בפניי בקשה לדחיית התובענה על הסף, שהוגשה ע"י הנתבע מס' 3 (להלן: "הבנק").

התובענה:

1. תובענה כספית ע"ס 218,260 ₪, שהתובעים הגישו נגד שלושת הנתבעים: הנתבע מס' 1 – מחמוד נסאר, הנתבע מס' 2 – נאיף נסאר, (להלן: "הנתבעים") וכן נגד הנתבע מס' 3, הבנק.
2. נטען בכתב התביעה כי הנתבעים ניהלו חשבון בנקאי אצל הבנק (להלן: "החשבון הבנקאי") כאשר התובעים ערבו לכל חיוביהם והתחייבויותיהם של הנתבעים בחשבון הבנקאי, כל זאת עוד בשנת 1992.

הוסף בכתב התביעה כי עסקם של הנתבעים, עסק לשיווק ברזל וקרמיקה, קרס, הם נכנסו לחובות, גם בחשבון הבנקאי כך שהבנק הגיש תובענה כספית עבור יתרת החוב בחשבון הבנקאי, עוד בשנת 1995, גם נגד הנתבעים וגם נגד הערבים-התובעים, ואף קיבל פס"ד נגד הנתבעים והתובעים עפ"י התובענה.

התובעים הוסיפו וטענו כי בשנת 1996 פנו הנתבעים לבנק והגיעו עמם להסדר לשם סילוק חובם, אך הם לא עמדו באותו הסדר, גם לא בהסדר נוסף שנעשה כחלוף שנתיים, כך שהבנק החל לנקוט בהליכי ההוצל"פ נגד הנתבעים והתובעים וכי במקביל הנתבעים והתובעים הגישו תובענה כספית נגד הבנק במסגרת ת.א. 2935/01 (להלן: "התובענה נגד הבנק" או "ת.א. 2935/01") אשר בגידרה ניתן פס"ד נגד הבנק המקבל את התובענה באופן חלקי.

הנתבעים לא היו שבעי רצון מפסה"ד שניתן בתובענה נגד הבנק, כך שהם הגישו ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה, עפ"י 123/08, אשר בו נתקבל הערעור באופן חלקי והוחזר הדיון בתובענה לביהמ"ש השלום.

1. התובעים הוסיפו וטענו כי לאחר הגשת התובענה נגד הבנק ובמקביל לניהולה, הפעיל הבנק הליכי הוצל"פ נגדם, כך שהתובע מס' 1 שילם לבנק סך של 100,000 ₪, והוא שהופטר מחובו כלפי הבנק ואילו התובע מס' 2, באותן נסיבות, שילם לבנק תשלומים חודשיים שהסתכמו בסך של 7,766 ₪.

התובעים הוסיפו וטענו כי במסגרת הערעור בביהמ"ש המחוזי,על הפס"ד בת.א 2935/01, הגישו הנתבעים חישובים לפיהם מגיע להם החזר מהבנק בסך של 800,000 ₪ ואילו עפ"י חישובי הבנק הסכום שעליו להחזיר לתובעים הוא אך 180,000 ₪.

לפיכך טענו התובעים כי במידה והבנק יחזיר לנתבעים סכום כלשהו, אזי הם יהיו זכאים לקבל אותם סכומים עד כדי סילוק הכספים שהם שילמו לבנק בגין ערבותם.

כן טענו התובעים כי עפ"י מנגנון החישוב של ערכאת הערעור לא היתה כל יתרה בחשבון הבנקאי, כך שהבנק לא היה זכאי לגבות מהם את הסכומים שהם שילמו לו.

התובעים הוסיפו וטענו כי הבנק נהג שלא בתום לב כלפיהם, תוך כדי הטעייתם והתעשר שלא כדין על חשבונם.

מכאן ביקשו התובעים לחייב את הנתבעים להחזיר להם את הכספים שהם שילמו לבנק, משוערכים, מכוח הוראות חוק הערבות וכן גם הבנק חייב להחזיר להם אותם כספים בעילת עשיית עושר ולא במשפט או בגין כל עילה חוקית אחרת.

התפתחויות לאחר הגשת תובענה זו:

1. כאמור, הערעור על פסה"ד בת.א. 2935/01 התקבל חלקית ע"י ערכאת הערעור ועפ"י פס"ד הוחזר העניין לבית המשפט השלום בעכו, לשם המשך דיון ועשיית חישובים עפ"י ראיות שיוגשו ע"י ב"כ הצדדים.

אכן בית המשפט השלום (מותב זה) דן בעניין מחדש וקבע דרך חדשה לחישובים עפי"ה הגיעו לתובעים בת.א. 2935/01, וביניהם התובעים כאן, סכום של כ- 300,000 ₪, (סכום עפ"י הערכה ולא מדוייק) כך שהבנק חוייב להחזיר לתובעים שם סכום זה כל זאת עפ"י פס"ד מיום 6/8/13.

1. במסגרת תיק זה ביקשו התובעים, וקיבלו, סעד זמני עפי"ו הוטל עיקול כספים זמני על כספים שהבנק היה אמור לשלם לנתבעים 1 ו- 2.
2. התובעים כאן גם הגיעו לידי הסכם פשרה, במסגרת תיק זה, עם הנתבעים 1 ו- 2, עפי"ו הנתבעים שילמו לתובעים, מהכספים שהם קיבלו מהבנק באמצעות בא כוחם, סך של 55,000 ₪, כאשר לאותו הסכם פשרה ניתן תוקף של פסק דין ביום 11/11/03.

ההגנה של הבנק והבקשה לדחייה על הסף:

1. הבנק הגיש כתב הגנה בו ביקש לדחות את התביעה נגדו על הסף וגם לגופו של עניין.

הבנק טען כי הגבייה שלו מהתובעים היתה עפ"י פס"ד שהוא קיבל נגדם וכי ההסכמים שהם ערכו איתו, לשם סילוק חובם הפסוק, נעשה מרצון חופשי של התובעים עצמם.

כן טען הבנק, במסגרת הבקשה לדחייה על הסף, כי למעשה קיים מעשה בי-דין וכי בפס"ד שניתנו, גם של ערכאת הערעור, לא נקבע כל ממצא שיש בו כדי להקים עילת תביעה לתובעים כנגד הבנק.

לפיכך ביקש הבנק לדחות את התביעה מפאת היעדר תביעה, מפאת מעשה בי-דין, היעדר תום לב ובגין כל נימוק חוקי אחר.

דיון והכרעה:

1. אכן כי דין התביעה להידחות על הסף.

התובעים מיצו את תביעתם נגד הבנק בעצם היותם תובעים בת.א. 2935/01, כאשר עילת התביעה שם היתה בין היתר בגין תשלומי יתר שהם שילמו לבנק, לרבות בעניין תשלומי הערבים.

במסגרת כתבי בי-דין בת.א. 2935/01, העלו התובעים שם, וביניהם התובעים כאן, את כל הטענות והעובדות בעניין ההתקשרות בין הצדדים, לרבות בעניין כתבי ערבויות וכן תשלומים שביצעו הערבים – התובעים, לבנק עפיה"ם.

ביהמ"ש ישב על המדוכה ונתן פס"ד, עפי"ו חייב הבנק להחזיר לידי כל התובעים סכום של כ- 300,000 ש"ח.

העובדות הרלוונטיות לתביעה בת.א. 2935/01 זהות לחלוטין לעובדות אשר ביסוד תובענה זו, אף כי התובעים ביקשו להלביש להן גוון או לבוש אחר, כאשר אותן עובדות הן ההתקשרות עם הבנק, כתבי ערבויות שנחתמו וסכומים שנגבו מהתובעים, כמו גם מהנתבעים וגם על יסוד כתבי הערבויות.

לפיכך התובעים מיצו את עילת תביעתם בעצם מתן פס"ד בת.א. 2935/01 ויש לדחות את התביעה על הסף מפאת מעשה בי-דין.

1. אוסיף, מעבר לנדרש, שאינני סבור שתוכל לקום לתובעים עילה של תרמית, נגיסה, מצג שווא, או עשיית עושר שלא במשפט, כאשר הבנק פעל לאורך כל הדרך באמצעים החוקיים העומדים לרשותו; לרבות קבלת פס"ד נגד הלקוחות שלו וערביהם, גביית כספים עפ"י אותם פס"ד וגם באמצעות לשכת ההוצל"פ.

כן הינני בדעה כי זכותם הראשונית של התובעים – הערבים – לגבות את הסכומים שהם שילמו בגין ערבותם מהנערבים עצמם – הנתבעים 1 ו- 2 כאשר ביניהם קיימת קירבה מדרגה ראשונה הן משפטית והן ביולוגית.

התובעים מצאו לנכון להסכים לקבל מהנערבים, הנתבעים 1 ו- 2, סך של 55,000 ₪, זאת אף שהבנק החזיר לאותם נערבים סכום הרבה יותר גבוה, סכום שהיה בו כדי לכסות כל תשלומיהם לבנק בגין ערבותם.

לפיכך יש לקבוע כי התובעים לא עשו את הנדרש מהם על מנת להקטין את נזקיהם וגם בכך היה כדי לגרום לדחיית התובענה.

התוצאה:

1. סיכום הדברים הוא שהינני דוחה את התביעה מפאת מעשה בי-דין.

בנסיבות העניין לא אעשה צו להוצאות.

ניתן היום, י"ח אדר ב תשע"ד, 20 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים.