פסק דין זה ניתן בהתאם לסעיף 15(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

נתוני רקע

1. התובע 1 (להלן, גם "אליאס") הגיש ללשכת ההוצל"פ בקשה לביצוע שיק על סך 500,000 ₪ שזמן פרעונו ביום 12.7.09 ושנמשך לזכותו על ידי הנתבעת 1 (להלן, גם "חב' טארק"). נטען כי הנתבע 2 (להלן, גם "דאוד") ערב לשיק זה. חב' טארק ודאוד הגישו התנגדות לביצוע השיק אשר התקבלה באופן שתצהירו של דאוד שתמך בה הפך לכתב הגנתם. כתוצאה מכך נותבה לטיפולי התביעה הראשונה ב-ת.א. 10243-10-09.

2. התובע 2 (להלן, גם "איליא") הגיש אף הוא בקשה לביצוע שיק על סך 340,000 ₪ שזמן פרעונו ביום 12.7.09 ושנמשך לזכותו על ידי חב' טארק. נטען כי דאוד והנתבעת 3 שם (להלן, גם "לוריית"), והם בעל ואישה, ערבו לשיק זה. חב' טארק, דאוד ולוריית הגישו התנגדות לביצוע שיק זה אשר התקבלה באופן שתצהירו של דאוד שתמך אף בה הפך לכתב הגנתם. כתוצאה מכך נותבה לטיפולי התביעה השנייה ב-ת.א. 10455-10-09.

3. בהמשך הדרך אוחד הדיון בשתי התובענות, בעיקר לנוכח מסכת הראיות המוסכמת והשנויה במחלוקת שתיפרס להלן. הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות וכל המצהירים נחקרו על תצהיריהם. מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם-שלהם, משמע של אליאס ואיליא. כמו כן הוגשו תצהיריהם של מר עזמי נשאשיבי (להלן – "עזמי") ואשתו, גב' נזלי נשאשיבי (להלן – "נזלי"). כפי שיפורט להלן נודעת לעדותם, ובעיקר לזו של עזמי, חשיבות מפליגה. ועוד נתמכו התובעים על תצהירו של מר ג'וזף נשאשיבי (להלן – "ג'וזף"). ג'וזף הוא אחיו של עזמי, אביו של איליא ובן דודו של אליאס. מכאן תעלה קרבת המשפחה בין כל העדים בני משפחת נשאשיבי.

ככל שעסקינן בנתבעים הונחו בפניי שלושה תצהירי עדויות שהוגשו על ידי דאוד. לאלו חברו, כחומר ראיה, שני תצהיריו של דאוד שתמכו בהתנגדויות לביצוע השטרות, כמבואר. ועוד נתמכו ראיות הנתבעים בתצהירו של מר ואפיק אבו-אלהיג'עא, שנטען שעבד בזמנים הרלוונטיים אצל חב' טארק, בין השאר בהעברת תשלומים ללקוחותיה של חב' טארק. כן הוגש תצהירו של מר עבדאללה אבוליל, מי ששימש כרואה חשבון של חב' טארק בזמנים הרלוונטיים.

לאחר כל אלו הונחו בפניי סיכומי טענות ב"כ הצדדים.

לגרסאות בעלי הדין

4. למקרא מכלול התצהירים זו השעה להידרש לגרעין גרסאותיהם של בעלי הדין. ככל שעסקינן בתובעים יש להסתמך בעיקר על תצהירו של אליאס, שלנוכח הנתונים שבפניי דומה שהוא היה החולש על מסכת הראיות ונטען שאיליא, הוא לא רק קרוב משפחתו, אלא אף שותפו לעסקים שונים. גרסתו של אליאס, למצער במרבית חלקיה, נתמכת בתצהירו של עזמי. ככל שעסקינן בנתבעים יש להסתמך בעיקר על תצהיריו של דאוד.

5. מתצהירו של אליאס אני למד שביום 24.1.08 וביום 19.3.08 נחתמו הסכמי הלוואה בין עזמי ונזלי לבין חב' טארק, דאוד ולוריית. הסכם ההלוואה הראשון מיום 24.1.08 הוא הסכם בין נזלי, חב' טארק, דאוד ולוריית (להלן – "ההסכם הראשון"). עולה הימנו שנזלי מלווה לחב' טארק סכום של 500,000 ₪. משך ההלוואה הוא לשנה המתחילה ביום 28.1.08 ומסתיימת ביום 28.1.09. בגינה יש לשלם ריבית חודשית בסכום של 3,000 ₪ אשר תשולם החל מיום 28.2.08 ועד 28.2.09. ככל שעסקינן בקרן נרשם שזו תוחזר "לא יאוחר מתאריך 28.1.09 בשיק בסך 500,000 ₪ שיימסר למלווה על ידי טארק פארם (היא חב' טארק – ש.ל.) עם חתימה הסכם ההלוואה, שיק זה ללא תאריך ושיק זה ניתן להעברה במידת הצורך לצדדים שלישיים" (סעיף 3). סעיף 4 ממשיך ומתנה ש"המלווה מתחייב לא להקדים דרישת פרעון השיק לפני 28.1.09 אלא במקרים הבאים: 4.1 טארק פארם אינה משלמת הריבית החודשית לפי סעיף 2 דלעיל...".

ועוד צויין בהמשך שלוריית ודאוד ערבים אישית להתחייבויותיה של חב' טארק, ואכן מתנוססת חתימתם בשולי ההסכם הראשון. ועוד נרשם ש"חתימת הערבים על הסכם זה כמוהה (כך!) כחתימה על שטר ערבות המחייב אותם בכל דבר ועניין" (סעיף 5).

6. הסכם ההלוואה השני מיום 19.3.08 הוא הסכם בין עזמי, חב' טארק, דאוד ולוריית (להלן – "ההסכם השני"). עולה הימנו שעזמי מלווה לחב' טארק סכום של 100,000 דולר. נרשם כי ההלוואה תוחזר למלווה "בהתראה של שלושה ימים מיום דרישתה ותוחזר במזומן בסך 100,000 דולר... בשטרות דולר אמריקאים או בשקלים לפי השער היציג ביום החזר ההלוואה לפי בחירת הלווה" (סעיף 3). עוד הובהר כי השער היציג, והוא אף "שער הרצפה" לצרכי הסכם זה, עומד על סך של 3.4 ₪ וממילא סכום ההלוואה השקלי היה על סך של 340,000 ₪ (שם). ככל שעסקינן בריבית נרשם ש"הריבית הנ"ל תשולם במשכורת לנזלי... (שתתווסף למשכורת שלה בסך 3,000 ₪ המשולמת לה עבור ריבית של הלוואה אחרת. סה"כ משכורת 4,700 ₪ בגין ריביות של שתי הלוואות)" (סעיף 2). מכאן עולה הזיקה המובהקת בין שתי ההלוואות, שהרי הריבית האמורה בסך 3,000 ₪, שבגדר ההסכם הראשון הותנה שתשולם על דרך של "משכורת", אכן הותנתה בהסכם הראשון.

אכן ההסכם השני, שלא כהסכם הראשון, אינו דן בשיק שנמסר עם חתימת הסכם זה. ואולם נלמד עליו מסעיף 4 להסכם השני. שהרי נרשם בו ש"דאוד ... ולוריית ... ערבים בזאת אישית להחזר ההלוואה הנ"ל במועד וכמו כן תשלום הריבית (ואכן בשולי ההסכם השני מתנוססות חתימותיהם – ש.ל.)". אך בהמשך נרשם שאף לעניינו של ההסכם השני "חתימת הערבים על הסכם זה כמוהה (כך!) כחתימה על שטר ערבות המחייב אותם בכל דבר ועניין" (שם).

וכתוצאה מכך מתבהר הגיונו של השיק השני על סך 340,000 ₪, נשוא התביעה השנייה. שהרי הוא תואם לקרן סכום ההלוואה. ההסכם השני משמיע שחתימת הערבות עליו כמוה כחתימה על שיק זה, והכוונה בהכרח היא לאותו "שטר ערבות". ועל מנת להסיר ספק, חוזרת אף אותה הטעות בשפה העברית ("כמוהה").

7. מתצהירו של אליאס אני למד שבעקבות ההסכם הראשון וההסכם השני נחתם ביום 25.3.08 הסכם בינו ואיליא מצד אחד לבין עזמי ונזלי מצד שני שכותרתו "הסכם הלוואה" (להלן – "ההסכם השלישי"). ההסכם השלישי דן בהסכם הראשון ובהסכם השני. עולה הימנו, ולו לכאורה, שעל מנת לממן סכום של 840,000 ₪, אותו הילוו עזמי ונזלי לנתבעים, לוו הם מן התובעים את הסכום הנ"ל. עזמי ונזלי, איפוא, התחייבו להשיב לתובעים את סכום ההלוואה האמור, במקביל להתחייבויותיהם של הנתבעים לעזמי ונזלי מכוח ההסכם הראשון וההסכם השני. ההסכם השלישי מתיימר אף להמחות את זכויותיהם של עזמי ונזלי להיפרע מן הנתבעים, לתובעים. שהרי, בין השאר, נרשם שם ש"הלווים מוחים (כך!, צ.ל. "ממחים") ומעבירים למלווים על חשבון פרעון סכום ההלוואה שתי המחאות המוחזקות על ידם כדין והמפורטות להלן אשר התקבלו מחב' טארק פארם בע"מ בגין ... לפרעון סכומי ההלוואות כאמור בסעיף 2 דלעיל...", והרי הן ההמחאות נשוא התביעות שבפניי.

8. בהמשך תצהירו מבאר אליאס את היגיון המבנה העסקי האמור. הוא מציין שעזמי ונזלי פנו אליו ואל איליא וביקשו מהם להלוות כספים לנתבעים. נטען על ידי אליאס שהיות והוא ואיליא לא הכירו, כל עיקר, את הנתבעים או מי מהם, הרי הם סירבו להלוות להם כספים "באופן ישיר תוך שאנו מציעים למר עזמי וגב' נזלי שהם אלו שמכירים את טארק פארם בע"מ ואת דאוד ח'ורי ולוריית ח'ורי כי נלווה להם כספים באותם התנאים שהם ילוו לחברת טארק פארם בע"מ ודאוד ח'ורי ולוריית ח'ורי" (סעיף 5 ל-ת/1).

כתוצאה מכך נולדו ההסכם הראשון וההסכם השני. אף הם נוסחו והתבנית שלהם עוצבה על ידי אליאס. בהמשך הדרך נקשר ההסכם השלישי, על מנת להבטיח את זכויותיהם של התובעים. אין עוררין שכתוצאה מכך, בכך אף מודים הנתבעים, הם קיבלו את קרן ההלוואות בסכום של 840,000 ₪. ולא זו בלבד אלא שסכום של 400,000 ₪ הועבר ביום 24.1.08 בהעברה בנקאית מחשבונם של אליאס ואיליא לחשבונה של חב' טארק והדבר אושר בכתב על ידי חב' טארק ודאוד, כעולה מנספח ד' לתצהיר הנ"ל (להלן – "נספח ד'").

9. תחילה דברים הלכו למישרין בכך שתשלומי הריביות, תחילה בסכום של 3,000 ₪ ולימים, ומכוח ההסכם השני בסכום של 4,700 ₪, שולמו כסדרם. ואולם בהמשך הדרך, ושעה שהגיע מועד פרעון קרן ההלוואות, דיווחו עזמי ונזלי שהנתבעים מתקשים לפרוע ההלוואות, הואיל ונקלעו לקשיים כספיים. חרף זאת, ובהתאם להסדר מוסכם, נפרעו תשלומים נוספים בסכום של 250,000 ₪. כך, לאחר שהנתבעים קיימו פגישה עם ג'וזף במלון "דן כרמל" בחיפה. שם הסתבר לג'וזף אודות הקשיים של הנתבעים. סוכם שם שקרן ההלוואה עומדת על סך של 900,000 ₪. כך, לנוכח קרן ההלוואה בגין ההסכם הראשון על סך 500,000 ₪, וערכה השקלי העדכני בסך 400,000 ₪ של קרן ההלוואה על סך 100,000 דולר בגין ההסכם השני. כתוצאה מכך נמסרה סדרה של שיקים דחויים. מרביתם חוללו. חלקם כובדו, בסכום של 250,000 ₪ כאמור.

10. עתה נעבור לגרסתם של הנתבעים, כעולה מתצהיריו של דאוד.

דאוד מודה בהסכמי ההלוואה, כעולה מן ההסכם הראשון ומן ההסכם השני. משום כך, וכך לב גרסתו, בעלי דינם של הנתבעים ויריביהם החוזיים, בהתאמה, הם עזמי ונזלי. שהרי הם לוו כספים מהם, והם חבים להם, ולהם בלבד, את פרעונם.

דאוד מבהיר כי להבטחת פרעון ההלוואות נשוא ההסכמים הנ"ל, אכן נמשכו השיקים נשוא התביעות שבפניי. שיקים אלו נמסרו לביטחון פרעון ההלוואות האמורות. דאוד מפרט שבהמשך הדרך, הן לעניין ההסכם הראשון והן לעניין ההסכם השני, התקשרו הצדדים בהסכמים בעל-פה, בגינם סוכם הן על שינוי סכומי הפרעון, והן על שינוי מועדי הפרעון.

בגדר תצהירו מפרט דאוד, בפרטים לרוב, את השורה הנרחבת של התשלומים ששולמו לעזמי ונזלי ברבות השנים. העובדה שעזמי ונזלי, במהלך השנים הללו, ראו לקבל את התשלומים האמורים, ללא מחאה או אומר ודברים, אכן מעידה לשיטתו על כך שההסכם הראשון וההסכם השני שונו בהסכמות בעל-פה כאמור. מכל מקום, כך מסכם דאוד, בסופה של דרך אישר לו עזמי שלא זו בלבד שסכומי ההלוואות נפרעו באופן מלא, הרי נותרה יתרת זכות כלשהי, הן בגין ההלוואה הראשונה והן בגין ההלוואה השנייה.

11. ככל שעסקינן בתובעים, וכך לב הגנתו של דאוד, דומה שהנתבעים נפלו קורבן לתרגיל "עוקץ". שהרי חרף העובדה שהנתבעים פרעו את מלוא ההלוואות, הנה הסתבר לדאוד שעל דרך תרמית, עזמי מסר את השיקים לצדדים שלישיים, והם התובעים אליאס ואיליא, והם התיימרו להגיש את בקשות הביצוע, במגמה להתעשר פעמיים, ושלא כדין. ועוד הסתבר שבניגוד למוסכם התיימרו עזמי ונזלי להמחות את זכויותיהם מכוח ההסכם הראשון וההסכם השני לידי התובעים. המחאת הזכויות האמורה, איפוא, הינה מלאכותית ונעשתה למראית עין. מכלול ההתנהלות, איפוא, מצביע על קנוניה שנקשרה בין התובעים לבין עזמי. במסגרתה, כך עולה לדוגמה מסעיף 15.5 לתצהירו נ/3, "עולה מהמסמך (מבלי להודות באמיתות תוכנו) כי התובע ומר עזמי, תכננו והמתינו עד לסיום החזר ההלוואה, ובמקביל לביצוע התשלום האחרון מידי חב' טארק פארם, ואז הגישו את השטר נשוא התביעה ללשכת ההוצל"פ באמצעות התובע – כנראה (על פי ייעוץ משפטי שקיבלתי) על מנת לנסות להיחשב 'כאוחז כשורה'".

12. משמע, כך ניתן לסכם, הנתבעים מודים בקבלת ההלוואות כדי סכום קרן של 840,000 ₪, ואולם הם טוענים כי ההלוואות האמורות, על הקרן והריבית הגלומים בהן, נפרעו במלואן. היות וההלוואות נלקחו מעזמי ונזלי, הם נפרעו לידיהם בלבד והתובעים אינם זכאים להיפרע סכומים נוספים, והרי תביעתם נגועה בתרמית. ואילו התובעים, בעיקר כעדות עזמי, כופרים בטענת פרעון ההלוואה, זולת הסכומים המפורטים בהם הם מודים, וכמבואר.

לסוגיות של יריבות ובחינת הזירה הדיונית

13. המסכת השנויה במחלוקת עד הנה מעלה שורה של סוגיות, מהותיות ודיוניות. ככל שעסקינן בשאלות של מהות, הרי בליבה ניצבת ההכרעה האם, יהא הדבר אשר יהא, צודקים הנתבעים בטענתם כי ההלוואות שניטלו נפרעו. בכך לא סגי. ניצבות סוגיות דיוניות, חשובות ונוקבות לא פחות.

14. בהעלם ראשון, ובעיקר לנוכח רצונם הראשוני והבסיסי של התובעים, המיתווה החוזי נחזה להיות ברור לחלוטין. הוא מצביע, והרי הדברים נחזים כברורים, על שתי מערכות חוזיות מנותקות לחלוטין. העסקה האחת היא עסקת ההלוואה בין עזמי ונזלי לבין הנתבעים; העסקה השנייה היא עסקת ההלוואה בין התובעים לבין עזמי ונזלי. אכן, לוגית, דומה שעסקת ההלוואה בין התובעים לבין עזמי ונזלי אמורה להיות קודמת לעסקת ההלוואה בין עזמי ונזלי לבין הנתבעים. שהרי על מנת שעזמי ונזלי ילוו את כספי ההלוואות לנתבעים, הם לוו תחילה את כספי ההלוואות מן התובעים.

ולשיטה נוספת: עובדת הניתוק בין ההלוואות יכולה לבוא לידי ביטוי בכך שאין קשר בין קיומו של הסכם אחד לקיומו של הסכם אחר. נניח, למשל, כי הגם שהנתבעים פרעו את ההלוואות לעזמי ונזלי, הנה עזמי ונזלי לא פורעים את ההלוואות לתובעים. ברי שהדבר אינו מעלה ואינו מוריד לעניין זכותם של התובעים להיפרע מעזמי ונזלי, שהרי אחת היא להם האם הנתבעים פרעו חובם לעזמי ונזלי, אם לאו. ועל אותה דרך נניח, למשל, שעזמי ונזלי פרעו ההלוואות לתובעים, הגם שהנתבעים לא פרעו ההלוואות להם. ברי שהדבר אינו מעלה ואינו מוריד, והרי המבנה החוזי האמור מפלס את דרכם של עזמי ונזלי לתבוע את הנתבעים.

15. וכאמור, מבנה חוזי זה הוא פועל יוצא, כמודגש, לנוכח רצונם המובהק של התובעים דווקא. והרי לנוכח טענתם שהם "אינם מכירים", וממילא אינם סומכים, על הנתבעים הם נקשרו בהסכמים עם עזמי ונזלי, שאותם הם "מכירים-גם-מכירים". ומשכך, ומשהגיעה עת פקודה, על שום מה לא ילכו בנתיב שנכבש על ידם דווקא? ולנוכח החזית שמתיימרים התובעים לפתוח ישירות נגד הנתבעים, לכאורה מה הועילו חכמים בתקנתם?

16. התובעים חוזרים וטוענים, אף בחום, להיתממותם של הנתבעים לכל אורך הדרך. לשיטתם ידעו הנתבעים, כל העת, כי לאמיתו של דבר המלווים "האמיתיים" הם התובעים עצמם, ולא עזמי ונזלי. והרי ראיה ניצחת לכך בנספח ד' המצביע על כך שהנתבעים ראו במו עיניהם, העברה של סכום מופלג בסכום של 400,000 ₪, מחשבונם של התובעים לחשבונה של חב' טארק.

ברי שהתובעים שוגים ושגיאתם חמורה. והרי גם אם נניח את ידיעתם של הנתבעים מה הוא מקור כספי ההלוואה, הנה הדבר אינו מעלה ואינו מוריד לעניין המיתווה החוזי שגובש, בהתאם לרצונם של התובעים דווקא. יכול שעזמי ונזלי מגייסים את סכום ההלוואה מאמצעיהם-שלהם, יכול שהם מגייסים את סכום ההלוואה ממקור שלישי, יהא הוא התובעים יהא הוא בנק כלשהו. דבר זה, כך נהירים פני הדברים, אינו מעלה ואינו מוריד לעניינה של היריבות החוזית. נשווה בדעתנו, למשל, שעזמי ונזלי נטלו הלוואה בנקאית על מנת לעמוד בהתחייבותם להלוות את הכספים לנתבעים. היעלה על הדעת שהבנק המלווה יוכל להיפרע ישירות מן הנתבעים? והרי ניתן להמשיך ולהפליג למחוזות נוספים: שהרי אף כספיו של הבנק, כך ניתן לטעון, לא "ירדו מן השמיים" שהרי הם הגיעו אליו, בדרך העסקים הרגילה, ממקור זה או אחר. האם מקור זה או אחר, אף הוא יוכל להיפרע ישירות מן הנתבעים? האם לא נגיע בדרך זו אף אל האדם הראשון?

17. אכן ברי לחלוטין שהמיתווה שנכבש על ידי התובעים, כך מסתברים פני הדברים, היה חסר היגיון. והרי על מנת להבטיח את זכויותיהם של התובעים לא היה צורך במיתווה החוזי האמור, שהרי התובעים יכלו להגיע אל המבוקש בשלל אפשרויות נוספות. וכך, למשל, מי מנע מן התובעים, ובדרך המלך, להתקשר בחוזה הלוואה עם הנתבעים, אך להתנות שעזמי ונזלי, עליהם הם סומכים, יערבו להתחייבויותיהם של הנתבעים, או יספקו בטוחה אוטונומית אחרת להבטחת זכויותיהם של התובעים? ולמצער: מי מנע מן התובעים להתקשר עם עזמי ונזלי בהסכם השלישי, לא לאחר כריתת ההסכם הראשון וההסכם השני אלא לפני כריתת ההסכם הראשון וההסכם השני, אך לדרוש את חתימת אישורם של הנתבעים להתקשרות האמורה? ועוד: גם לאחר שחדלו התובעים ולא עשו כן למה לא ניסו להחתים את הנתבעים על ההסכם השלישי, גם לאחר שזה נקשר לאחר כריתת ההסכם הראשון וההסכם השני?

18. וחרף כל אלו יכול שתיווצר יריבות ישירה בין התובעים לבין הנתבעים, מכוחם של שני מקורות משפטיים: האחד, היא העילה השטרית ודומה שעליה הם משליכים יהבם; השני, היא המחאת הזכויות הנטענת מכוחו של ההסכם השלישי.

ואולם התובעים, כך לשיטתי כבעלי דין סבירים, אינם יכולים ליטול על עצמם הימור האם המהלכים המשפטיים האמורים יצלחו, אם לאו. משום כך הם אמורים היו לערוך שיקולם המושכל בבחירת הזירה הדיונית הנאותה על מנת למצות את זכויותיהם. הם בחרו, כמבואר, בזירה השטרית בלבד. עוד בפסק דיני ב-ת.א.(חי') 9119-06-09 ידיד נ' ארגוב (במאגרי "נבו") הבהרתי ש"המקרה שבפניי הוא עוד דוגמה מתי יש להתנזר מנקיטת הליכים מכוח העילה השטרית, הגם שלכאורה במרבית המקרים דווקא העילה השטרית מעניקה יתרונות רבים לתובע. ואולם שטר זה שוברו בצדו. על מנת ליהנות מן היתרונות השטריים האמורים, חובה לדייק ולדקדק" (סעיף 7).

19. כבר בשלבים הראשוניים של הדיון הועמדה על ידי בפני התובעים האפשרות לבחור בזירה דיונית אחרת. וכך, למשל, יכולים היו התובעים, במסגרת תביעה אזרחית רגילה, לתבוע את עזמי ונזלי, על מנת שעזמי ונזלי, במסגרת הגנתם, אף יגישו הודעת צד ג' כנגד הנתבעים. לכאורה זו הייתה הדרך הדיונית הקלאסית התואמת את המבנה החוזי שנכבש על ידי התובעים דווקא. יכול שעזמי ונזלי, במקביל, היו מגישים תביעה כנגד הנתבעים, ומן הסתם תביעה זו הייתה מאוחדת עם תביעת התובעים כנגד עזמי ונזלי.

יכול שהתובעים יכולים היו, ולו מטעמי זהירות, להגיש התביעה הן כנגד עזמי ונזלי והן כנגד הנתבעים. כבר ציינתי שניצבת בפניי המחאת זכויות. ואולם, כפי שיבואר, תוקפה שנוי במחלוקת. ככל שיסתבר, כשיטת התובעים, שהמחאת הזכויות תקפה, אכן נוצרת יריבות ישירה בין התובעים לבין הנתבעים. שהרי עזמי ונזלי, הם הממחים, חדלו להיות יריביהם של הנתבעים ובנעליהם ניצבים התובעים, הם הנמחים. ואולם ככל שיסתבר, בניגוד לשיטת התובעים, שהמחאת הזכויות אינה תקפה ולא השתכללה, נותר המבנה החוזי הראשוני על כנו. או-אז יריביהם החוזיים של התובעים הם עזמי ונזלי.

ועל כל אלו רשאים היו התובעים לצרף אף את העילה השטרית כעילה נוספת בגדרה של תביעה אזרחית, זו או אחרת.

20. אך כאמור, מרצונם ובטובתם, בחרו התובעים להשאיר את הזירה הדיונית, כמות-שהיא, באופן שניצבת בפניי תביעה שטרית בלבד. חרף כל אלו, וכמעשה-מאסף נפסד, בשולי סיכום טענות ב"כ התובעים הוא רושם ש"משהנתבע העלה כלפי התובעים כל טענה חוזית הנובעת מעסקת היסוד, שבמסגרתה מסר לעזמי ונזלי את ההמחאות נשוא התביעה, והסכם המחאת הזכות והלוואה שנטלו התובעים לעזמי ונזלי, הרי שלשם מניעת פיצול הדיון, היעילות והחיסכון בזמן שיפוטי במשאבי מערכת המשפט והצדדים ואף לשם צמצום הסיכון להכרעות שיפוטיות סותרות, בית המשפט הנכבד מוסמך לדון בתביעה דנן בעילה חוזית/כספית, עילה מכוח ערבותם של הנתבעים 2 ו-3, בהתאם לדיני הערבות הכלליים וכן בעילה שטרית" (סעיף 83).

בדעתי לדחות את התובנה האמורה. לטעמי מדהימה מידת הקלילות בעצם השמעתה, ולו בשלב דיוני מאוחר זה. והרי היענות לה תגשים, ובמֵירָעה, את "שיטת מצליח". שהרי עולה הימנה שהתובע לא נוטל על עצמו כל סיכון. והרי התביעה השטרית, על יתרונותיה המובנים, תישאר על כנה, שמא היא תצמיח פרי-הילולים של זכייה, מכוח היתרונות של העילה השטרית. ואולם ככל שהתביעה השטרית תיכשל, לא נוטל על עצמו התובע כל סיכון. שהרי אז, חרף זאת, יידרש בית המשפט להכרעה במחלוקת, כאילו ניצבת בפניו תביעה רגילה לכל דבר ועניין.

ואכן, כפי שהורה כב' השופט שמגר ב-ע"א 198/75 אליאס חזן נ' כמאל ניהאד, פ"ד ל(1) 421, הרי הגם שאוחז בשטר יכול לתבוע על פי השטר או על פי עסקת היסוד, וכן "רשאי הוא גם לתבוע על פי שתי העילות לחילופין. אך הבסיס לתביעה חייב להתבהר בעוד מועד, כי הרי מחובתו של התובע לפרט בתביעתו את העובדות המהותיות... המהוות את עילת התובענה. דרישה זו איננה פורמאלית גרידא כי למותר להדגיש שיש לה השפעה ישירה על דרך התגוננות של הנתבע ועל הראיות אשר יש להביא להוכחת התביעה ..." (עמ' 432-431).

כמבואר, על מנת שהתובעים יגיעו אל מבוקש זה איש לא מנע מהם להעתיק את הזירה הדיונית למסכת של תביעה רגילה, שתכלול אף את העילה השטרית, לא כעילה יחידה אלא כעילה, ולו חילופית, מני עילות. או-אז, אך רק אז, יכולים היו התובעים להתגדר באותה "רשת ביטחון", שהם מבקשים להתגדר בה עתה, כשהדבר מאוחר, מאוחר עד מאוד.

21. אכן, כפי שיבואר בהמשך, ניצבים בפניי שיקולים נוספים, בהקשר של המסכת שבפניי, על שום מה אתנזר מהכרעה סופית ונחרצת במחלוקת המהותית שבפניי לעניין השאלה האם ההלוואות האמורות נפרעו, אם לאו.

ניצבת בפניי, איפוא, תביעה שטרית. להלן אדרש ואכריע בסוגיות הצריכות לפנים לעניינה של תביעה שטרית זו. אדרש, איפוא, לרכיבים הצריכים לפנים, בהקשר של דיון והכרעה לעניינן של עילות תביעה ועילות הגנה שטריות.

לערבותם השטרית הנטענת של דאוד ולוריית

22. על גב השיקים שבפניי מתנוססות חתימותיהם הנטענות של דאוד ולוריית. כתוצאה מכך נטען לערבותם השטרית.

23. ב"כ הנתבעים טוען, ככל שעסקינן בערבות השטרית האמורה, כי מלכתחילה כפרו דאוד ולוריית בחתימות האמורות, בגב השיקים, הגם שמלכתחילה לא כפרו בחתימותיהם כערבים על ההסכם הראשון וההסכם השני. ומשכך, ועל יסוד פסיקה עקבית ומושרשת, הוטל הנטל על התובעים להוכיח את אמיתות חתימותיהם של דאוד ולוריית על גבי השיקים. ומשעה שהתובעים חדלו ולא עשו כן, ואחת הדרכים המובהקות לכך היא באמצעות חוות דעת גרפולוגית, הרי מכל מקום לא ניתן לחייב את דאוד ולוריית מכוח ערבותם השטרית. ולנוכח העובדה שעסקינן בתביעה שטרית בלבד, אין צורך להידרש לערבותם החוזית.

24. אין ספק, מהותית, כי הדין עם ב"כ הנתבעים. ואולם נשמט ממנו, דיונית, שטענה זו של הנתבעים, חרף האמור בסיכומי טענות ב"כ הנתבעים, לא עלתה כל עיקר על שולחן הדיונים, בדרך ובמועד הנכונים.

25. והרי עסקינן בטענה עובדתית מובהקת. טענה עובדתית מובהקת זו אמורה הייתה להישמע, בנפרד, הן על ידי דאוד והן על ידי לוריית וברי שלוריית לא הגישה, לכל אורך הדרך, ולו תצהיר אחד. וככל שעסקינן בתצהיר התנגדותו של דאוד הרי כל שהוא רשם, למשל בשולי התנגדותו לעניין השיק על סך 500,000 ₪, הוא ש"לבסוף – יובהר כי על פי ייעוץ משפטי שקיבלתי הרי שכלל אינני ערב שטרי (ערבות לשטר) אלא הייתי בעבר רשום בהסכם הראשון כערב לחיובים חוזיים" (סעיף 14).

משמע, ככל שעסקינן בערבות השטרית הנטענת מתגדר דאוד, בשם הנתבעים, רק בטיעון משפטי. ואולם לכל אורך הדרך לא זכיתי לשמוע כל טיעון משפטי זה, וממילא אין להידרש לו. ממילא, לא ניצבת בפניי כל כפירה עובדתית של דאוד ולוריית באמיתות החתימות האמורות, בגדר תצהיר ההתנגדות, שהיה לכתב הגנה.

26. מעבר לדרוש: אף בגדר תצהירי העדות הראשית שמסר דאוד בהמשך הדרך, שוב לא חזרה ונשנתה הטענה האמורה ודאוד חזר, והעתיק, את האמור בסעיף 14 זה, למשל לסעיף 18.4 לתצהירו נ/3. אין צריך לומר כי גם לו היה דאוד כופר באמיתות החתימות בגדר תצהיר העדות, היה בכך משום הרחבת חזית, שהרי הגנתו נתחמה בתצהיר התנגדותו ושם לא זכתה לכל התייחסות.

ממילא, כאשר הכחשת החתימה היא פועל יוצא רק לעת חקירתו הנגדית של דאוד בפניי, ברי שאין בדעתי להידרש לה כל עיקר.

27. משמע, ככל שהתביעה השטרית תיענה, הרי מכל מקום יחוייבו דאוד ולוריית בגין ערבותם השטרית. ואולם, כפי שאבאר להלן, דין התביעה השטרית להידחות.

השיקים כשטר ביטחון

28. מקובלת עליי טענת ב"כ הנתבעים כי עובר לכריתתם של הסכמי ההלוואה נמסרו תורפי השיקים על מנת שישמשו לביטחון לפרעון ההלוואות, ולא כאמצעי תשלום.

29. ככל שעסקינן בהסכם הראשון הרי הוגדר כי השיק על סך 500,000 ₪ ייפרע לא יאוחר מיום 28.1.09 "בשיק בסך 500,000 ₪ שיימסר למלווה על ידי טארק פארם עם חתימת הסכם ההלוואה, שיק זה ללא תאריך, ושיק זה ניתן להעברה במידת הצורך לצדדים שלישיים" (סעיף 3). ובהמשך צוין כי ניתן להקדים את דרישת פרעון השיק, לעת אי תשלום הריבית החודשית, היקלעות חב' טארק, דאוד ולוריית לקשיים כספיים או דרישה מקדימה של נזלי לפרעון מוקדם בהתראה של 30 יום (סעיף 4). והרי זו הייתה הסיבה על שום מה נמסר תורף השיק כאשר תאריכו אינו מלא, שהרי אין לדעת אותה עת מתי יעלה הצורך לממש את ייעודו של השיק, כשיק ביטחון.

30. אכן, ככל שעסקינן בהסכם השני, הדברים אינם כה ברורים. ועם זאת, כך כבר הראיתי, נהיר לחלוטין שעובר לכריתת ההסכם השני מועד פרעון ההלוואה טרם ידוע. שהרי סעיף 3 מורה שהקרן תוחזר "בהתראה של שלושה ימים מיום דרישתה" (סעיף 3). ובהמשך הדרך אנו למדים שבגינה של הלוואה זו נמסר השיק על סך 340,000 ₪, והרי רק כתוצאה מכך מסתברת כהגיונית הטענה שחתימת הערבות של דאוד ולוריית, כמוה "כחתימה על שטר ערבות" (סעיף 4), והרי הוא השיק השני על סך 340,000 ₪.

לעניין מסירה על תנאי

31. מעצם טיבו, כך מבאר כב' השופט שמגר ב-ע"א 205/87 ס.מ.ל. סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 680, הרי "שטר ביטחון הוא, כאמור, שטר שמסירתו הותנתה בתנאי. הצדדים הסכימו, שהאוחז לא ידרוש את פרעונו, אלא אם יקרה אירוע מוגדר, כגון קיום התחייבות אשר למען הבטחתה נמסר השטר. מאחר שהחיוב שבהתנאה חל רק על הצדדים הישירים, הרי התנאי המתלווה לשטר ביטחון הוא, כי האוחז ישמור אותו בחזקתו ולא יסחר אותו. מובן, שאם היווצר הנסיבות, אשר סוכמו מראש ואשר מתירות את השימוש בשטר הביטחון לשם מימוש הביטחון אשר אותו הוא נועד להבטיח, משוחרר האוחז מכל סייג בכל הנוגע לסחרותו של השטר, כמו גם בכל האמור בתביעה על יסודו" (עמ' 690).

32. אכן, הגם שנלמד מסעיף 20(ג) לפקודת השטרות [נוסח חדש], ש"שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך, או קבל או מסב, חזקה שנמסר על ידי מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר", הרי בהתאם לסעיף 20(ב)(2) "מותר להוכיח שהמסירה הייתה על תנאי או למטרה מיוחדת בלבד ולא לשם העברת הקניין בשטר;".

ואולם, ככל שעסקינן בשטר ביטחון, כך נלמד למשל מ-ע"א 358/80 קדש נפתלי, מושב עובדים להתיישבות חקלאית נ' מושב שאר ישוב, פ"ד לז(3) 830, הרי "המסירה של שטר ביטחון היא, מעצם טיבה וטבעה, 'מסירה-על-תנאי', וזכותו של המחזיק בשטר כזה לממש אותו (כגון על-ידי סיחור או תביעה לפרעונו) קמה, רק אם נתמלא התנאי, והמסירה הופכת עקב כך שלמה. כדי לעשות 'התקשרות בת-פעל' כמובנה בסעיף 20(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש], יש כידוע צורך הן ביסוד פיסי והן ביסוד נפשי. באחד מהם לא סגי" (עמ' 833).

33. אכן, גם משעה שנטענה הטענה על פיה השיק נמסר על תנאי, שומה על הנתבע להוכיח לא רק את העובדה האמורה של מסירתו על תנאי, אלא אף את התנאי בו הותנתה המסירה, וכי התנאי לא התקיים (וראו, למשל, ע"א 623/88 משה גולדנברג נ' המשביר המרכזי בע"מ, במאגרי "נבו", סעיף 2). ואולם בפרשה שבפניי משכילים הנתבעים להוכיח את התנאים האמורים.

נהיר לחלוטין, כמבואר, שהשיקים הותנו, בין השאר, בהפרת פרעון הסכמי ההלוואות. והעיקר: הוכח בעליל כי הנתבעים לא חטאו בהפרת פרעון הסכמי ההלוואות, במועד שבו נמסרו השיקים, מכוח ההסכם השלישי, לידי התובעים. השיקים האמורים, כך מעיד ההסכם השלישי, נמסרו לידי התובעים בסמוך לכריתתו ביום 25.3.08. ואולם אין עוררין, כך עולה מחומר הראיות שבפניי, שעד לחודש אוקטובר 2008, שילמו הנתבעים באורח סדיר את תשלומי הריבית, בהתאם להסכם הראשון ובהתאם להסכם השני.

34. משמעות הדברים ברורה בתכלית. שהרי, כך מביא השופט שמגר מדבריו של פרופ' ברק בספרו מהותו של שטר בפרשת ס.מ.ל. הנ"ל, "החזקתו של האוחז היא כדין, כל עוד זו החזקת 'משמרת'. כאשר האוחז לביטחון ינסה לתבוע על פי השטר לפני כשלון העסקה, הרי במעשהו זה הוא מבצע מעשה גזל כלפי נותן הביטחון. החזקתו אז תהיה שלא כדין, וזכות קניינו בשטר תהיה פגומה" (עמ' 692).

ומשכך, הפגם בקניין של השטר משמעותו ש"אין השטר אכיף אלא אם התנאי התקיים" (עמ' 691). ומכאן, שטרית, דומה שלא זו בלבד שאוחז השטר אינו "אוחז כשורה", ועל כך להלן, דומה שהוא אף אינו "אוחז" סתם.

לעניין האחיזה כשורה

35. אין צריך לומר שלאוחז כשורה, בדיני השטרות, מוענק מעמד מיוחס. שהרי, ברגיל, עשוי אוחז כשורה להתגבר על מכלול פגמים אפשריים בגדרה של עסקת היסוד. וככל שעסקינן בנדוננו, כך נלמד מפרשת ס.מ.ל. הנ"ל, הגם שהשטר אינו אכיף משלא קוים התנאי לעניינו של שטר ביטחון, הרי "אם התנאי אינו מתגלה על פני השטר, אין הוא גורע מזכויותיו של אוחז כשורה. לגבי אוחז כשורה מתבטל תוקפו של התנאי, וזכות האוחז האמור עדיפה" (עמ' 691).

משמע, ככל שייקבע, למשל, שהתובעים בפניי הם בבחינת "אוחז כשורה", הרי זכותם תהא עדיפה, חרף הפרת תנאי הביטחון האמור.

36. ואולם ברי, בהעלם ראשון, שהתובעים בפניי, ברגיל, אינם יכולים לזכות במעמד של אוחז כשורה, לנוכח שורה של טעמים.

37. ראשית, השיקים שבפניי נמסרו כתורפי שיקים. שהרי הם נמסרו לתובעים כשחסרים בהם פרטים חיוניים כגון שם הנפרע ומועד הפרעון. אלו הושלמו על ידי התובעים שנקבו את שמם כנפרעים והשלימו את מועד הפרעון. אכן השלמת הפרטים החיוניים אפשרית בהחלט בהתאם לסעיף 19 לפקודת השטרות. ואולם הלכה היא ש"כל עוד השטר אינו מקיים את הוראות סעיף 3(א) לפקודה והמכיל את כל היסודות המפורטים שם – אין מדובר בשטר. מכאן, כשהגיע השיק של המשיב לידי המערערת – לא היה בידיה שטר, לא כל שכן שטר שהוא 'שלם ותקין לפי מראהו' כלשון סעיף 28(א) לפקודה. המסקנה שאליה הגיע בית משפט קמא היא, שהמערערת הייתה רשאית להשלים את שמה כנפרעת בשיק, ומרגע שהשלימה אותו הייתה לאוחזת בשטר – אולם לא אוחזת כשורה" (ע"א (ת"א) 2010/05 שחף טכס בע"מ נ' אביגדור פלדמן, עו"ד (במאגרי "נבו"), סעיף 2(ג)).

38. שנית, התובעים הם נפרעים בשיק וממילא הם "צדדים קרובים" לשטר. משום כך, כך מבאר כב' הנשיא ברק ב-ע"א 1886/97 זאב יהודה נ' פנינה זלמה, פ"ד נ'(1) 132, ברגיל "אם המושך (הוא העושה) והנפרע הם צדדים קרובים, אין מקום להעניק לנפרע מעמד של אוחז כשורה. נדרש ריחוק בין המושך (הוא העושה) לבין הנפרע כדי שהלה יהא אוחז כשורה. אחיזה כשורה דומה היא לקנייה בשוק פתוח. היא דורשת ריחוק בין הקונה בשוק הפתוח (האוחז כשורה) לבין הבעלים שנכס משלו ניטל ממנו שלא כדין (העושה או המושך). מטעם זה מוצדק הוא, כרגיל, שלא להעניק לנפרע מעמד של אוחז כשורה" (עמ' 136).

אכן, לא נעלם ממני כי בהמשך פסק הדין פורץ הנשיא ברק דרך מהפכנית וממשיך וקובע ש"הקירבה או הריחוק אינם נקבעים על פי צורת השטר, אלא על פי מערכת היחסים שבין הצדדים. אנשים הם צדדים קרובים לשטר אם יחסיהם ההדדיים כצדדים לשטר נובעים מקשר משפטי ישיר ביניהם. אנשים הם צדדים רחוקים לשטר, אם יחסיהם המשפטיים כצדדים לשטר אינם נובעים מקשר משפטי ישיר ביניהם, אלא מקשר משפטי עם אחרים. המבחן הוא פונקציונאלי. המבחן אינו צורני..." (שם).

משמע, כך נגזר, העובדה שהתובעים הם צדדים קרובים לחב' טארק, מושכת השיקים, היא כשלעצמה, אינה מונעת את האפשרות שחרף זאת יזכו במעמד של אוחז כשורה. ואולם נהיר לי, בפרשה שבפניי, שחל הכלל הרגיל ועל פיו הם אינם יכולים לזכות במעמד של "אוחז כשורה".

כך, משעה שלכל אורך הדרך, כך ברורים ונהירים פני הדברים, מודעים-גם-מודעים התובעים לכל המסכת העובדתית מכוחה הם מקבלים את השיקים. והרי, וזה גרעין גרסתם, הם המוציאים והמביאים, והם ההוגים והיוצרים של הנתיב החוזי שנכבש לעניינה של עסקת היסוד. משמע, התובעים הם האחרונים שניתן להשוות אותם ל"צד שלישי" תמים שקיבל את השיקים בתום לב, מבלי שיש לו או יכולה להיות לו באורח סביר כל ידיעה אודות עסקת היסוד, ושהדין מבקש להגן עליו ולהעניק לו עדיפות. יכול ששונים היו פני הדברים אילו הנפרעים בשיק, יהיו אשר יהיו, היו מסחרים את השיק לנסב כלשהו, ונסב זה יכול היה לשכנע שהוא קיבל את השיק בתום לב כאשר לא יכולה להיות לו כל ידיעה אודות פגם שיכולה הייתה עסקת היסוד להיות נגועה בו.

39. שלישית, ולנוכח זאת, ויהא הדבר אשר יהא, לא ניתן לייחס לתובעים אלא שנטלו את השיקים בחוסר תום לב, כמשמעותו בדיני השטרות. שהרי, כך עולה מן ההסכם השלישי, התובעים ראו את ההסכם הראשון וההסכם השני, והרי נטען שזכויותיהם של עזמי ונזלי מכוחם הומחו להם. ממילא התוודעו התובעים לכך שעזמי ונזלי לא רשאים היו למסור להם את השיקים, עובר לכריתת ההסכם השלישי. שהרי אותה שעה, ולו לשיטתם של עזמי ונזלי עצמם, לא חטאו אז הנתבעים בכל הפרה חוזית וממילא לא רשאים היו עזמי ונזלי לעשות שימוש כלשהו בשיקים האמורים, זולת מלהמשיך ולשמור אותם "במשמרת", לעת צורך ככל שייווצר.

40. די בנתונים עד הנה על מנת לדחות את התביעה השטרית שבפניי. ואולם ברי שאין בכך למצות את ההכרעה המהותית במחלוקת שבין בעלי הדין. העובדה שהתובעים כושלים בתביעתם השטרית אינה מכריעה במחלוקת האזרחית המהותית. אכן, ככל שעסקינן בעסקת ההלוואה שנקשרו הנתבעים עם עזמי ונזלי, יש מקום להכריע האם זו נפרעה, כגרסת הנתבעים, אם לאו, כגרסת עזמי ונזלי. ככל שעסקינן בעסקת ההלוואה שנקשרה בין התובעים לבין עזמי ונזלי, יכול שיש מקום לברר ולהכריע בסכסוך האפשרי ביניהם. וכמו כן יש להכריע בשאלה האם בהליך אזרחי שיינקט לעניינה של עסקת הלוואה זו היריבות האזרחית הקיימת היא בין התובעים לבין הנתבעים. דבר זה הוא פועל יוצא של תוקפה של המחאת הזכויות הנטענת בהסכם השלישי.

כבר הראיתי על שום מה אין בדעתי להכריע במחלוקות האמורות, משעה שהתובעים בחרו להתגדר בזירת מחלוקת שטרית בלבד. עוד אוסיף ואצביע על נימוקים נוספים לעניין זה. ואולם, חרף זאת, לא אמנע מלהידרש – בלא להכריע – לסוגיות נוספות, לבר-שטריות, במסכת שבפניי. וכך, תחילה, לעניין המחאת הזכויות הנטענת. הדיון בה, ולו בראשיתו, אף נושק לדיון במסכת השטרית שנדונה עד הנה.

לעניין המחאת הזכויות בהסכם השלישי

41. חוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969 (להלן – "החוק הנ"ל") דן ב"המחאת זכות" ו"המחאת חבות". ככל שעסקינן ב"המחאת חבות" הרי סעיף 6 לחוק הנ"ל מורה אותנו כי "חבותו של חייב ניתנת להמחאה, כולה או מקצתה, בהסכם בין החייב לבין הנמחה שבאה עליו הסכמת הנושה, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין".

42. מקובלת עליי עמדת ב"כ הנתבעים על פיה בהסכמי ההלוואה, הם ההסכם הראשון וההסכם השני, זכו עזמי ונזלי, והם "החייב" האמור ביחסיהם עם הנתבעים, לא רק בזכויות כלפי הנתבעים דהיינו נשייתם בהלוואה האמורה, אלא אף העמיסו על עצמם חבויות. וכך, התחייבו בהכרח עזמי ונזלי, למשל, לא לעשות שימוש שלא כדין בשיקים הביטחון שקיבלו מהנתבעים ולא למסור אותם לתובעים, טרם שהשתכללה הזכות לעשות כן, וכמבואר עד הנה. וככל שעסקינן בחיוב זה, כך מציין סעיף 6 לחוק הנ"ל, הרי נדרשה לכך הסכמת "הנושה", והם הנתבעים שבפניי. שהרי כשם שעזמי ונזלי הם "הנושה" כלפי הנתבעים לעניין עסקת ההלוואה ובגדרה הם "החייבים" כלפי עזמי ונזלי, הרי לעניין החובה שלא לעשות שימוש שלא כדין בשיקים לביטחון, מתהפך המעמד והנתבעים הם בבחינת "הנושה".

והרי נדבך נוסף המצדיק את דחיית התביעה השטרית.

43. שונים הם פני הדברים, ככל שעסקינן ב"המחאת זכות". לעניינה קובע סעיף 1(א) לחוק הנ"ל ש"זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכייה או לפי ההסכם בין החייב לבין הנושה". משמע, ככל שעסקינן בלב עסקת ההלוואה נשוא ההסכם הראשון וההסכם השני, רשאים-גם-רשאים היו עזמי ונזלי להמחות – אף ללא הסכמת הנתבעים - את זכותם להיפרע מן הנתבעים, לתובעים. ומשכך, כך מורה אותנו פרופ' שלום לרנר, בספרו המחאת חיובים, הרי כתוצאה מההמחאה, חדלה הזכות החוזית להיות נכס של הממחה והפכה לנכס של הנמחה. שאז "הנושה המקורי, הממחה, חדל להיות הנושה של החייב, והצד השלישי, הנמחה, הפך לכל דבר ועניין להיות נושהו של החייב" (עמ' 46-45).

מכאן, ככל שייקבע שההסכם השלישי הוא אף הסכם המחאת זכויות, אכן זכותם של עזמי ונזלי, הם הממחים, הוסבה אל התובעים, הם הנמחים, שאז קיימת יריבות ישירה בין התובעים לבין הנתבעים.

ואולם מן הנתונים שבפניי עולה שהנתבעים מטילים ספק באמיתותה של המחאת הזכויות. ולעניין זה ראוי לומר דברים אחדים.

44. ראש לכל, ההסכם השלישי מתיימר לחבוק בתוכו שתי עסקאות: האחת, עסקת ההלוואה שבין התובעים לבין עזמי ונזלי; השנייה, המחאת הזכויות של עזמי ונזלי מכוח ההסכם הראשון וההסכם השני עם הנתבעים, לתובעים.

בהקשרו של מועד ההסכם השלישי, הדבר למצער מוקשה. והרי, כך הראיתי, אם לעזמי ונזלי לא היו אמצעים שאיפשרו להם להלוות כספים לנתבעים, מכוח ההסכם הראשון מיום 24.1.08 וההסכם השני מיום 19.3.08, באופן שהם לוו כספים אלו מן התובעים, מתבקש היה שעסקת ההלוואה תיכרת לא במועד ההסכם השלישי, ביום 25.3.08, משמע לאחר ההסכם הראשון וההסכם השני, אלא לפני כן.

עניין זה הולך ומתעצם לנוכח נוסחו של סעיף 3 להסכם השלישי. שהרי נרשם שם ש"המלווים (והם התובעים – ש.ל.) יעמיד ללווה הלוואה.... והלווים (והם עזמי ונזלי – ש.ל.) יקבל ממנו את ההלוואה ...". נקוד על לשון עתיד, "יעמיד" ו"יקבל", ולא כפי שניתן היה לחשוב על אישור הלוואה שכבר ניתנה, לשון עבר, דוגמת המילים "העמיד" ו"קיבל".

45. שונים הם פני הדברים, בהקשר למועד של ההסכם השלישי, ככל שעסקינן בהמחאת הזכויות. לנוכח העובדה שזכויותיהם של עזמי ונזלי להיפרע מן הנתבעים נולדו לפני יום 25.3.08, אכן מסתברת כהגיונית המחאת הזכויות בהסכם השלישי, לאחר מכן.

46. ואולם אמיתותו של הסכם המחאת הזכויות מהולה בספק ניכר משום טעם אחר. שהרי כאשר ההסכם השלישי מתיימר להמחות לתובעים את זכותם להיפרע את השיקים, מפורטים השיקים האמורים כאשר נרשם בהם מועד הפרעון ב-12.7.09.

והרי, בהעלם ראשון, הדברים מסתברים כלא הגיוניים. נחזור, נזכור ונשמור: ההסכם השלישי נכרת ביום 25.3.08. אותה שעה, לכל הדעות, עומדים הנתבעים במלוא התחייבויותיהם מכוח הסכמי ההלוואה, ההסכם הראשון וההסכם השני. אותה שעה, איפוא, יכולים עזמי ונזלי להחזיק אך ורק בתורפי שיקים, שלא ממולא בהם כל מועד פרעון. ובהתעלם מהכרעתי אודות מסירת תורפי השיקים שלא כדין לתובעים לעת ההיא, הרי למירב אמורים היו התובעים לקבל תורפי שיקים על מנת שהם ימלאו בהם את מועד הפרעון, רק שעה שייוולד הצורך לכך.

ככל שעסקינן בשיק הראשון על סך 500,000 ₪, הרי בדרך העסקים הרגילה מועד הפרעון אמור להיות ב-28.1.09, ולא 12.7.09. מילוי מועד זה, לעת הזו, נחזה בלתי סביר. ומה יהא דין אם תהא זכות למלא את מועד הפרעון למועד מוקדם יותר, לעת הפרה אפשרית? כך, על אחת כמה וכמה, ככל שעסקינן בשיק השני על סך 340,000 ₪. שהרי שיק זה יכול להיות בר-פרעון בכל מועד אפשרי "בהתראה של שלושה ימים מיום דרישתה". על שום מה, איפוא, יירשם מועד כה מאוחר, שהוא 12.7.09?

47. מסתמן, איפוא, כי לא בכדי נרשם מועד מאוחר זה של ה-12.7.09, והוא לאחר שבסמוך למועד זה התעצמה הפרתם של הנתבעים בכך שחדלו ולא עמדו בפרעון ההלוואות נשוא ההסכם הראשון וההסכם השני. ואין זאת אלא, כך מסתברים לכאורה פני הדברים, שהמועד האמור מולא ביום 12.7.09 או בסמוך לכך. ממילא מתגנב החשד ללב שהגם שההסכם השלישי מתיימר להיחזות כזה שנכרת ביום 25.3.08, הרי הוא בא לאוויר העולם במועד מאוחר עד מאוד, ובסמוך ליום 12.7.09 באופן שמוטלת בספק האוטנטיות שלו.

48. ואולם משעה שטענה זו לא נטענה עד הנה, וממילא לא זכתה למענה או התייחסות, הרי עניין זה חובר להכרעתי להניח אף הכרעה זו, לעת הגשת תביעות אזרחיות בזירה האזרחית הרגילה.

לעניין פרעון ההלוואות

49. הגם שאין בדעתי להכריע במחלוקת האמורה הנה בדעתי, ולו בקצירת האומר, להביא מניין שיקולים הרובצים, לכאורה, לחובתם של בעלי הדין שבפניי. במרכז הכרעתי אצביע על שום מה, ובעיקר משעה שלא הונחו בפניי ראיות נכבדות שיכולות היו אולי להכריע את הכף, אניח את ההכרעה לזירת ההתדיינות הצפויה. מירב השיקולים, כך יעלה, עומד לחובתם של הנתבעים.

50. ראשית, אילו התביעה השטרית לא הייתה נדחית מן הטעמים אותם מניתי, באופן שהייתי נדרש להגנתם המהותית של הנתבעים אודות פרעון ההלוואות, ברי שהנטל היה מונח עליהם ולו לנוכח המתחייב מדיני השטרות ומחתימתם של הנתבעים על השיקים, ואחיזתם של התובעים בהם.

נטל זה אינו נפרק משכמם של הנתבעים, גם בהקשר של תביעה אזרחית רגילה. שהרי משעה שהנתבעים מודים בקבלת ההלוואות אך מתגוננים בטענת פרעונן הנטענת, עסקינן במקרה קלאסי של "הודאה והדחה", והרי הנטל להוכיח את הפרעון מונח על שכמם של הנתבעים- "המדיחים".

51. שנית, הנתבעים הציגו גרסה מפורטת אודות תשלומים שונים ששולמו לשיטתם לעזמי ונזלי. כל התשלומים הנטענים הם תשלומים שנעשו במזומן. אכן בגין תשלומים נטענים אלו הונפקו מסמכים חשבונאיים של הנתבעים. ברי שבכך לא סגי, ובעיקר כשעסקינן בתשלומים במזומן דווקא. הנתבעים לא השכילו להציג, בגדר התשלומים האמורים, כל ראיה המאשרת שעזמי ונזלי קיבלו תשלומים נטענים אלו. מרבית תשלומי המזומן הללו, כך מודים הנתבעים, היו חלף שיקים שלהם שחוללו. הנתבעים לא טרחו לצרף עותקים של שיקים אלו.

52. שלישית, לגרסתם של התובעים ועזמי, הרי לעת המשבר נועדה פגישה במלון "דן כרמל". גרסתם של עזמי וג'וזף לעניינה נחזית סבירה והגיונית. עולה הימנה כי לנוכח ההפרות החוזרות ונשנות של הנתבעים נמסרה סדרה של 15 שיקים, שחלקם כדי 250,000 ₪ נפרעו וחלקם חוללו. חלק מן השיקים האמורים הוצגו בפניי. מנגד, אין גרסה נוגדת של דאוד המשווה היגיון לסדרת השיקים האמורה והכיצד הגיעה לאוויר העולם, באופן שחלק מן השיקים נפרעו וחלק חוללו או כלל לא הוצגו לפרעון.

53. רביעית, אין עוררין שהשיקים הנדונים בפניי הוצגו לפרעון ביום 12.7.09 וחוללו. אף אין עוררין שדאוד ידע על כך. לשיטתם של הנתבעים הצגת השיקים לפרעון הייתה לא מוצדקת, דרך המעטה, וממילא הייתה בבחינת הפרת התחייבות חוזית בוטה. שהרי לשיטתם דברים מתנהלים למישרין, וכל התשלומים, הן באשר לסכומם והן באשר למועדם, נעשים בהסכמה מוחלטת. אף אין עוררין כי לאחר מועד ה-12.7.09 המשיכו הנתבעים, באמצעות דאוד, לשלם תשלומים נטענים נוספים, לשיטתם.

הגרסה האמורה נחזית להיות בלתי סבירה. אם אכן חטאו עזמי ונזלי בהצגת שיקים לפרעון, תוך הפרה כה גסה ובוטה, לא יעלה על הדעת שהנתבעים המשיכו לשלם תשלומיהם, מבלי שהוסדר המשבר שאמור היה להתגלע לנוכח הפרה בוטה זו.

54. חמישית, נתון זה הולך ומתעצם לנוכח גרסתם של הנתבעים אודות התשלומים האחרונים, ובסכומים נטענים "לא עגולים", שסיימו את פרעון ההלוואות. לא זו בלבד שברגיל מצפה הייתי שהתשלומים האחרונים לא ישולמו אלא כנגד השבת השיקים שנמסרו לביטחון, הרי ברי שנתון זה הולך ומתעצם לנוכח הפרתם הבוטה הנטענת של עזמי ונזלי שהציגו את השיקים לפרעון.

55. שישית, לעת המשבר נשלחו לנתבעים שני מכתבי התראה, במועדים שונים. בעת עדותו של דאוד הוא הכחיש את קבלתם. ואולם הוא לא עשה כן, במפורש, שעה שהגיש תצהירי העדויות הראשיות. אכן הוא טען שלכל אורך הדרך הוא לא קיבל כל מכתבי דרישה ומחאה ממאן דהוא, ובכך ביקש לבסס את טענתו שהתשלומים שולמו באורח סדיר, למצער בהסכמה לכל אורך הדרך. ואולם הוא לא הכחיש, ספציפית, את קבלת מכתבי ההתראה שהעתקם צורף לתצהירי העדות מטעם התובעים.

מנגד יש לזקוף מספר שיקולים לחובתם של עזמי, וממילא לחובת התובעים.

56. ראשית, גרסתם של הנתבעים מצטיינת בפירוט רב. אכן הונחה בפניי גרסה מפורטת עד מאוד, הן לעניין סכומי תשלומים והן לעניין מועדי תשלומים. עזמי לא ראה להתייחס כל עיקר, פרטנית ונוקדנית, לגרסה מפורטת זו ואף לא בחן אותה.

57. שנית, עזמי הודה שאין ברשותו כל כרטסת הנהלת חשבונות מסודרת באשר לנתבעים, במסגרת ספריו.

58. שלישית, עד הנה, וכמבואר, לא הותירו התובעים ועזמי רושם טוב, לנוכח התנהלותם הדיונית. עד הנה הראיתי הכיצד קיבלו התובעים לידיהם שיקים לביטחון, שלא כדין. עד הנה הראיתי את מידת הספק שיש לי לעניין אמיתותו של ההסכם השלישי, למצער בהקשר למועד כריתתו הנטען.

59. עתה ראוי לומר דברים אחדים לעניין אמינותם של מרבית העדים שהופיעו בפניי, ובהם התובעים, עזמי ודאוד. אלו, דרך המעטה שבהמעטה, לא הותירו עליי רושם טוב. כולם אנשי עסקים ממולחים היודעים הוויות עולם. אך כל אחד מהם, בתורו ולעניינו, לא אחת גילגל עיניים השמיימה בהיתממות לרוב. נתתי ביטוי לכך, לא אחת, לעת שמיעת העדויות ולא אפרט כאן ועכשיו. אף מקוממת טענת ב"כ הנתבעים אודות הסתבכות פלילית נטענת, בפרשה אחרת, בה הסתבך עזאם. והרי דאוד הודה בעדות בפניי, כי הוא הסתבך בעסקיו ורובצים עליו חובות כדי 30,000,000 ₪. הדבר, ולו לכאורה, רחוק מלהצביע על מידה יתירה של יושר. מכאן, שעד אשר מטיח דאוד האשמות שמטיח בעזמי, שמא יפשפש במעשיו-שלו.

60. ואולם משעה שאין בדעתי לייחס משקל רב לאמינותם של העדים שהופיעו בפניי, מזדקרת העובדה שכל אחד מהם חדל ולא המציא ראיות "חפציות", שיכולות היו להטות את הכף, אם לכאן אם לשם.

61. ככל שעסקינן בדאוד דומה שהוא עוסק בהלוואות חוץ-בנקאיות. הוא מציין שמכלול העסקאות מתבצע בתוכנת מחשב, ששמה "ישות". תוכנה זו, כך הוא חזר וביאר בעדותו לא אחת, יכולה בקלות רבה להצביע על שיוך נטען של תשלומי המזומנים - אותם הוא הראה במסמכים לרוב שיכולים להתפרש כחסרי אמינות ושנוצרו באורח מלאכותי - לידיהם של עזמי ונזלי. מכאן שדאוד יכול היה, אולי, להוכיח את טענתו לא רק בהבל-פיו ושמא ב"הבל- מסמכיו", אלא במסמכים מן התוכנה האמורה, ושמא לצרף לכך חוות דעת מקצועית במידת הצורך.

62. וככל שעסקינן בתובעים ובעזמי ונזלי, יכולים היו הללו, שמא בקלות יתירה, להראות בדפי החשבון של עזמי ונזלי שמכלול תשלומי המזומנים הנטענים על ידי הנתבעים, לא נכנסו לחשבונם. לכאורה נתון זה יכול לעמוד, אף לחובתם של הנתבעים. שמא יכלו במסגרת הליכי הביניים ודרישת גילוי מסמכים, לצוות שדפי החשבון של עזמי ונזלי יימסרו להם, על מנת שהם יוכלו להוכיח את גרסתם, מכוח דפי חשבון אלו. אכן, עזמי ונזלי אינם בעלי דין. ואולם, הגם שאין בדעתי לקבוע מסמרות, אם אכן השתכללה המחאת הזכויות באופן שהתובעים ניצבים בנעליהם של עזמי ונזלי, שמא ניתן היה להגיע אל המבוקש, ולו בגדר הליכי גילוי מסמכים גם מול התובעים.

63. ולנוכח כל אלו מתעצמים שיקוליי שלא להכריע, כאן ועכשיו, בעניין פרעון ההלוואות.

כך, ראש לכל, משום שעזמי ונזלי אינם בעלי דין בפניי, הגם מעורבותם המפליגה בסוגיה שבפניי. ומכאן שהגם שהכרעה, אם לכאן ואם לשם, עשויה להצמיח מעשה בית-דין לעניינם של התובעים והנתבעים, לא יכולה הכרעה זו להצמיח מעשה בית-דין, ככל שעסקינן בעזמי ונזלי, שהרי הם עדים בלבד.

אכן כן. אם יוכרע, לכשיוכרע, שהמחאת הזכויות השתכללה והייתה ברת-תוקף, שמא עזמי ונזלי לא יהיו בעלי דין אף בהליכים צפויים נוספים. לאור מה שנאמר עד כה מסופקני. דומה, ולו על דרך הזהירות, שעזמי ונזלי יהיו-גם-יהיו בעלי דין בהליכים צפויים אלו. כך נאה וכך יאה, אף ראוי. ככל שאמורה להיות נפסקת פלוגתא פסוקה, לזכות או לחובת עזמי ונזלי, ראוי שהדבר ייעשה כאשר הם בחוג בעלי הדין. אף אין ספק כי במקרה זה, לכל הדעות, ניתן יהיה להורות להם במסגרת גילוי מסמכים לגלות את דפי החשבון שלהם. ושמא יהא זה האינטרס היזום שלהם לעשות כן.

64. אכן, לא מן הנמנע שאילו התובעים היו מגישים כתב תביעה רגיל מתוקן, ולא מסתפקים בזירה השטרית בה בחרו ובה כשלו, הייתי מכריע-גם-מכריע במחלוקת האזרחית האמורה. או-אז, כמדומה, ידם של הנתבעים הייתה על התחתונה. משעה שהתובעים לא עשו כן, דומה שהתדיינות אזרחית צפויה משרתת אף את דרישת הצדק הצרוף. כך, ככל שבמסגרת התדיינות אזרחית צפויה זו ההכרעה שם תהיה ברורה ונחרצת יותר כאשר בעלי הדין ישכילו אולי להביא בפני בית המשפט את אותן ראיות, לכאורה בעלות פוטנציאל ראייתי רב ומשכנע, שחדלו ולא הציגו בפניי.

לשאלת ההוצאות

65. כמבואר, ככל שעסקינן בזירה השטרית ידם של התובעים על התחתונה ומן הדין לחייב אותם בהוצאות. מנגד, כמבואר, ככל שעסקינן במחלוקת המהותית, לכאורה, ידם של הנתבעים יכולה הייתה להיות על התחתונה. לטעמי אין בכך כדי לגרוע או להפחית מחיוב בהוצאות של התובעים. ארחיק לכת: גם אם בהליכים צפויים תהא ידם של התובעים על העליונה, הם והם בלבד אחראים לכפל-התדיינות אפשרי זה שהוא פועל יוצא של החלטתם הדיונית לדבוק בזירה השטרית.

סוף דבר

66. לפיכך הנני דוחה את התביעות.

הנני מורה על סגירת תיקי הוצל"פ 02-38897-09-2 ו- 02-38901-09-6 בחיפה.

67. הנני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל אשר ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ הנתבעים תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה.

68. המזכירות תמציא עותק מפסק דיני לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ח אדר תשע"ה, 19 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.

_________________________

שלמה לבנוני, שופט

סגן נשיא (בדימ')