1. לפניי תביעת שיבוב בגין נזקים שנגרמו לרכב שבוטח באמצעות התובעת באירוע תאונת דרכים.

טענות הצדדים הרלוונטיות בתמצית

1. התובעת טענה, כי בתאריך 29/08/05 נסעה מבוטחתה בצומת קק"ל בדרך חברון בבאר שבע. הנתבעת 1 שנהגה ברכב המעורב הגיחה מצד שמאל מבלי ליתן זכות קדימה לרכב התובעת ופגעה עם רכבה ברכב התובעת. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1 וכנגד המבטחת שלה הנתבעת 2.

במקום התאונה בוצעו עבודות פיתוח על ידי הנתבעת 3. התובעת טענה כי הנתבעת 3 לא דאגה לחסום את הנתיב כראוי ולא דאגה לשילוט מתאים. לאור זאת, הוגשה התביעה גם כנגד הנתבעת 3 וכנגד המבטחת שלה הנתבעת 4.

1. הנתבעות 1 ו-2 טענו, כי בפעולותיה של הנתבעת 1 לא נפל כל פגם. לטענתן הנתבעת 1 כבר נכנסה לצומת בנסיעה איטית. הנהגת ברכב התובעת היא שנסעה במהירות, תוך התעלמות מהעבודות שבוצעו במקום. לטענתן, אם היא הייתה מתאימה את אופן נסיעתה לתנאים במקום, הרי שהתאונה הייתה נמנעת. בנוסף הן טענו שיש להטיל את האחריות על הנתבעת 3 בשל עבודות הפיתוח שהיו באזור ואשר בוצעו על ידה.
2. הנתבעות 3 ו-4 טענו בכתב ההגנה, כי התביעה הוגשה בשיהוי רב. האירוע התרחש בשנת 2005 בשעה שהתביעה הוגשה רק באוקטובר 2009. בנוסף, הן טענו, כי על האירוע נודע לנתבעות רק בשנת 2007 כשנתיים לאחר המקרה. מאחר שלנתבעות 3 ו-4 אין אפשרות מעשית להתגונן כראוי, הרי שנגרם להן נזק ולפיכך דין התביעה להידחות רק בשל כך.

לגופו של עניין, הן טענו כי האירוע התרחש לאחר סיום יום העבודה, כאשר הנתבעת 3 הותירה אתר מתומרר ומסומן כדבעי בהתאם לתכנית התמרור של עיריית באר שבע. בעלי העסקים בעיר העתיקה פירקו את כל המחסומים והתמרורים שהיו מורכבים בטענה שבעטיים לקוחות אינם מגיעים לעיר העתיקה. מאחר שמדובר בהתנהגות של פורעי חוק, הרי שנותק הקשר הסיבתי בין קרות התאונה לבין עבודות הנתבעת 3 במקום ולפיכך דין התביעה כנגדן להידחות.

1. בדיונים שהתקיימו לפניי שמעתי את עדויותיהם של הנהגת ברכב התובעת גב' שירה לברון, של הנתבעת 1 וכן של שני עובדים של הנתבעת 3 - מר אופיר קאופמן אשר שימש כמהנדס ביצוע של הפרויקט ומר שאול מיימון, אשר היה האחראי בשטח על ביצוע העבודות מטעם הנתבעת 3. בדיונים הוצגו בין היתר תמונות של מקום האירוע כפי שצולמו בסמוך לאחריו וכן צילום של תיק המשטרה, אשר כלל בין היתר את הודעות הנהגים ושל מר קאופמן.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את העדויות ואת טיעוני בא כוח הצדדים, החלטתי לקבל את התביעה בעיקרה כפי שיפורט להלן.

אין מקום לטענת השיהוי

1. טרם אדון בשאלת האחריות, אציין כי לא מצאתי לקבל במקרה דנן את טענת השיהוי ובגינה לדחות את התביעה. מעדויותיהם של עדי הנתבעת 3 עלה כי הם ידעו על אירוע התאונה למחרת יום התאונה. התברר גם שמר קאופמן אף מסר הודעה במשטרה. מהודעתו זו, התברר כי הנתבעת 3 הייתה מודעת לכך שהיא פעלה בניגוד להיתר שניתן לה וכי היא השתמשה במחסומי פלסטיק ולא מתכת כפי שהיא הייתה מחויבת. במילים אחרות, הנתבעת 3 ידעה כבר אז כי נפל פגם בהתנהלותה ולפיכך היה עליה לצפות אפשרות כי בעתיד תוגש כנגדה תביעה. יתרה מכך, מהעדויות של עדי הנתבעת 3 התרשמתי כי לא נפגעה יכולתה של הנתבעת 3 להתגונן כנגד התביעה וכי יש ליתן פסק דין לגופו של עניין.

יש להטיל את מירב האחריות על הנתבעת 3

1. מהעדויות של הנהגת ברכב התובעת והנתבעת 1 התרשמתי כי התאונה התרחשה כדלקמן: הנהגת ברכב התובעת נכנסה לצומת מבלי לדעת שבמקום אמור היה להיות מחסום, אשר תפקידו היה למנוע את כניסתה לצומת. מנקודת מבטה, המשך הנסיעה ישר היה מותר. הנתבעת 1, הגיעה לצומת לאחר שהגיעה אליו בנסיעה רציפה, כאשר מימינה לאורך המסלול היו ממוקמים מחסומי פלסטיק. למיטב הבנתה וידיעתה, לאור נסיעתה במקום קודם לכן, אין אפשרות לכניסת כלי רכב לצומת מצד ימין הוא הכיוון ממנו הגיע רכב התובעת. אף אחת מהנהגות לא הבחינה מבעוד מועד ברכב השני זאת בשל מחסומי הפלסטיק, שהיו במקום והסתירו להן את שדה הראייה.
2. בהתאם להיתר שניתן לנתבעת 3 היה עליה לעשות שימוש במחסומי מתכת ולא במחסומי פלסטיק. שוכנעתי מהעדויות ומחומר הראיות שבתיק שהשימוש במחסומי פלסטיק במקום מחסומי מתכת היה קריטי והיה גורם משמעותי בהתרחשות התאונה. ראשית, מחסומי הפלסטיק ניתנים להזזה בקלות יחסית, דבר אשר הקל על גורמים אשר היו מעוניינים בפתיחת ציר התנועה לכיוון העיר העתיקה לעשות זאת ובכך ליצור מכשול בטיחותי. ושנית, המחסומים שנותרו במקום חסמו את שדה הראייה של עוברי הדרך לרבות שתי הנהגות, אשר היו מעורבות בתאונה נושא התביעה.
3. כפי שעלה מעדויות עובדי הנתבעת 3, גובהם של מחסומי הפלסטיק היה גבוה הרבה יותר ממחסומי מתכת, כך שיש קושי לנהג רכב להבחין ברכב אחר אשר נוסע מעבר למחסום הפלסטיק. ראה עדותו של מר קאופמן לפיה גובהו של מחסום פלסטיק הינו כ-90 ס"מ ואילו גובהו של מחסום מתכת כ-40 ס"מ בלבד (עמוד 16 שורות 18-20). ראה גם את עדותו של מר מיימון אשר לשיטתו גובהו של מחסום פלסטיק כמטר ועשרה ושל מחסום מתכת כ-60 ס"מ (עמוד 22 לפרוטוקול הדיון). כאמור לעיל, שתי הנהגות העידו כי הן לא הבחינו ברכב המעורב מבעוד מועד, כך שברור היה כי המחסומים הם שמנעו זאת.
4. בדו"ח בוחן המשטרה שהגיע למקום הוא ציין כממצא שהקבלן שבנה את הצומת השתמש במחסומים בניגוד לתכנית. להלן הדברים: "עוד עולה מהחקירה שהקבלן שבונה את הצומת השתמש במעקות בטיחות מפלסטיק בניגוד לתוכנית להשתמש במעקה בטיחות מתכתי".
5. יתרה מכך הנושא אף עלה בחקירתו של מר קאופמן במשטרה. להלן הדברים:

החוקר - "אני מודיעך כי מהיום אתה נדרש לעבוד לפי ההיתר שקיבלת מהעירייה אל מנת למנוע מקרה נוסף של בעיות תנועה". על כך הוא השיב: "אני אפעל לתיקון הליקויים ולעבוד על פי התכנית".

1. זאת ועוד, מעדויות מעדי הנתבעת 3 התברר שהיא הייתה מודעת לכך שהסוחרים בעיר העתיקה אינם אוהבים את העבודות ואת חסימת הצומת אשר פגעו בפרנסתם וכי היו מקרים נוספים של הזזת מחסומים (ראה פרוטוקול עמוד 15 שורות 13-14 וכן עמוד 20 שורות 25-32). בנסיבות אלה, היה נחוץ שהנתבעת 3 תקפיד לעשות שימוש במחסומי מתכת אשר יש קושי להזיזם (ראה עמוד 18, שורות 22-25). יתרה מכך, את מחסומי הפלסטיק יש למלא במים על מנת שלא ניתן יהא להזיזם. מעדותו של מר מימון עלה כי מחסומים אלה ניתנים להזזה בקלות יחסית וכי ככל הנראה מחסומי הפלסטיק לא מולאו במים כנדרש. (ראה עדותו עמוד 19, שורות 20-22, עמוד 20, שורות 29-32, עמוד 22, שורות 1-3 ושורות 8-13).

יש לציין שמעיון בתמונות שצולמו בסמוך לאחר האירוע רואים בבירור מספר מחסומי פלסטיק כשהם מחוררים, כך שברור שאלה לא יכולים היו להיות ממולאים במים כנדרש.

1. לנתבעת 3 כמי שמבצעת עבודות בצומת בו צפויים לעבור עוברי דרך רבים יש חובת זהירות כלפיהם ולפיכך עליה להקפיד לבצע את עבודתה בהתאם להיתרים שניתנו לה ולעשות כל שניתן על מנת לשמור על בטיחותם של עוברי הדרך. אם הנתבעת 3 הייתה מקפידה לפעול בהתאם להיתר שניתן לה, שאז יש להניח שהמחסומים לא היו מוזזים וככל שאלה היו מוזזים, הרי ששתי הנהגות בכלי הרכב יכולות היו להבחין זו בזו מבעוד מועד כך שהתאונה הייתה נמנעת. בנסיבות אלה בהן הנתבעת 3 הפרה את חובתה כאמור לעיל הרי שיש להטיל עליה את מירב האחריות לאירוע התאונה.
2. עם זאת, אין מקום לפטור לחלוטין את שתי הנהגות מהאחריות לתאונה. שתי אלה נסעו במקום שבוצעו בו עבודות ושתיהן היו מודעות לביצוע העבודות במקום ולפיכך היה עליהן לנקוט משנה זהירות.

נהגת התובעת אמרה שהיא ראתה במקום שהרמזור אינו עובד. אף שבכיוון הנסיעה של רכב התובעת הצומת היה פתוח, היה עליה להתאים את מהירות ואופן נסיעתה לתנאי המקום ולוודא טרם כניסתה לצומת כי היא יכולה לעשות זאת בבטחה, זאת במיוחד לאור קיומם של מחסומי הפלסטיק, אשר נראים בבירור בתמונות ואשר חסמו את שדה הראייה שלה.

הנתבעת 1 אמרה שהיא הייתה מודעת לעבודות ולחסימת הצומת. לדבריה במהלך הנסיעה לא ניתן לראות אם יש רכבים שמגיעים מימין ומשמאל בגלל המחסומים. היא גם אמרה שבשל כך שהיא הכירה את השינויים בצומת היא ידעה שהיא יכולה להמשיך לנסוע ישר, ולכן היא לא הביטה כלל לצד ימין ממנו הגיע רכב התובעת ומכאן אחריותה וחוסר זהירותה. מדובר בצומת שעבר שינויים באופן תמידי לאור העבודות שבוצעו ולכן היה עליה לצפות אפשרות לשינוי בלתי צפוי כפי שקרה בפועל ולנסוע בזהירות המתחייבת.

1. לאחר ששקלתי את כל הנסיבות, החלטתי לחלק את האחריות כדלקמן: נהגת התובעת-25%, הנתבעת 1 - 15% והנתבעת 3 - 60%. לאור זאת, זכאית התובעת לתשלום 75% מנזקיה, כאשר 60% מהנזקים ישולם על ידי הנתבעות 3 ו-4 ו-15% מהנזקים האחרים ישולמו על ידי הנתבעות 1 ו-2.

מאחר שהתעוררה מחלוקת באשר לגובה הנזק, ניתנת אפשרות לצדדים לבוא בדברים ביניהם ולהגיע להסכמות בעניין זה או לבקש לקיים דיון במעמד הצדדים. התיק נקבע לתזכורת פנימית ליום 01/09/13 עד אז יודיעו הצדדים האם הצליחו לפתור את המחלוקת.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ג אב תשע"ג, 30 יולי 2013, בהעדר הצדדים.