פתיח

1. עניינה של תובענה זו בשאלה, האם זכאי מר דוד בוזגלו (להלן: התובע), לקבל זכויות שונות מתחום משפט העבודה - פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פדיון חופשה ודמי הבראה - ממעסיקו לשעבר, מר מיכאל עמר (להלן: הנתבע), בעל מכבסת "כביסול", בה עבד התובע (להלן: המכבסה). יצוין, כי מתביעה לתשלום עבור "חגים", חזר בו התובע בעת הדיון בפני הרשם, כתוארו אז, נוכח העובדה - המוסכמת - שהיה "עובד במשכורת" [החלטה בעמ' 2].
2. להלן נפרט את העובדות הדרושות להכרעתנו, אשר ברובן אינן שנויות במחלוקת, ולאחר מכן נדון ברכיבים השונים, אף אם לא כסדרם.

עובדות

1. עיקר העובדות הרלבנטיות הוסכמו בעת הדיון המוקדם, כדלקמן:
2. התובע הועסק על ידי הנתבע כעובד שכיר, במכבסה שהפעיל הנתבע;
3. תקופת העסקה היתה כדלקמן: החל מחודש 6/05 ועד סוף חודש 1/06; ואחר כך החל מיום 23.4.06 ועד ליום 10.10.08;
4. התובע פוטר בתום תקופת ההעסקה השניה וסיום יחסי עובד-מעביד נקבע ליום 10.10.08;
5. אין מחלוקת, כי השכר, נטו, כפי שמופיע בתלושי השכר, אשר הנפיק הנתבע לתובע, אכן שולם לתובע;
6. אין מחלוקת, כי התובע היה עובד במשכורת;
7. אין מחלוקת, כי בתקופת ההעסקה השניה עבד התובע במשרה מלאה. קיימת מחלוקת - האם בתקופת העסקה הראשונה עבד בהיקף של משרה מלאה אם לאו;
8. אין מחלוקת, כי עם סיום ההעסקה לא שולמו לתובע פיצויי פיטורים. כמו כן, לא שולם לתובע, עם סיום העסקתו, פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים;
9. אין מחלוקת, כי ככל שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים - ומבלי לפגוע בטענות הצדדים באשר לעצם הזכאות לפיצויים אלה, בה נכריע בהמשך - הרי השכר הקובע לשם התחשבנות הינו 3,900 ₪;
10. אין מחלוקת, כי הנתבע לא ניהל פנקס שעות עבודה בנוגע לתובע;
11. אין מחלוקת, כי הנתבע לא ניהל לגבי התובע פנקס חופשה.

דיון והכרעה

1. נקדים ונאמר, כי התקשינו לתת אמון מוחלט בגרסת אחד הצדדים, התובע בעדותו לא דייק בפרטים, ומנגד, אף גרסת הנתבע חטאה באי דיוקים. עם זאת - לאחר ששמענו את הצדדים וחזרנו ועברנו על כל החומר שהוצג לנו ושקלנו את הדברים לכאן ולכאן - קיבלנו את התביעה לתשלום פיצויי פיטורים ופדיון חופשה, אך, דחינו את התביעות לתשלום חלף הודעה מוקדמת ודמי הבראה. להלן יפורטו נימוקינו.

הודעה מוקדמת

1. התובע טוען - כי ביום 10.10.08 קיבל הודעת פיטורים [נספח ג' לתצהירו - ת/1], על הפסקת עבודתו באופן מיידי, בפגישה שהתקיימה בביתו של הנתבע, לאחר ששבוע קודם לכן הנתבע הודיע לו שמצב המכבסה קשה ויתקשה להמשיך ולהעסיק אותו [ת/1 - ס' 14-12].
2. הנתבע טוען, כי העבודה במכבסה התבססה בעיקרה על לקוח יחיד עיקרי בשם "המנזר", שהיווה כ-60% ממחזור העסקאות במכבסה והיתרה היתה עבודה עונתית בחודשי הקיץ, אפריל-ספטמבר, שהיתה תלויה בפעילות העסקית של אולמי שמחות וצימרים לאירוח באזור הגליל העליון. מאחר שבאמצע חודש 7/08 הודיע המנזר על הפסקת ההתקשרות עם המכבסה, נאלץ הנתבע להודיע לתובע, שהיה בקי ומודע היטב לכל המתרחש במכבסה, שעם כל הצער - עליו לסיים את עבודתו בתום העונה, דהיינו, ב-10/08. מאחר שהמנזר לא שב לפעילות עם המכבסה, הודיע הנתבע לתובע סופית, ביום 10.10.08, לאחר תקופת החגים ותיירות הקיץ, כי עבודתו הסתיימה [תצהירו נ/2, ס' 13-9].
3. בסיכומי התובע אישר נציגו, כי גם לטענת התובע שמע בחודש 7/08 על הכוונה לפטרו עקב הירידה בנפח הפעילות, אבל, לא נקבע לכך מועד מראש ורק ביום 10.10.08 קיבל את הודעת הפיטורים לאלתר, קרי - "מהיום למחר". איננו מקבלים טיעון זה. על פי עדותו של התובע עצמו, היה ניהול המכבסה בידיו כבר מחודש 9/06 [ת/1, ס' 9]. מכאן, שידע את מצב ההתקשרות שלה עם המנזר ואת הפסקת פעילותו, כבר בחודש 7/08, כפי שהודה בחקירתו הנגדית [עמ' 13, ש' 33-28]. אנו מאמינים לנתבע, כי נאלץ להודיע לתובע שעבודתו תופסק, עקב כך, בסוף העונה, והתובע, כמי שהיה בקי בענייני המכבסה, ידע שהעונה מסתיימת בסוף חודש ספטמבר. לפיכך, לדעתנו - קיבל הודעה מוקדמת ארוכה דיה לפני הפסקת עבודתו.
4. יש לציין בהקשר זה, כי התובע נערך לקראת טיול בארה"ב, בשבילו אף קיבל ויזה לארה"ב בחודש 10/08, ומכאן ברור, כי ידע שבחודש האמור כבר לא יעבוד במכבסה. לכן - נדחית התביעה לתשלום נוסף בגין "הודעה מוקדמת".

פיצויי פיטורים

1. כאמור, אין מחלוקת שהתובע פוטר בתום תקופת העסקתו השניה ולא קיבל פיצויי פיטורים. טענת הנתבע היא - כי השכר השוטף כלל פיצויי פיטורים, כאשר מוסכם שהשכר הקובע הוא 3,900 ₪ והתובע קיבל את כל התשלומים, נטו, כפי שמופיע בתלושי השכר - העולים על הסכום האמור, מדי חודש.

מכאן - לדעת הנתבע - שכל סכום שקיבל התובע מעבר לשכר הקובע, הינו "בגדר פיצויים או רכיב ששולם ביתר." [סיכומי הנתבע - עמ' 21, ש' 17]. לטענתו, התובע הוא שביקש זאת ולכן הלך הנתבע לקראתו, כפי שהעידה גם מנהלת החשבונות, גב' אתי אזולאי [תצהירה - נ/1 (להלן: גב' אזולאי)].

1. כפי שהצהירה גב' אזולאי, היא המליצה לנתבע שלא לנהוג כך [נ/1, ס' 5, 7] ובעדותה לפנינו אישרה, כי ההסכם לתשלום פיצויי פיטורים בשכר השוטף לא נעשה בכתב ולא קיבל אישור של משרד התמ"ת [עמ' 15, ש' 28 - עמ' 16, ש' 1].
2. סעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ד-1963, קובע מפורשות:

"הסכם בין מעביד לבין עובד, שפורש בו שהפיצויים כלולים בשכר העבודה וההסכם אושר ע"י שר העבודה או מי שהוסמך על ידיו לכך, יבוא לעניין הפיצויים במקום הוראות חוק זה ובלבד שאין הסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד המחייב תשלום פיצויי פיטורים."

נפסק מימים ימימה, כי הסכם בדבר שכר הכולל פיצויי פיטורים, יהיה תקף רק אם אושר ע"י שר העבודה והרווחה [דב"ע נב/3-113 משה כהן - לאה אקסטלן, פד"ע כד 327]. נוכח ההודאה המפורשת מטעם הנתבע, כי "הסכם" שערך עם התובע, לגרסתו - המוכחשת ע"י התובע [ת/1, ס' 11-10] - לא קיבל אישור של שר התמ"ת או מי שהוסמך על ידו, מובן, כי אין הסכמה כזאת תקינה, גם לו היינו מקבלים את גרסת הנתבע.

1. נוכח המסקנה, בדבר אי חוקיות "הסכם" בדבר שכר הכולל פיצויי פיטורים, במקרה הזה - הנתבע חייב בתשלום פיצויי פיטורים לתובע.
2. לעניין חישוב פיצויי הפיטורים - רלבנטי סעיף 2 לחוק פיצויי פיטורים, כנוסחו במועד הפסקת יחסי העבודה, 10.10.08, אשר קבע בתקופה הרלבנטית, כי לעניין הזכות לתשלום פיצויי פיטורים, המתגבשת לאחר עבודה של שנה אחת ברציפות: "יראו רציפות בעבודה אפילו חלה בה הפסקה מחמת - ...

(9) הפסקה ארעית ללא ניתוק יחסי עובד ומעביד או הפסקה תוך ניתוק יחסי עובד ומעביד שאינה עולה על שלושה חודשים.".

הוראה זו אינה מותירה ספק, שרציפות הזכויות, לעניין תשלום פיצויי פיטורים, נשמרת בלי קשר לשאלה, אם העובד פוטר או התפטר טרם חזר לעבודתו לפני שחלפו 3 חודשים מהפסקת העבודה [ע"ע (ארצי) 300305/98 ברנשטיין ושות' - גרוס, 22.5.2002 (במאגר ממוחשב)].

1. בענייננו - יש, אפוא, להביא בחשבון את שתי תקופות העבודה של התובע אצל הנתבע, שכן, ההפסקה ביניהן לא עלתה על 3 חודשים. יחד עם זאת, לעניין קביעת סכום הפיצויים - לפי הוראת תקנה 10(5) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964 - אין להביא במניין "הפסקה כאמור בסעיף 2(9) לחוק העודפת על שבעה ימים לשנת עבודה.".
2. הנתבע טען, כי בתקופת העבודה הראשונה לא עבד התובע משרה מלאה ובסיכומיו טען תחילה ל-50% משרה ואחר-כך הסכים להעמיד את היקף ההעסקה בתקופה הראשונה, על שלושת-רבעי משרה - לפי התשלום שקיבל התובע באותם חודשים, כעולה מתלושי השכר [עמ' 21, ש' 11-1]. איננו מקבלים טיעון זה - מחובתו של מעביד לעקוב אחר עבודתו של העובד ולהראות את שעות העבודה שעבד בכל יום ויום. עיון בתלושי השכר מעלה, כי בכל חודש עבד התובע את המכסה המקסימלית של 25 ימי עבודה, אך, אין רישום כל שהוא על שעות העבודה בכל יום. הדעת נותנת, שהיו אלה ימים מלאים. הנתבע, בעצם, לא חלק על כך שלא ערך מעקב אחר שעות העבודה של התובע, שכן, הוסכם - כאמור במוסכמה ט' לעיל - כי הנתבע לא ניהל פנקס שעות עבודה בנוגע לתובע. לפיכך - יש לראותו כמי שעבד משרה מלאה, גם בתקופה הראשונה.
3. בהתחשב באמור לעיל, זכאי התובע לפיצויי פיטורים כפי שתבע, לפי 37 חודשי עבודה (תקופת העבודה הכוללת בניכוי בשל ההפסקה, בין שתי תקופות העבודה, בה לא עבד, בפועל).

על כן - התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסך 12,025 ₪ (3,900 ₪ X 37/12).

1. התובע דרש תשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים עקב אי תשלום רכיב זה במועדו. לטעמנו, מדובר בטעות כנה של המעסיק, שסבר שניתן להקדים תשלום פיצויי פיטורים, באופן שוטף, על אף שמנהלת החשבונות שלו לא המליצה על כך, מאחר שחשב, כי התובע מסכים לכך; חיזוק לדבר עולה משתיקת התובע, במהלך העבודה, למרות שהביטוי "פיצויים" נרשם מדי פעם בתלושי השכר, לצד תשלום מסוים. משכך - הננו מפחיתים את פיצויי ההלנה ברכיב זה, עד לגובה הפרשי הצמדה וריבית, כחוק.

פדיון חופשה

1. גם בעניין מעקב אחר חופשותיו של העובד - הנטל הוא על המעביד. במקרה שלפנינו, יש הודאה, שהמעסיק - הנתבע - לא דאג לרישום זה ולא ניהל לגבי התובע "פנקס חופשה". לפי סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, מחובתו של המעביד לנהל פנקס חופשה, שבו יירשמו ימי החופשה של כל עובד ועובד וזאת בנוסף לחובתו לתת לעובד את ימי החופשה להם הוא זכאי או לשלם פדיונם עם סיום יחסי העבודה. הנתבע התעלם מכלל היסוד, כי מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לתת לעובדו וכמה נתן למעשה, לנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים, כאמור בחוק ובתקנות על פיו [דב"ע לא/22-3 צ'יק ליפוט - חייב קסטנר פד"ע ד' 215, 219; וראו גם דב"ע נו/3-201 שמש ירושלים בע"מ - מאיר ניסימיאן, 25.6.1997 (במאגר ממוחשב)]. עוד נפסק, כי נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על כתפי המעביד [דב"ע לד/3-17 רפאל אברג'יל - קורט אנסבך פד"ע ה' 253, 257].
2. במקרה שלפנינו, לא רק שלא נוהל פנקס חופשה, אף בתלושי השכר נרשמה מכסת החופשה הצבורה לזכות התובע, באופן שלא משקף את המציאות. כך, למשל, במשך חודשים רבים - החל מחודש 1/07 ועד חודש 9/08, כולל - מופיע רישום של "יתרת חופשה" שלילית - "3-", כאשר באותם חודשים "ניצול חופשה" עומד על "0", כך גם "ניצול מצטבר" ואילו תחת הכותרת "צבירת חופשה", אין כל רישום. מובן, כי מדובר במעקב בלתי תקין בעליל אחר מתן חופשה ויתרתה.
3. התביעה ברכיב זה צומצמה לתקופת העבודה השניה - 25 ימים לפי תעריף של 200 ₪ ליום - סה"כ 4,400 ₪ [החלטת הרשם, עמ' 3]. נכון, שמעסיק יכול להוכיח מתן חופשה, בעין, גם בדרך אחרת, והנתבע הצהיר, כי לאחר שהתובע קיבל את ההודעה על הפסקת העבודה, ונוכח לדעת שהפעילות העסקית במכבסה ירדה, החליט לצאת להפלגה למשך 5 ימים בחודש 9/08 ועל כך שולם לו שכר מלא [נ/2, ס' 24], ובנוסף - מקדמה בסך 500 ₪, שלא קוזזה עד כה [שם, ס' 25]. במקרה זה, אישר התובע, כי יצא לחופשה בחודש 9/08 ובעת הדיון המוקדם הוסכם, כי מדובר ב-5 ימים [עמ' 3, ש' 8], אולם, בעדות לפנינו ניסה התובע לצמצם חופשה זו ל-3 ימים, בהם יצא להפלגה [עמ' 10, ש' 19-12; עמ' 11, ש' 1]. מאחר שהתובע השיב בדיון המוקדם, כי יכול להיות שהחופשה בפועל היתה ארוכה יותר מאשר אותם 3 ימי הפלגה [עמ' 3, ש' 4-3] ואף הצהיר, כי במשך תקופת העסקתו לא התאפשר לו לצאת לחופשה בתשלום "למעט 5 ימי חופשה שהצהרתי עליהם" [ת/1, ס' 16] - הננו קובעים, שיש להעמיד את החופשה שנוצלה ע"י התובע, בחודש 9/08, על 5 ימים.
4. תקופת העבודה השניה החלה ביום 23.4.06. הזכות לפדיון חופשה מתגבשת רק במועד ניתוק יחסי עובד-מעביד, ובענייננו, היה זה ביום 10.10.08. עלינו לבדוק, אפוא, את מכסת החופשה הבלתי מנוצלת שנצברה לזכות התובע עד מועד הפסקת עבודתו, לאחר ניצול 5 ימים בחודש 9/08. בהתחשב בהוראת ס' 31 לחוק חופשה שנתית, הקובעת, כי תקופת התיישנות של כל תביעה מכוח חוק זה, הינה 3 שנים, נקבע בפסיקה, כי בסיום יחסי העבודה זכאי העובד לפדיון החופשה העומדת לו בגין 3 השנים המלאות האחרונות, שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזה זכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת [ע"ע 547/06 כהן - אנויה, 8.10.07 (במאגר ממוחשב), ס' 10 לפסה"ד]. מכאן, שכל מכסת החופשה שהיתה אמורה להינתן לתובע בתקופת העבודה השניה, בניכוי אותם 5 ימים - עמדה לזכותו לפדיון עם סיום יחסי העבודה.
5. לפי סעיף 3(א)(1) לחוק חופשה שנתית, בעד כל אחת מ-4 השנים הראשונות לעבודה אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד, זכאי העובד ל-14 ימי חופשה.

מכאן, שעבור תקופת העבודה השניה, שאורכה כשנתיים וחצי, אך, כולה היתה בתוך 4 השנים הראשונות לעבודת התובע אצל הנתבע - בין אם נביא בחשבון את תקופת העבודה הראשונה ובין אם לאו - זכאי היה התובע ל-35 ימי חופשה, ברוטו (כולל מנוחה שבועית). משהתובע תבע פדיון של 25 ימי חופשה, בלבד, לאחר החופשה שניצל בתקופת העבודה השניה - הוא זכאי למלוא המכסה שתבע; ברם, חישוביו הכספיים שגויים.

1. התובע ביקש ברכיב זה 200 ₪ ליום עבודה והנתבע טען, כי יש להעמיד את ערך יום החופשה על החלק ה-25 מתוך השכר הקובע, בסך 3,900 ₪, היינו - 156 ₪ ליום [עמ' 22, ש' 25], והצדק עמו. משכך - ברכיב זה היה הנתבע צריך לשלם לתובע פדיון חופשה בסך 3,900 ₪ (25 ימי חופשה X 156 ₪ ליום). בתלוש השכר האחרון, לחודש 10/08, ניתן לתובע תשלום של 576 ₪, כפדיון חופשה, אותו יש לנכות מהסכום שקבענו; לפיכך - החוב ברכיב זה עומד על 3,324 ₪.
2. הואיל והתובע הודה, בחקירתו הנגדית, כי בחודש 9/08 קיבל מהנתבע גם מקדמה בסך 500 ₪ [עמ' 8, ש' 31-26], ולפי תלושי השכר, סכום זה לא נוכה במשכורות 9/08 או 10/08 - יש לקזז סכום זה מסכום החוב שפסקנו, בגין פדיון חופשה, ולהעמיד את החוב לתשלום על סך 2,824 ₪, בלבד.

הבראה

1. התובע תבע 3,072 ₪, כדמי הבראה עבור 12 ימים, לפי תעריף של 331 ₪ ליום. מאחר שעיון בתלושי השכר מעלה, כי באופן קבוע קיבל התובע תשלומים אשר הוגדרו באופן מפורש כתשלומים עבור "הבראה" - איננו מקבלים את טענתו, כי במהלך כל תקופת העסקתו, לא שולמו לו דמי הבראה [ת/1, ס' 17]. משעה, שהתובע הסכים על העמדת השכר החודשי הקובע על סך 3,900 ₪, סכום הנמוך מהתשלום שקיבל מדי חודש, באופן שוטף - מובן, כי תשלומים שקיבל מעבר לכך והוגדרו, מראש, כתשלומים עבור "הבראה" - יש לזקוף על חשבון רכיב זה.
2. חישוב מצטבר של כל התשלומים שקיבל התובע על חשבון "הבראה", עולה על הסכום שתבע; לכן - התביעה ברכיב זה נדחית.

סיכום

1. תשלום פיצויי פיטורים במהלך תקופת העבודה, כחלק מהתמורה החודשית שמקבל העובד - הינו פסול, בהעדר היתר של שר התמ"ת או מי מטעמו. על כן, קיבלנו את תביעת התובע לתשלום פיצויי פיטורים, המחושבים עבור שתי תקופות העבודה, ללא זמן ההפסקה ביניהן; סה"כ 12,025 ₪.
2. מאחר שהנתבע לא ניהל פנקס חופשה ובהתחשב בהודאת התובע, כי ניצל בתקופת העבודה השניה 5 ימי חופשה - חב הנתבע לתובע תשלום "פדיון חופשה", בניכוי התשלום ששולם ברכיב זה בחודש העבודה האחרון, 10/08, ומקדמה ששולמה לתובע בחודש 9/08 וטרם קוזזה; סה"כ 2,828 ₪.
3. נוכח טעות כנה של הנתבע, שסבר שניתן היה לשלם את הפיצויים כחלק מהשכר השוטף ורישום מפורש בתלושי השכר - לא פסקנו פיצויי הלנה ושני הסכומים המצטברים דלעיל ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום הפסקת יחסי העבודה - 10.10.08 - ועד יום התשלום המלא בפועל.
4. התביעות לתשלום "הודעה מוקדמת" ו"הבראה" - נדחו, משהתובע קיבל הודעה על הפסקת עבודתו, כ-3 חודשים מראש, וגם תשלומים שוטפים על חשבון "הבראה", בסכום העולה על הסכום שתבע.
5. בהתחשב בתוצאה - כל צד ישא בהוצאותיו. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מקבלת פסק-הדין.

ניתן היום, 18 במרץ 2013 (ז' בניסן תשע"ג), בהעדר הצדדים, ויישלח אליהם, בדואר רשום.