בפני בקשה מטעם המבקש (הנתבע), למתן פסיקתה בהתאם לתקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: "התקסד"א").

רקע

1. המשיב (התובע) הגיש כנגד המבקש תביעה לפינוי וסילוק יד מדירה שברח' נדב 38 תל-אביב (להלן: "הדירה").

ביום 7.2.2011, הגיעו הצדדים להסכמה אשר קיבלה תוקף של פסק דין (להלן: "ההסכמה").

במסגרת ההסכמה הסכימו הצדדים כי:

"הנתבע יפנה את הדירה, ויחזיר את החזקה בה לתובע, כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ, וזאת בתוך 30 יום לאחר קבלת חוות הדעת השמאית, ובכפוף לקבלת סך של 55% מדמי המפתח, כפי שיקבעו על ידי השמאי שימונה מטעם בית המשפט.

התשלום לנתבע יבוצע בשיק בנקאי לפקודת ב"כ הנתבע, וזאת במעמד וכנגד פינוי הדירה".

מכוח ההסכמה האמורה, מונה משרד אבי פרס וגיא שרת (להלן: "השמאי"), כמומחה מטעם בית המשפט לקביעת שיעורם של דמי המפתח.

חוות הדעת השמאית נסרקה לתיק בית המשפט ביום 11.6.2012 (להלן: "חוות הדעת השמאית").

על פי חוות הדעת השמאית, הוערכו דמי המפתח בסך של 320,000 ₪.

2. המבקש עותר למתן פסיקתה, לפיה יחוייב המשיב לשלם לו 55% מדמי המפתח כפי שהוערכו בחוות הדעת השמאית, דהיינו: 176,000 ₪.

המשיב מתנגד לבקשה למתן הפסיקתה, תוך שהוא מעלה טענות כנגד חוות הדעת השמאית. לשיטתו, השמאי לא ביצע שמאות לדירה בדמי מפתח, אלא על פי זכויות בבעלות מלאה. בנוסף טוען המשיב, כי חוות הדעת השמאית לוקה בחוסר סבירות קיצוני.

המשיב הגיש בקשה לביטול חוות הדעת השמאית, ומשנדחתה בקשתו, הגיש ערעור.

דיון והכרעה

3. הכלל הוא כי עם מתן פסק הדין סיים בית המשפט את מלאכתו.

בענייננו, מדובר בפסק דין שניתן בהסכמה, ובאשר לפסק דין מסוג זה נאמר:

"פסק דין שניתן בהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין. לפיכך ניתן פסק הדין לביטול מחמת כל פגם העשוי לבטל הסכם, כגון שאדם טעה או הוטעה או שהסכם נוגד את החוק, או מחמת הפרתו או בגלל שינוי מהותי בנסיבות, אולם כל עוד קיים פסק הדין, אין כוחו נופל מכוחו של פסק דין אחר" (רע"א 2919/01 אושרוביץ נ' ליפה פד"י נ"ה (5) 592, 596-597, להלן: "עניין ליפה").

הלכה היא, כי פסק דין שניתן בהסכמה ומוסכם כי הוא יהיה סופי ויסיים את המחלוקת בין הצדדים, אין לפתוח את הדיון בו מחדש, אלא במקרים נדירים כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות, היוצר בעליל מצב של אי צדק (ראה לעיל עניין ליפה).

טענות המשיב, כפי שצוינו בתגובתו, אין מקומן בתיק זה, אשר הדיון בו הסתיים עם מתן פסק הדין ואין הן מצדיקות דיון מחודש.

4. באשר לעתירה למתן הפסיקתה בנוסח המבוקש-

פסיקתה היא תמצית של החלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים (ע"א 26/88 שמאי נ' טפחות בנק משכנתאות, פ"ד מב(2) 837).

לאור הגדרתה של הפסיקתה בתקנה 198 לתקסד"א, כפי שפורשה על ידי הפסיקה, על הפסיקתה לשקף את פסק הדין, ואין להוסיף עליה את מה שלא נאמר בו.

5. בפסיקתה שבפני , עותר המבקש לחייב את המשיב לשלם לו סכום כספי – 176,000 ₪, בעוד שפסק הדין, אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים, לא נקב בסכום מסוים.

לטעמי באופן עקרוני, יכול שפסיקתה תכלול סכום שנקבע על ידי שמאי, הגם שהסכום לא ננקב בפסק הדין, וזאת בנסיבות מתאימות.

כך, בעניין ליפה לעיל, נדחה ערעור שהוגש על החלטת בית משפט למתן פסיקתה. נקבע כי בית המשפט היה רשאי להוסיף בפסיקתה את הסכום שקבע השמאי, אשר מונה בהסכמת הצדדים. עוד נקבע שם, כי הפסיקתה במהותה ביטאה את פסק הדין ואת ההסכם, וכי הסכום שקבע השמאי ונכלל בפסיקתה, היווה חזרה על הקביעה של פסק הדין. על כן, אושר מתן הפסיקתה.

6. לאור האמור, ובשים לב לעקרונות שהותוו בענין ליפה, היה מקום לשקול להיעתר לבקשה למתן הפסיקתה, אלא שבענייננו, תלויים ועומדים הליכי ערעור שהגיש המשיב.

סבורני, כי בנסיבות העניין ומאחר שטענות המשיב בערכאת הערעור טרם נדונו, אין מקום, בשלב זה, למתן הפסיקתה המבוקשת, אלא ראוי להמתין לתוצאות הערעור.

7. אשר על כן, בשלב זה, אינני נעתרת לבקשה למתן הפסיקתה.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"א טבת תשע"ג, 24 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.