מבוא

1. התובעת, הגב' סיגלית כתב (להלן: "התובעת"), הגישה תביעה כנגד הנתבע 1, מר רונן זאבי (להלן: "הנתבע 1"), בגין השבת כספים אשר הוציא ממנה במרמה ותחת סחיטה מחשבונה אצל הנתבע 2, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הנתבע 2" ו/או "הבנק"), וכן כנגד הנתבע 2 שלא חב חובת זהירות כלפיה כלקוחה, ולא מנע את המרמה באמצעות יצירת קשר עם מיופה הכוח בחשבונה.

התובעת טוענת, כי היא אישה תמימה אשר אינה יודעת לנהל את כספה, ולפיכך מינתה את אחיה כמיופה כוח בחשבון. לטענתה, הבנק, ביודעו זאת, התרשל בכך שאפשר פעילות חריגה בחשבונה.

הבנק טוען, כי מעולם לא התרשם מקושי תפקודה של התובעת, וכי התובעת נהגה לבצע פעולות בעצמה בחשבון ללא נוכחות אדם נוסף. עוד טען הבנק, כי התובעת סיפקה לבנק הסברים הגיוניים למשיכותיה החריגות.

ביום 30.1.11 ניתן על-ידי כב' הרשם משה כהן, פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבע 1, ועל-כן הדיון בפסק הדין יעסוק באחריותו של הנתבע 2 בלבד.

טענות הצדדים

2. התובעת טוענת, כי היא עבדה כקולעת חלות במאפיה, והפסיקה לעבוד שם בשנת 1992. בעקבות כך, התובעת קיבלה סכום גדול של פיצויי פיטורין, אותו היא הפקידה בבנק.

לטענת התובעת, לאחר שהוברר לה, כי כספה לא מושקע בצורה הנכונה, היא ביקשה מאחיה מר רוני כתב לעזור לה בעניין זה.

התובעת טוענת, כי בשנת 2003, היא הגיעה עם אחיה לבנק, והוא צורף לחשבון כמיופה כוחה, ומאז הוא זה אשר ניהל לה את ההשקעות בחשבון הבנק.

עוד טוענת התובעת, כי לא הייתה קשורה כלל לנושא ההשקעות, וכל פעילותה הייתה משיכת סכומים נמוכים לצורך מחייתה, ולצורך תשלום הוראות קבע. לטענתה, כאשר נזקקה למזומנים, היא הייתה מושכת את הכספים באמצעות הכספומט, אשר אפשר לה למשוך לא יותר מאשר 500 ש"ח בכל משיכה.

התובעת טוענת, כי בשנת 2008, פגשה את הנתבע 1, דרך תיבת הכרויות בטלפון. הנתבע 1 לטענתה, טען בפניה, כי הוא מעוניין להינשא לה, ובמקביל ביקש ממנה הלוואה כספית לצורך עסקו בחנות ירקות. התובעת טוענת, כי היא האמינה לו, והיא הגיעה עם הנתבע 1 לבנק, כדי לאפשר לו למשוך כספים מחשבונה.

התובעת טוענת, כי היא מעולם לא דיברה עם הפקידים בבנק, אלא הנתבע 1 ישב לידיה וניהל את הפגישה. כמו כן, התובעת טוענת, כי שום פקיד מעולם לא שאל אותה באופן נפרד, האם היא מסכימה לפעולותיו של הנתבע 1.

לטענת התובעת, היא האמינה בנתבע 1 עד שהוא רוקן את כל חשבונותיה מכל הכספים שהיו בהם, כולל כספי הגמלה של ילדיה הנכים. לטענתה, מיד אחרי שגנב את כל כספה, הנתבע 1 נעלם, ולא יצר עמה קשר יותר.

3. מטעם התובעת הצהיר מר רוני כתב (להלן: "מר כתב" ו/או "האח"), אחיה של התובעת.

מר כתב טוען, כי התובעת הינה אישה תמימה, שאינה יודעת לנהל את כספה, וכי היא נפלה קורבן לנוכל, הנתבע 1, אשר הצליח להוציא ממנה במרמה "הלוואה". לטענתו, הבנק אשר היה עד למסכת המרמה והסחיטה, ומכוח אחריותו כבנקאי של התובעת, היה עליו להתערב, ולמנוע את משיכת כספיה, אך נמנע מלעשות כן.

עוד טוען מר כתב, כי התובעת הינה לקוחה ותיקה של הבנק, ומוכרת היטב לצוות העובדים, בייחוד לצוות אשר היה אחראי על חשבונותיה. לטענתו, התובעת אינה בקיאה כלל בנושאי כספים, ואין לה יכולת הערכה לשווי כספי או יכולת לקרוא מספרים ולהבין את משמעותם, ועל כן הטיפול בחשבונותיה עבר אליו.

לטענתו, בשנת 2003, הגיע יחד עם התובעת לבנק, ופנה לפקיד האחראי על החשבון, מר עקיבא פרידמן. התובע טוען, כי הוא הבהיר לו, כי התובעת אינה מבינה בניהול כספיה, ועל כן הם מעוניינים להעביר את ניהול חשבון התובעת אליו, ובמעמד הפגישה נקבע, כי הוא יהיה מיופה כוחה.

מר כתב טוען, כי החל משנת 2003, הוא מיופה כוח בחשבונה של התובעת, וכל הפעולות הכספיות למעט הפקדה ומשיכת כספים בוצעו על ידו, ופקידי הבנק ידעו שהוא האחראי לחשבון. עוד טוען מר כתב, כי התובעת מעולם לא הגיעה לבנק עם אדם זר, ואפילו לא עם הגרוש שלה.

מר כתב טוען, כי חשבון התובעת נוהל כל השנים כחשבון סולידי, כאשר ההוצאות היחידות ממנו היו הוראות קבע לתשלומים השוטפים, ומשיכת מזומנים אשר לא עברו את ה - 1000₪ לשבוע. לטענתו, בחודשים מאי עד נובמבר 2008, נפלה התובעת קרבן לנתבע 1, אשר ניצל לרעה את מצבה המשפחתי הקשה, כגרושה המטפלת בשני ילדים נכים, וחיזר אחריה במסווה של הבטחה לנישואין.

מר כתב טוען, כי במסגרת הקשרים ביניהם, ביקש הנתבע 1 מהתובעת, הלוואה, והכספים שלקח הנתבע 1 מהתובעת, נמשכו באמצעות הכספומט ומדלפק הבנק. לטענתו, למרות כללי הבנק אשר אינו מאפשר משיכת יותר מ- 1000 ₪ באותו יום מכספומט, הנתבע 1 משך 2,000 ₪ ביום אחד, והמשיכות נעשו בכמה מקומות שונים בארץ.

עוד טוען מר כתב, כי הביקורים של נתבע 1 בבנק, ביחד עם התובעת ושני ילדיה הנכים, קבלת כל האינפורמציה מהפקידות בקשר לחסכונות התובעת, מתן הוראות לפתיחת חסכונות סגורים, והעברת הכסף לעו"ש, נעשו כדי שהנתבע 1 יוכל למשוך את כספה של התובעת.

מר כתב טוען, כי המשיכות בוצעו בנוכחות שתי פקידות: הגב' אורנה ניב וגב' רינה, אשר שתיהן מכירות את המשפחה שנים רבות. לטענתו, בפעולות אלו, רוקן הנתבע 1 את חשבון התובעת, וגרם לה נזק של למעלה מחצי מיליון שקלים, נזק אשר מאיים על עתיד קיומה של התובעת, ועל קיום ילדיה.

מר כתב טוען, כי בחודש אפריל 2008, פנה אליו מר עקיבא מהבנק בטלפון הנייד שלו, והודיעו כי השתחררו כספים, ושאלו מה לעשות בעניין. לטענתו, לפחות פעמיים בחודשים 4-11/2008 התקשר אליו מר עקיבא, וברור היה, כי יכול היה בהזדמנות זו, להסב את תשומת ליבו, להתנהלות חשבונה של התובעת.

מר כתב טוען, כי רק בחודש נובמבר 2008, נודע לו על הגניבה, ומיד יצר קשר עם פקידי הבנק, וכי הפקידה רינה אמרה לו, כי הבנק ניסה להשיג אותו בעניין, אך ללא הצלחה. לטענתו, הוא היה זמין, וכי מר עקיבא מהבנק היה אתו בקשר בזמנים הרלוונטיים, והבנק יכול היה ליצור אתו קשר באמצעות אשתו, אמו, דואר או פנייה ישירה עת היה נוכח בבנק.

מר כתב טוען, כי פקידת הבנק הגב' אורנה אמרה לו במפורש, כי היא חששה מהנתבע 1, בשל חזותו המאיימת. לטענתו, מהשיחה עם פקידות הבנק, הגב' רינה והגב' אורנה, הבין, כי הן חשדו שמדובר במעשה נוכלות, ולכן הן מנעו לדבריהן את שחרור הפיקדונות בפעם הראשונה בה ביקר הנתבע 1 בסניף.

לטענת מר כתב, הפקידות התייעצו עם היועץ המשפטי של הבנק, אשר הורה להם לכבד את הוראותיו של נתבע 1.

מר כתב טוען, כי סכום הכסף אשר הוציא הנתבע 1 במרמה מהתובעת עומד על סך 444,941.8 ₪.

מר כתב טוען, כי הבנק אחראי לפצות את התובעת מכוח אחריותו הבנקאית, הבנק פעל בצורה רשלנית, והפר את חובת הזהירות, האמון והנאמנות שהוא חב כלפי התובעת, מאחר שלא נקט במידת הזהירות המצופה ממנו.

מר כתב טוען, כי הבנק מעל בחובותיו כלפי התובעת, בכך שלא המשיך למנוע את משיכת הכספים, כפי שניסה לעשות לדברי עובדיו בתחילה. לטענתו, הבנק לא ניסה לדבר עם התובעת ביחידות על-מנת להבין את המתרחש, כיצד לקוחה אשר לא היו לה תנועות חריגות, לפתע דורשת למשוך כספים כאשר היא מלווה באדם זר.

מר כתב טוען, כי הבנק לא טרח לבדוק מיהו הנתבע 1 שמפעיל את התובעת, דבר אשר היה מחויב לעשות כן כבנקאי סביר. לטענתו, הבנק לא פעל בהתאם לנהלים, ואפשר משיכה של מזומנים באותו יום באמצעות הכספומט, למרות שבאותו יום קודם לכן, נמשך הסכום המקסימאלי.

4. עדה נוספת מטעם התובעת היא הגב' רחל כתב (להלן: "גב' כתב"), אמה של התובעת.

גב' כתב טוענת, כי התובעת התחתנה בשנת 1992, והואיל והיא חששה, כי בעלה ישתלט על כספה, היא פנתה אל פקידי הבנק, אשר אמרו לה שאף אחד לא יגע בכספי התובעת, וכי אם הם ייראו פעולה חריגה, הם מיד יידעו אותה.

5. התובעת הגישה חוות דעת מומחה מטעמה, מר שמעון שטראוס, מנהל בנק מרכנתיל בדימוס.

המומחה קבע בחוות דעתו, כי היה מצפה מהבנק, כבר בשלב מוקדם של ההתנהלות החריגה בחשבון לזהות כי קיימת בעיה חריגה.

עוד קבע המומחה בחוות דעתו, כי היה מצפה מהבנק לנקוט בכל האמצעים הסבירים, כדי להודיע למיופה הכוח בחשבון, על הבעיות שהוא רואה, ועל חיסולו המהיר של החשבון.

המומחה קבע בחוות דעתו, כי היה מצפה מהבנק ליצור קשר עם מיופה הכוח הן בטלפון, הן באמצעות בני משפחה האחרים המנהלים חשבונות בבנק והן באמצעות דואר אלקטרוני או מכתב רשום.

6. מטעם הבנק הצהיר מר אריאל שגיא, אשר שימש בזמנים הרלוונטיים כנאמן ציות בבנק.

מר שגיא טוען, כי התובעת נהגה להגיע לסניף בין בגפה, בין עם ילדיה ובין עם בן זוגה. לטענתו, מלוויה נהגו להמתין באזור ההמתנה עת היא ביצעה את הפעולות בסניף.

עוד טוען מר שגיא, כי התובעת נהגה לבצע פעולות בעצמה, כולל בקשת הלוואה וחתימה עליהן, ללא נוכחות אדם אחר. לטענתו, נציגי הבנק מעולם לא התרשמו מקושי תפקודה של התובעת, והתרשמו, כי היא כשירה לכל דבר ועניין.

מר שגיא טוען, כי בן זוגה של התובעת, לא הגיע לבנק בעצמו או פנה לנציגי הבנק בבקשה לקבל מידע אודות חשבון התובעת. עוד טוען מר שגיא, כי דפוס הפעילות בחשבון התובעת היה סולידי בעיקרו, אולם בשנת 2008, חל שינוי בדפוס הפעילות החשבון. לטענתו, משיכות התובעת ביום אחד לא עלו על סך של 2,000 ₪, סכום הנמוך מהגבלת המשיכה היומית, אשר עמד על סך של 2,500 ₪.

מר שגיא טוען, כי היה ובוצעו משיכות כספים באמצעות הכספומט שלא על ידי התובעת עצמה, אלא באמצעות אדם מטעמה, הרי שהמשיכות אלו נעשו לאחר שהתובעת מסרה לאותו אדם את הקוד הסודי של הכספומט שלה, לפיכך האחריות למשיכות אלו חלה על התובעת בלבד.

מר שגיא טוען, כי לאור שינוי דפוס הפעילות בחשבון התובעת, ועל מנת לנקוט משנה זהירות, נשאלה התובעת על ידי נציגי הסניף לפשר המשיכות, התובעת סיפקה פעם אחר פעם הסבר סביר והגיוני למשיכותיה.

לטענת מר שגיא, הבנק ניסה ליצור קשר עם מר כתב, אשר היה מיופה כוח בחשבון התובעת, אולם ללא הצלחה.

7. מצהירה נוספת מטעם הנתבע 2 היא הגב' אורנה ניב, אשר שימשה בזמנים הרלבנטיים לתביעה כבנקאית בבנק.

גב' ניב טענה, כי למיטב זיכרונה, התובעת ביצעה פעולות שונות בחשבון בקופות הבנק, ולא ישירות מולה או בנקאים אחרים מהצוות.

כמו כן, טענה גב' ניב, כי לא היה לה קשר עם בן זוגה של התובעת, וכי בן זוגה מעולם לא פנה אליה לצורך קבלת מידע ביחס לחשבון התובעת.

8. מצהירים נוספים מטעם הנתבע 2 הם מר עקיבא פרידמן אשר שימש כיועץ השקעות בבנק, והגב' רינה יעקבי אשר שימה כבנקאית בבנק. תצהיריהם תומכים בתצהירים שהוגשו מטעם הבנק.

דיון והכרעה

9. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, במוצגים, ובסיכומי הצדדים, אני קובעת, כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה והשכנוע המוטל עליה מבחינת הטיית מאזן ההסתברויות, ולא הוכח על-ידי התובעת, כי הבנק התרשל כלפיה כלקוחה, והפר את חובות האמון, הנאמנות, והזהירות כלפיה, ועל-כן דין התביעה להידחות.

במקרה דנן, הטענה המרכזית עליה מבססת התובעת את עילת תביעתה, היא הטענה, כי התובעת אינה מסוגלת לנהל את כספיה, בשל היותה בעלת אישיות גבולית, ולכן הניהול והאחריות על חשבונה הועבר לידי אחיה מר רוני כתב, אשר משנות ה-2000 שימש כמיופה כוח בחשבונה.

לתמיכה בטענתה זו, הגישה התובעת ביום 6.7.10, חוות דעת רפואית בתחום הפסיכיאטריה מיום 1.3.11, מטעם ד"ר שאול סטיר, שעניינה מצבה הנפשי של התובעת, והקשר בינה לבין מסוגלותה להבין ולנהל את עניינה הכספיים בכלל, ובניהול חשבון הבנק של התובעת בפרט. אולם, בדיון שנערך ביום 31.10.12, ב"כ התובעת הודיע לבית-המשפט, כי הוא מבקש למשוך את חוות הדעת, ואכן ניתנה החלטה, כי חוות הדעת נמחקת מהתיק.

יובהר, כי על-פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, בעל דין המעוניין להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף חוות דעת של מומחה רפואי מטעמו. הואיל והתובעת ביקשה למחוק מהתיק את חוות דעת המומחה מטעמה, המהווה ראיה לביסוס טענתה בדבר היותה בעלת אישיות גבולית, הרי שבפעולתה זו נמנעה ממנה האפשרות להוכיח לפני בית-המשפט את טענתה להעדר מסוגלותה האישית לנהל את חשבונה.

יתרה מזו, אף מהתרשמותו הישירה של בית-המשפט מעדותה של התובעת בחקירתה הנגדית לא ניתן להסיק, כי לתובעת קיימת מגבלה קוגניטיבית או נפשית המונעת ממנה לנהל חשבון בנק והיא איננה רפת שכל.

אמנם, התובעת העידה בחוסר בטחון, בצורה ביישנית, כשהיא עונה לחלק מהשאלות בקול נמוך וחלש, וניכר היה, כי התובעת מתחמקת מקשר עין, וחששה מהמעמד של מתן עדות וחקירה נגדית לפני בית-המשפט.

עם זאת, על אף שמעדותה עולה, כי מדובר באישיות חסרת בטחון וכי התובעת חלשת אופי, ויתכן כי היא ניתנת לתמרון ולהובלה, הרי שהיא אינה פסולת דין, ואף רחוקה מכך. התובעת הבינה היטב על מה מדובר, הבינה את טיב השאלות, את המעמד שבו היא מצויה, וכשהשיבה לשאלות היא השיבה לעניין.

בעניין זה, טענה התובעת, כי הגב' אורנה ניב, נציגת הבנק העידה בחקירתה הנגדית, כי התובעת הינה לקוחה "פרובלמטית" ביותר, אולם מעיון בתשובתה של נציגת הבנק עלה, כי אין חולק, כי התייחסותה של הגב' ניב למילה "פרובלמטית", היא לכך שהתובעת החלטית ומקובעת לעניין כספיה, ולא למצבה הנפשי או האישיותי:

"ש. אמרת לרוני אח"כ כשגילה את הסיפור הזה,

שהתפללת שהיא לא תבוא אליך. אמרת שהוא לא מצא חן

בעיניך הנתבע 1. אני מדבר על זה שדיברת עם רוני אח"כ.

ת. אני זיהיתי שיש פה לקוחה פרובלמטית.

כמה שדיברתי איתה, אני או מישהו אחר, היא כזאת מקובעת.

היא אמרה אני רוצה לסגור את החשבון. זה מה שהיא אמרה.

היא אמרה אני רוצה להוציא את הכסף".

(ראו: פרוטוקול מיום 23.6.14 עמוד 52 שורות 15-19).

לא זו אף זו, התובעת עצמה העידה, כי היא ניהלה את חשבונה לבדה, באופן עצמאי, ללא שותפים, משנת 1992 ועד לשנת 2003 (במשך 11 שנים), וזאת עוד בטרם אחיה ביקש להיות מיופה כוח בחשבונה (ראו: פרוטוקול מיום 31.10.12 עמוד 11 שורות 5-7). לעדות זו מצטרפת עדותה של האם, ועדותו של האח (ראו: פרוטוקול מיום 31.10.12 24-26, ופרוטוקול מיום 6.11.13 עמוד 35 שורות 19-21), אשר עדותם תומכת בעדותה של התובעת, כי ניהלה את חשבון הבנק שלה באופן עצמאי במשך שנים.

כמו כן, התובעת העידה, כי בעלה לשעבר, לא היה שותף לחשבונה כשהיו נשואים, ואף הסתירה ממנו את העובדה, כי קיים לה חשבון בנק בסניף הנתבע 2, מאחר שלא הייתה מעוניינת בכך (ראו: פרוטוקול מיום 31.10.12 עמוד 15 שורות 9-13, וכן פרוטוקול מיום 3.11.13 עמוד 34 שורות 24-27). נוסף על כך, אימה של התובעת העידה, כי אביה של התובעת ביקש ממנה כספים, אולם היא סירבה לתת לו (ראו: פרוטוקול מיום 31.10.12 עמוד 21 שורות 29-30). מהאמור לעיל, ניתן ללמוד, כי התובעת הייתה החלטית בנוגע לכספיה, וידעה לעמוד על זכויותיה בכל הנוגע לשמירת כספה.

עדותה זו של התובעת עולה בקנה אחד עם עדותה של אימה, הגב' רחל כתב, אשר העידה לפני בית-המשפט, כי ביתה אחראית, והיא לא נתנה לאף אחד מכספה (ראו: פרוטוקול מיום 31.10.12 עמוד 20 שורות 22-23), וכי ידעה היטב מה רצתה לעשות עם הכסף (ראו: פרוטוקול מיום 31.10.12 עמוד 21 שורות 27-30), ואף אחיה חזר בעדותו על דברים אלו (ראו: פרוטוקול מיום 6.11.13 עמוד 34 שורות 24-27 ועמוד 36 שורות 4-5).

תימוכין נוספים לכך שהתובעת ניהלה את חשבונה באופן עצמאי, אף עולה מעדותה של נציגת הבנק, הגב' אורנה ניב אשר העידה, כי התובעת הייתה מסוגלת לנהל את חשבונה, ואף פתחה פק"ם וקופות גמל לילדיה (ראו: פרוטוקול מיום 23.6.14 שורות 5-6).

עיננו הרואות, כי התובעת ניהלה חשבון בנק באופן עצמאי, במשך שנים ארוכות, בצורה תקינה וסדירה, ללא שותפים, וללא כל פיקוח ובקרה מצד משפחתה, וכאמור התובעת הייתה החלטית, וידעה להפעיל שיקול דעת בנוגע לכספיה.

זה המקום להדגיש, כי אם האח סבר, כי התובעת אינה מסוגלת לנהל את חשבונה, מדוע בחר להיות מיופה כוח בלבד, ולא שותף בחשבון. תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בעדותו של האח, אשר העיד, כי הסיבה שבחר להיות מיופה כוח נבעה בשל הריביות האפסיות שניתנו לה על-ידי הבנק, ולא בשל המוגבלות האישיותיות לכאורה של התובעת (ראו: פרוטוקול מיום 31.10.12 בעמוד 25 שורות 7-16, וכן ראו פרוטוקול מיום 6.11.13 בעמוד 35 שורות 1-2).

יתרה מכך, בנסיבות בהן אדם אינו יכול לנהל את חשבונו, יש למנות לו אפוטרופוס, אולם גם לטענה זו לא הייתה בפיו של האח תשובה הולמת וראויה:

"ש. בהתחשב במגבלות שיש לאחותך, איטית בתקשורת שלה,

לא חשבתם אולי שאחד האחים ישמש לה כאפוטרופוס

לדאוג לרכוש או לכספים?

ת. לא.

ש. למה לא?

ת. אין לי למה לא".

(ראו: פרוטוקול מיום 31.10.12 בעמוד 26 שורות 25-29).

לאור האמור לעיל עולה, כי במקרה דנן, העובדה שאחיה של התובעת ביקש להצטרף לחשבונה כמיופה כוח, אינה מעידה על חוסר יכולתה של התובעת לנהל את חשבונה.

זאת ועוד, האח העיד לפני בית-המשפט, כי לא פיקח על חשבונה של התובעת, למרות היותו מיופה כוח בחשבונה:

"כמיופה כוח בתקופה הזאת מעבר לעניין של

הפיקדון צמוד מדד, לא הרגשת אחריות לבדוק

מה קורה עם חשבון העו"ש?

ת. אני כל כך סומך על אורנה, רינה ועקיבא בעיניים עצומות.

לא הייתה לי סיבה לבדוק. לא הרגשתי צורך לבדוק."

(ראו: פרוטוקול מיום 6.11.13 עמוד 39 שורות 23-26).

זאת ועוד, מעדותו של האח עולה, כי למרות היותו מיופה כוח בחשבונה של התובעת, דפי חשבונות הבנק של התובעת, כלל לא נשלחו אליו, אלא נשלחו לאח נוסף - מר אילן כתב, אשר לא ניהל מעקב, ולא טרח לפעול בעניין כשראה את דפי החשבון (ראו: פרוטוקול 6.11.13 בעמוד 39 שורות 12-13).

ראוי לציין, כי אף אם התובעת הייתה עומדת בנטל ההוכחה בנוגע למוגבלות ביכולת שלה לנהל חשבון בנק, הרי שגם אז טענתה לא הייתה מתקבלת. מצבה האישיותי של התובעת היה ידועה למשפחתה מזה שנים רבות, עוד בטרם התובעת פתחה את חשבון הבנק שלה, ועל-כן במצב דברים זה, היה על משפחתה של התובעת ליידע את נציגי הבנק בפתיחת החשבון, כי ישנה בעיה, ולבקש להיות שותפים לחשבונה או לכל הפחות לפקח על חשבון הבנק, בייחוד על-ידי אחיה אשר ביקש להיות מיופה כוח בחשבון (ראו: פרוטוקול מיום 6.11.13 עמוד 39 שורות 23-26).

אשר על כן, ולאור האמור לעיל, התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה, להוכיח טענתה כי הייתה לה מוגבלות לנהל את חשבון הבנק שלה, ומכאן דין טענה זו להידחות.

משנקבע, כי לא הוכח על-ידי התובעת, כי אינה מסוגלת לנהל את חשבונה, נותר לבחון את השאלה האם הוכח על ידה, כי הבנק התרשל כלפיה כלקוחה, הפר את חובת האמון, הנאמנות והזהירות כלפיה, מאחר שהיה עליו למנוע את משיכת הכספים על-ידי התובעת עצמה, וכי לנציגי הבנק היה ברור לכאורה, כי נוצלה על-ידי הנתבע 1, ולכן היה על נציגי הבנק ליצור קשר עם מיופה כוחה בחשבון שהינו אחיה של התובעת.

הפסיקה הכירה בחובות זהירות ואמון החלות על הבנק ביחסיו עם לקוחו מכוח מערכת היחסים המיוחדת שביניהם (ראו: ע"א 636/89 אברהם כחולי ואח' נ' בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ פ"ד מה(3) 26). אולם, חובות אלו אינן מוחלטות:

"היקף החובה ורמת הנאמנות" הנדרשים מהבנק מעל

לרמה הבסיסית משתנים ממקרה למקרה ומושפעים מטיב

היחסים בין הבנק ללקוח, ממידת מעורבותו של הבנק במערכת

יחסים זו ומגורמים משתנים נוספים, שכן במערכת היחסים

שבין הבנק ללקוח מתבצעות פעולות רבות ומגוונות, ולאורן

משתנה גם היקף חובתו של הבנק".

(ראו: ע"א 592 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573, 592).

נוסף על כך, הפסיקה הכירה בכך שגם הלקוח חב חובת זהירות כלפי הבנק, וזו מוכרת מזה זמן (ראו: דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ' פרוסט קוסטמן, פ"ד (מז)5 31 , 64).

במקרה דנן, התובעת לא עמד בנטל ההוכחה, כי הבנק התרשל כשהפר את חובת הזהירות והאמון כלפי התובעת כלקוחה, אשר אפשר לה למשוך את כספיה מחשבונה, ולא יצר קשר עם אחיה מיופה כוחה בחשבונה.

זה המקום לציין, כי עוד בטרם נדון לגופם של דברים, לא ניתן להתעלם מעדותו של אח התובעת, אשר העיד, כי הסיבה שהוגשה תביעה זו, היא מאחר שהתברר לו, כי כל הכספים של אחותו הועברו לידי הנתבע 1, ועל-כן הבנק הינו הגורם היחיד שנותר לתבוע על-מנת למזער נזקים:

"ש. סיגלית אמרה ששאלתי אותה על הסיטואציה

הזאת למה היא לא סיפרה על הכספים שהיא נתנה,

היא אמרה שהיא התביישה מכם המשפחה. זאת אומרת,

שיכול להיות שהיא נתנה את הכספים מרצונה. אחרי שהתברר

לה שהיא לא תקבל אותם בחזרה, אז בעצם אמרתם והתברר

לך מהחקירות, שאי אפשר להוציא מרונן, אז אמרת נוציא את

הכספים מהבנק.

ת. אפשר להגיד".

(ראו: פרוטוקול מיום 31.10.12 עמוד 28 שורות 1-5).

לאור האמור עולה, כי הנסיבות אשר הביאו את אחיה של התובעת להגיש תביעה זו, הן מתוך הנחה, כי הבנק הוא כיס עמוק, ולא רשלנותו לכאורה של הבנק, ומכאן משפט זה, משמיט את הקרקע של התביעה כולה.

לא זו אף זו, מעדותם של התובעת ואחיה עולה, כי לתובעת היו חשבונות נוספים בבנק מזרחי ובחברת הביטוח מגדל, אשר הנתבע 1 רוקן גם אותם, אולם התובעת בחרה שלא להגיש נגד גופים אלו תביעה (ראו: פרוטוקול מיום 31.10.12 עמוד 12 שורות 17-23 ופרוטוקול מיום 6.11.13 עמוד 36 שורות 30-31 ועמוד 37 שורות 1-9). מהתנהלות זו של התובעת ואחיה בעניין זה, יש כדי ללמוד על המניעים שלהם להגשת התביעה דנן.

כאמור, נטל ההוכחה והשכנוע מוטל על התובעת להוכחת עילת תביעתה, אלא שלמרבית השאלות שנשאלה התובעת בחקירתה הנגדית היא שתקה. אמנם, התובעת ענתה לשאלות בהתאם ליכולתה, אולם העובדה שלא ענתה לשאלות רבות בחקירה הנגדית, מלמדת על כך, שכבעלת דין בתיק זה, כאשר נטל ההוכחה מוטל עליה, השתיקה פועלת כנגדה.

לטענת התובעת בתצהירה, הנתבע 1 ביקש ממנה הלוואה כספית, לצורך עסקו בחנות ירקות, מאחר שהיא האמינה לו, היא הגיעה עמו לבנק כדי לאפשר לו למשוך כספים מחשבונה. לטענתה, היא מעולם לא דיברה עם פקידי הבנק, אלא הנתבע 1, ומעולם לא שאלו אותה נציגי הבנק באופן נפרד, האם היא מסכימה לפעולותיו של הנתבע 1.

מעיון בעדות של אימה של התובעת עולה, כי גם לאחר שהתובעת סיפרה למשפחה על הנתבע 1, היא עדיין האמינה, כי הנתבע 1 יחזיר לה את כספה:

"ש. אח"כ שסיגלית סיפרה, אז היא סיפרה לך

גם שבעצם זה כספים שאותו רונן ביקש כהלוואה והבטיח להחזיר?

ת. היא אמרה שהוא יחזיר את זה.

ש. זאת אומרת, שיכול להיות שהיא האמינה לו שהוא יחזיר את הכספים?

ת. נכון בדיוק."

(ראו: פרוטוקול מיום 31.10.12 עמוד 21 שורות 16-20).

כמו כן, העידה האם, כי התובעת החליטה בעצמה להעביר לנתבע 1 את כספיה:

"ש. סיגלית החליטה לא לתת כסף לא לבעלך, לא לך,

לא לחסוך לילדים להשכלה גבוהה, ולתת הלוואה לאותו רונן.

הכל החליטה בעצמה?

ת. כן".

(ראו: פרוטוקול מיום 31.10.12 עמוד 21 שורות 31-32 ועמוד 22 שורה 1).

לאור האמור לעיל, לא ניתן להסיק, כי התובעת הייתה תחת סחיטה של הנתבע 1, שכן התובעת הפעילה שיקול דעת כאשר החליטה ליתן לו את הכספים, והיא האמינה לו עד הרגע האחרון, כי הוא ישיב לה את אותם.

לא זו אף זו, התובעת כלל לא ידעה את משפחתה, כי היא יוצאת עם הנתבע 1, למרות שהקשר נמשך במשך 5 חודשים (ראו: פרוטוקול מיום 31.10.12 עמוד 11 שורות 21-22, ועמוד 13 שורות 21-30), והאם אף העידה, כי היא כלל לא ידעה על יחסיה של התובעת עם הנתבע 1:

"ש. במשך חמישה חודשים שהיא במערכת יחסים

ביחד עם רונן, את לא יודעת שהיא נותנת לו כסף?

ת. לא. אני לא מכירה את רונן בכלל. אני לא ראיתי שינוי

בהתנהלות שלה..."

(ראו: פרוטוקול מיום 31.10.12 עמוד 19 שורות 23-25).

ובהמשך:

"את לא שאלת אותה מי זה האיש הזה, אולי אפשר להכיר אותו?

ת. כל כך מהר מכירים גבר זר. לא התעניינתי".

(ראו: פרוטוקול מיום 31.10.12 עמוד 21 שורות 9-10).

כמו כן, אף אחיה של התובעת העיד, כי הוא כלל לא ידע, כי אחותו בקשר עם הנתבע 1, וכי מעולם לא ראה אותו (ראו: פרוטוקול מיום 31.10.12 עמוד 23 שורה 23, ופרוטוקול מיום 6.11.13 עמוד 42 שורות 10-14).

עוד עלה מעדותם של האם והאח, כי התובעת לא שינתה התנהגותה בתקופה שהייתה בקשר עם הנתבע 1, וכי לא שמו לב לשינוי כלשהו בהתנהגותה של התובעת ובאופן התנהלותה (ראו: פרוטוקול מיום 31.10.12 עמוד 19 שורות 13-14 ופרוטוקול מיום 6.11.13 עמוד 33 שורות 21-24).

יוצא אפוא, כי משפחתה הקרובה ביותר של התובעת אשר הייתה עמה בקשר קרוב יותר מאשר פקידי הבנק, לא העלתה את חשדה, כי היא מנוצלת או תחת סחיטה לכאורה. מכאן עולה השאלה כיצד פקידי הבנק שהקשר שלהם עם התובעת מצומצם יותר, יכולים לחשוד, כי התובעת תחת ניצולו של הנתבע 1.

זה המקום לציין, כי אף מתשובתו של האח לשאלת בית-המשפט ניתן להיווכח, כי התובעת הייתה מודעת היטב למעשיה:

"ש. בדפי החשבון שמקבלים באופן שוטף,

היה ניתן לראות את המשיכות?

ת...אם היו שולחים לכתובת שלי הייתי רואה את זה,

אם היא הייתה מקבלת את זה, היא לא הייתה מעבירה לי את זה....

גם אם הוא היה מעביר לה את כל המשיכות, זה לא היה מועיל

כי היא יודעת מה היא עושה. היא יודעת שהיא נותנת לנוכל

לגנוב את הכסף. אני מתכוון שהיא הסתירה את המידע ממני".

(ראו: פרוטוקול מיום 6.11.13 עמוד 40 שורות 1-8).

מעדות אחיה של התובעת עולה, כי התובעת הסתירה ממנו את המידע בעניין המשיכות, ולכן המחדל בעניין זה רובץ לפיתחה.

על רקע זה, כאן המקום לציין, כי הגם שהאח טוען, כי פקידי הבנק אשר התנהלו מול התובעת היו עדים לכך שהתובעת לכאורה הייתה תחת סחיטה של הנתבע 1, הרי שעדותו של האח, אין בה כדי להועיל לה, מאחר שהוא עצמו לא היה עד לאירועים הנטענים:

"ש. היא אף פעם לא הגיעה מלווה עם מישהו לסניף?

ת. אין לי הוכחות".

(ראו: פרוטוקול מיום 6.11.13 עמוד 35 שורות 26-27).

והמשך:

"ש. בסעיף 15, מדבר על זה שהיא קורבן לסחיטה.

אנו יודעים שלא היית עד למעשיי הסחיטה הנטענים?

ת. לא הייתי עד".

(ראו: פרוטוקול מיום 6.11.13 עמוד 36 שורות 8-10).

וכן:

"ש. הכספים שהיא נתנה לרונן, היא אמרה לך שהוא

רימה אותה או שזו מסקנה שהסקת?

ת. מסקנה שאני הסקתי. היא לא אמרה שום דבר.

שאני אמרתי לה רונן לקח לך את זה, אז היא בכתה, זה היה בהתחלה."

(ראו: פרוטוקול מיום 31.10.12 עמוד 27 שורות 30-32).

אשר לחוות דעת המומחה מטעם התובעת אשר צורפה לתיק מטעמה, לפיה בוצעו משיכות חריגות באמצעות כרטיסי האשראי שלה, הרי שטענה זו נסתרה בעדותה של התובעת עצמה אשר העידה, כי היא זו שמסרה לנתבע 1 את כרטיס האשראי שלה, והעבירה לו את הקוד הסודי, והיא זו שחתמה בעצמה על טפסי משיכת הכספים בבנק, ולא הנתבע 1 (ראו: פרוטוקול מיום 31.10.12 עמוד 12 שורות 25-31). לפיכך, בנסיבות אלו, אין לתובעת למי להלין אלא על עצמה.

יתרה מזו, מעדותו של המומחה מר שמעון שטראוס עולה, כי הוא לא שוחח עם התובעת, לא קיבל מידע מהתובעת עצמה, והוא אף העיד, כי הוא כלל לא פגש אותה, ואינו מכיר אותה (ראו: פרוטוקול מיום 6.11.13 עמוד 32 שורות 1-2). הכיצד יכול מומחה לקבוע בהתאם למסמכים שבפניו בלבד מה הייתה ההתנהלות העובדתית שטוענת לה התובעת מול פקידי הבנק, באם כלל לא שוחח עמה.

כמו-כן, המומחה לא הציג חוק, הוראה או תקנה שיש חובה להודיע למיופה כוח, באם בעלים של חשבון הבנק מבצע פעולות משיכה בחשבונו, ועל-כן חוות דעת המומחה מטעם התובעת, אינה מהווה תשתית ראייתית מספקת וראויה, עליה יוכל בית המשפט לבסס את קביעתו לטובת התובעת.

זה המקום להבהיר, כי אין כל חובה על בנק להודיע למיופה הכוח בנוגע לפעולות שמבקש בעלים של החשבון לבצע , או לבקש את רשותו של מיופה הכוח, שכן החשבון הוא באחריות בעליו. העובדה, כי לפנים משורת הדין ניסתה נציגת הבנק ליצור קשר עם הנתבע, אין בה בלבד כדי להטיל אחריות על הבנק בדבר רשלנות.

במאמר מוסגר יצוין, כי ניתן ללמוד אף מהתנהלות התובעת ואחיה את הנסיבות שהביאו אותה להגיש תביעה זו, ומעיון בעדותה של התובעת עולה, כי הרעיון להגשת התביעה היה של אחיה:

"ש. זה היה רעיון שלך או של אחיך לתבוע את הבנק או של מישהו אחר?

ת. של רוני.

ש. מדוע בעצם הסכמת לרעיון הזה והגשת את התביעה נגד הבנק?

ת. (מהססת).

יכול להיות שרוני לחץ עליך?

ת. (העדה אינה עונה)".

(ראו: פרוטוקול מיום 31.10.12 עמוד 10 שורות 27-32).

והאח העיד:

"ש. אמרת שטיפלת במה שקשור לתביעה.

קבלת ההחלטה להגיש את התביעה כנגד הבנק הייתה

ההחלטה שלך או של סיגלית או החלטה של שניכם?

ת. זה החלטה אחרי דיונים ... אני לא יכול להגיד שהיא החליטה את זה".

(ראו: פרוטוקול מיום 31.10.12 עמוד 23 שורות 15-18).

אכן, אין כל פסול בכך שהרעיון להגיש את התביעה הייתה של האח, אולם האח אינו בעל דין בתיק זה, אלא התובעת, ולכן העובדה, כי לא היא זו שהחליטה להגיש תביעה, וככל הנראה הופעל עליה לחץ להגיש תביעה זו, רק מאששת ומחזקת את תרומתה לקרות הנזק בעניינה.

כמו כן, התובעת טענה, כי פקידי הבנק מעולם לא התעניינו בה, מעולם לא שאלו אותה באופן נפרד אם היא מסכימה לפעולותיו של הנתבע 1, לראיה טוענת התובעת, כי נציגת הבנק העידה, כי היא מניחה שהיא תחקרה את התובעת בנוגע לפעולות של משיכת הכספים על-ידה (ראו: פרוטוקול מיום 23.6.14 עמוד 52 שורות 11-14), אולם כשנשאלה התובעת בנוגע לטענותיה אלו, העידה התובעת:

"ש. שבאת למשוך את הכספים בבנק עצמו,

אומרת אורנה בתצהירה מטעם הבנק,

שברגע שהיא ראתה שאת מושכת יותר כספים

ממה שהיית מושכת בעבר, היא שאלה אותך למה את

מושכת הכספים האלה, מה קרה. את זוכרת שאורנה דיברה איתך?

ת. העדה לא עונה.

ש. את זוכרת מישהו אחר מאורנה ששאל אותך על

המשיכות היחסית חריגות של הכספים?

ת. העדה משפילה מבט ולא עונה."

(ראו: פרוטוקול מיום 31.10.12 עמוד 13 שורות 10-15).

בנסיבות המתוארות לעיל, נוסף לכך שהתובעת חתמה בחתימתה על משיכות הכספים המדוברות, הרי ששתיקת התובעת לשאלות אלו, פועלת כנגדה.

ראוי לציין, כי מעיון בעדויות נציגי הבנק לא ניתן להסיק, כי התנהלותם מול התובעת חרגה ממתחם הסבירות, וכי עלה חשד לסחיטת התובעת. די בכך שנציגת הבנק חזרה ווידאה מדוע התובעת מעוניינת לשחרר את כספה, ואין מקום לקבוע, כי היה עליה לברר זאת לעומק ולבלוש אחר דרישותיה, שכן כפי שהובא לעיל, התובעת הינה כשירה משפטית ובגירה והיא בעלת החשבון. במצב דברים זה, בעלים בחשבון המבקש שיבצעו את הוראותיו למשיכות כספים שלו כבעל חשבון, על נציגי הבנק למלא הוראות אלו בכפוף לבירור עמו, אך לא קמה חובה עליו לבלוש אחריו על-מנת לאמת את אמיתות תוכנם של תשובותיו.

לעניין זה, יפים הדברים הבאים:

"ככלל אין להטיל על הבנק חובה לבלוש, לדרוש, לחקור

ולפשפש בפעולות השונות שמבצע מנהל עיזבון בחשבון העיזבון

או שמבצע עורך דין בחשבון פיקדונות, אפילו אם מקום שהיה

חוקר כך ומפשפש, יכול היה לגלות כי הנציג, בעל החשבון,

מבצע בו פעולות שלא כדין ביחסיו עם בעל העניין בחשבון.

בעיניי יש לצמצם את חובתו של הבנק לדעת כי הנציג כבעל

החשבון עושה בו פעולות המהוות הפרה של חובות האמון

כלפי בעל עניין בו, רק מקום שמתקיימות נסיבות מחשידות,

חריגות ויוצאות דופן במידה כזו שהבנק אינו רשאי להישאר

אדיש אליהן ולהעלים מהן עין. במקרים כאלה, קמה חובה

על הבנק לדרוש בדבר, ובלבד שהאמצעים שיידרש הבנק

כ"בנק סביר" לנקוט בנסיבות אלה יהיו פשוטים וברורים.

כל גישה אחרת יש בה כדי להרחיב מעבר למידה הראויה

את היקף האחריות הנזיקית המוטלת על בנקים."

(ראו: ע"א 8230/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ מנהל העיזבון

המנוחה חיה אופלגר ז"ל, פ"ד נט(2) 349, 372).

לא זו אף זו, התובעת אף נמנעה מלהביא את נציגת בנק מזרחי אשר לטענת אחיה, בניגוד לנתבע 2, פעלה כשורה:

"ש. ואז הנפיקו לו כרטיס כספומט?

ת. הוא אמר שהוא רוצה להעביר את הפעילות של העו"ש.

הוא דיבר במפורש. היא רק נתנה חתימה בסוף.

אני מצטער שלא הבאתי אותה לכאן בתור עדה.

(ראו: פרוטוקול מיום 6.11.13 בעמוד 37 שורות 13-17).

הלכה פסוקה היא, כי הימנעות בעל דין מהזמנה לעדות של עד מרכזי מטעמו לעדות בית המשפט משמשת לחבותו (י' קדמי על הראיות (חלק ד, 2009) עמ' 1889-1910). אשר על כן, היה על התובעת לזמן את נציגת הבנק אשר יכלה לשפוך אור על התנהלותו של הנתבע 1.

טענה נוספת שהעלתה התובעת בסיכומיה, כי הבנק נמנע מהבאת ראיות חיוניות בהן סרטי האבטחה של סניף הבנק בהם ניתן היה להיווכח בנוגע לתמונה העובדתית האמיתית נשוא תיק זה, אולם, נטל ההוכחה רובץ על התובעת, והיה עליה לבקש במסגרת ההליכים המקדמיים את סרטוני האבטחה, באמצעות צו שיפוטי, ועל כן אף טענה זו דינה להידחות.

אשר על כן, ולאור האמור לעיל עולה, כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, להוכיח כי הנתבע 2 הפר את חובת האמון והזהירות המוטלת עליו כאשר ביצע את הוראותיה של התובעת כבעלת החשבון.

מבלי לגרוע מכל האמור לעיל, יובהר, כי אף מעיון ברשימת פסקי-הדין שהפנתה התובעת בסיכומיה עולה, כי אינם רלוונטיים לנסיבות המקרה דנן כלל ועיקר:

התובעת הפנתה לת"א 1327/09 אקסלרוד נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, כתקדים למספר נושאים בתיק דנן, אולם נסיבותיו שונות בתכלית השינוי. פרשת אקסלרוד עוסקת בנסיבות בהן בוצעו העברות בכספי לקוחות הבנק ללא הרשאתם על-ידי נוכל שזייף את חתימותיהם. לעומת זאת, במקרה דנן לא עלתה טענת של זיוף חתימותיה, שכן התובעת הודתה, כי חתמה על טפסי המשיכה. אף בת.א 2260/02 שמהר בע"מ נ בנק מזרחי, וע"א 50/66 א' שטאובר בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ הינם מקרים הדנים בזיוף חתימות בעלי החשבון על שיקים שמהם נמשכו כספיהם.

עוד טענה התובעת, כי ע"א 636/89 כחולי נ' בנק ברקליס – דיסקונט בע"מ, מתייחס משפטית למקרה דומה למקרן דנן, אולם נסיבות בפרשת כחולי כלל לא דומות למקרה דנן שכן פסק הדין עוסק במיופה כוח שפעל בחשבון בניגוד להשראה שניתנה לו על-ידי הלקוח. במקרה דנן, התובעת עצמה פעלה בחשבונה ומשכה כספים שלה. נסיבות דומות של פעולה בחריגה מההרשאה שניתנה על-ידי לקוחות הבנק, נדון בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' פרוסט קוסטמן. כך, אף בע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עיזבון המנוחה חיה אפלגר ז"ל – נדון מקרה בו מנהל העיזבון העביר כספים מחשבון הנאמנות שנפתח לנכסי העיזבון לחשבונות הפרטיים שלו דרך חשבון נאמנות כללי שהחזיק בבנק אחר.

פסק-דין נוסף שאינו דומה לנסיבות דנן הוא רע"א 3394/13 בנק הפועלים בע"מ נ' עו"ד חיים שפיגל. בנסיבות מקרה זה, המטפלת של המנוחה בעלת החשבון הוציאה בתרמית את כספיה. בענייננו, מדובר בתובעת שהינה כשירה משפטית, צעירה ובריאה אשר ביקשה למשוך את כספיה.

ת.א (חי) 26147/01 אברמוב נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ עסק בחובת הזהירות כלפי לקוח של בנק של יועץ השקעות שאפשר לתובע לסחור באופציות בשוק המעו"ף. בנסיבות המקרה דנן, כלל לא מדובר על ביעוץ רשלני או בניהול השקעות התובעת, אלא משיכת כספים על-ידה.

פסק-דין אחרון שציינה התובעת בסיכומיה, שלטענתה הינו יסודי בנוגע לאחריות ותפקיד הבנק הוא ת"א 2150/08 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ הרן. נסיבות המקרה שנדון בעניין זה היו, כי מיופה כוחה של לקוחה של הבנק אישה בת 60 חולת סרטן הוא בנה, אשר ביצע בחשבונה פעולות ספקולטיביות ביותר, תוך חריגה מרמת הסיכון שהייתה בתיק ההשקעות של הלקוחה. התובעת טוענת, כי גולת הכותרת של פסק הדין הוא כי הבנק אמור לשמש אפוטרופוס למתאבד הכלכלי, אולם מעיון בפסק-הדין, עולה כי נקבע באופן מפורש שכלל הבנק אינו אפוטרופוס על כספי לקוחותיו, ואינו אמור להתערב בשיקול הדעת שלהם, ורק בנסיבות מיוחדות שנדונו באותו מקרה, הבנק אמור לשמש כאפוטרופוס למתאבד הכלכלי (ראו: פסקה 16 לפסק הדין).

ובעניין זה, יפים הדברים הבאים:

"יחסי בנק-לקוח הינם יחסי אמון מיוחדים, המטילים על

הבנק חובות מוגברות של זהירות ותום לב, ובכללן, חובות

גילוי מורחבות כמו גם חובה שלא להטעות את הלקוח ולא

לנצל את חוסר ניסיונו או להפעיל עליו השפעה בלתי הוגנת.

עם זאת, יש להיזהר מפני הפיכתו של הבנק למעין אפוטרופוס

על לקוחותיו, ויש לנקוט משנה זהירות עת מטילים עליו חובה

לאסור על לקוח, שהינו בעל רכוש ובטחונות, למשוך כספים

מן הבנק ולהגדיל את יתרת החובה בחשבונו. כפי שאמר כב'

השופט ש' פינקלמן, בענין היקף חובת הגילוי, בת.א. (חי')

1046/91 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מרגליות, (פורסם בנבו),

"בית המשפט לא ימנה עצמו אפוטרופוס לכל בוגר", ולא יניח כי

הוא "בחזקת חרש, שוטה או קטן".

(ראו: ת.א (ת"א) 2759/98 יעקבי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (פורסם בנבו).

לאור האמור לעיל עולה, כי אף רשימת פסק-הדין שהפנתה התובעת בסיכומיה, אינם רלוונטיים למקרה דנן, ועל כן אין בהם כדי להועיל לה.

סוף דבר

10.אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית בזה.

בנסיבות העניין, ולפנים משורת הדין, כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

המזכירות תבצע סגירת תיק.

ניתן היום, י"ד שבט תשע"ה, 03 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.