רקע:

1. זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 1939, כתוצאה מנפילתה באזור אתר בניה של מרכז הקדוש אנטון בעיר נצרת (להלן: "אתר הבניה", או "אתר העבודה").
2. התובעת טענה בתביעתה, כי בתאריך 2.9.07, בדרכה חזרה הביתה, היא מעדה כתוצאה ממכשולים ופסולת בניין בדמות חצץ, אדמה ואבנים שהיו על המדרכה שבסמוך לאתר הבניה. (להלן: "התאונה").
3. בעקבות הנפילה נפגעה התובעת בכף רגלה השמאלית, לרבות שבר עם תזוזה בבסיס מטאטארסוס חמישי.

לתובעת אין טענה לנכות צמיתה כתוצאה מהתאונה.

1. על פי הנטען בתביעה, הנתבעת מס' 1 היא המעסיק ו/או המעביד ו/או האחראי על ביצוע עבודות בניה ו/או מבצעת עבודות הבניה באתר הבניה; הנתבעת מס' 2 היא הכנסייה הלטינית בעיר נצרת, מזמין העבודה ו/או הבעלים של המקרקעין בהם בוצעו עבודות הבניה; ואילו הנתבעת מס' 3, הינה עיריית נצרת אשר בתחום שיפוטה נמצא אתר הבניה, היא הנותנת היתרי בניה לביצוע העבודות, והיא שהייתה אמורה לפקח, על פי הנטען, על כל הליכי העבודה ועמידתם של הנתבעות 1 ו- 2 בתנאי הבטיחות לרבות נהלי פינוי פסולת מאתר בניה שנמצא בתחום שיפוטה.
2. הנתבעות 1 ו- 2 שלחו הודעת צד ג' לחברת בני אסד קובטי בע"מ (להלן: "צד שלישי מס' 1") ולחברת א. חכים לתכנון ובניה בע"מ (להלן: "צד שלישי מס' 2"), בה ייחסו אחריות ורשלנות בלעדית לצד השלישי מס' 1 כמי ששימש בכל הזמנים הרלוונטיים לתאונה כקבלן המשנה שביצע את העבודות במקום והיה בעל השליטה והפיקוח על אתר העבודה והשטח הסמוך לו, ולצד השלישי מס' 2 ששימש כמפקח על עבודות הבניה במקום התאונה.

המודיעות טענו עוד, כי אשמתם של הצדדים השלישיים ניתקה את הקשר הסיבתי בין רשלנותן של המודיעות לבין הנזק הנטען על ידי התובעת, ועל כן החובה לפצותה בגין נזקיה מוטלת על הצדדים השלישיים.

1. להגנתו טען הצד השלישי מס' 2 להיעדר יריבות והיעדר עילה, שכן הוא נשכר על ידי הנתבעת 2 לשם פיקוח מקצועי על עבודות הבנייה, לרבות טיב העבודה וקצב התקדמותה בהתאם ללוחות הזמנים, ולא היתה לו כל מעורבות או אחריות לעניין בטיחות העבודה באתר הבנייה.
2. ביום 21.7.11 נתתי פסק דין חלקי נגד הצד השלישי מס' 1, בהיעדר הגנה מטעמו, המחייב אותו לשפות את המודיעות – הנתבעות 1 ו- 2, בכל סכום שיפסק לחובתן כפיצוי לתובעת בגין נזקיה.

נסיבות התאונה:

1. הצדדים חלוקים באשר לנסיבות קרות התאונה.

הנתבעות 1 ו- 2 מכחישות את קיומו של מפגע כלשהו על המדרכה, ולחילופין טוענות כי אף אם היה קיים חצץ או כל מפגע אחר, הרי שלא הוכח כי מקורו בעבודות הבניה שביצעה הנתבעת 1 באתר הבניה.

עוד טוענות הנתבעות, כי עדותה של התובעת באשר לקרות התאונה היא בבחינת עדות יחידה של בעל דין, וניתן להכריע על פיה רק אם ניתן לעדות אמון מלא ותוך מתן הנמקה מיוחדת בלבד. (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971).

1. אודות נסיבות התרחשות התאונה, העידו מטעם התביעה התובעת בעצמה; מר שיבלי זאהר – בעל עסק לשטיפת רכב המתגורר בסמוך לשכונה בה אירעה התאונה; ומר עאמר מזאוי – בנה של התובעת, שפינה אותה לבית החולים בסמוך לאחר התאונה והושיט לה סיוע ועזרה לה נזקקה בעקבות התאונה.
2. מטעם הנתבעת מס' 1 העיד מר סאלם אבו סאלם – מי שהיה בעת הרלוונטית לתאונה קבלן הבניין ומנהל פרויקט הבניה מטעם הנתבעת 1; ומר גאזי חכים – ששימש כמהנדס הראשי של הנתבעת 1.

מטעם הנתבעת מס' 3 העיד מר עבדאללה גרייב –– מי שהיה בעת הרלוונטית לתאונה מנהל מחלקת אחזקה וכבישים בעיריית נצרת.

מטעם צד שלישי מס' 2 העיד מר אסעד כרים – מהנדס שערך את התכנון האדריכלי והקונסטרוקציה למבנה ופיקח על ביצוע העבודות ההנדסיות.

מטעם הנתבעת 2 לא הובאו עדים.

עדויות התביעה:

1. התובעת העידה בחקירתה לעניין נסיבות התאונה, כי "רציתי לבקר את אח שלי שהיה חולה. הייתי בדרכי בירידה לכיוון הבית, קרוב למרכז בנדיקטוס בנצרת. אני נעלתי כפכפים ולא עקבים. הלכתי לאט לאט, אני ראיתי את החצץ. החצץ היה באזור ממול פתח הכניסה למרכז, שם יש קיר. אני החלקתי ותפסתי בקיר" (20.3.12, עמ' 12 ש' 5-7).

התובעת סימנה ב"X" את מקום נפילתה על גבי צילום ת/1.

עת נשאלה אם נפלה בגלל החצץ או משהו אחר, השיבה התובעת: "היה חצץ והחלקתי והיה חצץ, אלה היו אבנים קטנות... ראיתי את החצץ, אני הלכתי לאט לאט והחלקתי. אם הייתי יודעת שאני אחליק, לא הייתי עוברת".(עמ' 13 ש' 20-24).

ובחקירתה הנגדית הסבירה: "אבנים גדולות לא היו. אילו במדרכה היו אבנים גדולות יכול להיות שהייתי משנה מסלול הליכתי, כי החצץ הוא שגורם להחלקה" (עמ' 16 ש' 1-5).

גם בתצהיר התשובות לשאלון, (סומן נ/1), שבה התובעת על נסיבות אירוע התאונה, כפי שעלו מעדותה (תשובה לשאלה 16).

1. התרשמתי כי עדותה של התובעת היתה מהימנה ואמינה. לא מצאתי כי נפלו בה סתירות מהותיות כלשהן. התובעת שבה וחזרה על נסיבות התאונה בכל עת שנשאלה לגביה במהלך חקירתה הנגדית וגרסתה היתה זהה ותשובותיה עקביות וקוהרנטיות.
2. הנתבעות טוענות כי לא ניתן לסמוך על עדות התובעת בהיעדר חיזוק או הנמקה, בהיותה עדות יחידה של בעל דין.

אין בידי לקבל טענה זו. עדות התובעת אינה עומדת לבדה. כתימוכין לעדותה הובאה עדותו של בנה – עאמר מזאוי שמסר בעדותו כי פינה את אימו לבית החולים בסמוך לאחר התאונה, וכי אימו סיפרה לו שהחליקה בגלל "אבנים, עבודות של החול, עבדו בבניין עם האבן, ושמו את כל החומר על ידי השער איפה שהיה מלא חול והחליקה שם" (20.3.12, עמ' 19 ש' 12-13).

חיזוק נוסף לגרסתה של התובעת ניתן למצוא בתיעוד הרפואי שצורף לכתב התביעה. כך, עולה מדו"ח שחרור מחדר המיון של בית החולים האנגלי אליו פונתה התובעת בסמוך לאחר התאונה: "לדבריה היום נפלה בכביש נחבלה בכף רגל שמאל" (נספח ב' לכתב התביעה).

מדובר על דיווח ראשוני וספונטאני שעות ספורות לאחר קרות התאונה, שככלל נתפס כאמין ונטול אינטרס אישי.

לא מצאתי כל תרומה של ממש בעדותו של מר שיבלי זאהר, שלא היה עד לקרות התאונה, אלא שמע אודותיה משכנים המתגוררים לידו, מה גם, מדובר בעדות מפי השמועה (20.3.12, עמ' 18 ש' 6). אמנם לא היתה התנגדות לעדות, ומבחינה זו קבילה היא, אך עדיין משקלה פחוּת בשל היותה עדות מפי השמועה.

לאור האמור, ברי כי אין בפניי עדות יחידה של בעל דין, אלא עדות שיש בצידה ראיות מסייעות נוספות.

עדויות ההגנה:

1. העד מר סאלם אבו סאלם, קבלן ומנהל פרויקט הבניה מטעם המשיבה 1, מסר בעדותו כי החלו בביצוע הפרויקט לקראת חודש מאי 2007. עבודות הבניה היו כרוכות תחילה בחפירה של כ- 17 אלף מטר קוב, כאשר "החפירה שלנו היתה במפלס יותר נמוך מהכביש עצמו". עבודות החפירה הסתיימו באמצע חודש יוני 2007, ולאחר מכן החלו עבודות הביסוס, יציקת הרצפה ועבודת הטפסנות של קומת העמודים של הקומה הראשונה של הבניין עצמו, עבודות שלקחו כשלושה חודשים, מעבר לחודש ספטמבר (עמ' 20 ש' 31-32 ועמ' 21 ש' 9, ותשובותיו לשאלות בית המשפט בעמ' 21 ש' 27-32).

לדברי העד, "לאורך כל התקופה לא השתמשו לא בכביש, לא ברחוב, לא במדרכה ולא בשום דבר..." (עמ' 21 ש' 1-2). "השער היה נפתח לבחוץ ולבפנים ואם יש שם משהו (הכוונה לפסולת בניין, כטענת התובעת – ס"י), לא יכולנו לסגור את השער" (שם, ש' 14).

1. כעולה מיומן העבודה (נ/7) בימים שקדמו לאירוע התאונה נעשו עבודות טפסנות, הכנת צנרת חשמל, והכנה ליציקה. עוד צוין בנ/8, תחת סיכום פגישה שבועית מיום 13.7.07, כי "יש לנקוט באמצעי בטיחות בהתאם לחוק".

בתגובה לטענה כי על המדרכה היה הרבה חצץ, השיב העד: "לא היה שום דבר על המדרכה ולא השתמשו בחצץ. באותו זמן היינו משתמשים בעץ לטפסנות, לברזל, לבניין ויציקות בטון מוכן שהאוטו של הבטון והמשאבה נכנסים לתוך האתר. לא השתמשתי בזה" (עמ' 23 ש' 16-19).

וכך השיב העד לשאלות בית המשפט:

"ש. השער הזה פה מלא חצץ ולכלוך. זה השער",

ת. זה לא חצץ.

ש. זה כורכר.

ת. "זה לבן בגלל האבק לכל האורך. פה זה רמפה שהיתה עם בטון. אין שם חצץ".

(עמ' 25 ש' 2-7).

1. במהלך חקירתו הסכים העד כי יתכן ותיפול פסולת בנין ממשאית שמובילה חומרי בנין בכביש, כלשונו:

"ש. כשמשאית מובילה בטון, סתם בכביש, תסכים איתי שיכול ליפול ממנה חצץ ולכלוך? זה חומר בניה ולא משהו סטרילי.

ת. אם נופל משהו ברחוב, זה לא אני אחראי אלא העיריה.

ש. תסכים איתי שיכול לקרות שיפול חצץ.

ת. מסכים, אבל בשער של האתר אצלנו, לא היה שום דבר. אין סיבה שיפול כי זה ישר, לא עליה ולא ירידה". (עמ' 24 ש' 25-30).

1. כפי שהובא לעיל, עת נשאל על ידי בית המשפט הכיצד הוציאו 17 אלף טון מהשער והשטח נותר נקי, השיב העד "נשאר נקי ושטפנו" (עמ' 25 ש' 1-7). לדבריו, מי שהיה דואג לנקות את החצץ הם "הפועלים שלי, לא הייתי הולך הביתה לפני שאני יודע שהכל תקין" (עמ' 26 ש' 1).

לשאלה מי אחראי על מה שקורה בסביבת האתר, השיב העד "אחריות של מנהל העבודה ואני" (עמ' 29 ש' 5-6).

לדברי העד הוא לא שמע על התאונה, אף ששהה באתר כ- 12 שעות בכל יום, ואף שפנה לשכנים ולקרובי משפחה של התובעת, השיבו לו כי לא אירע כל מקרה נפילה לתובעת (עמ' 23 ש' 25-32).

1. אינני נותן אמון בעדותו של סאלם. התרשמתי מעדות מגמתית ומאולצת המכוונת לשרת את אינטרס הנתבעות.

כך גם מצאתי סתירות מהותיות בעדותו - העד מסר כי כלל לא נעשה שימוש בשטח שמחוץ לאתר הבניה, לרבות המדרכה והכביש וכי כלל לא נעשה שימוש בחצץ בשלב זה של הבניה, זאת בעוד שהשער שבפתח אתר הבניה מהווה פתח יציאה וכניסה יחיד לאתר, לרבות למשאיות עמוסות חפירות. תשובות אלה עומדות בסתירה לדברי העד כי כהכנה לשלב הבניה נדרשו העובדים לחפור 17 אלף קוב, שפונו דרך השער. לגרסתו, על אף עובדה זו, נותר השטח הסמוך מחוץ לאתר נקי מכל פסולת בנין או כורכר, וזאת בניגוד למה שרואים בתמונות שהוצגו בפניי. ההיגיון הבריא והשכל הישר מורים, כי לא יתכן כי הכביש והמדרכה שמחוץ לאתר הבניה יוותרו נקיים וסטריליים מכל פסולת בנין בעת חפירה ופינוי כמות כה גדולה של פסולת בניין (17 אלף קוב). מאידך הוכח, כי קטע המדרכה בסמוך לשער לא נוקה מפסולת וחפירות, ובוודאי לא נשטף מדי יום, כטענת העד סאלם.

במהלך חקירתו הנגדית הסכים לבסוף העד כי יתכן שתיפול פסולת בנין ממשאית המובילה בכביש בטון או חומרי בנין, אולם לדידו על כך אחראית העירייה ולא הוא.

1. אשר לתמונות שהגישה ההגנה אליהן הופנה העד בחקירתו תוך התייחסות לשלב הבניה במועד התאונה, אינני מוצא כי יש בהן להעיד כי שטח המדרכה שמחוץ לאתר היה נקי מכל פסולת בנין, אלא לכל היותר, יש בהן ללמד על שלב הבניה במועד צילומן, דבר שאין בו כדי לתרום למחלוקת שבין הצדדים.

כך גם לא מצאתי כי סברתו של העד לגבי מועד צילום התמונות של מקום האירוע על ידי בנה של התובעת (ת/1), כ- 9 חודשים ויותר לאחר האירוע יש בה ממש, והדבר לא הוכח על ידי הנתבעות, בין אם על ידי פירוט שלבי העבודה ביומני העבודה שהוגשו (נ/7 ו- נ/8) ובין אם על ידי התמונות שצולמו).

אומר עוד, כי העובדה שהעד לא קיבל דיווח על אירוע התאונה, ולא שמע משכנים ומקרובי משפחה על התאונה, אין בה כדי לערער את אמינות גרסת התובעת. בהחלט ייתכן כי דבר התאונה לא נודע לאותם אנשים.

1. עד נוסף מטעם הנתבעת 1 הוא מר גאזי חכים, המהנדס הראשי של הנתבעת 1.

העד נשאל האם ראה שעובדי הבניה עשו שימוש בשטח המדרכה או הכביש, והאם הבחין במפגע כלשהו הקשור לעבודות הבניה, והשיב "לא, במדרכה לא השתמשנו. כל העבודות נעשו בתוך גבולות המגרש. השטח היה מגודר". (עמ' 29 ש' 20-22).

גם בעדות זו אינני נותן אמון. התמונה ת/1, ועדות התובעת המהימנה עליי אומרות ההיפך. אמנם העבודות בוצעו בתוך המגרש, אך הפינוי היה דרך השער והמדרכה הסמוכה.

1. מר עבדאללה גרייב, מנהל מחלקת אחזקה וכבישים מטעם הנתבעת 3, מסר כי במסגרת תפקידו הוא אחראי, בין היתר, על תחזוקת ותיקון הרחובות והמדרכות בעיר נצרת, שנעשית באמצעות סיורים ודיווח על מפגעים למפקחי העירייה.(עמ' 31 ש' 8-12 ואמ' 33 ש' 9).

לדברי העד ביום התאונה, 2.9.07, לא היו קריאות או דיווחים על מפגעים או ניקוי מחוץ לאתר הבניה במרכז בנידקטוס (עמ' 31, ש' 31-32, ועמ' 32 ש' 1-5, ראו גם תשובת העד בעמ' 33 ש' 1-3).

העד מסר כי כשיש פסולת בנין בכביש או במדרכה כתוצאה מעבודות בניה האחריות לפינוי וניקיון הפסולת חלה על הקבלן העובד בשטח. מרגע שהקבלן מחזיק ברישיון בניה מאת העירייה חלים עליו נהלים, ביניהם ביצוע ניקיון, גידור ושמירה על כל כללי הבטיחות. אם ניידת סיור מבחינה במשהו חריג היא מדווחת ומוציאה לקבלן דו"ח התראה (עמ' 32 ש' 16-24, ש' 29-31).

1. עד נוסף הוא מר אסעד חכים –המהנדס שערך את התכנון האדריכלי של הבניין, ואשר העיד מטעם צד שלישי מס' 2. העד נתבקש להתייחס לטענת התובעת לפיה על המדרכה מחוץ לאתר הבניה היה חצץ רב והשיב: "אני לא יכול לאשר או לשלול. לא זוכר שהיו דברים כאלה" (עמ' 35 ש' 22-23).

מסקנת ביניים לעניין נסיבות התאונה:

1. לאחר שבחנתי וסקרתי את העדויות והראיות שהובאו בפניי, ולאור התרשמותי מן העדויות, אמיתותן ומהימנותן, הנני מוצא לקבל את גרסת התובעת באשר לנסיבות התרחשות התאונה. התובעת הותירה עלי רושם אמין ומהימן, והנני נותן בעדותה אמון מלא. עדותה הייתה רצופה, אמינה, ומשכנעת ולא נפלו בה סתירות מהותיות, וכפי שקבעתי לעיל, אין מדובר בעדות יחידה אלא בעדות הנתמכת בראיות ועדויות נוספות. כמו כן, לא עלה בידי הנתבעים או העדים שהעידו מטעמם לקעקע או לסתור את גרסתה של התובעת באשר לנסיבות התאונה והתרחשותה, ובכלל זה, למצב השטח בקטע המדרכה בסמוך לשער הכניסה לאתר הבניה. כפי שהתובעת ובנה העידו, וכפי שהתרשמתי מהתמונות, קטע די נרחב של המדרכה ואף על הכביש לאורך אותו קטע, היו מכוסים בחפירות וכורכר.

שאלת האחריות:

1. אין חולק, כי הנתבעת 1 חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובעת בהיותה מבצעת העבודות ומי שיצרה את המפגע בשלו נגרם נזק הגוף לתובעת. כך גם לא יכול להיות ספק באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית כלפי התובעת מצד הנתבעת 2, בהיותה מזמינת העבודה והמחזיקה בנכס שבחצרו אירעה התאונה. אשר לעירייה, אחריותה להסרת מפגעים ממדרכותיה ורחובותיה ואחריותה לבטיחות המשתמשים בהם, קמה מכח הוראות חיקוק, דוגמת סעיף 235 לפקודת העיריות, וכן מכוח היותה האחראית ותופסת המקרקעין, שהם הרחובות והמדרכות שבתחום שיפוטה.
2. כמו חובת הזהירות המושגית, גם חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת על-פי מבחן הצפיות. (ראו ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' מועצה מקומית בית-שמש (1982), שם, סימן 7, 8 לפסק-דינו של כב' השופט ברק, כתוארו אז).

כלל הוא, כי נזק הצפוי מבחינה טכנית-פיזית הינו צפוי גם מבחינה נורמטיבית, אלא אם קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את ההכרה בחובה זו (ראו ע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה בע"מ ואח' נ' הבורסה לניירות ערך בתל-אביב בע"מ, מיום 29.06.08); במסגרת שיקולי המדיניות תיבחן גם השאלה באם יהא זה צודק, סביר והוגן שתוטל חובת זהירות.

1. בענייננו, עסקינן בקיומו של מפגע בולט, בלתי רגיל, אם כי נראה לעין, באזור מדרכה המשמשת הולכי רגל, באזור מרכזי בעיר. הסכנה של נפילת הולכי רגל המשתמשים במדרכה, הינה סכנה צפויה הן במישור הפיזי והן במישור הנורמטיבי. הסיכון של פגיעה פיזית חמורה כתוצאה מנפילה כזו הינו בלתי סביר.

כך גם אין להתעלם מהקלות היחסית הכרוכה בסילוק המפגע ובמניעת הסיכון הטמון בו, כאשר סכנת ההיתקלות במפגע זה בעת הליכה הינה סכנה בלתי סבירה ואינה טבעית. מי מהנתבעים לא פעל לסילוק המפגע ולא מנע את פגיעתה של התובעת.

1. אשר לנתבעת 3, העירייה, אוסיף כי הפסיקה הטילה על רשות מקומית חובות ביחס לדרכים שבתחומה, ביניהן, לדאוג שלא יהיו בהן מכשולים, זאת אף אם הבעלות באותה דרך בה ניצב המכשול לא עברה לעירייה. חובות אלה נגזרות מכוח סעיף 235 לפקודת העיריות המטיל על הרשות אותן חובות ביחס לדרכים ציבוריות המצויות בתחום שיפוטה, על מנת לדאוג לשלומם של המשתמשים והנזקקים לדרכים ציבוריות אלה (ראו לעניין זה את פסק הדין בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(113) (1982)). בבסיסה של חובת הזהירות הקונקרטית ניצב מבחן הצפיות לגבי האדם הסביר, וכגוף שלטוני היה על הנתבעת 3 ששטח אתר הבניה בו אירעה התאונה ברשותה ובתחומה, לצפות את קרות הנזק לאור קיומם של מכשולים באותה דרך.

משום כך, סבורני כי מתקיימת במקרה דנן חובת זהירות קונקרטית של הנתבעים כולם כלפי התובעת.

1. משהגעתי למסקנה, כי הנתבעות חבות חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת, ומשהפרת חובה זו היא אשר גרמה לנפילתה ולפגיעתה, הריני מוצא את הנתבעות 1 עד 3 חבות, ביחד ולחוד, בפיצויי התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה.

לאור פסק הדין החלקי שניתן ביום 21.7.11 נגד הצד השלישי מס' 1, הרי הוא חייב לשפות את המודיעות, הנתבעות 1 ו- 2, בגין כל סכום שיפסק לחובתן.

1. אשר לצד השלישי מס' 2, הרי שעיקר תפקידה ותחום אחריותה באתר הבניה התמצא בתכנון ופיקוח-על אדריכלי על איכות הביצוע של עבודת הבניה, התאמת הביצוע לתוכניות, בדיקת טיב חומרי הגלם ואישור חשבוניות, כפי העולה מהגדרת תפקידיו בהודעה לצד שלישי וכפי העולה מעדותו של מר אסעד חכים – הבעלים של הצד השלישי מס' 2.

מן העדויות שנשמעו בפניי הוכח כי מי שהיו אחראים בפועל על עבודות הבניה באתר ושמירה על סביבת האתר הם מנהל העבודה ומנהל פרויקט הבניה (ראו עדותו של מר חכים בעמ' 30 ש' 19-25).

המודיעות, שלפתחן רובץ נטל ההוכחה לעניין היות הצד השלישי מס' 2 חב אחריות כלשהי כלפי התובעת, לא הרימו את נטל ההוכחה. הנתבעות 1 ו-2 לא תמכו טענותיהן בראיות שיש בהן להעיד כי הצד השלישי מס' 2 לקח על עצמו אחריות כלשהי במסגרת ההתקשרות עם הקבלן, כדוגמת הסכם ההתקשרות בין היזם שהזמין את שירותי הצד השלישי לבין הצד השלישי. מסיבה זו בלבד, יש מקום לדחות את ההודעה כנגד הצד השלישי מס' 2.

כך או כך, בהיותה החברה המפקחת, האמונה על הפן התכנוני והפיקוח האדריכלי וההנדסי באתר הבניה, אין לראות בצד השלישי מס' 2 כמי שעוסקת באופן שוטף בענייני בטיחות (ראו לעניין זה את שנפסק בע"א (מחוזי-י"ם) 4272/03 פ.ס. הנדסה ותכנון בע"מ ואח' נ' שרחה מוחמד ואח', ניתן ביום 6.1.04), אלא רק כמי ששימשה ידו הארוכה של קבלן העבודה ששכר את שירותיה, וככזו לא עוברים אליה חובות הקבלן עצמו.

לפי האמור, דין ההודעה נגד הצד השלישי מס' 2, להידחות.

אשם תורם:

1. אכן, אין לצפות כי עוברי אורח יתהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע ממהמורות ומכשולים בדרך. אין זו דרכם של בני אדם והנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה (ע"א 2004/92 עיריית קרית אונו נ' מנחם שחם, תק-על 95(1), 1011).

כעולה מעדותה, התובעת אכן הבחינה בחצץ שהונח על המדרכה בטרם עברה בה ולמרות זאת בחרה לעבור במקום. (פרוטוקול מיום 20.3.12, עמ' 12 ש'6-7 ועמ' 13 ש' 23-24).

העובדה כי מדובר במפגע בולט ונראה לעין כל הולך רגל, אין בה כדי לשלול אחריות הנתבעים לתאונה. הולך רגל יבחר להסתכן בהליכה על מדרכה שאינה בטוחה במיוחד, מאשר להסתכן בהליכה על הכביש ופגיעה ממכונית חולפת. חמור מזאת, כפי שניתן להיווכח מעיון בתמונה ת/1 גם קטע הכביש לאורך המדרכה היה מכוסה אף הוא בחפירות וכורכר, כך שהולך הרגל לא יכול היה לבחור בהליכה צמודה למדרכה כדי למנוע סכנת נפילה, וכן כדי למנוע סכנת פגיעה ממכונית חולפת.

בבחינת מידת האשם התורם החל על התובעת בהיותה הולכת רגל, ובהתחשב בנסיבות התאונה, במהות המפגע, בגילה של התובעת, וכן בהתחשב בכך שגם הולכי רגל צריכים להתאים את רמת ערנותם לתנאי הסביבה, הנני מטיל על התובעת אשם תורם בשיעור של 20%.

חלוקת האחריות בין הנתבעים לבין עצמם:

1. סעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח – 1968, שכותרתו "שיפוי בין מעוולים", קובע כי החלוקה הפנימית בין המעוולים נעשית על פי "הצדק והיושר בהתחשב עם מידת-אחריותו" של כל אחד מהמעוולים.

הנטל להוכיח כי הנזק שנגרם ניתן לחלוקה מוטל על המעוולים, ואם לא יעמדו בנטל הם יחובו ביחד ולחוד לכל הנזק שנגרם (ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, 25.5.2006).

בפסיקה נקבע כי החלוקה תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים (ראו: ע"א 746/76 עזבון המנוח בן עזרא נ' מויאל, פ"ד לב(3) 539 (1978); ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל, פ"ד מח(3) 207, 216, 220-218 (1994); ע"א 4530/91 רשות הנמלים והרכבות נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ, פ"ד נד(4) 583, 618 (2000); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 23 (2003)), או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית (עניין עיריית חיפה, בפסקה 49).

1. לאחר שבחנתי את כל השיקולים הרלוונטיים לעניין חלוקת האחריות בין הנתבעים, מצאתי כי החלוקה ההולמת את הנסיבות במקרה שלפנינו היא חלוקה של 80% על הנתבעות 1 ו- 2 ו- 20% על העירייה.

במקרה דנן, הן על פי מבחן האשמה המוסרית והן על פי מבחן האשמה ההדדית, הנתבעת 1, כמבצעת העבודה ויוצרת המפגע שבשלו אירעה התאונה נשוא התביעה, היא הנושאת בעיקר האחריות. גם לנתבעת 2 אחריות ישירה בעודה מזמינת העבודה והמחזיקה בנכס בו התבצעו עבודות הבניה שגרמו למפגע.

אחריותה של הנתבעת 3, העירייה, ניצבת במעגל השני מבחינת מידת האחריות, לאור טיב הרשלנות המיוחסת לה, הכרוכה באי-קיומה של החובה הסטטוטורית המוטלת עליה של פיקוח על השטחים שבתחום שיפוטה וביצוע עבודות התיקון שנדרשו בעקבות דיווחים אודות מפגעים, כאשר במקרה דנא לא היה דיווח אודות המפגע.

חומרת הפגיעה והנכות הרפואית:

1. בעקבות התאונה נגרם לתובעת שבר בבסיס מטאטארסוס חמישי עם תזוזה בכף רגלה השמאלית.

לכתב התביעה לא צורפה חוות דעת רפואית, ולא נטען כי לתובעת נותרה נכות צמיתה כתוצאה מפגיעתה בתאונה.

למעשה, מלבד פיצוי בגין כאב וסבל, ועזרת צד ג' לעבר שנדרשה בתקופה בה הושמה רגלה בגבס (שישה שבועות), ולאחר תקופת ההחלמה, לא הוכחו על ידי התובעת ראשי נזק נוספים.

1. הוצאותיה הרפואיות הנטענות לא נתמכו בקבלות כלשהן, מלבד קבלה בודדת על סך 65 ₪ (קבלה מיום 2.9.07).

בחקירתה נשאלה התובעת "האם היו לך הוצאות רפואיות מעבר לאלה שמכוסות ע"י קופת חולים?", והשיבה: "אני מבוטחת בביטוח מושלם. הייתי פונה לבית החולים האנגלי ואחר כך לד"ר כמיל, רופא המשפחה. לא הייתי משלמת מהכיס שלי" (עמ' 14 ש' 13-15).

על-כן התביעה בגין ראש נזק זה, נדחית.

1. עזרת בני משפחה ומיטיבים הוכחה בעדויות שנשמעו רק לגבי העבר, בתקופה הסמוכה לאחר התאונה בה היתה התובעת מקובעת עם סד גבס משך כשישה שבועות.

התובעת מסרה בעדותה כי "אשתו של עאמר ואשתו של בני סאלם עזרו לי. גם אחותי מגיעה לפעמים ומבשלת. אני הייתי מרותקת כחודשיים ויותר". (עמ' 12 ש' 12-13). ובהמשך, "אשתו של עמאר היתה עובדת, אבל היו מכינים לי אוכל ומביאים לי את האוכל" (עמ' 15 ש' 14).

בנה של התובעת, מר עמאר מזאוי, העיד בעניין העזרה שהעניקו בני המשפחה לתובעת, כי "אחרי שהתברר שיש לה שבר, במשך כל התקופה היא היתה בבית. עזרנו לה אני ואשתי, אח שלי ואשתו בגלל הסבל שהיה לה ברגל..." (עמ' 18 ש' 22-23. ראו גם עדותו בעמ' 19 ש' 17-18).

1. בהתחשב בגילה של התובעת ובחומרת הפגיעה כעולה מן התיעוד הרפואי, הנני מעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל על סך 22,000 ₪; וסך נוסף של 5,000 ₪ פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר.

מהסכום הנ"ל יש להפחית אשם תורם, כאמור, בשיעור 20%.

סוף דבר:

1. הנני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצוי בסך 21,600 ₪.

לסכום הנ"ל יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 23.5% (כולל מע"מ), והוצאות משפט בסך 3,000 ₪.

בהתאם לקביעתי לעיל בעניין חלוקת האחריות, הנתבעות 1 ו- 2 יישאו בשיעור של 80% מסכום הפיצוי לתובעת, והנתבעת 3 תישא בשיעור של 20% מסכום הפיצוי.

בהתאם לפסק הדין החלקי שניתן על ידי ביום 21.7.11 כנגד הצד השלישי מס' 1, הנני מחייב את הצד השלישי מס' 1 לשפות את המודיעות בסכום שנפסק לטובת התובעת, לרבות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

סכום הפיצוי ישולם לתובעת באמצעות בא-כוחה, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ג, 21 יולי 2013, בהעדר הצדדים.