תביעה לפיצוי על נזק גוף. הצדדים חלוקים על החבות ועל הנזק.

רקע עובדתי ומחלוקות בתמצית

1. התובע יליד 1967, פועל במקצועו, נשוי ואב ל – 8 ילדים, מתגורר בכפר חארס בשטח הרשות הפלסטינאית. החל משנת 1986 ועד לפיטוריו באוגוסט 2010, לאחר הגשת התביעה, עבד במפעל לייצור דיסקיות וגירים של נתבעת 1. נתבעת 2 ביטחה את נתבעת 1 בביטוח מעבידים (להלן – "המעבידה").

2. לטענת התובע, במהלך יוני 2005 , במהלך עבודתו על סולם גבוה ומלוכלך משמן וגריז, החליק ונפל לתוך מכולה מלאה בברזל וכתוצאה מכך נחבל בגופו, בעיקר בזרוע ובכתף ימין (להלן – "התאונה"). המעבידה מכחישה את התאונה.

3. המחלוקת המרכזית סבה על עצם קרות התאונה. ככל שיצליח התובע לחלוף מעל למשוכה זו, מתעוררות מחלוקות על אחריות ואשם התורם וכן על שיעור הנזק.

4. לאור הפער בין קביעותיהם של מומחי הצדדים מונה פרופ' בלנקשטיין כמומחה מטעם בית המשפט (להלן – "המומחה"). המומחה קבע נכות של 10% לפי סעיף 35 (1) (ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956. חוות דעת המומחים הוגשו ללא חקירה, הצדדים אינם חולקים על הנכות הרפואית שקבע המומחה אלא לגבי השלכותיה התפקודיות.

5. מטעם התובע העידו הוא ואשתו גב' עביר דאוד. מטעם הנתבעות העידו בעל המפעל מר אפרים קלופמן, אשתו גב' נחמה קלופמן, בנם מר ניר קלופמן וחברו של אפרים מר אליהו יצחק (להלן – "אפרים", "נחמה", "ניר" ו"אלי").

שאלת החבות

גרסת התביעה

6. התובע מסר גרסה מפורטת בתצהירו. הוא עבד כ – 6 ימים בשבוע, בין 10 ל – 12 שעות ביום. במסגרת תפקידיו היה אחראי על טיפול במכבשים כולל החלפת שמן וגריז אחת לחודש. בחודש יוני 2005 בסביבות השעה 14:30, ביקש ממנו אפרים לבדוק מדוע המכבש מרעיש. הוא טיפס על סולם אלומיניום בגובה של כ – 4 מטרים (להלן – "הסולם") אשר נשען על המכבש והיה מלוכלך משמנים וגריז. העובד בועז, שנפטר בינתיים, החזיק את הסולם והביא לו קופסה עם גריז. בעת הטיפול עמד על שלב אחד לפני השלב גבוה ביותר בסולם. כמה רגעים לפני סיום הטיפול החליק ונפל למכולה מלאה בברזל (להלן – "התאונה").

מעוצמת הכאבים וההלם לא יכול היה לזוז , שלושה עובדים הוציאו אותו מהמכולה, הביאו אותו לחדר האוכל, העובדת אילנית שך (להלן – "אילנית") שטפה את פניו ונתנה לו את חולצתה במקום חולצתו הקרועה והמגואלת בדם. העובדים קראו לאפרים וסיפרו לו על התאונה, התובע ביקש ללכת לביתו ואז הסיע אותו אפרים ברכבו, ביחד עם אלי, עד לצומת של כפר חארס. חבר אסף אותו מהצומת במונית, הם עברו דרך ביתו לקחת כסף ולאסוף את אשתו והמשיכו לקופ"ח בכפר בדיא. שם נבדק, טופל והוזמן לצילומים למחרת, כאשר יהיה כוח אדם מתאים. הצילומים שבוצעו למחרת העלו חשד לשבר בכתף. הוא קיבל זריקות ותרופות. בהמשך אותו יום הגיע למפעל, עדכן את אפרים בפגיעותיו ומסר לו שאינו יכול לעבוד בשל כאביו. אפרים אמר שזו פגיעה קטנה וביקש ממנו לחזור לעבודה. הוא לא היה מסוגל לחזור, נעדר מהעבודה למשך 45 יום, בהתאם לאישור מחלה שקיבל מהרופא. המעבידה לא שילמה לו שכר עבור תקופת היעדרותו. כאשר חזר לעבודה, תוך קושי רב, הסביר לאפרים שאינו מסוגל להרים משאות כבדים מעוצמת כאבים בגב, בכתף ימין וברגל ימין.

התובע צירף אישורים רפואיים, דו"חות נוכחות בחודשים יוני - יולי 2005 ותלושי שכר. הוא לא זימן עדי ראיה לתאונה.

כשנתיים אחרי התאונה הגיע למפעל חוקר מטעם חברת הביטוח והתובע שחזר את התאונה בנוכחות נחמה כאשר החוקר מקליט ומצלם באמצעות המכשיר הנייד שלו. נחמה התנגדה, ניסתה לשנות פרטים ואמרה לחוקר שהוא לא נפגע במפעל. החוקר אמר לה שהסולם לא בטיחותי. החוקר חזר על שאלותיו בשני ביקורים נוספים. בפעם השלישית אפרים קנה גומיות לרגליות של הסולם.

בשנת 2010 הודיע ניר לתובע שהוא צפוי לקבל במסגרת תביעתו 300,000 ₪ - 400,000 ₪ והם לא יוכלו להעסיקו אלא אם יוותר על התביעה. התובע עמד על תביעתו, ניר התקשר לאפרים והודיע לו על כך, ניר סירב לשוחח עם ב"כ התובע ובאותו רגע פוטר התובע. ניר הסכים לתת לו את אישור הכניסה לעבודה רק לאחר שעמד על זכויותיו.

7. אשת התובע תמכה בתצהירה בגרסת התובע לגבי יום התאונה והטיפולים הרפואיים.

גרסת המעבידה

8. אלי הצהיר שעד לפני כשלוש שנים היה מחליף את אפרים במפעל כשנסע לחו"ל ושהוא מכיר את התובע מביקוריו במפעל. לדבריו לא היה עד לנפילה, אם אירעה, ולא ייתכן שהתובע נפל ביום בו הגיע למפעל והוא עזר לאפרים לקחת אותו לצומת, כי אם היה נופל באותו יום היה יודע על כך בזמן אמת וזוכר זאת. אפרים סיפר לו על התביעה לאחר הגשתה ואז נודע לו לראשונה על טענת התובע. גם התובע התקשר אליו וביקש ממנו להעיד לטובתו אך הוא סירב מפני שלא היה בזמן שנפל ואינו יודע במה המדובר.

9. ניר הצהיר שבתפקידו כמנהל השיווק במפעל לא קיבל ולא פיטר עובדים. הוא הכחיש את גרסת התובע על שיחתם. לדבריו שוחח עמו פעם אחת בלבד כאשר שאל אותו על מה התביעה, התובע השיב שעל פגיעה בגב ואזי שאל אותו ניר איך ייתכן כאשר הוא מרים משקלים ללא מגבלה והתובע לא השיב.

10. אפרים הצהיר שהתובע עבד אצלם שנים רבות, הוא אינו שולל אפשרות שבמהלכן נפל מהסולם, אך אם נפל מדובר בנפילה קלה ללא פגיעה והוא מכחיש אחת לאחת את כל המיוחס לו בתצהיר התובע. זמן קצר לפני הגשת התביעה פיצתה המעבידה עובד שנפגע באצבעו, התובע ששמע על כך, ביקש פיצוי על נפילה מסולם שנים קודם לכן. אפרים דחה את בקשתו בנימוק שלא נפגע, התובע כעס ולכן הגיש את התביעה. מאותו מועד החל להפר הוראות, להתריס, לשבת שעות מבלי לעשות דבר ועוד. אפרים ומנהלים אחרים שזכרו לו את שנות עבודתו הרבות לשביעות רצונם, ניסו להחזירו לדרך המוטב, אפרים אף הציע לו מענק מיוחד ומשאלה לא הועילו, נאלץ לפטרו.

בהתייחס לגרסת התובע - לא היה במפעל עובד בשם בועז. הוא מניח שהכוונה לבוריס שטיבלמן שנפטר לפני שנים. ואולם לא ייתכן שבוריס החזיק את הסולם מפני שלא עבד בחודשים יוני – יולי 2005. אפרים הגיש דו"חות נוכחות של בוריס. בסמוך למקום התאונה הנטען עובדים בקביעות 4 עובדים אותם לא זימן התובע להעיד ובחר לציין רק את שמו של בוריס המנוח.

מעולם לא קראו לו לחדר האוכל לאחר שהתובע נפגע, מעולם לא ראה אותו בחדר אוכל פצוע ומעולם לא הסיע אותו לצומת כשהוא פצוע. הוא הסיע את התובע כמה פעמים עד לכניסה לכפרו אך לא כשהוא פצוע. אילו התובע היה נפגע, לא היה מסיעו ברכבו אלא מזמין אמבולנס.

במקרים בהם נפגעו עובדים, פיצתה אותם המעבידה מה גם שהיא מבוטחת ואינה נושאת בתשלום למעט השתתפות עצמית. כך הייתה פועלת גם במקרה של התובע אילו היה נפגע. לאורך שנות עבודתו לא פנה אליו התובע ואמר לו שהוא מתקשה בביצוע פעולות ותפקידו נותר ללא שינוי.

התובע עבד 5 ימים בשבוע ורק לעיתים רחוקות עבד בימי ששי.

במהלך שנות עבודתו נעדר התובע פעם אחת לתקופה ארוכה כאשר סיפר שעבר ניתוח טחורים. בניגוד לאחד האישורים הרפואיים שהגיש התובע, הניתוח לא התבצע בספטמבר 1999 שבו עבד התובע חודש מלא. אפרים הגיש כרטיס עובד של התובע לשנת 1999.

מדו"ח נוכחות לחודש יוני 2005 עולה שלא הייתה יציאה מוקדמת והתובע אף עבד שעות נוספות. אילו היה נעדר עקב מחלה, היה מצוין בדו"ח "ימי מחלה עקב תאונת עבודה" והיה משולם לו שכר.

11. נחמה הצהירה כמו אפרים על כעסו של התובע כאשר סירבו לשלם לו פיצוי ועל התנהגותו הבעייתית שהובילה לפיטוריו. לדבריה התובע כעס ואמר שיש לחברה ביטוח ומה אכפת לה להסכים לטענה שנפגע. היא הבהירה לו שלא תשקר ולא תספר שנפגע כאשר לא ידוע לה על דבר כזה.

אשר לביקור החוקר מטעם חברת הביטוח – כל שאמרה לחוקר הוא שאם התובע היה נפגע בתאונת עבודה, הם היו מודיעים לחברת הביטוח ומשלמים את המגיע לו כפי שפעלו ב - 2 – 3 מקרים במהלך השנים. מאחר שהתביעה הוגשה שנים לאחר הפגיעה הנטענת, תהתה בפני החוקר כיצד ייתכן שהגרסה צצה אז לראשונה.

ממצאים עובדתיים

12. לטענת התובע יש לאמץ את גרסתו לאור מהימנותו, היותה נתמכת בעדות אשתו ובמסמכים רפואיים מזמן אמת ואין לזקוף לחובתו אי דיוקים באשר למועדי התיעוד הרפואי ורישומים בכרטסת נוכחות עובד שאינה בשליטתו. לטענתו נקשר בין עדי המעבידה קשר שתיקה בהיותם בני משפחה ובקשרי ידידות קרובה עם אלי ויש לדחות את הכחשותיהם. לטענת המעבידה אין לתת אמון בעדות התובע, התיעוד הרפואי אינו קביל בהיעדר עדות עורכיו ובהיעדר אפשרות לזהות בין התובע לבין האדם עבורו הוצא התיעוד, העדים מטעמה לא חזרו בהם מעדותם ויש לזקוף לחובת התובע הימנעות מהזמנת עדים שנכחו לגרסתו במקום ובזמן התאונה.

13. עדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין ואימוצה דורש ראיה מסייעת או הנמקה טובה (סעיף 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971). בין הנימוקים, אמון מלא שרוחש בית המשפט לעדות (ע"א 231/72 עזבון אלמליח נ' זוטא, פד"י כז (1) 679, רע"א 33/07 רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ, פורסם בנבו ועוד).

14. עדות התובע לא הרשימה כדי אימוצה ללא ראייה מסייעת. אין מחלוקת על העובדות הבאות: במהלך שנות עבודתו של התובע הסיע אותו אפרים מספר פעמים עד לצומת הכפר. קיימת אפשרות שבמהלך השנים נפל התובע מהסולם. הוא נעדר מעבודתו בין התאריכים 26.6.05 - 30.7.05 ולא קיבל שכר עבור התקופה. המחלוקת צרה וסבה על נסיבות קונקרטיות - האם באחד מימי חודש יוני 2005, בסביבות שעה 14:30, נפל התובע מהסולם אל תוך מכולה מלאה בברזל והאם הנפילה גרמה לנזק בכתפו הימנית.

15. עדות התובע עוררה תמיהות וסתירות שלא עלה בידו ליישב. הוא לא נקב מלכתחילה בתאריך בו אירעה התאונה והסתפק בהצהרה שאירעה "במהלך חודש יוני". הוא העיד שלאחר התאונה יצא מהמפעל בשעה 15:00 בערך. כאשר הוצג לו שבדו"ח נוכחות לחודש יוני אין רישום על יציאה מוקדמת מהעבודה, השיב שלא החתים כרטיס ביציאה. הוא נשאל באיזה יום אירעה התאונה והשיב "בחודש השביעי" (עמ' 9). כאשר התבקש ליישב בין הדברים השיב ש"לפי התלושים שאתה מחזיק אתה אומר שזה היה ביוני ... לפי המסמכים מהרופא שבדק אותי, בחודש 6. גם הזמין אותי לבדיקה ב 29/6" (עמ' 10). איתור תאריך לפי מסמכים אינו מיישב את הסתירה.

16. התובע הצהיר על שני ביקורים בקופ"ח בכפר בדיא, ראשון ביום התאונה והשני למחרת, כדי לבצע צילומים. הוא העיד שבביקור הראשון קיבל אישור רפואי נספח א' לתצהירו. האישור נושא תאריך 25.6.05, כותרת "work accident" ובהמשך ... "5 days from today". הוצג לו שה – 25.6.05 היה יום שבת שבו לא עובדים במפעל והוא התבקש להסביר כיצד ייתכן שהתאונה אירעה ביום שבת. על כך השיב "אז אולי היתה באמצע השבוע, כי למחרת חזרתי למפעל, אמרתי לו שאני הולך לעשות בדיקות". הוא נשאל איך זה יכול להיות והשיב "לא יודע" (עמ' 11 – 12). התקשיתי ליישב בין גרסתו החלופית לבין דו"ח הנוכחות שהוא עצמו הגיש וממנו עולה שבכל אחד מימות השבוע שקדם ל – 25.6.05, עבד בין 10 ל – 12 שעות.

17. עוד הצהיר שבעקבות פגיעתו קיבל אישור רופא ל – 45 ימי מחלה והפנה לאישורים רפואיים. הוא התבקש להציג את תעודות המחלה והצביע על אישור רפואי נספח ב' לתצהירו. ואולם אישור זה נושא תאריך 21.6.06, כשנה לאחר התאונה הנטענת. תחילה לא ידע לומר היכן אישורי המחלה לשנת 2005 (עמ' 12). בחקירתו החוזרת הפנה לאישור רפואי נספח ג' לתצהירו מיום 29.6.05 נושא כותרת "work accident" ובהמשך ... " days from today 28". מאחר ששב לעבודה כעבור חודש, יוצא שתקופת המחלה החלה כבר מאמצע יוני, אך הדבר אינו מתיישב עם דו"ח הנוכחות שהגיש ואף אינו מתיישב עם מועד האישור הרפואי נספח א'.

18. בהיות התובע מפרנס של משפחה גדולה התלויה בשכר עבודתו, תמוה שהבליג על סירובו של אפרים לשלם לו שכר עבור 45 יום. הוא לא טען שהבליג מחשש לאבד את מקום עבודתו וראינו שלא חשש לעמוד על זכויותיו עובר לפיטוריו. עיתוי העלאת הדרישה, לאחר שהמעבידה פיצתה עובד שנפגע בתאונת עבודה, אינו פועל לטובתו.

19. עדות אשת התובע, מעבר להיותה בעלת אינטרס בתוצאות התביעה, אינה מיישבת את הסתירות בעדותו. היא אף העידה שאינה זוכרת שהרופא נתן לו פתק ביום התאונה ואינה זוכרת אם נעשה לו צילום וקיבל חופשת מחלה ביום למחרת התאונה (עמ' 23).

20. כעת אל המסמכים. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, המעבידה התנגדה מראש להגשת האישורים הרפואיים שלא באמצעות עורכיהם (בקשה מס. 21). התובע לא זימן את הרופאים עורכי המסמכים לעדות ומכאן שהמסמכים אינם קבילים. יוצא שאין באישורים הרפואיים לסייע לתובע.

21. נותרה גרסת התובע ומולה גרסת עדי המעבידה. ניר ונחמה (אפילו חוקר חברת הביטוח) לא היו עדים לתאונה ולהתרחשות לאחריה וממילא אין בעדויותיהם, לטוב ולרע, ערך ראייתי ביחס למחלוקת.

22. אלי ואפרים, שלגרסת התובע היו עדים להתרחשות מיד לאחר התאונה, הכחישו את גרסתו מכל וכל ולא חזרו בהם מהכחשתם בחקירה הנגדית. טענת התובע על קשר שתיקה והטיית דעתו של אלי נגד עובדים בהיותו מנכ"ל לשעבר (עמ' 14), לא הוכחה. לטענת התובע סתר אלי את עצמו באשר למקור הידיעה על תביעתו, בתצהירו מסר שלמד על התביעה מאפרים בעוד שהעיד שלמד עליה מהתובע (עמ' 14). אלי העיד שתחילה התקשר אליו התובע ושאל אותו אם הוא זוכר שאפרים ואלי לקחו אותו הביתה והוא אמר לתובע שאינו זוכר וגם לא היה דבר כזה בכלל ולאחר מכן התקשר לאפרים וסיפר לו את אשר אמר לו התובע (שם). אפילו הייתה סתירה (ואיני קובעת שהייתה) היא אינה נוגעת לגרעין המחלוקת ולפיכך אינה בעלת משקל ראיתי. לטענת התובע הצעתו של אפרים לימים לתגמל אותו במענק מיוחד אינה מתיישבת עם החזרתו מ"דרכו הסוררת". התובע לא הוכיח את טענתו.

23. במצב כזה, יכול היה התובע לנסות ולהטות את המאזן הראייתי לטובתו לו היה מזמן לעדות עובדים שהיו עדים לתאונה או להתרחשות לאחריה אך הוא נמנע מזימונם. בסיכומיו טען שפנה לאילנית והיא סירבה להעיד מחשש לפגיעה במקום עבודתה. אפילו סירבה אילנית (ולמעשה לא הוכח שכן התובע לא הצהיר על סירובה), לא נקב בשמות אותם עובדים שחילצו אותו לגרסתו מהמכולה לאחר נפילתו ולא הסביר מדוע לא זימנם להעיד. בנסיבות העניין, לא זו בלבד שלא היטה את מאזן הראייתי לטובתו, הימנעותו פועלת במידה משמעותית נגדו.

התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח את עצם התרחשות התאונה לא כל שכן את התרחשותה בנסיבות המקימות חבות למעבידה.

נוכח קביעתי איני נדרשת לדון ביתר המחלוקות.

התביעה נדחית.

התובע יישא בהוצאות הנתבעות ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪.