לפני תביעה לפיצויים בהתאם לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), בשל נזקי גוף אשר נגרמו לתובע 1 בהיותו קטין, במסגרת פעילות של תנועת "הסתדרות הצופים העבריים בישראל".

רקע

1. מר דויד דניאל פרץ (להלן: "התובע"), יליד 04.05.1992, נפגע בהתאם לנטען ביום 08.11.2005, במסגרת פעילות של תנועת "הסתדרות הצופים העבריים בישראל" (להלן: "נתבעת 3" או "הצופים"), בהיותו תלמיד כתה ח' כבן 13.5 שנים. במסגרת הפעילות שנערכה במועד התרחשות התאונה, התבקשו החניכים בקבוצה לשחק במשחק הקרוי "חמור חדש", לפיו עומד אחד מהמשחקים על שתי רגליו כשגבו כפוף וידיו שמוטות מטה ולחילופין מונחות על ברכיו, כך למעשה משמש בתפקיד "חמור", ושאר המשחקים קופצים מעליו תוך פיסוק רגלים לצדדים והנחת שתי כפות הידיים על גבו של ה"חמור" כדי לנתר מעליו. כל קופץ נוחת על רגליו מצדו השני של ה"חמור", בגמר הקפיצה. בהתאם לנטען, לא הונח מזרן בצדו השני של ה"חמור" כך שהקופצים נאלצו לנחות על רצפת בטון קשיחה.
2. בפעילות מושא התביעה, שימש מדריך הקבוצה, מר יוסי תגר, כ"חמור". עת הגיע תורו של התובע לקפוץ, קפץ ונפל ארצה תוך שהוא נחבל בכף ידו השמאלית. התובע הובהל לבית החולים "שיבא", שם אובחן כסובל משבר סגור עם תזוזה מלאה. התובע נותח ביום 12.12.2005 לקיבוע באמצעות פלטה, לאחריו גובסה ידו והוא שוחרר לביתו ביום 14.12.2005.
3. עיריית רמת גן (להלן: "העירייה") נתבעה מכיוון שהתאונה ארעה בשטח בית-ספר בעיר רמת גן, הנתון בחזקתה. מר דני לויט (להלן: "נתבע 2"), שימש נכון למועד התאונה כמרכז שבט רמת חן של תנועת הצופים. התביעה הוגשה גם נגד חברת הביטוח AIG, אולם התובעים עתרו בבקשה לתיקון כתב התביעה תוך השמטת נתבעת 4, היא AIG ומשהתרתי תיקון כתב התביעה, למעשה נמחקה התביעה כנגדה.

טענות הצדדים

1. לטענת התובעים, העיריה אחראית לנזק שנגרם לתובע, משום שלא פיקחה על פעילות חניכי תנועת הצופים, עת באו בשעריה וביצעו פעילות בשטח בית הספר המצוי בחזקתה ובשל כך שלא פיקחה כי הפעילות תתנהל בהתאם לחוזר מנכ"ל משרד החינוך. אשר לנתבעים 2 ו-3, טוענים התובעים כי משחק "חמור חדש" במסגרתו נפגע התובע, הינו משחק מסוכן אליו חשפו את החניכים, הנתבע 2 לא מילא חובתו לשמור על כללי הבטיחות ולהדריך את המדריכים על מנת שלא יפרו את כללי הבטיחות, לא נקט אמצעים סבירים למנוע האירוע והנזק, לא נהג כפי המצופה ממורים ומדריכים, לא נקט באמצעי פיקוח למניעת סיכוני בטיחות ולא פעל כמדריך ומורה סביר. כן טענו התובעים כי יש להחיל על נסיבות המקרה את סעיף 38 לפקודת הנזיקין, העוסק בהיפוך נטל הראיה.
2. אשר לנזק, התובעים הגישו את חוות דעתו של ד"ר לוינקופף, נושאת תאריך 07.10.2009, אשר בדק את התובע וקבע כי נגרמה לו נכות בשיעור 10% בהתאם לסעיף 41(10)ז', לתקנות ביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי") בגין הגבלה בטווח התנועה של אמה שמאל, ונכות בשיעור 10% בהתאם לסעיף 75(1)ב' לתקנות הביטוח הלאומי, בגין צלקת ובסה"כ 19% נכות בגין התאונה, מושא התביעה.
3. לטענת העיריה, הפעילות במסגרתה נפגע התובע, הינה באחריות בלעדית של הצופים. התובע נפגע ללא כל קשר למבנה בית הספר, עליו היא אמונה. לא רק זאת, אלא שלטענת העיריה, התובע מודה בכתב התביעה כי איבד שיווי משקלו ושבשל כך מעד ונחבל ומשכך אשמה של הרשות המוניציפאלית, אינו מבוסס ואינו ברור. אשר לנזקי התובע, העיריה הודיעה כי היא מצטרפת לאמור בחוות הדעת מטעם הנתבעים 2 ו-3, אשר ממצאיה יפורטו בהמשך.
4. לטענת נתבע 2 ונתבעת 3, התאונה ארעה במהלך פעילות ספורטיבית שהתובע והוריו (תובעים 2 ו-3) נטלו על עצמם מרצון וברי כי יש בכך מעין נטילת סיכון, תוך הכחשה של כל שנטען על ידי התובעים בכתב התביעה. אשר לנזק, נתבעים 2 ו-3 הגישו את חוות הדעת של ד"ר גד ביאליק, לפיה נגרמה לתובע נכות בשיעור 5% בהתאם לסעיף 41(10)ז' לתקנות הביטוח הלאומי בגין הגבלת תנועה באופן חלקי, ונכות בשיעור 5% בהתאם לסעיף 75(1)א'-ב' לתקנות הביטוח הלאומי, בגין צלקת ובסה"כ נכות בשיעור 9.5%.
5. בשלב מאוחר של ניהול התובענה, באוגוסט 2014, הוגשו חוות דעת בטיחות מטעם הצדדים. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר אלעזר איל – ביקלס, אשר קבע כי "היה על תנועת הצופים להורות למדריכים והיה על המדריכים אשר עסקו בפעילות ספורטיבית או התעמלות לנהוג לפי כללי הבטיחות המתאימים והנדרשים לסוג הפעילות. באשר לקפיצת מפסק מעל "חמור" בין שהוא מתקן ובין שהוא אדם מכופף, היה עליהם להתאים את הגובה לדרישות הבטיחות, שבספרות המקצועית על פי גיל הקופצים וכן לרפד במזרן את השטח הצמוד לחמור כדי שהקופץ ינחת על משטח בולם ובכך תמנע הפגיעה בגופו. כך גם ניתן היה למנוע את התאונה" (עמוד 5 לחוות דעת ד"ר ביקלס).
6. מטעם נתבעים 2 ו-3 הוגשה חוות דעת בתחום הבטיחות של ד"ר אילנה כץ, אשר קבעה כי "משחק "חמור חדש" אינו גחמה של מדריך הצופים שהמציא משחק לא מקובל. זהו אכן משחק שמשחקים בו דורות של ילדים או אף הורים וילדים, למרות שהם בגבהים שונים. ילד יכול ליפול במשחק זה, כמו גם בעת "משחק תופסת" רגיל במגרש, בהפסקה, בבית הספר, או במשחק עם חברים אחה"צ. ... יתכן שאם בעת הנפילה היה מניח את ידו אחרת, לא היה נפגע כלל. מכאן ועד הגדרת המשחק כפעילות רשלנית המרחק גדול." (סעיפים 2 ו-4 לפרק הסיכום בחוות געת ד"ר כץ).
7. בתגובה לחוות דעתה של ד"ר כץ, הגישו התובעים חוות דעת משלימה של ד"ר ביקלס, במסגרתה טען כי בחוות דעתה של ד"ר כץ אין דבר לעניין בטיחותם של ילדים בעת פעילות ספורטיבית. עוד, הוסיף כי בשל הטכניקה הדומה בין התעמלות על מתקן חמור קפיצות לבין משחק "חמור חדש", הרי שכללי הבטיחות של פעילויות אלה חייבים להיות זהים וכי העובדה שמדריך הקבוצה המבוגר וגבוה מחניכי הקבוצה הוא שנבחר לשמש כ"חמור" בעת התאונה היוותה גורם מכריע לכך שהתאונה התרחשה. בתגובת לחוות הדעת המשלימה של ד"ר ביקלס, הוגשה תוספת לחוות הדעת של ד"ר כץ, לפיה אין משמעות מכרעת לתאונה לעובדה שמדריך הקבוצה שימש "חמור", אלא להפך שכן עובדה זו מצביעה על אחריות להצבת "מתקן" יציב לילדים הקופצים. עוד, הוסיפה כי אינה רואה בפעילות שנבחרה פעילות חריגה מפעילות מקובלת.
8. במסגרת ההליך, התקיימו שלוש ישיבות הוכחות. בישיבת ההוכחות מיום 17.12.2013 נחקרו התובע ואביו ונתבע 2. בדיון ההוכחות מיום 19.12.2013 הסתיימה חקירתו של נתבע 2, כן נחקרו ד"ר ביאליק, ד"ר לוינקופף ומר אריאל הילמן – נציג העיריה. בדיון ההוכחות מיום 25.12.2014 נחקר מר רותם זהבי – מנהל בטיחות ארצי במשרד החינוך, אשר באמצעות תע"צ שערך הוגש חוזר מנכ"ל של משרד החינוך, ד"ר ביקלס, מומחה בטיחות מטעם התובעים, וד"ר כץ, מומחית בטיחות מטעם הנתבעים.

דיון והכרעה

גרסתו של התובע לקרות התאונה – מדוע מעד?

1. בכתב התביעה, נטען כי התאונה ארעה כתוצאה מאיבוד שיווי משקל של התובע עת קפץ מעל המדריך (סעיף 3 לכתב התביעה המתוקן). בשונה מהנטען, בתצהירו טען התובע כי יתכן והתאונה ארעה משום שהמדריך זז תוך כדי קפיצתו (סעיף 7 לתצהיר התובע). התובע עומת בחקירתו הנגדית עם גרסאותיו הסותרות וטען כי המדריך אכן זז: "המדריך זז אולי בגלל שכשקופצים שמים ידיים על הגב של המדריך, כנראה מהמשקל שלי הוא מעד. אני זוכר שאמרתי את זה. לא זוכר מתי" (עמוד 18, שורות 1-2 לפרוטוקול הדיון מיום 17.12.2013).
2. מדריך קבוצת החניכים בתנועת הצופים, לא זומן לעדות. כמו גם, מדריכת קבוצת הבנות אשר שהתה עם קבוצתה סמוך למקום התאונה. יתכן שהיה בעדותם כדי להוסיף על נסיבות האירוע. אולם כיוון שמחומר הראיות עולה כי התאונה התרחשה כפי שהתרחשה, בין אם בשל תזוזת המדריך או לאו, לא ראיתי לתן משקל להימנעות מהעדת המדריכים.
3. מכל אלה עולה, כי בהתאם לגרסת התובע התאונה ארעה בעת שניסה לקפוץ מעל גבו של המדריך, איבד שיווי משקלו כתוצאה מתזוזתו של המדריך, נפל ונחבל. גרסה זו מקובלת עלי. עוד אקבע כבר כעת, כי אינני רואה חשיבות לעניין סיבת נפילתו של התובע – אם בשל איבוד שיווי משקלו שלא קשורה למדריך ואם בשל תזוזתו של המדריך.

שאלת האחריות – המסגרת הנורמטיבית

1. התביעה הוגשה בטענה כי הנתבעים נהגו ברשלנות וכתוצאה מרשלנותם, ארעה התאונה. לפיכך, המסגרת הרלבנטית לבחינת שאלת אחריותם של הנתבעים הינה עוולת הרשלנות, בהתאם לסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). עוולת הרשלנות עודנה נבחנת על פי המודל המסורתי - חובת זהירות תחילה, התרשלות והפרת חובת הזהירות שנית ולבסוף נזק וקשר סיבתי. כיום, גוברת הנטייה לבחון תחילה את ההתנהגות שגרמה לנזק, קרי, את ההתרשלות עצמה, במסגרתה להפעיל את מבחן הצפיות, ורק לאחר מכן לבחון את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שיקולי מדיניות השוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות (ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (מיום 15/7/2013). "חזקת החובה" הנזכרת בפס"ד פלוני היא אותו כלל יציר הפסיקה, שלפיו "מקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיסי) חובה לצפותו (כעניין נורמטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים, המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף יכולת הצפייה" (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, בעמ' 130). בהתייחס למודל החדש, נקבע בע"א 3521/11 עו"ד דניאל וגנר נ' מזל עבדי (מיום 22.06.2014):-

"הגישה המסורתית, אשר נקבעה מקדמת דנא בפסיקתו של בית משפט זה גורסת כי השאלה הראשונה, אותה יש לבחון, בבוא בית המשפט לדון בתובענה שעניינה עוולת הרשלנות היא "האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק" (ע"א 145/80 וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 122,113 (1982) (להלן: עניין וקנין). כפי שנקבע, מבחן זה כולל בחובו שני היבטים "ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות. ההיבט השני, הוא ההיבט הספציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות" (ע"פ 186/80 יערי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 776-775,769 (1980)).

ההיבט הראשון עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית", ואילו ההיבט השני, הנוגע לעובדותיו של המקרה הספציפי, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות קונקרטית" (לניתוח נרחב בנושא חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, ראו בעניין וקנין, בעמ' 127-123 ובע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 137-128,113 (1985)). הרכיבים הנוספים בעוולת הרשלנות הם קיומה של התרשלות, היינו הפרת חובת הזהירות המוטלת על המזיק; גרימתו של נזק; וקשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. כאמור, על פי הגישה המסורתית הדברים נבחנים בסדר זה, כאשר השאלה הראשונה אותה יש לבחון נוגעת לקיומה של חובת זהירות על שני היבטיה, כמפורט לעיל."

(ע"א 3521/11 עו"ד דניאל וגנר נ' מזל עבדי (22.06.2014), עמ' 73-72).

קיומה של חובת זהירות מושגית

1. יש לבחון תחילה אם קיים אשם של מי מהנתבעים, קרי האם קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית. אם התשובה היא חיובית בשני האספקטים, יש לעבור לבחון אם הופרה החובה. אפנה תחילה לתנועת הצופים ולרכז השבט, מר לויט. אני סבורה כי תנועת הצופים ורכז השבט, כאחראי על התנועה ועל הפעילות המתנהלת במסגרתה, חבים חובת זהירות כלפי הילדים המתחנכים בתנועה. מדובר בגוף אשר מטרתו עיסוק ערכי וקידום ערכים חברתיים, אולם תוך פעילות מבורכת זו, מדובר גם בגוף אשר ילדים ונערים הם שמתחנכים בו, ללא השגחת הוריהם. לא ניתן לקבוע כי התנועה חפה מכל חובת זהירות כלפי חניכיה. קביעה מסוג זה אינה סבירה ואינה מקובלת. משכך, קיימת חובת זהירות מושגית של תנועת הצופים, מדריכיה, רכז השבט וכל הפעילים כלפי חניכיה ובענייננו, תנועת הצופים ומר לויט, חבים חובת זהירות מושגית כלפי התובע.

מה אשר לחובת זהירות קונקרטית?

1. חובת זהירות קונקרטית תוטל רק בגין סיכון בלתי סביר – אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו "לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית..." (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) (1982), עמ' 126).
2. בהשוואה לחובת הפיקוח וההשגחה המצופה ממערכת החינוך, הרי שכשמדובר בתנועת הצופים קיימת חובת השגחה ופיקוח, פחותה יותר. זאת בשל העובדה כי מדריכי התנועה הם קטינים כשלעצמם, רובם טרם חצו את גיל 18, כך שפער הגילאים בינם לבין חניכיהם, הוא פער של שנים ספורות. מצב זה ידוע ומקובל על הכל- בראש ובראשונה, על ההורים השולחים את ילדיהם לפעילות הצופים, על המחנכים המברכים את פעילות הצופים, על ראשי ההנהגה וכן על המדריכים ורכזי השבטים. פועל יוצא הוא כי לא מצופה מתנועת הצופים ומדריכיה, אותה חובת זהירות המצופה ממורים ומנהלים בבית הספר, במסגרת מערכת החינוך.
3. יפים ומתאימים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת בלהה טולקובסקי בפסק דין שניתן זה לאחרונה;

"בקביעת חובת הזהירות המוטלת על תנועת הצופים, כמסגרת של תנועת נוער להבדיל מבית ספר, יש להביא בחשבון את ההבדלים המובנים בין המסגרות. הפעילות בתנועת נוער היא וולנטרית ומתאפיינת בעצם טבעה בחופש, עצמאות ומרחב פעולה גדול יותר מאשר במסגרת בית ספרית. תנועות הנוער ככלל מקדמות ערכים חברתיים של אהבת וידיעת הארץ, פיתוח עצמאות ומנהיגות בקרב בני נוער. מדובר במסגרת חינוכית לא פורמלית, המנוהלת בעיקרה על ידי מדריכים צעירים – תלמידי תיכון – המבוגרים בשנים בודדות מהחניכים, בפיקוח ובהשגחה של מדריכים בוגרים והורים מתנדבים. הפעילות מתאפיינת מעצם טבעה במידה רבה יותר של חופש ועצמאות ולא ניתן להשוותה למסגרת חינוכית המופעלת על ידי אנשי חינוך מקצועיים דוגמת מורים בבית ספר. הטלת סטנדרט זהירות זהה של פיקוח והשגחה על מורים בבית הספר ועל מדריכים בתנועת נוער, כאשר המדריכים בתנועת הנוער הינם בני נוער בעצמם, חסרי השכלה והכשרה פורמלית בתחום החינוך (להבדיל מהכשרה בקורס הדרכה במסגרת תנועת הנוער), תגרום להרתעת יתר ולפגיעה בפעילותן של תנועות הנוער. לפיכך, מטעמים של מדיניות משפטית, אין לגזור גזירה שווה מחובת ההשגחה והפיקוח המוטלת על מורים ועל בתי ספר, ויש להתחשב בקביעת היקף חובת הזהירות באופייה המיוחד של הפעילות בתנועת הנוער"

(ת"א 27030-10-11 פלונית נ' תנועת הצופי העבריים בישראל (05.07.2015), בעמוד 16 (להלן: "פרשת פלונית")).

1. טענת התובעים היא שבהתאם לסטנדרט הזהירות המחייב במערכת היחסים שבין התובע לבין הנתבעים, היה על העיריה לפקח על פעילות הצופים ולוודא כי היא נעשית בהתאם לסטנדרט זהירות נדרש. וכי על הצופים הייתה חובה להימנע מפעילות מסוכנת ולמצער לדאוג כי אם נעשית פעילות מסוכנת, זו תעשה תוך הקפדה על כללי זהירות כדוגמת הנחת מזרן במקום נחיתת הקופצים או על ידי ליווי מדריך נוסף אשר יתמוך בקופצים, שני מצבים אשר היה בהם כדי למנוע התאונה ולחילופין למנוע את הנזק שנגרם בגינה.
2. לאחר בחינת הראיות בתיק ובהתאם לנסיבותיו, אני סבורה כי לא הוכחה סטייה מסטנדרט זהירות סביר בענייננו. כאמור, סטנדרט הזהירות הנדרש ביחסים בין חניכי תנועת הצופים לבין מדריכיה, פחות מסטנדרט הזהירות במערכת החינוך. המשחק ששיחקו המדריך וחניכיו, והוביל להתרחשות התאונה הינו משחק בלתי מסוכן, מקובל וידוע. לא מדובר בגחמה של מדריך התנועה אשר המציא משחק חדש ומסוכן. מדובר במשחק חברתי, מוכר, שאינו מסוכן יותר מכל משחק אחר כדוגמת תופסת, קלאס, קפיצה בחבל, כדורגל או כדורסל הנערכים על אותו המגרש והמשטח עליו שיחקו החניכים ומדריך התנועה, מידי יום בביה"ס. החלטה לפיה קיימת בעניינו חובת זהירות קונקרטית אשר הופרה משמעה כי הבחירה לשחק במשחק זה והעובדה שתנועת הצופים, לא מנעה קיומו של משחק זה, תעלה כדי אבסורד בין אם יחדלו מפעילות המשלבת ספורט ובין אם עיריות תמנענה את פעילות תנועות הנוער בשטחים המצויים בחזקתן. עוד, איני מקבלת את טענת התובעים כי המשחק מעמיד את חניכי התנועה בפני סיכון בלתי סביר. אי הצבת המזרן עבור הקופצים, אינו מהווה בעיני, סיכון בלתי סביר ומשכך לא הוכחה סטייה מסטנדרט זהירות המחייבת השגחה ופיקוח, ואנמק;
3. ראשית, מר לויט העיד בחקירתו על הדרכת מדריכי התנועה ועל הוראות הבטיחות שניתנות להם: "אנחנו מנסים לזהות מה הסיכונים שיכולים להיות בכל פעילות כזו או אחרת, מסתמכים על אירועים שקרו בעבר ובהתאם לזה אם אנחנו מזהים סיכון מפעילים שיקול דעת ונותנים הנחיה" (שורות 12-10, עמוד 46 לפרוטוקול הדיון מיום 17.12.2013). מעדותו של מר לויט עולה כי תנועת הצופים אינה נוהגת לקיים פעילויות שאינן מוסדרות ואינן נהוגות. כל פעולה מאושרת אצל הרכז, תוך הקפדה על כללי בטיחות בהתאם לנהלים. אין מדובר בפעילות בלתי מתוכננת, בה נוהג המדריך לקיים משחקים מסוכנים או פעילות שיש בה כדי לסכן את החניכים. מדובר בתנועה מדורגת ומפוקחת.
4. שנית, מעיון בחוות הדעת שהגישו הצדדים בתחום הבטיחות, עולה כי בעוד שד"ר ביקלס, מומחה מטעם התובעים סבור כי המשחק נוהל בצורה בלתי זהירה ומסוכנת, כתוצאה משני גורמים; אחד, אי התאמת גובה ה"חמור" לגיל הקופץ ושני, אי ריפוד השטח הצמוד ל"חמור" כדי שהקופץ ינחת על משטח בולם ובכך תמנע הפגיעה בגופו. לדידו, כך גם ניתן היה למנוע את התאונה מושא התביעה. מנגד, הוגשה חוות דעתה של ד"ר אילנה כץ, לפיה מדובר במשחק ילדים מוכר וידוע אשר אין בו סכנה מוגברת ביחס לכל משחקי חצר אחרים, לדידה לא היה מקום לשים מזרן עבור בלימת הקופצים שכן אחת ממטרות המשחק היא פיתוח יכולות ושליטה גופנית, כך שאי הצלחה או פציעה אינם בהכרח נמנעים. בחוות דעתה המשלימה הוסיפה כי אין משמעות מכרעת לעובדה שהמדריך הוא ששימש ה"חמור" בעת התרחשות התאונה, נהפוך הוא - שכן עובדה זו מצביעה על אחריות להצבת מתקן יציב עבור הילדים הקופצים. עוד, ד"ר כץ אינה רואה בפעילות שנבחרה והופעלה חריגה מהמקובלת.
5. את הפערים בין חוות הדעת והשוני בין הגישות המוצגות בהן, איישב בהמשך תוך התייחסות לאוגדן הבטיחות של תנועת הצופים וחוזר המנכ"ל, אולם כבר עתה אציין כי שוכנעתי שיש להעדיף את חוות דעתה של ד"ר כץ, שכן באי הצבת מזרן לבלימת קופצים במשחק "חמור חדש" אין משום סיכון בלתי סביר. נהפוך הוא, מדובר בסיכון סביר אשר כרוך מעצם טיבו וטבעו בכל משחק המשלב או מצריך פעילות גופנית, אף שאינה אתגרית.
6. שלישית, ד"ר לוינקופף, מומחה התובעים, במסגרת חקירתו הנגדית, השיב בחיוב עת נשאל אם הנפילה על כר דשא יכולה הייתה לגרום לאותו הנזק כפי שארע לתובע (שורות 5-7, עמוד 70, שורות 4-5 עמוד 71, לפרוטוקול הדיון מיום 19.12.2013). פועל יוצא הוא שעל פי ניסיונו של מומחה רפואי בתחום האורתופדיה, התאונה יכולה הייתה להתרחש ולגרום לאותו הנזק גם אם הפעילות הייתה מתקיימת על כר דשא או משטח רך אחר ולא על רצפת מגרש בבית הספר.

אוגדן הבטיחות בתנועת הצופים וחוזר מנכ"ל משרד החינוך

1. לטענת ב"כ התובעים, רשלנות הנתבעים נובעת מאי קיום ההוראות הנוגעות לפעילות בחוזר מנכ"ל משרד החינוך. על מנת לבחון האם צריך או ראוי היה להציב בנסיבות מזרן לבלימת הקופצים על ה"חמור", אבחן האם קיימת הוראה באוגדן בטיחות תנועת הצופים או בחוזר מנכ"ל הנוגעת לענייננו. מר לויט, אשר אינו משפטן, העיד בחקירתו כי תנועת הצופים כפופה לאוגדן הנחיות של התנועה וכאשר האוגדן "שותק" או כאשר ישנה סתירה בין האמור באוגדן אל מול האמור בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, גוברת הוראה בחוזר מנכ"ל משרד החינוך. גם מעיון בנספח 2 לחוות דעת ד"ר ביקלס, "אוגדן בטיחות תנועת הצופים" מהדורת ספטמבר 2009, נרשם בסעיף 2: "אוגדן זה אינו מחליף את ההנחיות הקיימות בחוזר מנכ"ל של משרד החינוך ואת חוקי מדינת ישראל; ואינו פוטר מהפעלת השכל הישר ונקיטת אמצעי זהירות מתבקשים – גם אם הם אינם מופיעים מפורשות באוגדן". יוער כי האוגדן בשלמותו לא הוגש לביהמ"ש, אך אצא מנקודת הנחה כי אין בו התייחסות למשחק.
2. מעיון בחוזר מנכ"ל, בסעיף 7.7.3, בפרק העוסק בהתעמלות על מכשירים נרשם כי יש להניח מזרנים שירפדו כל אזור נחיתה אפשרי, מתחת למתקנים אשר יש מהם סכנת נפילה. עוד נרשם כי בעת ביצוע התרגילים על המורה לדאוג להצבת עזרה ולמינוי משגיחים. על המורה להימצא סביב קבוצה הלומדת תרגיל חדש או המבצעת תרגיל מסוכן.
3. בענייננו, בשונה מהדברים האמורים, אין מדובר בהתעמלות על מכשירים, אלא במשחק חצר. אכן, קיים תרגיל קפיצה על "חמור" שהינו מתקן קבוע המצוי דרך-קבע באולם ספורט או אולם התעמלות, עליו מבצעים קפיצות מסוג דומה למשחק "חמור חדש" (להלן: "המתקן"). אולם, קיימים מספר הבדלים מהותיים בין המתקן לבין המשחק, כאשר ההבדל המשמעותי הינו הגורם האנושי; בעוד שבמתקן מדובר במכשיר התעמלות, הרי שבמשחק "חמור חדש" מדובר באדם המשמש "חמור" ומתכופף על מנת שעל גבו תבוצע התמיכה למנתר-הקופץ. שוני נוסף ומשמעותי לא פחות - הוא כי לפני המתקן ישנה מקפצה, המאפשרת ניתור לגובה המתקן, אשר הינו קבוע ונוקשה, לכן נקבע כי יונחו מזרנים באזור הנחיתה. לעומת זאת, במשחק "חמור חדש", הקופץ מרים את עצמו בכוחותיו-הוא, בהתאם ליכולתו, תוך השענות על חברו ה"חמור" ובהתאמה הוא "מנמיך" אותו, כתוצאה מכובד משקלו של הקופץ, בהתאם ליכולותיו וכך למעשה, נעשית התאמה לממדיו – בנסיבות אלו לא מצופה וגם לא נדרש כי יונחו מזרונים באזור הנחיתה. תמיכה לפרשנותי זו, מצאתי גם בנספח 1 לחוות דעתו של ד"ר ביקלס, מומחה התובעים, "התעמלות על מכשירים, חיים תמיר, הוכן על ידי המרכז לתוכניות לימודים משרד החינוך והתרבות" בו מופיעים תרשימים של תרגילים שונים. בין היתר, מופיע איור של משחק "חמור חדש" (תרשים 141, בעמ' 39) והכיתוב וההסבר הנלווה לו ""למפסק מעל חבר (141) דרגות קושי שונות והוא שייך לתחום יכולתם של ילדי כתה ד'. משתלב היטב במשחקים רבים ומשמש כתרגיל מעורר (החבר העומד חייב להתחשב בקופץ)". בעוד שבאיור הקפיצה על המתקן קיים מזרן באזור הנחיתה מהקפיצה, הרי שבאזור הנחיתה מהקפיצה באיור המתאר משחק "חמור חדש" אין מזרן, לא נדרש מזרן ומפורט כי זהו משחק המתאים לילדים. מצב דברים זה אך מחזק את דעתי כי סטנדרט הזהירות המצופה אינו זהה, כאמור. בעוד שקפיצה על המתקן מהווה תרגיל, הרי שקפיצה במסגרת "חמור חדש" מהווה משחק. לשוני בין התרגיל למשחק, יש משמעות מבחינת סטנדרט הזהירות המצופה והנדרש.
4. יוער, כי בהתאם לקביעתי כי סטנדרט הזהירות המצופה מאנשי חינוך שונה מסטנדרט הזהירות המצופה מתנועת הצופים ומדריכיה, הרי שהציפייה כי המורה לספורט המבקש מתלמידיו לבצע תרגיל קפיצה על גבי המתקן יקפיד על כללי בטיחות מחייבים ונוקשים יותר, שונה מהמצופה ממדריך צעיר בתנועת הצופים המבקש לקיים פעילות חברתית לחניכיו, ולשחק במשחק חברתי מסוג "חמור חדש".
5. חוות דעתו של ד"ר ביקלס הנשענת על האמור בחוזר מנכ"ל כמתואר, בנסיבות אלו מצאתיה בלתי רלבנטית ולכן לא ניתן להחילה על נסיבות העניין שלפני. מאידך, חוות דעתה של ד"ר כץ מקובלת עלי, בעיקר לעניין היות "חמור חדש" משחק ילדים מקובל מקדמת דנא. משחק אותו נהוג לשחק בחצרות, קרי שלא באולם המצויד במזרנים ובאמצעי הגנה או עזרים אחרים, כדוגמת משחק תופסת, קפיצה בשק וכדומה. לגישתה של ד"ר כץ, אותה ראיתי לאמץ, לא מדובר בפעילות מסוכנת או פעילות שנדרשים לה אמצעי הגנה, נוסף לעובדה כי בחירתו של המדריך לשמש כ"חמור" היוותה שיקול דעת נכון בכך שמדובר בנער בוגר יותר, אשר יכול להוות בסיס קפיצה יציב יותר מאשר חניך בגילם של החניכים האחרים.
6. לפיכך, אני קובעת כי לא הופרה חובת זהירות על ידי מי מהנתבעים וכי הנתבעים 2 ו-3 לא נהגו ברשלנות עת התירו קיומו של משחק מסוג "חמור חדש" מבלי שהונח מזרן לבלימת הקופצים בחצר מגרש בית הספר, שם נערכה הפעילות. משלא הוכחה הפרת חובת זהירות, הרי שדין התביעה נגד נתבעים 2 ו-3 להידחות מחמת העדר אחריות.

העדר אחריות העיריה

1. נתבעת 1 היא העירייה בשטחה מצוי בית הספר בו נערכה פעילות הצופים, במסגרתה נפגע התובע. נשאלת השאלה אם חבה העירייה מכוח היותה מחזיקה במקרקעין ואחראית על תחזוקתו, בגין נזק שארע לחניך במסגרת פעילות של תנועת הצופים. אקדים את המאוחר ואקבע כבר כעת כי בנסיבות התיק שלפניי לא הוכח כי העיריה כשלה בדבר. העיריה אכן אמונה על תחזוקת השטח, אולם תובע לא נפגע כתוצאה מתחזוקה לקויה אלא כתוצאה מהשתתפות בפעילות חברתית במסגרת תנועת נוער. כך למשל, פעילות זו יכולה הייתה להתרחש בכל מקום אחר והתובע יכול היה להיפגע שם, בדיוק באותו המנגנון. טוענים התובעים כי אחריותה של העיריה קמה לאור חובתה לפקח על הנעשה בשטח בית הספר גם בשעות שלאחר שעות הלימודים. אכן, כפי שנקבע בת"א (חי') 11083-12-09 פלוני נ' עמל 1 – בית הספר המקיף העירוני (13.04.2015), יתכנו מקרים בהם אחריות העירייה תחול בשל העדר פיקוח או ישום הוראות משרד החינוך, אולם כאמור עיקר אחריותה של עירייה, בעיקר כאשר מדובר בפעילות המתרחשת לאחר שעות הלימודים, מסתכמת בתקינות השטח והמתקנים:

"באחריות העירייה לדאוג, ליישם ולפקח כי הוראות משרד החינוך יקוימו בבתי הספר שבשטחה. בעניין זה ראו חוזרי המנכ"ל המציינים בבירור את אחריות העירייה לבטיחות בשטח בית הספר ולתחזוקת מתקניו. כך למשל נקבע בסעיף ג.1.(ג) לחוזר המנכ"ל משנת 1982: "הרשות המקומית (הבעלות) אחראית לתקינות המבנים, המקלטים, המיתקנים והחצרות, הכלולים בשטח של מוסד החינוך ושל דרכי הגישה אליו". ובסעיף ג.1.(ה) נקבע כי: "הרשות המקומית (הבעלות) תפעיל את שירותיה, כגון: שירותי אחזקה ובדק-בית, שירותי תברואה וכיו"ב, כדי לתקן או להסיר את המפגעים העלולים לגרום לתאונות במוסדות חינוך". לעניין אחריות רשויות מקומיות למפגעים בתחומן ראו: ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757 (1983), ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר [פורסם בנבו] (7.9.2010) (להלן: "עניין ג'אבר")." (שם, פסקה 31, עמוד 14).

(עמ' 14 פסקה 14 לפסה"ד)

1. משקבעתי כי נתבעים 2 ו-3 לא התרשלו בדבר, פועל יוצא הוא כי לא היה כל ליקוי במתקני ביה"ס וכן כי העיריה לא כשלה בפיקוח, בעת שהרשתה את השימוש במתקניה לצופים. מהמסקנה כי לא הופרה חובת הזהירות על ידי הצופים, נובע גם כי דין התביעה שהוגשה נגד העיריה, כמפקחת על הפעילות המבוצעת במתקניה להדחות.

סיכומו של דבר כי התביעה נדחית.

נזק

למקרה שיוגש ערעור על פסה"ד והוא יתקבל, אדון בשאלת גובה נזקיו של התובע;

1. כתוצאה מהתאונה, נגרם לתובע שבר באמת יד שמאל; DISPLACED FRACTURE OF RADIUS AND ULNA MIDSHAFT, LEFT FOREARM. לכן טופל על ידי שחזור סגור, קבוע בגבס. עקב תזוזה של השברים בגבס, הוחלט על טיפול ניתוחי. ביום 12.12.2005 נותח התובע לצורך שחזור פתוח וקיבוע פנימי של השברים ברדיוס ואולנה. בתום הניתוח קובעה האמה בסד גבס אשר הוסר לאחר חודש וחצי.

שיעור הנכות הרפואית

1. מטעם התובע הוגשה חוות דעת רפואית של ד"ר לוינקופף, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור 10% עקב הגבלה בטווח התנועה של אמה שמאל, לפי תקנה 41(10)ז' לתקנות ונכות בשיעור 10% עקב צלקות לפי תקנה 75(1)ב' לתקנות ובסה"כ נכות בשיעור 19%.
2. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר ביאליק, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור 5% בגין הגבלה בסיבוב הפנימי של האמה השמאלית לפי תקנה 41(10)ז' חלקי ונכות בשיעור 5% בגין צלקת עדינה, שאינה קלואידית ואינה רגישה אולם מצויה בשטח נרחב יחסית, לפי תקנה 75(1) א'-ב' (ביניים) ובסה"כ נכות בשיעור 9.5%.
3. המומחים שניהם, קבעו כי לתובע נכויות בגין מגבלות דומות, אחוזי הנכות אף הוענקו על בסיס אותן התקנות. השוני בין חוות הדעת הוסבר על ידי ד"ר ביאליק, מכיוון שסבר כי מגבלותיו של התובע אינן מצדיקות הענקת הנכות במלואה. ד"ר ביאליק נחקר לעניין זה והשיב כי "עובדתית חד משמעית מסכימים גם אני וגם ד"ר לוינקופף שלתובע יש הגבלה בתנועות הסיבוביות של האמה... שנינו מצאנו תנועתיות ולכן לא היה מקום להעניק את מלוא הנכות על פי הסעיף" (שורות 18-9, עמוד 66 לפרוטוקול הדיון מיום 19.12.2013).
4. מנגד, עת הוצגה לפני ד"ר לוינקופף בחקירתו הנגדית תמונתו של התובע במנח לפיו התובע מסוגל להניע ידו בטווח בו נקבע על ידו כי מוגבל בתנועותיו (הוגש וסומנה נ/2) השיב ד"ר לוינקופף כי: "הייתי נותן לו 10% בגלל ההגבלה בשני המישורים. לשאלת בית המשפט, נתתי 10% מכיוון שמבחינתי התנועה הייתה 0 אז עכשיו הייתי נותן 7.5% אבל אני עדיין הייתי אומר שבשביל להיות ישר כלפי עצמי הייתי בודק אותו עוד הפעם" (שורות 29-31, עמ' 73,לפרוטוקול מיום 19.12.2013)
5. לאור תשובתו של ד"ר לוינקופף והעובדה כי ד"ר ביאליק בדק את התובע לאחר שנבדק על ד"ר לוינקופף, ובהתאם לתמונות אניח כי חל שיפור במצבו של התובע. לפיכך, שוכנעתי כי יש לקבוע את נכותו הרפואית על דרך המיצוע, בשיעור של 7.5%.
6. אשר לצלקת, ד"ר לוינקופף השיב בחקירתו כי קבע את נכותו של התובע בגין הצלקת הניתוחית בשיעור 10%: "לטעמי מדובר בצלקות שמכוערות, צלקות ניתוחיות ולכן חשבתי שיש מקום ל10%. לשאלת בית המשפט, בהתייחס לדברי ד"ר ביאליק כי מבחינתו צלקות מכערות הן צלקות קלואידיות ואם יש סעיף אחר המתייחס לאותן צלקות, אני משיב שאין התייחסות לצלקות קלואידיות" (שורות 13-16, עמוד 76 לפרוטוקול הדיון מיום 19.12.2013). בחקירתו הנגדית נחקר ד"ר ביאליק לעניין הצלקת ונשאל לגבי צלקת קלואידית: "ההגדרה של צלקת מבחינתי מכערת היא צלקת קלואידית, כי אחרת כל צלקת תקנה נכות. צלקת קלואידית מורמת מעל העור, צבעה שונה בדרך כלל סגלגל או אדמדם ולא בצבע העור סביבה וזה מבחינתי צלקת מכערת". ובהתייחס לצלקת של התובע אשר הוצגה לפני ד"ר ביאליק במסגרת חקירתו, השיב: "חד משמעית הצלקת בצד הכפי אינה מורמת מעל העור, אינה קלואידית בגוון העור ובבדיקתי לא הייתה רגישה ולכן אינה עונה על הסעיף במלואו. היות והיא בולטת קבעתי בכל זאת נכות בשיעור 5%. הצלקת החיצונית בקושי נראית, עדינה, דקה ובבדיקתי לא הייתה רגישה" (שורות 13-22, עמוד 68 לפרוטוקול הדיון מיום 19.12.2013).
7. בהמשך נשאל ד"ר ביאליק לגבי התקנה לפיה קבע כי לתובע נכות בשיעור 5% בגין הצלקת:

"ש...רשום בסעיף "מכאיבות או מכערות" ולא "מכוערות". האם לא נכון שדי בכך שהצלקת מכערת כדי להעניק את אחוזי הנכות בהתאם לסעיף?

ת. די בכך שהצלקת מכערת אולם לדעתי היא לא מכערת".

1. לאור דברים אלה של המומחים, אני קובעת כי נכותו של התובע בגין הצלקת תעמוד על שיעור של 10%. אכן מדובר בצלקת שאורכה אינו מבוטל, והיא מכערת. הגם כי מדובר בחלק הכפי של כף יד שאינה דומיננטית, בארצנו החמה נהוג להתהלך מרבית השנה בבגדים קצרים ואין בעיני ספק כי הצלקת נראית לכל.
2. לסיכום, אני קובעת את שיעור נכותו האורתופדית של התובע בשיעור 7.5% ונכותו בגין הצלקת בשיעור 10%.

שיעור הנכות התפקודית

1. לקביעת נכות תפקודית, כאשר מדובר בקטינים ראו ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (07.09.2010), פסקה 14, עמודים 14-13:

"בשנים האחרונות, ועל רקע המגמה הגוברת והולכת להאחדה של הכללים לפיצויים בגין נזקי גוף. מסתמנת גישה לפיה קיימת מעין חזקה כי שיעור הנכות הרפואית משקף גם את שיעור הנכות התפקודית, וליתר דיוק, משקף את הפסד כושר ההשתכרות... וכך נאמר על ידי המשנה לנשיא השופט ריבלין בע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו (22.03.2009): "ככלל, קיים קושי להעריך את הנכות התפקודית של קטין וכאשר אין אינדיקציות סותרות, קביעת שיעור הנכות התפקודית לפי שיעור הנכות הרפואי היא הדרך הנכונה. אכן, ברגיל הדברים אמורים במקרה שבו לכל רכיבי הנכות הרפואית קיימת משמעות תפקודית"".

1. בענייננו, התובע נפגע בהיותו כבן 13.5 שנים. כיום הוא בן 23 אולם טרם החל את דרכו המקצועית – תעסוקתית. לפיכך, החלטתי להעמיד את שיעור נכותו התפקודית על שיעור הנכות הרפואית האורתופדית והיא 7.5%. לא נעלם מעיני כי במסגרת שירותו הצבאי הוצב תחילה בתפקיד הכרוך בעבודה עם מחשבים, אולם ביקש להחליפו כיוון שלא אהב את התפקיד ולא כי לא היה מסוגל לעמוד במטלות הכרוכות בהקלדה או שימוש במחשב, אשר לרוב מצריך שימוש בשתי ידיים. מודעת אני גם לעבודתו של התובע בעבודה מועדפת במפעל לייצור אלומיניום, עבודה המצריכה נשיאת משאות ושימוש תכוף בשתי הידיים. עם-זאת, בהתאם להלכה, הייתי קובעת את נכותו התפקודית של התובע בהתאם לנכותו הרפואית.
2. שונים הם פני הדברים באשר להשלכה התפקודית של הנכות בגין הצלקת; לטענת התובע בסיכומיו, עוד משחר נעוריו נחשב לנער יפה וחלם לעסוק בדוגמנות. לא רק שטענה זו לא נטענה בכתב התביעה אלא נטענה לראשונה בתצהיר עדותו הראשית, אלא שטענה זו לא הוכחה. התובע העיד כי הוא מתבייש בחשיפת הצלקת ומקפיד להסתירה. מאידך, עומת בחקירתו הנגדית עם תמונות בהן מופיע חשוף גוף, וחשוף צלקת בבית חברים, בחוף הים וכדומה (הוגשו וסומנו נ/1 ו-נ/2). בנסיבות אלו, לא שוכנעתי ולא הוכח כי התובע סובל מנכות תפקודית כלשהיא בגין הצלקת.
3. לסיכום, אני קובעת כי לתובע נכות תפקודית בשיעור 7.5%, בגין הגבלה בתנועות האמה של יד שמאל, יד שאינה דומיננטית.

אובדן שכר לעבר ולעתיד

1. לטענת התובעים, במקביל לשירות הצבאי, עבד התובע בבית הקפה "ארומה", בתפקיד קופאי. לטענתם, במידה ולא היה סובל מנכות, הייתה פתוחה לפניו הדרך לעסוק בדוגמנות. במסגרת עבודות הדוגמנות היה משתכר שכר גבוה משמעותית משכרו כקופאי ב"ארומה". אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, לא הוכח כי התובע יכול והתכוון לעסוק בדוגמנות. שנית, מקצוע הדוגמנות מגוון, כך שאם הייתי מקבלת טענתו כי התכוון ויכול היה לעסוק בדוגמנות, יכול שהיה מקבל שכר נמוך משכרו כקופאי ויכול שהיה מקבל שכר גבוה יותר. גם גובה שכרו הממוצע של דוגמן לא הוכח. לפיכך, הטענה להפסדי שכר לעבר נדחית.
2. אשר לתקופה לאחר שירותו הצבאי ועד היום - התובע העיד בחקירתו כי חודש לאחר שחרורו החל לעבוד ב"עבודה מועדפת", עבודה אשר הצבא מעודד את המשתחררים משירות לעסוק בה ומתגמל את העוסקים, בהתאם לקריטריונים קבועים מראש. התובע בחר לעבוד במפעל ליצור אלומיניום, כנושא כלים. כשנשאל בחקירתו מה עליו לעשות במסגרת העבודה השיב:

"ת. ... אני יותר נושא כלים, תביא לי מברגה תביא לי מקדחה. אני עושה דברים כאלה, מדי פעם מרים משהו.

ש. מה אתה מרים למשל.

ת. חלונות, דברים כאלה, ואם זה משהו כבד אני מבקש עזרה. משתמש לרוב ביד ימין להרמות.

...

ש. יש לך ארגז כלים שאתה סוחב אותו.

ת. יש ארגז כלים.

ש. מה יש בו.

ת. מקדחה, פטיש. לא דברים כבדים כל כך.

ש. סולמות.

ת. יש גם סולם. לא בארגז.

(שורות, 32-30 עמ' 26, שורות 2-1, 28-23 עמ' 27, לפרוטוקול הדיון מיום 17.12.2013).

בהמשך נשאל מדוע בחר בעבודה פיזית, והשיב כי הגיע לעבודה דרך חבר שהועסק שם עוד קודם ובחר להישאר לעבוד במפעל, כעבודה מועדפת.

1. בנסיבות אלה, אני סוברת כי התובע לא שינה מבחירותיו בעבודה, בשל נכותו. נהפוך הוא, התובע עובד בעבודה פיזית המצריכה שימוש תכוף בידיים, לנשיאת משאות, להעברת כלים ולעבודה. זאת ועוד, לא הוכח ולא נטען כי לולא נכותו היה התובע בוחר לעבוד בעבודה אחרת, אשר השכר בגינה היה גבוה יותר. לפיכך, שוכנעתי כי התובע אינו זכאי לפיצוי בשל הפסדי שכר לעבר.
2. אשר לעתיד, לאור קביעתי כי התובע סובל מנכות תפקודית בשיעור 7.5%, היה מבוצע חישוב הפסדי השכר לעתיד בדרך הבאה:

שכר ממוצע במשק במכפלת שיעור הנכות התפקודית במכפלת היוון עד לגיל 67, ; 9,272 ₪ X 7.5% X 292.9697= 203,731 ₪.

הפסדי פנסיה

1. לפי חישוב 12% מהפסדי השכר לעתיד; 12% X 203,731 ₪ = 24,448 ₪.

טיפולים רפואיים, תרופות ועזרה לעבר ולעתיד

1. התובע נחבל בידו, באופן שהצריך טיפול ניתוחי. לטענת התובעים נועצו עם מומחים רפואיים באופן פרטי ולא במסגרת השירותים המגיעים להם בקופת החולים. טענה זו לא הוכחה. התובע נותח בבית החולים "שיבא", במסגרת שירותי הרפואה הציבורית. לאחר שהוסר הגבס מידו, הופנה לטיפולי פיזיותרפיה אותם יכול לקבל במסגרת שירותי הרפואה הציבורית. מאידך, סביר בעיני כי התובע והוריו נזקקו להוצאות החורגות מסל השירותים הרפואיים הציבורי. לפיכך, הייתי קובעת על דרך האומדנה כי התובעים זכאים לפיצוי בגובה 5,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות לעבר.
2. אשר להוצאות רפואיות לעתיד, התובע לא נזקק לכל טיפול מאז היותו נער ועד היום, בחלוף כעשר שנים ממועד התאונה. לפיכך, התובע אינו זכאי לפיצוי בגין הוצאות רפואיות לעתיד.
3. אשר לרכיב העזרה לעבר, סביר בעיני כי ילד בן 13 אשר שבר את ידו, גם כאשר מדובר ביד שאינה דומיננטית, נזקק לסיוע מוגבר של הוריו. כמו כן, סביר בעיני כי הוריו נאלצו להעדר מהעבודה במהלך השבועיים שלאחר הניתוח. לפיכך, הייתי מעמידה את הפיצוי ברכיב העזרה לעבר בשיעור של 10,000 ₪.
4. אשר לרכיב העזרה לעתיד, התובע גבר צעיר אשר החל את דרכו התעסוקתית כשהוא סובל ממום, אולם בחר לעסוק בעבודה פיזית הכרוכה בהרמת ובנשיאת כלים, העשויים להיות כבדי משקל. מאידך, אני סבורה כי אין להתעלם מהנכות שנקבעה לו בידו, הגם שמדובר ביד שאינה דומיננטית, אשר השלכתה עשויה להיות בעלת משקל כאשר יתבגר. לפיכך, הייתי מעמידה הפיצוי בראש נזק זה על סך של 30,000 ₪.

כאב וסבל

1. התובע שבר את ידו ונזקק לניתוח, לאחריו גובסה ידו למשך כחודש וחצי. לאחר שהוסר הגבס הומלץ על סדרת טיפולי פיזיותרפיה. התובע אושפז לתקופה של שישה ימים. בנוסף כאמור נותרה לתובע צלקת. לפיכך, סכום של 100,000 ₪ יהלום ראש נזק זה.

סיכום

1. כפי שקבעתי, בהעדר אחריות , הרי שדין התביעה כנגד הנתבעות כולן להידחות. במסגרת ההליך נוהלו 3 ישיבות הוכחות, 6 ישיבות קד"מ, במסגרת ההליך הוגשו עשרות בקשות, כמו-כן הצדדים הנתבעים הגישו חו"ד רפואית וחו"ד בטיחותית, בנסיבות אלו אני מחייבת את התובעים לשאת בשכר טרחת ב"כ העיריה בסך של 15 אלף ₪ ובשכר טרחת ב"כ נתבעים 2 ו-3 בסך של 15 אלף ₪, כמו-כן יישאו התובעים בהוצאות הנתבעות. התשלום יבוצע בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ה, 06 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.