פתח דבר

התובעת (להלן – עיריית ראש העין או העירייה) היא הבעלים הרשום של מקרקעין הידועים כחלקה 138 בגוש 4272 בשטח כולל של 2,845 מ"ר (להלן – המקרקעין). במקרקעין מצוי - בין היתר - מבנה בריטי ישן (להלן – המבנה). הנתבעים הם יורשי המנוחים שלמה ושלום חלה ז"ל, שהחזיקו במקרקעין במשך שנים ארוכות וניהלו שם מפעל. הנתבעים טוענים לזכויות במקרקעין מכח חוזה שכירות ומכח ההחזקה בהם במשך שנים.

העירייה עותרת לחייב את הנתבעים לפנות לאלתר את המקרקעין ולסלק את ידם מהם.

טענות התובעת

על המקרקעין חלה בעבר תכנית בניין עיר ממ/830 (להלן – התוכנית). ייעודם של המקרקעין בהתאם לתוכנית הינו לבניית בנייני ציבור. בתכנית נקבע, כי הדרכים והשטחים הציבוריים יופקעו ויירשמו ע"ש הרשות המקומית כחוק.

ביום 20.1.83 פרסמה הועדה המקומית לתכנון ולבנייה, בהתאם להוראות התוכנית, הודעה ולפיה המקרקעין דרושים לצרכי ציבור, וכי על כל אדם המחזיק בקרקע למסור את החזקה בהם. ביום 17.5.84 פרסמה הועדה המקומית לתכנון ולבנייה הודעה ולפיה המקרקעין יהיו לקניינה הגמור והמוחלט של עיריית ראש העין.

מכוח הקנייה זו נרשמה העירייה כבעלים של המקרקעין. מכוח סעיף 19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן – פקודת הקרקעות), העירייה זכאית לכך שהמקרקעין, ובכלל זה כל הבנוי עליהם, יימסרו לחזקתה לאלתר, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ. הנתבעים סרבו ומסרבים למסור את החזקה במקרקעין לעירייה.

לפיכך עותרת העירייה לפינוי הנתבעים מהמקרקעין. כמו כן, מבקשת העירייה היתר לפיצול סעדים, כך שתוכל להגיש בעתיד תביעה כספית נגד הנתבעים בגין דמי שימוש ראויים עבור המבנה.

טענות הנתבעים 2-10 ו-17

הנתבעים הינם יורשיהם של האחים שלמה ושלום חלה ז"ל (להן – בעלי הזכויות). לבעלי הזכויות היתה זכות דיירות מוגנת ו/או ברי רשות ו/או מחזיקים במקרקעין בהתאם להסכם שנכרת בינם ובין הסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן – הסוכנות היהודית) בשנת 1963. בשנת 1979 מסרה הסוכנות היהודית את הטיפול במבנה לידי עמידר החברה הלאומית לשכון עולים בישראל בע"מ (להלן – עמידר). בכל השנים שילמו בעלי הזכויות דמי שכירות לסוכנות היהודית ולאחר מכן לעמידר. לאחר מות בעלי הזכויות החזיקו יורשיהם במבנה עד לשנת 2002.

בשנת 2001 פלש למקרקעין מר חנוך עצמון. הנתבעים פתחו נגדו בהליכי פינוי וסילוק יד. במסגרת ההליכים המשפטיים בבית המשפט השלום (ת"א 6644/04) ובערעור בבית המשפט המחוזי (ע"א 4794-08-07) נקבעו הדברים הבאים:

• בשנת 2001 פלש מר עצמון למקרקעין בכח וללא זכות ומנע מיורשי המנוחים את המשך החזקה;
• אין ספק כי ליורשי המנוחים זיקה, ומעמדם וזיקתם למקרקעין גוברת על זיקתו של מר עצמון;
• יורשי המנוחים החזיקו במקרקעין עד סמוך לשנת 2002.

לאחר סיום ההליכים המשפטיים, שנזכרו לעיל, ופינויו של מר עצמון מהמקרקעין, מסרה היועצת המשפטית של העירייה את מפתחות המבנה לנציגת הנתבעים,
הנתבעת 12.

הנתבעים כופרים בכשרותן של ההחלטות בדבר פרסום התוכנית. כמו כן, הנתבעים כופרים בכשרותן של ההחלטות בדבר ההפקעות לצרכי ציבור מיום 20.1.83 ובדבר הקניית המקרקעין לעירייה מיום 17.5.84.

לטענת הנתבעים מאז ההפקעה חלפה תקופה ארוכה בת עשרות שנים שבמהלכן העירייה לא מימשה בפועל את החזקה במקרקעין או את המטרה הציבורית לביצוע ההפקעה. זאת ועוד, כאשר מסרה העירייה את מפתחות המבנה לידי הנתבעים, הוכיחה בכך העירייה, כי זנחה את מטרת ההפקעה. בנסיבות אלו, ההפקעה - ככל שנעשתה כדין - מתבטלת, והנתבעים זכאים שתושבנה להם כל זכויותיהם במקרקעין.

זאת ועוד, גם בהליכים המשפטיים, שניהלו התובעים נגד מר עצמון, הכירה העירייה "בעובדת הימצאותם הפיזית" של הנתבעים במקרקעין "מזה שנים רבות".

לטענת הנתבעים, העירייה התחילה לעשות דין לעצמה, וביום 22.11.09 העלתה על המקרקעין טרקטור שהרס את המבנים. רק לאחר הגשת תלונה במשטרה, הפסיקה העירייה את פעולות ההרס.

דיון והכרעה

ביום 24.1.11 ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד הנתבעים 12-16. ביום 3.7.11 בוטל פסק הדין, ככל שהוא נוגע לנתבעת 12.

בעניינינו אין מחלוקת, שהעירייה היא הבעלים של המקרקעין. נסח רישום של המקרקעין צורף כנספח ג לכתב התביעה, ובו רשומה העירייה כבעלת המקרקעין בשלמות וזאת מיום 15.7.84. זאת מכח הפקעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות.

הנתבעים טוענים, בסעיף 1.א. לכתב ההגנה מטעמם, כי הם "יורשיהם של בעלי זכות דיירות מוגנת, ו/או ברי רשות, ו/או מחזיקים במקרקעין ... לפי הסכם שנעשה בינם לבין הסוכנות היהודית לארץ ישראל בשנת 1963". עד הגשת כתב הסיכומים מטעמם לא הציגו הנתבעים שום חוזה שכירות או מסמך אחר מכוחו הם טוענים לזכויות במקרקעין. הסכם הוצג לראשונה כנספח לכתב סיכום טענות הנתבעים. מן המותר לציין, כי לא הוגשה בקשה כלשהי להתיר הגשת המסמך בשלב כה מאוחר של הדיון, לאחר שהסתיימה מסכת הבאת הראיות. די בכך כדי לשלול היותו של המסמך ראיה קבילה בתיק.

למעלה מן הצורך יצויין, כי המדובר בהסכם שכירות לתקופה בת שלוש שנים בלבד, בין 16.7.1963 ועד 15.7.1966. לא ברור כיצד הנתבעים רואים עצמם היום כבעלי זכויות במקרקעין או במבנה מכוח הסכם זה, שתקופת השכירות המצויינת בו חלפה לפני כ- 47 שנה?!

אף על פי כן, נראה שאין מחלוקת, כי המנוחים שלמה ושלום חלה ז"ל ויורשיהם – הנתבעים, החזיקו במקרקעין במשך שנים רבות, ועדיין מחזיקים בהם.

בסעיף 19(2) לפקודת הקרקעות נקבע:

"לאחר שתתפרסם ברשומות הודעה לפי סעיף קטן (1) תוקנה הקרקע לשר האוצר בהתאם לכך, חפשית מכל נטל, ומנהל אגף רישום והסדר הקרקעות יגרום שתיערכנה הרשומות הנאותות בספרי האחוזה".

מכאן, עת שהופקעה הקרקע לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות, היא תועבר לשר האוצר כשהיא חופשית מכל נטל. דהיינו, הקרקע המופקעת תועבר חופשית מכל זכות אחרת ובין היתר זכות שכירות קודמת שהיתה עליה.

בעניינינו, עת הופקעו זכות הבעלות במקרקעין, הופקעו יחד איתן זכויות הנתבעים, ככל שהיו להם זכויות כלשהן במקרקעין.

ראה לעניין זה א' קמר, דיני הפקעת מקרקעין, מהדורה שביעית, 136:

"כאשר מופקעת הבעלות במקרקעין מופקעות גם כל יתר הזכויות האחרות, שנגזרו ממנה והוקנו לאחרים, או נלקחו על ידיהם, לפני ההפקעה".

העירייה זכתה בבעלות במקרקעין מכוח סעיף 19 לפקודת הקרקעות , כאמור לעיל. העירייה עותרת עתה לסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין בסדר דין מקוצר, וזאת בהתאם להוראות תקנה 202(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – תקסד"א). אמנם העירייה לא נקטה בדרך הקבועה בסעיף 8 לפקודת הקרקעות, אך אין בכך כל פגם, כפי שיפורט להלן, כאשר הדרך המשפטית בה נקטה העירייה היא הדרך הנכונה בנסיבות העניין.

בעניין זה ראה א' קמר, דיני הפקעת מקרקעין, מהדורה שביעית, 241:

"משהוקנו לה (לרשות - נ"ש) המקרקעין לפי הוראות סעיף 19(2) לפקודה, או במקרה שהמקרקעין המופקעים היו רשומים בשמה בטרם נקטה בהליכי ההפקעה, אין הרשות יכולה להיזקק להליכים לפי סעיף 8 לפקודה. במקרים אלה תוכל הרשות לפנות לבית המשפט השלום בבקשה לצוות על מסירת ההחזקה במקרקעין לידיה, ככל בעל נכסים אחר התובע סילוק יד מנכסיו".

ובעמ' 226 שם:

"מקום שהרשות המפקיעה לא נקטה בהליכים לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות ולא תבעה בבית המשפט המחוזי מתן צו למסירת ההחזקה במקרקעין לידיה, אלא השתהתה בנטילת ההחזקה עד לאחר שהמקרקעין הוקנו לה לפי סעיף 19 לפקודה, אין היא יכולה עוד לבקש את מסירת ההחזקה בדרך הקבועה בסעיף 8, ותרופתה היחידה היא על דרך הגשת בקשה לסילוק-יד לבית משפט השלום, ככל בעל מקרקעין הרוצה לגרום לפינוי מקרקעיו".

בעניין זה ראה גם האמור בע"א 332/60, י. בן עמי נ' היועץ המשפטי ורשות הפיתוח, חיפה, פ"ד טו 138, 142. וכן ראה א' קמר, תפיסת חזקה במקרקעין שהופקעו, הפרקליט כז (תשל"א-תשל"ב) 215, 224-226.

משעתרה העירייה לסילוק יד כאמור בסעיף 202(3) לתקסד"א, כל המוטל על הרשות להוכיח הוא, שזכות הבעלות במקרקעין הוקנתה לה מכוח סעיף 19 לפקודת הקרקעות, כפי שאכן הוכיחה, וכי המחזיקים מסרבים להתפנות מהקרקע.

כמו כן, הנתבעים - הם המחזיקים בעניינינו, בתגובתם לבקשת העירייה לסילוק ידם מהמקרקעין יכולים לעורר רק טענות היורדות לעצם חוקיות ההפקעה. לעניין זה ראה א' קמר, דיני הפקעת מקרקעין, מהדורה שביעית, 226-227:

"בבקשה לסילוק-יד לאחר הקניית המקרקעין אין הרשות המפקיעה צריכה להוכיח, כי התקיימו כל העניינים, שהוכחתם נדרשת בהליך המוגש לפי סעיף 8 לפקודה.

...

לפיכך, כל אשר מוטל על הרשות המפקיעה להוכיח בבקשה לסילוק-יד הוא, שהזכות שהופקעה הוקנתה לה על-פי סעיף 19 לפקודה ושהמחזיק מסרב להתפנות מהמקרקעין.

בדיון בבקשה לסילוק-יד יכולים הבעלים או המחזיק, המתנגדים למסירת ההחזקה לרשות המפקיעה, לעורר רק טענות היורדות לעצם חוקיותה של ההפקעה והמביאות לבטלותה מעיקרה, או המביאות לבטלותה של הודעת ההקניה".

הנתבעים העלו טענה ולפיה הם "כופרים בכשרותן של ההחלטות בדבר פרסום תוכנית בנין עיר ממ/830, ובדבר ההפקעות לצרכי ציבור מיום 20.1.83, ובדבר הקניית המקרקעין לתובעת מיום 17.5.84" (סעיף 2.א. לכתב ההגנה). את טענות אלו סמכו הנתבעים בטיעון משפטי. לטענת הנתבעים, מאז מועד ההפקעה חלפה תקופה ארוכה בת עשרות שנים שבהן העירייה לא מימשה בפועל את החזקה במקרקעין ולא את המטרה הציבורית אשר שימשה בסיס להפקעתם. לטענת הנתבעים, השתהות בביצוע ההפקעה במשך תקופה ארוכה מעוררת ספק בדבר מידתיות ההפקעה. על כן, הנתבעים רשאים לדרוש את ביטולה של ההפקעה.

מנגד, טוען מהנדס העירייה בסעיף 9.ג. לתצהיר עדותו, כי "אין ולא נפלה כל השתהות חריגה במימוש זכויות התובעת בנכס" שכן העירייה פעלה כל העת ועדיין פועלת לפינויים של מבנים נוספים המצויים בשטחים שבבעלותה ושייעודם הוא ציבורי, ובין היתר גם במקרקעין דנן.

בעניינינו, טענות הנתבעים אינן יורדות לעצם חוקיות ההפקעה, שכן אין חולק, כי התוכנית אושרה כדין וכי הליכי ההפקעה מכוחה פורסמו ובוצעו כדין.

סבורני, כי אין צורך להכריע במקרה זה בשאלה האם השיהוי הנטען במימוש הפקעת המקרקעין לצרכי ציבור מביא לבטלותה. זאת משום שממילא הנתבעים לא היו בעלי הקרקע. כל שהם טוענים לו היא טענה לזכות לא ברורה, דיירות מוגנת ו/או בר רשות ו/או מחזיק. גם אם היה מקום לבטל בדיעבד את ההפקעה, הבעלות בקרקע תחזור לבעליה הקודמים, הסוכנות היהודית או רשות הפיתוח, ואלו כלל אינן מבקשות זאת. הבעלות בקרקע לא תחזור למי מהנתבעים בכל מקרה.

זכותם הנטענת של הנתבעים לדיירות מוגנת לא הוכחה, ולא הובאה שום ראיה בעניין זה. טענתם החילופית של הנתבעים לזכותם למעמד של ברי רשות נטענת ביחס לעירייה ומכח התנהלות העירייה. אם מדובר במעמד של ברי רשות כלפי העירייה, רשאית העירייה לדרוש בכל עת את פינויים, שהרי בעלים של מקרקעין רשאי בכל עת לדרוש את פינויו של בר רשות. הנתבעים לא טוענים להשקעות כלשהן במקרקעין, שמכוחם יש להתנות הפינוי בתשלום פיצוי.

הנתבעים טוענים כי כעת, ולמעלה מ-20 שנים לאחר ביצוע ההפקעה, שוקלת העירייה לחזור בה מההפקעה. טענה זו נסמכת על דברים שעלו מכתבי הטענות שהגישה העירייה במסגרת ההליכים בת"א 6644/04 בהליך שניהלו הנתבעים לפינוי הפולש מר עצמון, שם צורפה העירייה כנתבעת 4. דין טענה זו להידחות.

מחקירתו הנגדית של מהנדס העירייה בדיון מיום 29.10.12 עולה, כי יש בכוונת העירייה לפעול למימוש התוכנית מכוחה הופקעו המקרקעין (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 3-4):

"ש. עו"ד פורת אומרת שעלתה לסדר היום כוונה לשקול בחיוב ביטול ההפקעה ולא שימוש במבנה.

ת. הכוונה היתה לא להשתמש בו ולא להשקיע בו. אין מצב כזה ביטול הפקעה ...".

ובשורות 9-12:

"... אנחנו הולכים להשקיע בבניין הזה. הנכס שלנו ואנו רוצים לפנות את הפולשים ולעבוד על הנכס.

ש. האם קיימים פרוט' בנושא של הצעה לבטל את ההפקעה?

ת. אני לא מכיר פרוט' כזה. אני מניח שבמקום היתה צצה תגובה שאין דבר כזה".

זאת ועוד, הנתבעים לא זימנו לעדות את בעלי התפקידים, שהיו מעורבים בעריכת כתבי הטענות בהליכים בת"א 6644/04, ויש לזקוף זאת לחובתם. יש, איפוא, לקבוע, כי לא הרימו את נטל ההוכחה, ולא הוכיחו טענה זו.

העירייה הוכיחה את בעלותה במקרקעין. הנתבעים לא הוכיחו, כי יש להם זכות כלשהי במקרקעין ולא הציגו במועד הסכם שכירות או מסמך אחר מכוחו הם שואבים את מעמדם. הנתבעים לא הוכיחו קיומה של זכות כלשהי במקרקעין, שיש בה כדי להדוף את תביעת העירייה לפינוים מהמקרקעין.

סיכום

לפיכך, התביעה מתקבלת. הנתבעים יפנו המקרקעין, לרבות המבנה, וישיבו החזקה בהם לעירייה.

כמו כן, ניתן לעירייה היתר לפיצול סעדיה כמבוקש.

הנתבעים יישאו בהוצאות העירייה ובשכר טרחת ב"כ בגובה 6,100 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ד' סיון תשע"ג, 13 מאי 2013, בהעדר הצדדים.