לתובעת טען עו"ד מר רן עמיאל.

לנתבעים טען עו"ד מר חסון תייסיר ועו"ד אמיר כמאל.

א. הקדמה:

1. המדובר בתביעה לפסק דין הצהרתי, אשר הגישה התובעת כנגד הנתבעים, על פיה עתרה למתן פסק דין הצהרתי בו יוצהר על בעלותה בשלמות במקרקעין הידועים כגוש 11492 חלקה 158 ביישוב יוקנעם (להלן : "המקרקעין" ו/או "החלקה") ששטחה הכולל הינו 2,380 מ"ר.

ב. הצדדים לתביעה:

2. התובעת הינה מדינת ישראל / מינהל מקרקעי ישראל (להלן גם - "המינהל") המנהלת את קרקעות מדינת ישראל, רשות הפיתוח וקרן קיימת לישראל מכוח חוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך – 1960.

3. המנוח יוסף נג'ם חסון (להלן: "המנוח") הינו הבעלים הרשום בשלמות של המקרקעין בפנקסי המקרקעין [ראו נסח המקרקעין – נספח א' לכתב התביעה המתוקן (בשנית)].

המנוח נפטר ביום 1/8/1981.

4. הנתבעים הינם יורשיו של המנוח (להלן גם – "יורשי המנוח"), בהתאם לצו ירושה שניתן ביום 9/5/1983 [ראו נספח ג' לכתב התביעה המתוקן (בשנית)].

ג. טענות הצדדים:

5. התובעת טוענת כי היא זכאית להירשם כבעלים בשלמות של המקרקעין, שרכשה מהבעלים הרשום, קרי, מהמנוח, ע"פ ייפוי כוח בלתי חוזר מיום 8/8/1968 (להלן: "ייפוי הכוח הבלתי חוזר") [ייפוי הכוח צורף כנספח ד' לכתב התביעה המתוקן (בשנית)].

6. בכתב תביעתה ובסיכומיה טענה התובעת בתמצית, כי בשלהי שנות ה- 60 התעורר הצורך להגדלת שטחו של מפעל סולתם ביוקנעם (להלן: "סולתם"), לחלקות סמוכות, שנמצאו באותה העת בבעלות פרטית של תושבי דלית הכרמל ועוספיא.

בשנת 1968 פנה המינהל לגורמים פרטיים רבים שהחזיקו בבעלות רשומה במקרקעין המבוקשים בשטח כולל של כ- 130 דונם והגיע עימם להסכמים שנחתמו בפני הנוטריון הציבורי במשרדי המועצה המקומית דליית הכרמל למכירת זכויותיהם במקרקעין.

במסגרת זו הגיע המינהל להסכם עם המנוח לרכישת מלוא זכויותיו במקרקעין נשוא תביעה זו בתמורה לתשלום סך של 2,380 ל"י, ובתנאי שהמינהל יישא בתשלום מס שבח ומסי העברה (להלן: "העסקה").

לטענת המינהל, ביום 8/8/1968 חתם המנוח בפני הנוטריון הציבורי ובנוכחות עדים, על ייפוי כוח בלתי חוזר ושלפיו, בין היתר, מונה המינהל או כל מי שיוסמך על ידו להיות באי כוחו להעברת זכויות הבעלות במקרקעין בספרי האחוזה על שם "מדינת ישראל או לפקודתה".

7. עוד טענה התובעת כי לאחר תשלום התמורת המוסכמת לעסקה, דווח עליה לרשויות המיסוי, נרשמה ביום 1/11/1968 באמצעות ייפוי הכוח, הערת אזהרה לטובת מדינת ישראל בהתאם לסעיף 126 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 - (להלן: "חוק המקרקעין").

8. בנוסף טענה התובעת כי לאחר רכישת המקרקעין, תפסה סולתם חזקה במקרקעין בפועל ומאז היא עושה בהם שימוש לצרכיה מזה עשרות שנים ובאופן רצוף עד למועד הגשת תביעה דנא.

9. התובעת ציינה כי העברת הזכויות לא הושלמה במשך שנים רבות בלשכת רישום המקרקעין מסיבות שונות.

10. עוד ציינה התובעת כי בשנת 2006 ביקש המינהל להשלים את רישום הזכויות על שם מדינת ישראל, ניתנה הצהרת המינהל על רכישת המקרקעין והתקבלו אישורי רשויות המס לשם רישום הזכויות [אישורי רשויות המס צורפו כנספחים ה/1 – ה/3 לכתב התביעה המתוקן (בשנית)].

אולם, לטענת התובעת, רשמת המקרקעין ציינה כי תוכל לבצע את שינוי הרישום רק לאחר קבלת פס"ד דין הצהרתי, זאת משום שבנסח רישום המקרקעין לא רשום מספר הזהות של הבעלים הרשום.

11. באשר לטענת ההתיישנות, ציינה התובעת כי טענה זו הועלתה לראשונה רק בכתב ההגנה המתוקן (בשנית) ולו רק מהטעם שלא נטענה בהזדמנות הראשונה דינה להידחות.

עוד ציינו כי ההסכם נחתם והמקרקעין נמסרו ומאז שנת 1968 מוחזקים על ידי סולתם ועד למועד זה, לא הוכחשה זכותו של המינהל או זכות מפעל סולתם במקרקעין, ולפיכך לא היתה לתובעת כל עילה לפנות לבימ"ש בייחוד שהמקרקעין נמצאו ועדיין מצויים בחזקת סולתם משנת 1968.

התובעת הדגישה כי העסקה שלפנינו נכרתה לפני חקיקת חוק המקרקעין, ולכן עומדת לרוכש זכות במקרקעין על פי דיני היושר, זכות שאינה אובליגטורית בלבד אלא מעין קניינית ומקורה בדין האנגלי.

12. לסיכום, טען המינהל כי המנוח הרשום כבעלים של המקרקעין בנסח רישום המקרקעין הינו מי שמכר את המקרקעין למינהל ע"פ יפויי כוח בלתי חוזר, ולכן יש לרשום את מספר תעודת הזהות של המנוח בגוף הנסח ולאפשר העברת המקרקעין על שם התובעת.

13. מנגד, טענו הנתבעים כי ייפוי הכוח הבלתי חוזר המוצג ע"י התובעת לא נחתם ע"י אביהם המנוח וכי חתימתו הנטענת על גבי ייפוי הכוח הינה מזויפת. מה גם, הדגישו כי החתימות מעולם לא נחתמו בפני הנוטריון הציבורי כנטען.

כתמוכין לטענת הזיוף, הגישו הנתבעים חוות דעת גרפולוגית מטעמם אשר קבעה חד משמעית, כך לטענתם, כי החתימה הנחזית כחתימתו של המנוח על גבי ייפוי הכוח הינה חתימה מזויפת וכי התאריך המופיע בעמוד הראשון של ייפוי הכוח שונה מזה המופיע בעמוד השני באותו ייפוי כוח.

עוד טענו כי הימנעות התובעת מהגשת חוות דעת גרפולוגית נגדית מטעמה, מלמדת על חששה מכישלונו הצפוי של המומחה מטעמה בחקירה בפני בימ"ש.

14. הנתבעים ציינו כי הם נהגו יחד עם אביהם המנוח לעבד את המקרקעין במשך שנים רבות עד אשר נתפסה בפועל ע"י מדינת ישראל בתאונה של צרכי ביטחון ומאז מנעה בעדם מלהיכנס למקרקעין בטענה שמדובר בשטח צבאי וביטחוני.

עוד ציינו כי הם יודעים ובטוחים כי אביהם המנוח לא מכר מעולם ולא חתם על הסכם מכר ו/או על ייפוי כוח בלתי חוזר.

15. במסגרת הגנתם, העלו הנתבעים טענות משפטיות כגון התיישנות, שיהוי, אי מילוי דרישת הכתב בעסקאות במקרקעין, העדר תשלום תמורה ואי גמירות דעת בביצוע העסקה וכן כי ייפוי הכוח הבלתי חוזר ברובו כתוב בכתב יד, דבר כשלעצמו פגום.

16. הנתבעים בסיכומיהם טענו כי התביעה התיישנה, משעברה תקופה העולה על 25 שנים הקבועה בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1959 (להלן: "חוק ההתיישנות").

עוד ציינו כי מדובר בעסקה לכאורה משנת 1968 שבעקבותיה נרשמה הערת אזהרה שהיא זכות אובליגטורית – חוזית ואין לייחס מכוחה זכות קניינית לטוען לבעלות.

לטענתם מאז העסקה ועד היום חלפו 44 שנים במהלכם נמנעה המדינה מלרשום בעלות במקרקעין או מלפנות למנוח על מנת לבקש את חתימתו ו/או השלמת העסקה הנטענת והמזויפת.

עוד הדגישו כי הזכות שקמה לכאורה לתובעת מכוח העסקה הנטענת לא היתה "זכות במקרקעין", אלא זכות חוזית לקבלת זכות במקרקעין שתוענק לה לאחר השלמת העסקה הנטענת.

17. באשר לטענת דרישת הכתב, ציינו הנתבעים כי לא נמצא בידי התובעת הסכם בכתב, מלבד ייפוי הכוח הבלתי חוזר שבחלקו הגדול כתוב בכתב יד. הדגישו כי ייפוי הכוח אינו עומד במספר דרישות בסיסיות.

18. עוד טענו הנתבעים כי בייפוי הכוח הבלתי חוזר לא צוין סכום הכסף ששולם לכאורה למנוח, לא צוין מתי שולם ועל ידי מי וכיצד. לטענתם, התובעת לא הציגה ולו מסמך כלשהו להוכחת תשלום התמורה בפועל.

19. בנוסף טענו הנתבעים כי העדים מטעם התובעת לא תמכו כלל בגרסת התובעת בכל הקשור לעסקה הנטענת. לטענתם, גרסת העדים האלו התאפיינה בחוסר ידע בהעלאת גרסאות שונות מפי השמועה, בחוסר וודאות ובתירוצים בכל הקשור לשיהוי הרב ברישום העסקה.

מנגד, כך לטענת הנתבעים, העדויות מטעמם התאפיינו בעקביות בהעלאת העובדות מתוך ידיעה אישית, בהכחשה חד משמעית לעסקה הנטענת ובחיזוק למסקנת הגרפולוגית.

ד. דיון והכרעה:

20. כאמור, העד המהותי לעניין שבפני היה המנוח שנפטר לפני שנים רבות, ובכל מקרה העסקה הנטענת נעשתה לפני יותר מארבעים וחמש שנים. מה גם, כל המעורבים מטעם המינהל בעסקה הנטענת, ובין השאר, עו"ד דוד סגל ז"ל והממונה דוד הופמן ז"ל אינם עוד בין החיים.

בנסיבות אלה ומטבע הדברים, חלק הארי של הראיות שהביאה התובעת, לא היו ראיות מפי עדים ישירים לעסקה הנטענת, אלא המדובר במסמכים שנאספו במהלך עבודת פקידי המינהל לאורך השנים וכן בשרשרת של ראיות נסיבתיות.

21. להלן אסקור ראיות אלה, ואבחן את המסמכים שבמחלוקת, לרבות טענת הזיוף, וכמובן אתייחס לעדויות הצדדים ככל שהן רלוונטיות לאותו עניין העומד להכרעה.

אולם, תחילה, אדון בטענות המקדמיות שהעלו הנתבעים.

• טענת התיישנות:

22. כאמור, על פי הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות והפסיקה, יש להעלות טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה - ראו ע"א 5574/09 הזימה נגד קרן קיימת לישראל ע"י מינהל מקרקעי ישראל (ניתן ביום 16.11.11) (להלן: "עניין הזימה"); ע"א 516/84 לובמן נ' פיק, פ"ד מא(3) 472, 475 (1987) וע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 785-784 (2004).

23. במקרה דנן, יובהר כי טענת ההתיישנות הועלתה לראשונה בכתב ההגנה המתוקן (בשנית). יוער כאן כי הצדדים ביקשו תחילה שבימ"ש ייתן החלטה בעניין טענת ההתיישנות.

מאוחר יותר הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטה (ראו החלטה מיום 6/10/11), לפיה טענה זו תדון במסגרת פסק הדין.

24. הנתבעים העלו לראשונה את טענת ההתיישנות כטענה מקדמית רק בכתב ההגנה המתוקן (בשנית) שהוגש ביום 7.2.11 [סעיפים 9 עד 20] וטענו כי דין התביעה שכנגדם להידחות על הסף מחמת התיישנות וזאת משום שעברו מעל 25 שנים מיום העסקה הלכאורית ועד היום.

נוכח זאת, הואיל והנתבעים לא העלו טענה זו בהזדמנות הראשונה, קרי בכתב ההגנה הראשון, אין להם להלין אלא על עצמם, בעיקר בשל מעמדה החוקתי של זכות הגישה לערכאות ואיזון זכויות הצדדים.

ההזדמנות הראשונה מהווה 'קו פרשת המים', אשר לאחריו לא תינתן אפשרות להעלות טענת התיישנות.

לא זו אף זו, למרות התפיסה המשפטית המקובלת, לפיה המועד הראשון להעלאת טענות הגנה הוא במסגרת כתב ההגנה, ניכרת בפסיקה גישת בית המשפט העליון לפיה יתכנו מקרים שבהם המועד הראשון להעלאת טענת התיישנות קודם למועד הגשת כתב ההגנה.

בע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פד"י נח(4) 769, נאמר:

"על המבקש להשמיע טענת התיישנות להעלותה לכל המאוחר בכתב-טענותיו. ישנם מצבים שבהם נדרש בעל-דין להעלות טענת התיישנות עוד בהליכים הקודמים להגשת כתב-הטענות, ואם ניתנת לו הזדמנות לעשות כן והוא מחמיץ אותה, תאבד זכותו להעלותה... עם השנים הלכה ונשתרשה התפיסה המשפטית בדבר חשיבות זכות הגישה של האזרח לערכאות המשפט, והשלכתה של זכות זו על דין ההתיישנות. ההלכה הפסוקה הכירה בזכות הגישה לערכאות כזכות-על הראויה להגנה כזכות יסוד, אף שטרם מצאה את ביטויה החקוק עלי חוק יסוד. תפיסה זו אוצלת על אופן החלתו של מוסד ההתיישנות המבקש לנעול את דלתות בית-המשפט בפני תובע שנתאחר בתביעתו, והיא פועלת לצמצום פועלו ותחום פריסתו של מוסד זה. פרשנות זו משפיעה גם על היקף תחולתו של כלל "ההזדמנות הראשונה" שבסעיף 3 לחוק ההתיישנות, וזאת, דווקא בכיוון הרחבה של משמעות מושג זה באופן שייתפסו ברשותו מצבים שונים, אף מוקדמים להגשת כתבי-הטענות, בהם ניתנה הזדמנות לבעל-דין להעלות טענת התיישנות, ואם לא ניצל אותה, יחמיץ את המועד להעלותה..." ( שם בעמ' 784):

25. מעבר לנדרש ראוי לציין כי אף אם הייתה טענת ההתיישנות נטענת בהזדמנות הראשונה נראה כי דינה היה להידחות:

"זאת, נוכח ההלכה לפיה חוזה מכר מקרקעין הניתן לביצוע בעין, אשר נחתם לפני חוק המקרקעין, יוצר יחסי נאמנות בין המוכר (הנאמן) לבין הקונה (הנהנה) מכוחה של זכות שביושר אשר צומחת לאחרון. במקרה דנן קק"ל הפכה להיות הנהנה במקום שייח מוהנא בהתאם לייפוי הכוח מ-1958, שכן יחסי הנאמנות האמורים תקפים גם כלפי צדדים שלישיים. עילת התביעה לצורך חישוב תקופת ההתיישנות במקרים בהם צומחת זכות שביושר מתגבשת כאשר המוכר כופר במעמדו או מפר את חובתו כנאמן. לפיכך, ומאחר שתביעת קק"ל הייתה לאכיפת התחייבות להענקת זכות במקרקעין לפי סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, משכה של תקופת ההתיישנות במקרה דנן הינו 25 שנה" [ראו עניין הזימה, שם פיסקה 22, ראו גם ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49, 68-57 (2003) (להלן: "עניין צימבלר"); ע"א 7217/02 רבי נ' הלוי, פ"ד נח(5) 529, 533-530 (2004); ע"א 2950/07 סולימאן נ' מדינת ישראל-מינהל מקרקעי ישראל (ניתן ביום 26.10.09) בסעיף 32 (להלן: "עניין סולימאן").

התובעת, על פי הנטען, קנתה זכות לבעלות בחלקה בשנת 1968, מאז היא מחזיקה בה, באמצעות מפעל סולתם.

לאורך כל השנים, לא חלקו הנתבעים על החזקת המפעל בחלקה ועל זכות התובעת לבעלות בה, לא הודיעו כי הם כופרים בזכותה בחלקה.

יודגש כי מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל רק מאז כפירה כאמור או ממועד תחילתה של חזקה נוגדת, מה שלא הוכח בענייננו קודם להגשת התובענה.

התובעת הפכה להיות הנהנה במקום המנוח חסון ז"ל, זאת בהתאם לייפוי הכוח מ-1968, שכן יחסי הנאמנות האמורים תקפים גם כלפי צדדים שלישיים.

• טענת השיהוי:

26. נשאלת השאלה מדוע המינהל לא טרח במשך עשרות שנים להשלים את רישומה של העסקה הנטענת בלשכת רישום המקרקעין, ובחר להגיש את התביעה רק בשנת 2009, זאת לאחר שחלפו יותר מארבעים שנה מביצוע העסקה הנטענת?

אכן, המינהל ציין בסיכומיו, כי העיכוב ברישום העסקה נבע מסיבות שונות. ברם, לטענתו מעולם לא ויתר על השלמת העסקה ועל זכויותיו.

27. לעניין השיהוי, ראו ע"א 5793/96 חיים חיים נ' חיים אהרון, פ"ד נא (5) 625, בעמ' 635 שם נקבע:

"על אחת כמה וכמה נכונים הדברים כאשר מתבקש בית המשפט להימנע מלהכיר בזכות קניינית מהטעם של שיהוי בהגשת התביעה...... שני התנאים העיקריים אותם על בית המשפט לבחון במסגרת שיקול דעתו כאשר מועלית טענת שיהוי הם:

א) אם יש בשיהוי משום ביטוי לוויתור על הזכות.

ב) אם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי".

בע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז (5) 49, בעמ' 70, ובהסתמך על פסיקה ישנה יותר, נקבע:

"הטוען שיהוי המצדיק דחיית התובענה, עליו הנטל להראות קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את קבלת הטענה....".

28. בענייננו, אמנם חלפו שנים רבות מאז נחתם ייפוי הכוח בשנת 1968, במהלכן לא נרשמו זכויותיה של התובעת בחלקה מסיבות שונות, ועד להגשת התביעה על ידה. אולם, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי התקיימו במקרה שלפנינו שני התנאים ההכרחיים להתגבשות טענת השיהוי.

אכן הוכח כי התנהלותה של התובעת במהלך השנים בכל הנוגע לרישום העסקה הנ"ל על שמה, הייתה התנהלות בלתי אחראית ואף גובלת ברשלנות, בלשון המעטה, שייתכן ונבעה מטעויות או חוסר מעש של עובדי המוסדות הנ"ל.

אולם, משהנתבעים לא הביאו אפילו, שמץ של ראיה שיש בה כדי ללמד על כך, כי העדר רישום העסקה הנ"ל על שמה של התובעת, יש לראותו בנסיבות העניין כוויתור מטעם התובעת על זכויותיה.

יש לזכור כי במיוחד את העובדה שמפעל סולתם מטעם המנהל החזיק במקרקעין ונהג בה מנהג בעלים משנת 1968 עד הגשת התביעה דנא.

29. יתירה מזו, הנתבעים לא הוכיחו בפניי, כי שינו את מצבם לרעה עקב השיהוי ולא הועלתה טענה מצידם, כי הם העבירו את הזכויות לצד ג' או לאדם כלשהו.

30. לאור כל הנימוקים שפירטתי לעיל, אני דוחה את טענת השיהוי.

• בחינת העסקה:

31. המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים היא לעניין החתימות של המנוח על ייפוי הכוח, כאשר התובעת טוענת מצד אחד כי ייפוי הכוח אכן נחתם ע"י המנוח, ומאידך הנתבעים טוענים כי המדובר בחתימה מזוייפת.

32. השאלה העולה היא:

האם התובעת עמדה בנטל ההוכחה והוכיחה את אמיתותה של העסקה הנ"ל על פי ייפויי הכוח הנוטריוני הבלתי חוזר, אשר נחתם בפני הנוטריון הציבורי ?

כדי לענות על השאלה יש לדון תחילה במעמדו המשפטי של ייפוי הכוח הבלתי חוזר, ואם הוא מהווה ראיה לאמיתות הכתוב בו?

• ייפוי הכוח הנוטריוני ומשקלו:

33. כאמור, טענתם העיקרית של הנתבעים הינה כי ייפוי הכוח הבלתי חוזר לא נחתם ע"י אביהם המנוח וכי שמו או חתימתו הנטענת על גבי ייפוי הכוח הינה מזויפת.

עוד טענו הנתבעים להעדר דרישת הכתב הכרוכה בעסקאות במקרקעין, העדר תשלום תמורה ואי גמירות דעת בביצוע העסקה וכן כי ייפוי הכוח הבלתי חוזר ברובו כתוב בכתב יד דבר שכשלעצמו פגום.

לשם בחינת טענות אלו לעומק ראיתי לנכון להניח בפניכם את הנוסח המלא של יפוי הכוח הבלתי חוזר עליו חתום, כך עולה לכאורה, המנוח חסון:

להלן יפוי הכוח הבלתי חוזר:

"הואיל ואנו החו"מ: -

1. יוסף ניגם חסון נושא ת.ז. 2/043990

.

.

.

תושבי דלית אל כרמל, הננו הבעלים הרשומים בספרי האחוזה של המקרקעין המפורטים להלן: -

המקום גוש חלקה שטח חלקים

דלית אל כרמל 11492 158 2,380 ממ"ר בשלמות

והואיל והגענו לידי הסכם עם מינהל מקרקעי ישראל למכור ולהעביר את המקרקעין הנ"ל לבעלות מדינת ישראל תמורת סך של 2,380 ל"י.

אי לכך, הרינו ממנים בזה את מנהל מקרקעי ישראל או מי שיוסמך על ידו, ... מנוי בלתי חוזר, להיות באי כוחנו להעברת בעלות המקרקעין בספרי האחוזה משמנו לשם מדינת ישראל או לפקודתה, להופיע בשמנו במקומנו בפני כל בתי המשפט... בפני רשמי הקרקעות ו/או הפקיד המסדר, להצהיר ולחתום על כל מיני הצהרות ומסמכים ובכללם הצהרה שקיבלנו את תמורת המקרקעין הנ"ל במלואה וכי לא נשאר לנו כל זכות מאיזה סוג וכל טובת הנאה במקרקעין או הנובע מהם ולהעביר את כל הזכויות וטובות ההנאה במקרקעין למדינת ישראל או למי שמדינת ישאל תצווה.

באי כוחנו הנ"ל רשאים להעביר את בעלות המקרקעין בכל צורה שתראה להם במכר, בחליפין, חלוקה בפעם אחת או יותר ובכלל זה לבקש רשום הערת אזהרה בספרי האחוזה בהתאם לתקנות המקרקעין (סדרי רישום) 1960 ולעשות את כל הפעולות הנדרשות מהם ע"י מדינת ישראל ביחס למקרקעין הנ"ל.

הואיל וזכויות מדינת ישראל נכללות ביפוי כח זה, הריהו יפוי כח בלתי חוזר שאינו ניתן לביטול או לשינוי על ידינו ו על ידי יורשינו או על ידי כל מי שיבוא במקומנו.

ולראיה באנו על החתום

חיפה 7.8.68 (...............)"

34. ראוי לציין כי שם המנוח, מספר תעודת הזהות שלו, פרטי החלקה, התמורה שנקבעה בעסקה ותאריך עריכת המסמך נרשמו בכתב יד בטופס המודפס של ייפוי הכוח הבלתי חוזר.

35. על ייפוי הכוח, בתחתיתו, חתום המנוח בערבית (שמו המלא) וכן נמצאת חותמת נוטריון ציבורי עם חתימה ולידה מצד ימין נמצאו שתי חתימות נוספות, ככל הנראה של שני עדים.

36. יובהר כאן כי התאריך הרשום על הדף הראשון של ייפוי הכוח הינו 7.8.68 ואילו בדף השני של ייפוי הכוח רשום תאריך 8.8.68.

37. על גב הייפוי כוח מאשר הנוטריון הציבורי בחיפה כי יוסף ניג'ם חסון, ת.ז. 2/043990, מדלית אל כרמל, הופיע לפניו והקריא לו את המסמך, וכך נכתב:

"לאחרי שהקראתי לפניו והסברתי לו את מסמך זה חתם עליו מרצונו הטוב והחופשי בנוכחות העדים: קופטאן חלבי יו"ר המועצה, נדיר חסון מזכיר המועצה..".

עוד אישר הנוטריון הציבורי בחיפה את חתימתו של המנוח ביום 8.8.68 בחתימתו וחותמתו.

38. הנטל להוכיח זיוף של חתימות על יפויי כוח נוטריוני המאושר ע"י נוטריון כי מייפה הכוח חתם בפניו לאחר שהבין על מה חתם וזוהה כראוי, הוא נטל כבד, ובהיעדר הוכחה סותרת יש להניח כי הנוטריון הציבורי מילא את תפקידו וחובתו כקבוע בחוק - ע"א 404/84 סעתי נגד סעתי, פ"ד מא(2) 477 (להלן: "פרשת סעתי") ונדרשת "הוכחה משכנעת יותר" – ע"א 7303/01 עסאף נגד מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 847 (להלן: "פרשת עסאף").

39. כאמור ייפוי הכוח הבלתי חוזר נשוא תביעה זו נחתם בפני הנוטריון הציבורי בשנת 1968, (זאת טרם שנכנס לתקפו חוק הנוטריונים, התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הנוטריונים"), אך באותה תקופה היה עוד בתוקף החוק העותומני בשם חוק הנוטריון הזמני מיום 15/10/1913 (להלן: "חוק הנוטריון הזמני") הקובע חזקות בדבר תקינות פעולת הנוטריון ומעגן את חובתו לברר את זהות הצדדים ורצונם – ראו ע"א 7183/09 עזבון המנוח בולוס נגד מינהל מקרקעי ישראל (ניתן ביום 4.4.12).

אומנם, סעיף 51(1) לחוק הנוטריונים ביטל את הוראות חוק הנוטריון הזמני, אולם הסיפא של סעיף 51 הנ"ל קובעת, כי:

" אך אין בביטולם כדי להשפיע על הליכים ועל תרופות שיינקטו או יינתנו לגבי מסמכים שנערכו לפני תחילתו של חוק זה.".

לפיכך, יש לבחון את ייפוי הכוח הבלתי חוזר שלפנינו לפי הוראות חוק הנוטריון הזמני.

40. סעיף 42 לחוק הנוטריון הזמני קובע כי:

"אחד התפקידים היותר חשובים של הנוטריונים והעוזרים, הוא לחקור ולברר את זהותם של הצדדים ולהיות בטוחים ברצונם החפשי של הצדדים ואם יוכח בפני בית משפט שהם אשרו או ערכו, ניירות, שטרות, או חוזים מבלי לחקור בתשומת לב את זהות הצדדים ואת רצונם החופשי, יפוטרו מיד, ויענשו בהתאם להוראות החוק הזה".

[הציטוט מובא עפ"י תרגומו של עו"ד מ' לניאדו בספרו "קובץ החוקים העותמנים", מהדורה שנייה, תל-אביב, תשט"ו, בעמ' 171)].

41. בית המשפט העליון כבר דן בסעיף 42 הנ"ל וקבע בפרשת עסאף כי:

"ההלכה קובעת, לעניין סעיף 42, שבהיעדר הוכחה סותרת יש להניח כי הנוטריון הציבורי מילא את תפקידו וחובתו כקבוע בחוק" - ראו גם ע"א 175/51 אדלר נ' מויאל, בעמ' 743 וע"א 8/68 קפלן נ' איראני, בעמ' 111.

עוד ראו ע"א 404/84 יחזקאל סעתי נ' פרחה סעתי, פ"ד מא(2) 477, שם נקבע כי:

"קיימת חזקה, שהנוטריון מילא את חובתו כהלכה (ראה ע"א 8/68, [2], בעמ' 111), ואין לייחס לו מחדל מקצועי-אתי במילוי תפקידו, בלי שהדבר מוכח בצורה משכנעת ביותר.

שותף אני גם לדעה, כי קיים אינטרס ציבורי רב חשיבות להשלטת ההבנה בציבור, כי רק במקרה נדיר ביותר יוכל אדם להתכחש לתוכנו של מסמך שנחתם על ידו בפני נוטריון ציבורי" (שם, בעמ' 496-497).

42. לציין עוד, כי סעיף 66 לחוק הנוטריון הזמני, מתייחס למשקלם הראייתי של המסמכים אשר נערכו ע"י נוטריון, וזאת עפ"י הכלל של תקינות פעילותו של המינהל.

כך נקבע בפרשת עסאף:

"בהוראת סעיף 66 לחוק העותמני נקבע נטל השכנוע על-פי הכלל הידוע של תקינות המינהל:

66. מסמכים, הסכמים ושטרות הנערכים ע"י הנוטריונים ועוזריהם כפי התנאים והכללים המפורשים בחוק הזה, הם נחשבים לבעלי-ערך-הוכחה בפני עצמם, בפני כל בתי המשפט הדתיים והאזרחיים וכל מחלקות הממשלה, וזה מבלי שום צורך לאמת את תכנם ע"י איזו ראיה אחרת.

הוראת סעיף 66 מורה אותנו את עיקר חשיבותו של המסמך הנוטריוני והוא – כוחו כראיה. שלא כמסמך רגיל המוגש לבית-המשפט, לאימות תוכנו של מסמך נוטריוני על-פי החוק העותמני אין צורך לזמן לעדות את הצדדים החתומים על המסמך או את הנוטריון הציבורי עצמו. כן הוא הדין כיום, כהוראת סעיף 19 לחוק הנוטריונים ... המסמך הנוטריוני אפוא מדבר בעד עצמו, ומדבר הוא אמת על עצמו".

43. מעיון בהוראת הסעיף 66 הנ"ל עולה, כי חשיבותו של המסמך הנוטריוני הוא בכוחו הראייתי ואין צורך לזמן את הצדדים החתומים על המסמך או את הנוטריון עצמו למתן עדות.

אומנם ניתן לסתור חזקה זו, אך סבורני כי העלאת טענה בעלמא כטענת הנתבעים, כי המנוח לא חתם על ייפוי הכוח בפני הנוטריון, טענה המייחסת לנוטריון, לפחות מחדל חמור בהפעלת חובתו על-פי הדין לחקור ולברר את זהותם של הצדדים החותמים בפניו, טענה כזו דורשת מהנתבעים הוכחה משכנעת ביותר.

לטעמי, אין באמירות הכלליות בעניין זה מצידם של הנתבעים, כדי לסתור את אמיתותו של ייפוי הכוח הנ"ל.

44. סעיף 19 לחוק הנוטריונים תשל"ו- 1976, שחל בימינו, קובע כי:

"אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור".

45. זאת ועוד, בהתאם להוראות פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, (להלן: "פקודת הראיות"), ייפוי הכוח הינו ראיה כשרה להוכחת אמיתות תוכנו וזאת הן מפאת היותו תעודה ציבורית כמשמעות מושג זה בסעיף 29 לפקודת הראיות והן בהיותו תעודה נושנה כמשמעות מושג זה בסעיף 43 לפקודת הראיות, להלן הסבריי:

סעיף 29 לפקודת הראיות, מגדיר את המשמעות של המונח "תעודה ציבורית", והוא קובע:

"תעודה ציבורית" - תעודה של אחד הגופים המנויים להלן שהיא מעשה חקיקה, שיפוט או ביצוע, או רשומה של מעשה כאמור, או שהיא חלק מן הרשומות הרשמיות של אחד הגופים המנויים להלן, ובכלל זה תעודה המוחזקת כרשומה, בין שנעשתה בדרך רשמית ובין בדרך אחרת; ואלה הגופים:

(1)...

(2) משרדי הממשלה, רשות מקומית, בית משפט, בית דין, גוף אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, נוטריון, או כל גוף רשמי אחר של ישראל או של שטח ארץ שמחוץ לישראל..."

מעיון בייפוי הכוח נשוא תביעה זו, עולה כי הוא עונה על ההגדרה של המושג "תעודת ציבורית".

סעיף 32 לפקודת הראיות קובע את הדרכים להוכחת תעודה ציבורית:

"תעודה ציבורית ניתן להוכיח בהגשת אחת מאלה, בלי לפגוע בדרכי הוכחה אחרים:

(1) המקור;

(2) העתקו הבדוק;

(3) ...

(4) העתקו המאושר בחותמו הרשמי או בחתימתו של הפקיד שבידו משמורתו הרשמית;

(5) העתקו המאושר בחותמו הרשמי של המוסד שבידו משמורתו הרשמית;

(6) ...

(7) העתקו המאושר בחותמו הרשמי של מוסד, אם מהימנותו של האישור מניחה דעתו של בית המשפט, בהתחשב עם טיבם של התעודה ושל המוסד שאישר אותה".

46. בענייננו, אין כל ספק כי המדובר בתעודה ציבורית, דהיינו, הוכח במידה הדרושה, על סמך העובדה כי הוצג בפניי העתק מאושר ע"י גנזך המדינה, שבידיו המשמורת הרשמית של ייפוי הכוח, שמהמסמך עליו מתבססת התובעת הוא ייפוי הכוח הבלתי חוזר.

סעיף 34 לפקודת הראיות מפרט מספר חזקות בנוגע לתעודה ציבורית. בהקשר זה הסעיף קובע:

"חזקה היא, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר, כי –

(1) ...

(2) ...

(3) ...

(4) תעודה ציבורית, הנחזית שנערכה רשמית בידי אדם פלוני ובנסיבות פלוניות - היא אמנם נערכה כך;

(5) חותמים וחתימות רשמיים שעל תעודה ציבורית או על העתק שלה, או על תעודות אישור לפי הוראות סימן זה - הם אמיתיים וכל תיאורי המשרות של החתומים על התעודות או תעודות האישור הם מדויקים".

על פי סעיף 34 לפקודה, קיימת חזקה בדבר אמיתות החתימות על ייפוי הכוח, וכן בדבר אמיתות תוכנו של ייפוי הכוח.

47. מהאמור לעיל, אנו למדים, כי קיימת חזקה על פיה, תוכנו של ייפוי הכוח הבלתי חוזר הוא אכן כפי שנערך בידי הנוטריון הציבורי, במקום ובנסיבות המתוארות באישוריו הנוטריוניים.

כמו כן, חתימת וחותמת הנוטריון הציבורי שעל גבי ייפוי הכוח הם נכונים ואמיתיים.

48. זאת ועוד, מבלי לגרוע ממעמדו של ייפוי הכוח כתעודה ציבוריות, אוסיף, כי הואיל וייפוי כוח זה נעשה לפני יותר מארבעים שנה והוא נשמר בארכיון המדינה, שהוא ללא כל ספק מהווה מקום משמורת כשר, הרי מתקיימים בו כל התנאים המפורטים בסעיף 43 לפקודת הראיות, בהיות ייפוי כוח זה תעודה נושנת כלשונו של סעיף 43 לפקודת הראיות הקובע:

"הוגשה תעודה שהיא, כנחזה או כמוכח, בת עשרים שנה לפחות והוצאה מתוך משמורת הנראית כשרה בעיני בית המשפט באותו מקרה, רשאי הוא להעמידה על חזקתה שהחתימה עליה וכל חלק בה הנחזים שנעשו בכתב ידו של פלוני נעשו בכתב ידו, ולגבי עשייתה או אימותה של התעודה - שנעשתה או שאומתה כהלכה בידי האדם הנחזה כמי שעשאה או אימתה".

49. מאחר ומתקיימים בענייננו כל יסודות סעיף 43 לפקודת הראיות, על כן ייפוי הכוח מהווה תעודה נושנת.

על פי סעיף 43 הנ"ל קיימת חזקה כי החתימות המופיעות על גבי ייפוי הכוח, הן אכן חתימותיהם של אנשים שחתמו עליו, ואף אימות החתימות, על ידי הנוטריון הציבורי נעשה על ידו כדת וכדין.

50. מעבר לכל האמור, ייפוי הכוח שלפנינו הינו מסמך בכתב.

כעולה מסעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, שחל בענייננו, וכן על פי ההלכה הפסוקה מנוע בעל דין מלהעלות טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב – ראו י' קדמי "על הראיות", חלק שלישי, מהדורה תשס"ד-2003, בעמ' 1305 והאסמכתאות שם).

51. כדי להכריע בעניין שלפנינו יש לברר אפוא אם עלה בידי הנתבעים להציג לפני בית המשפט הוכחה של ממש לזיוף החתימה – הוכחה שיש בה כדי לסתור את החזקה בדבר כשרות פעולת הנוטריון ובדבר אמיתותו של ייפוי הכוח הנוטריוני.

52. טענת הזיוף שהועלתה ע"י הנתבעים נתמכה ע"י מומחית גרפולוגית, גב' אורה כבירי שערכה חוות דעת ביום 31.3.11.

הגרפולוגית בחנה את חתימתו של המנוח על הייפוי כוח הנוטריוני וכן התבקשה לבדוק את חתימת הנויטריון שעל החותמת.

53. לצורך ההשוואה, היא פנתה ביום 16.2.11 לגנזך המדינה בירושלים ובדקה את ייפוי הכוח המקורי ע"ש יוסף נג'ם חסון ז"ל וסימנה צילומו באות "א1".

כמו כן קיבלה הגרפולוגית 3 פנקסים (פנקס בצבע חום בהיר, השני אפור והשלישי בצבע כחול כהה) שבהם יש כתב יד בערבית של המנוח, כאשר אחד הפנקסים כולל מפה גיאוגרפית שעליה חתימתו של המנוח.

הגרפולוגית השוותה את החתימה הנחזית כחתימתו של המנוח על ייפוי הכוח, לכתב ידו בפנקסים ולחתימתו מעל המפה הגיאוגרפית ובדקה אם חתימתו על יפוי הכוח זהה לכתב היד בפנקסים ולחתימתו מעל למפה הגיאוגרפית שבאחד הפנקסים (כחול-כהה).

54. הגרפלוגית ציינה כי:

"מצאתי הבדלים בין החתימה הנחזית כחתימת יוסף נג'ם חסון בעמוד הראשון של יפוי הכוח שצילומו מסומן "א1", לבין חתימתו מעל המפה הגיאוגרפית בפנקס הכחול-כהה: במבנה האותיות, למשל ה-"חס" בשם "חסון". גם בפנקס החום, בכריכה הפנימית האחרונה, המסומנת ע"י מהדק, ניתן לראות את השם "חסון" בכתב יד שונה מאשר בחתימה הנחזית כחתימת יוסף נג'ם חסון ביפוי הכוח הנ"ל. בפנקס האפור, בדפים המקופלים, כתוב השם "חסון" בכתב ידו של יוסף נג'ם חסון".

בהמשך ציינה כי:

"מעיון בחתימות שעל החותמת, תחת הכותרת "נוטריון ציבורי", עולה כי חתימה שבדף הראשון של ייפוי הכוח שצילומו מסומן "א1", שונה ואינה זהה לחתימה שעל אותה חותמת בעמוד השני של ייפוי הכח...".

הגרפולוגית הסבירה זאת בכך ש-:

"בעמוד הראשון של יפוי הכוח, החתימה על גבי החותמת "נוטריון ציבורי", ממוקדת ונראה שהיא כוללת שתי אותיות (לא קריאות) זוויתיות. לעומת זאת, בעמוד השני של יפוי הכוח שצילומו מסומן "א1" החתימה על החותמת "נוטוריון ציבורי", שונה לחלוטין: היא כוללת קווים רחבים ומעוגלים, הפרוסים לרוחב לא רק על פני החותמת, אלא הרבה מעבר לה בשני הצדדים".

עוד ציינה הגרפולוגית כי:

"התאריך בעמוד הראשון של יפוי הכוח שצילומו מסומן "א1", הוא 7.8.68 ואילו בעמוד השני של אותו מסמך, התאריך הוא 8.8.68".

55. הגרפולוגית הגיעה למסקנה בסבירות הגבוהה ביותר (דרגה 1) שהחתימה הנחזית כחתימתו של המנוח, על יפוי הכוח, איננה חתימתו של המנוח.

56. עוד הגיעה הגרפולוגית למסקנה בסבירות הגבוה ביותר, שמי שחתם על החותמת "נוטריון ציבורי" בעמוד הראשון של ייפוי הכוח, איננו אותו אדם שחתם על החותמת "נוטריון ציבורי" בעמוד השני של ייפוי הכוח והתאריכים על כל אחד משני העמודים אינם זהים.

57. בחקירתה הנגדית אישרה המומחית כי היא אינה דוברת השפה הערבית והוסיפה:

"לצורך המומחיות שלי אני לא אמורה לדעת . אני מפנה לפס"ד ע"א 4200-92 מעלוף נ' מעלוף. כשמדברים על גרפולוגיה מדבר על מבנים. כשבודקים כתב יד בונים מבנים וזה לא חשוב באיזה שפה" – עמ' 14 לפרוטו', ש' 28-30.

כשנשאלה אם היא יכולה להעיד על כך כי המנוח הוא זה שחתום על הפנקסים השיבה

"אני לא אומרת ש- X חתם אלא משווה בין הכתבים" – עמ' 15,ש' 18.

בהמשך מסרה:

"אני רק יודעת שמי שחתם בפנקסים זה לא אותו איש שחתם ביפוי הכוח" – עמ' 14, ש' 20.

עוד מסרה כי בנו של המנוח הוא זה שנתן לה את המסמכים שהסתמכה עליהם לערוך את ההשוואה – ש' 16.

ראוי לציין כי התובעת ביקשה לא לזקוף לחובתה אי הבאת חוות דעת נגדית מטעמה והסבירה זאת כי המנוח איננו בחיים ולא ניתן להעמידו לבדיקה, וכי אין שום מומחה מלבד גב' כבירי שהיה מוכן לחתום על חוות דעת בהתבסס על שלושה מסמכים בודדים שאין אנו יודעים כלל אם הם נכתבו ונחתמו ע"י המנוח.

58. כאן המקום לציין כי במסגרת חקירתה הנגדית של הגרפולוגית, הציג ב"כ התובעת אסופה של פסקי דין בהם ביקרו בתי המשפט השונים, בצורה זו או אחרת, את חוות דעתה של המומחית ולא קיבלו אותה במקרים שונים.

לעומת זאת, הגיש ב"כ הנתבעים אסופה של פסקי דין, בהם נקבעו ממצאים בהסתמך על חוות דעתה של המומחית.

אין בדעתי להיכנס למחלוקת זו, באשר למקצועיותה או מומחיותה של הגב' כבירי ונראה לי כי הדבר אינו נחוץ ודרוש לצורך ההכרעה בעניין שבפני, אם כי וכפי שיובהר היא לא עשתה בדיקות מספיקות ביחס לחתימות שעל החומר שעמד לרשותה. מה גם, שלא עמד בפניה חומר מספיק להשוואה ולבדיקה. החומר היה מצומצם ביותר.

59. בית המשפט העליון נדרש בעבר לשאלה אם המומחה לכתב יד מחויב לפרט את התהליך דרכו הגיע המומחה למסקנתו, ועל כך השיב בחיוב, בקובעו כי:

"כדי שחוות דעת גרפולוגית תוכל לשמש יסוד לפסק-דין, צריך התהליך שבו הגיע המומחה למסקנתו להיות גלוי לפני השופט, כי הרי הגרפולוגיה אינה מדע סתרים שצפונותיה אינן ניתנות להסברה, אף לשופט שלא התמחה במקצוע זה, ואין להפוך את חוות הדעת הגרפולוגית מעין אוראקל של דלפי" (ראו ע"א 46/77 היינץ ג' בוכוולד נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד ל"ג(1) 715, 719).

60. אזכיר כי גב' כבירי ציינה בפתח חוות דעתה כי עברה השתלמות בהשוואת כתבי-יד וחתימות אצל פטרישה סיגל.

על דברים אלה חזרה גב' כבירי בחקירתה הנגדית כאשר הבהירה כי השתלמות זו הינה בת 4 ימים – עמ' 18 לפרוט', ש' 6.

61. סבורני, כי גב' כבירי הגיעה למסקנתה מבלי שפירטה את התהליך ומבלי לברר או לבדוק מתי נחתמו החתימות שעל הפנקסים, בהשוואה למועד החתימה על יפוי הכוח ואין כל התייחסות לכך בחוות דעתה.

מה גם, גב' כבירי התייחסה לחתימת הנוטריון על החותמת וציינה כי:

"מעיון בחתימות שעל החותמת, תחת הכותרת "נוטריון ציבורי", עולה כי החתימה שבדף הראשון של יפוי הכוח שצילומו מסומן "א1", שונה ואינה זהה לחתימה שעל אותה חותמת בעמוד השני של יפוי הכח...".

כשנשאלה המומחית בחקירה נגדית על כך, השיבה:

"ש.ואת משווה בין החתימה לחותמת בעמוד הראשון ואומרת שהיא לא זהה לחותמת בעמ' השני. אני מראה לך שבעמ' השני יש כמה חתימות?

ת. אני מדברת על החתימה על החותמת של הנוטריון. אחת היא רחבה גדולה ואחת מצומצמת אנכית בתוך החותמת.

ש. יש כאן כמה חתימות של כמה אנשים וגם את חתימת הנוטריון?

ת אני מדברת על החתימה הימנית הנמצאת מעל החותמת של הנוטריון.

ש. אבל את לא יכולה להגיד לדעת שזו חתימת הנוטריון?

ת. זה ככה נראה.

ש. אני אומר לך שזה של עד?

ת. איני יכולה לדעת. נכון שאני לא יכולה לדעת אך אני יכולה לדעת זה שכל אחד משני עמודי המסמך ישנה חתימה שונה בצד הימני, יש גם תאריך שונה בכל עמוד.

ש. אני אומר לך שהחתימה בעמ' הראשון בייפוי הכוח מופיעה בתחתית העמוד השני?

ת. אני לא בטוחה". – עמ' 15 ש' 27-32, עמ' 16, ש' 1-7.

דברים אלה יוצרים את הרושם שמא, המומחית לא ערכה בדיקה יסודית לצורך קביעת ממצאים בעיקר משאין ביכולתה לקבוע חתימת מי מצויה על העמוד הראשון או על העמוד השני של יפוי הכוח.

62. הלכה היא, כי הוכחת דבר זיוף חתימה, או אימותה של החתימה כמקורית, תעשה בשלוש דרכים עיקריות:

הדרך הראשונה הינה, באמצעות ראיות ישירות, קרי עדותו של החותם או מי שהיה עד לחתימה.

הדרך השניה הינה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת, לחתימות השוואה, הידועות כמקוריות. השוואה זו תעשה תוך התחקות אחר נקודות השוני והדמיון בין שתי החתימות.

הדרך השלישית הינה, על ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או חתימת ידו של בעל הדין, והיכול להעיד כי חתימה זו תואמת לחתימה השנויה במחלוקת.

ראו ע.א. 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ פד מז [3] 240, 262 – 263.

עוד נקבע, כי אין להעניק לגרפולוג או למומחה להשוואת כתבי יד את כוח ההכרעה לעניין אמיתות החתימה, ובכל מקרה, בית המשפט הוא זה המחליט אם ליתן אמון בחוות דעתו של המומחה, איזה משקל - אם בכלל - יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות דעת זו עם שאר הראיות בתיק – ראו ע.א. 46/77 היינץ בוכוולד נ' בנק דיסקונט פד לג [1] 715, 719.

63. בענייננו, אין כל הוכחה כי החתימות הנמצאות על שלושה הפנקסים עליהם התבססה המומחית כבירי בעריכת ההשוואה הם אכן חתימותיו האמיתיות של המנוח.

גם אם נצא מנקודת הנחה כי החתימות הנמצאות על שלושת המסמכים שהוצגו בפני גב' כבירי כמסמכי השוואה הינן אכן של המנוח, הרי עדיין מדובר במספר מועט מדי של מסמכי השוואה לשם הכרעה כה החלטית.

יתרה מזו, השוואת החתימה הנמצאת על יפוי הכוח הבלתי חוזר, עם החתימה, הנחזית להיות חתימת המנוח, על אחד המסמכים שהינו מפה גיאוגרפית ואשר צורפה לחוות דעתה של גב' כבירי – הפנקס כחול כהה.

מבלי להתיימר להיות מומחה ומעבר לנדרש אציין כי, עיון בחתימות מראה שישנו דימיון רב בין שתיהן וכי החתימה על יפוי הכוח הבלתי חוזר דומה לחתימה על הפנקס הכחול - כהה.

כדי להמחיש את הדברים לקורא המזדמן, ראיתי לנכון לצרף לפסק הדין את שתי החתימות.

הן החתימה על יפוי הכוח הבלתי חוזר והן החתימה על המפה הגיאוגראפית- הפנקס הכחול - כהה, כדי שהקורא יוכל לבחון בעצמו את שתי החתימות.

להלן - החתימה על יפוי הכוח הבלתי חוזר:

להלן - החתימה על המפה הגיאוגרפית – הפנקס הכחול כהה:

(חלק מהסימונים על החתימה הנ"ל – ובין השאר העיגולים, נעשו על ידי המומחית).

64. הגם שהנתבעים הסתמכו על חוות הדעת של הגרפולוגית, בהתחשב במכלול הראיות והשיקולים ולאחר ושבתי ובחנתי את יפוי הכוח ושאר המסמכים שצורפו לתצהירה של גב' סיגל, היגעתי למסקנה כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח את טענת הזיוף.

65. יודגש כי מפעל סולתם תפס חזקה בחלקה מאז שנת 1968 ועד הגשת תביעה דנא, הקימו 3 מבנים על החלקה, קרי עברו מעל 40 שנה בהם לא העלה המנוח ו/או יורשיו כל טענה או מחאה כנגד החזקה והתנהלות סולתם במקרקעין כמנהג בעלים.

אכן הבעלות לא הועברה על שם המדינה אך נרשמה על החלקה הערת אזהרה כבר ביום 1.11.68 לטובת המדינה.

66. איני מתעלם מכך כי לא הוצג הסכם מכר בנפרד מיפוי הכוח ולא הוצג כל מסמך קבלה או אסמכתא בדבר תשלום התמורה בפועל.

יחד עם זאת ראוי לציין כי דרך ההתקשרות כאמור לא הייתה חריגה ואף הייתה מקובלת באותם ימים, כאשר הפירוט בייפוי הכוח משקף את גמירות הדעת והמסוימות הדרושים להתקשרות בעסקאות שכאלה.

67. אדגיש כאן, כי העדר קבלה או מסמך כלשהו המאשר קבלת התמורה , אין לה כל משקל בנסיבות העניין, מאחר ונרשם מפורשות בגוף היפוי כוח הבלתי חוזר מה הוא גובה התמורה.

68. ראוי לציין כי התביעה דנא מבוססת על ייפוי הכוח הבלתי חוזר וכן על מסמכים אשר צורפו לתצהירה של גב' סיגל (נספחים ד/1 עד ד/18) ואשר הם מתארים את אופן קשירת עסקה זו ועסקאות אחרות עם שאר המוכרים של החלקות הסמוכות, ואת השתלשלות העניינים, נסיבות ההתקרשות וניהול מו"מ.

69. כאמור, מטעם המינהל העידה גב' אסתר סגל. בעדותה בבימ"ש מסרה כי היא עובדת במינהל החל משנת 1980 וכי בשנת 1968, לא עבדה בכלל, הואיל והיתה אז ילדה (עמ' 7-8 לפרוט').

העדה הופנתה לתצהירה, שם ציינה כי העובדות הרלוונטיות לתביעה זו ידועות לה מידיעה אישית ומעיון בתיקי המנהל, על זה השיבה כי:

"חלק אני יודעת מעיון בתיקי המנהל שיש בהם את כל המסמכים האותנטיים לגבי העסקה. כשהתחלתי לטפל בנושא הרישום נתגלו בעיות ופנינו לרשמת המקרקעין ואלה הדברים שאני יודעת מידיעה אישית". – עמ' 8 לפרוט', ש' 12-14.

70. כעולה מעדותה של גב' סגל, הן העדות בבימ"ש והן האמור בתצהירה מבוסס בעיקר על עיון במסמכים הנמצאים בתיק ואין לעדה נגיעה אישית בעסקה.

כך למשל כשנשאלה אם נכח מתורגמן בעת המו"מ והחתימה על ייפוי הכוח הבלתי חוזר בשנת 1968, השיבה:

"אני לא יודעת. אני לא הייתי נוכחת בתקופה ההיא" – עמ' 9,ש' 15).

כשנשאלה אם תוכל להצביע על מסמך אחד לפיו יש חתימה של הבעלים כי הוא קיבל תשלום עבור חלקו היחסי או חלקו בחלקה, השיבה:

"אני לא יכולה להצביע על מסמך אבל לפי ההתכתבות בתיק ואני סומכת על מי שכתב שמודיעים ששילמו לאנשים. אין לחי מסמך רשמי אלא רק תכתובת פנימית" – עמ' 9 לפרוט', ש' 20-21.

71. כך שהעדה סגל ניזונה רק מההתכתבויות הפנימיות והמסמכים הנמצאים בתיק. לשם חשיבותם של מסמכים אלה ואשר צורפו לתצהירה של גב' סגל ראיתי לנכון להתייחס אליהם תוך ציטוט חלקים רלוונטיים וחשובים לענייננו:

ד/3- מכתבו של עו"ד סגל אל מינהל מקרקעי ישראל מיום 11.7.1968, בו ציין עו"ד סגל כי הוא מצרף עם מכתב זה שיק משוך ע"י מפעל סולתם לפקודת המינהל על סך 75,000 ל"י וזאת על חשבון רכישת המקרקעין שפורטו במכתב, שביניהם צויינה חלקה דנא.

ראו גם מכתבו של עו"ד סגל למינהל מיום 31.7.1968 – סומן ד/10 אשר התייחס לגוש 11492, שם צויין כי:

"למען הסדר הטוב הריני לאשר כי לאחר תיאום אתך,, עם הנוטריון הצבורי חיפה ועם אנשי דלית –כרמל באמצעות מזכיר המועצה, נקבע כי הנוטריון הצבורי יצא עמנו לכפר דלית-אל-כרמל להחתמת יפויי הכוח ביום רביעי, 7.8.1968, שעה 14.00 מלשכתו בבית משפט השלום בחיפה, כך שנגיע לכפר בסביבות השעה 14.30".

בנוסף ראו נספח ד/11 – שהינו מכתב שנשלח לעו"ד סגל ביום 8.8.68 ובו נכתב:

"להלן הנני מעלה על הכתב את פרטי הקרקעות שרכשנו בעת פעולת הרכישה שביצענו ביום 7.8.68 בכפר דלית – אל – כרמל עבור סולתם:

גוש – 11492, חלקה – 158, שטח – 2380, חלקים – בשלמות, התמורה – 2,380 ל"י".

ראו גם נספח ד/13- מכתב מיום 20.8.68 שנשלח ע"י עו"ד סגל אל מנהל מס שבח מקרקעין לגבי עדכון רכישת חלקות וביניהן החלקה נשוא תיק זה, למכתב צורף נספח המפרט את החלקות שנרכשו לרבות זיהוי המקרקעין, שטח, התמורה והחלקים שנרכשו לרבות חלקה 158, שם צוין כי:

"גוש – 11492, חלקה – 158, שטח – 2380 מ"ר, חלקים – בשלמות, תמורה – 2,380 ל"י".

עוד ראו נספח ד/15 – ישיבת המינהל מיום 30.9.68, שם צויין כי:

"בישיבת הנהלת המינהל מיום 21.7.68 הוחלט לרכוש שטח של כ- 179 דונם להרחבת מפעל סולתם לפי – 1000 ל"י לדונם. השטח ירכש כולו במימון המפעל ירשם בשם מדינת ישראל ... בהתאם לכך נרכשו עד כה, מתקציב המפעל, החלקות המפורטות להלן: ...". החלקה נשוא תביעה זו נכללת כאחת החלקות שפורטו.

בנוסף ראו נספח ד/18 – מכתב מיום 26.8.1969 ששלח ד. הופמן – אחראי מחוזי רכישות והפקעות אל מפעל סולתם ועו"ד סגל, שם צויין, בין היתר:

"למען הסדר הטוב ברצוננו לסכם המצב היום ולהודיעכם כי הצלחנו לרכוש את המקרקעין שפרטיהם להן..." .

החלקה נשוא תביעה זו היתה בין החלקות שפורטו במכתב.

72. עוד העיד מטעם התובעת מר קרייזמן, שהחל לעבוד במפעל סולתם בשנת 1978.

כשהתבקש לתת הסבר איך העובדות הרלוונטיות לתביעה ידועות לו מידיעה אישית ומתוקף עבודתו בסולתם, אם הוא התחיל עבודתו שם לאחר 10 שנים ממועד החתימה על יפוי הכוח הנטען, על זה השיב:

"שמשתי כחשב משנה למנכ"ל לאורך השנים בתחום הנדל"ן היה באחריותי. במסגרת אחריות זו אני מכיר את רוב המסמכים וכל הנדלן וכל המסמכים וכל התיעוד מכיר אותו אישית" – עמ' 23, ש' 15-19, עמ' 24 ש' 1-3.

כשנשאל אם הידע שלו הוא על בסיס מסמכים, השיב:

"מסמכים זה גם ידיעה אישית" – עמ' 24, ש' 5.

עד זה אישר כי מפעל סולתם הינו מפעל ביטחוני והחל משנת 1950 לא הייתה אפשרות לכנס לשטח המפעל, גם למטרת עיבוד הקרקע, ללא אישור– עמ' 24, ש' 16 ו- 27.

לתצהירו של קרייזמן צורפו מכתבים ששלח עו"ד סגל בשנת 1968 למינהל (סומנו נספחים ב ו- ג), בתור מי שטיפל בעניין מטעם סולתם. במכתבים אלה צויין כי:

"מינהל מקרקעי ישראל מחוז חיפה והצפון רכש את החלקות הנ"ל מבעליההן בחלקים ובתמורה כמצוין ברשימה המצורפת למכתבי זה והמסומנת באות "א"".

ראוי לציין כי החלקה נשואה תביעה זו (חלקה 158) צוינה כאחת מן החלקות שנרכשו ע"י המינהל.

עוד צויין במכתב כי:

"מינהל מקרקעי ישראל קיבל מהבעלים יפויי כח בלתי חוזרים נוטריוניים שנחתמו בפני הנוטריון הציבורי בחיפה בתאריכים 7.8.1968 ו- 12.8.1968"

73. הנתבעים, בניו של המנוח, הגישו תצהירים והעידו בבימ"ש.

בתצהיריהם מסרו כי הם ליוו את אביהם המנוח בכל הקשור לניהול ועיבוד משק הקרקעות וכי נהגו יחד עם המנוח ויתר הבעלים לעבד את האדמות ובפרט את החלקה נשוא התביעה במשך שנים וזאת עד לתפיסתה ע"י המדינה בתאונה כי מדובר בשטח שהכניסה אליו נאסרה מטעמי בטחון.

עוד מסרו, כי הם מצהירים מתוך ידיעה אישית, כי אביהם המנוח הבעלים הרשום בנסח הטאבו במקרקעין נשוא תביעה זו, לא מכר ו/או לא חתם על הסכם מכר ו/או על ייפוי כוח בלתי חוזר בעניין החלקה הנ"ל ומעולם לא קיבל תמורה כלשהי עבורה.

74. אדגיש, כי עדותם של הנתבעים, כי לא ידוע להם שהמנוח עשה עסקה עם התובעת הינה בבחינת עדות סברה, או עדות מפי השמועה, שכן הנתבעים אינם יודעים מידיעה אישית, כי המנוח לא חתם על ייפוי הכוח.

נוכח האמור, אין לייחס לעדותם של הנתבעים בסוגיה זו משקל כלשהו.

כך למשל כשנשאל נתבע 2 בחקירה נגדית אם הוא, אחיו או אביו המנוח פנו בעבר למינהל או למשרד הביטחון בטענה כי החלקה שייכת להם וכי צריך להחזירה אליהם?

על זה השיב נתבע 2:

"לא היה, מאחר והאדמה נלקחה על ידי המדינה בטענה שזה מיועד לבטחון המדינה, ואנחנו ראינו את זה כמובן מאליו.

לא כתבנו כזה מכתב, אבי ז"ל היה בעל החלקה, עד שנת 1981".

עמ' 19 לפרוט', ש' 11-12.

כשנתבקש נתבע 2 להראות מסמך כלשהו המראה כי המדינה לקחה את החלקה לצרכי ביטחון, הוא ענה בהא לישנא:

"אין לנו וגם אבא שלי לא הביא לנו מסמכים כאלה..." – עמ' 9 לפרוט', ש' 16.

נתבע 2 ציין כי בפעם האחרונה שבה נכח אישית בחלקה היה בשנת 1957, לפני גיוסו לצבא.

ה. סיכום ומסקנה:

75. המנוח חתום על יפויי כוח בלתי חוזר מיום 7.8.68 בפני הנוטריון הציבורי בחיפה.

הנתבעים לא עמדו בנטל להוכחת טענתם כי החתימה מזויפת כאשר נטל זה מוטל על שכמם הואיל ולא עלה בידם לסתור את חזקת תקינות פעולתו של הנוטריון הציבורי.

76. הנתבעים לא הצליחו להפריך גם את החזקה הקבועה בסעיף 34 לפקודת הראיות, וזו הקבועה בסעיף 43 לפקודת הראיות.

המדובר במסמך בן למעלה מ- 20 שנה, והוחזק במקום הנראה בעיני ככשר - (גנזך המדינה בירושלים), הרי שבמסמכים שכאלה קיימת חזקה שהחתימה על ייפוי הכוח, היא אכן חתימתו של המנוח.

77. אוסיף עוד, כי הייפוי כוח שלפנינו, הינו מסמך בכתב כהגדרתו בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמנית, שתקף ושריר עד הלום.

על פי ההלכה הפסוקה, אין בעל דין מורשה להעלות טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב.

הנתבעים בעצם מעלים טענות בעל פה כנגד אמיתות ונכונות יפוי הכוח שבמהותו הוא מסמך בכתב.

(ראו י' קדמי "על הראיות", חלק שלישי, מהדורה תשס"ד-2003, בעמ' 1305 והאסמכתאות שם).

הנתבעים בענייננו, לא הביאו ראיה בכתב כלשהי למעט חוות הדעת של המומחית מטעמם, בכדי להוכיח את חוסר האותנטיות של ייפוי הכוח בכלל ואת החתימות על גביו בפרט, חות דעת שכאמור נדחתה כמפורט לעיל.

78. יש לציין כי על ייפויי כוח זה נרשמו כל הפרטים החיוניים והמהותיים לעסקת מכר מקרקעין, כגון מספר הגוש והחלקה המועברת, התמורה, פרטי הצדדים לעסקה וכן חתימתם, אשר מבטאת ביתר שאת את גמירות דעת הצדדים.

המסמך – יפוי הכוח, כלל את כל הפרטים הנחוצים להשלמת העסקה: תאריך, זיהוי החלקה, חתימה, עדים ציון התמורה .

79. אם לא די בכל אלה, הרי התנהגות הצדדים במהלך כל השנים לאחר ביצוע העסקה, לרבות תפיסת החזקה והשימוש בקרקע ע"י מפעל סולתם מטעם התובעת ללא כל מחאה או התנגדות מצד המנוח ויורשיו לאורך 40 שנה ומעלה.

כל אלה מובילים למסקנה כי הייפוי כוח הנוטריוני משנת 1968, הוא אכן אותנטי ותקף, והעסקה אשר נכרתה על פיו, הייתה תקפה ונערכה כדין.

80. זאת ועוד העסקה דווחה כחוק לרשויות המס וביום 1.11.1968 נרשמה הערת אזהרה לטובת מדינת ישראל מכוח יפוי הכוח הבלתי חוזר.

כמו כן רשויות המס מסרו את האישורים הנדרשים לצורך רישום המקרקעין נשוא דיוננו בלשכת רישום המקרקעין (ראו נספחים ה1 עד ה3 שצורפו לכתב התביעה המתוקן (בשנית).

81. מכל מקום, לאור המסמכים שהוגשו לעיוני, הרי גם מבחינת תשלומי המיסים אין כל מניעה לרשום את המקרקעין בשמה של התובעת.

ו. סוף דבר:

82. אי לכך ולאור כל האמור לעיל, אני מחליט לקבל את התביעה, ומצהיר כי התובעת זכאית להירשם כבעלים של המקרקעין הידועים כחלקה 158 בגוש 11492 ביישוב יוקנעם, בשלמות.

לאור זאת על רשם המקרקעין לרשום בספרי המקרקעין את התובעת כבעלת הזכויות של המקרקעין הנ"ל, כל זאת בכפוף לתשלום כל ההיטלים, המסים והאגרות החלים על פי דין, באם טרם שולמו.

83. שקלתי שלא לחייב בהוצאות בשל התנהלות התובעת שזנחה את רישום זכויותיה למשך שנים רבות – מעל 40 שנה.

ככל הנראה, הזנחה זו, הייתה הגורם המהותי שהוליד הליך זה, יחד עם זאת ובהתחשב בכך, החלטתי לחייב בהוצאות בסכום שיתן ביטוי להתנהלות זו של התובעת.

על כן הנני מחייב את כל הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 6000₪ (כולל מע"מ) נכון להיום.

הסכום ישולם תוך 60 יום מיום קבלת פסק הדין.

84. המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, י"ט אלול תשע"ג, 25 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.