתר שהיה על הנתבעת מס' 2 לשלם לנתבעת.

ואם לא די בכל אלה, הרי שהתובעת לא הגישה כל ראיה להוכיח את הסכומים בהם חויבה בגין צריכת מים לפני שנת 2005, שכן, היה בראיה כזו כדי ללמד על החוב שלה בגין צריכת המים במשרד ובתא השירותים שבחזקתה, לפני שהנתבעת מס' 2 שכרה את המתחם והחלה להפעיל את עסקיה שם, לעומת החובות בהן חויבה לאחר שהנתבעת מס' 2 שכרה את המתחם והפעילה שם את עסקיה, לאחר שנת 2005. אין כל הסבר מניח את הדעת להימנעותה של התובעת מהגשת ראיה כאמור. התובעת אף לא הגישה כל ראיה להוכיח כי הנתבעת חייבה אותה, החל מחודש יולי 2008 או החל משנת 2009 ( לאחר התקנת המונה הנוסף במתחם), בסכומים קטנים בהרבה מהסכומים שהיא שילמה בשנים 2005-2008. גם בראיה זו היה כדי ללמד כי ההפרש בחובות, בין התקופה שלפני התקנת המונה הנוסף לבין התקופה לאחר מכן, מצביע על כך שעיקר צריכת המים הייתה באמצעות הצינור הנוסף שסיפק מים לנתבעת מס' 2, כאמור.

סוף דבר

אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת מס' 1.

אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת מס' 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בך של 2,000 ₪, תוך 45 ימים מיום המצאת פסק דין זה לידיה.

מאחר ופסק הדין ניתן ללא שמיעת עדויות, אלא לפי כתבי הטענות, התצהירים והסיכומים בכתב, אני פוטר מתשלום יתרת אגרה.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן ביום ג' טבת תשע"ג, 16 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.